ד חשון – סוד הוי'

סוד הוי':

י - כח ההמצאה, פנים מאירות, נקודה ראשונה, ברק המבריק, ראשית הגילוי.

ה - כח ההסברה, פנים מסבירות, התפשטות מתוך צמצום, אוצר בלום, ראשית המציאות.

ו - כח ההשפעה לזולת, המשכה מלמעלה למטה, קו המדה יורד מתקצר והולך.

ה. כח הקבלה, כלי ריקן מחזיק, אור חוזר מלמטה למעלה, כתר מלכות, אשת חיל עטרת בעלה.

על אות ה-י של שם הוי', חכמה, נאמר "והחכמה מאין תמצא" - החכמה היא ראשית הגילוי של האין האלוקי, והיא עתידה (בכל רגע תמיד) להמצא בבינה, ראשית המציאות.

ב-ה עילאה, בינה, יש שני פרצופים, אמא עילאה ותבונה, היינו כח ההסברה לעצמו (הרי נקודת השכלה הראשונה, החכמה, איננה מובנת גם לעצמו לפני תפיסתה והסברתה לעצמו על ידי בינה-אמא עילאה) וכח ההסברה לזולת (עוד טרם המצאות הזולת בפועל).

השפעה, ה-ו של שם הוי', היא לפי אופי המשפיע ואופי המקבל, ולכן בהשפעה יש שש אפשריות איך להשפיע, בחסד בגבורה כו', סוד ו"ק.

בקבלה, ה תתאה שבשם, העיקר הוא פתיחות ורצון לקבל. גם בהשפעה העיקר הוא רצון להשפיע.

מצד אחד, "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", כלומר שעיקר הרצון הוא של המשפיע. אך מאידך, קים להו לחז"ל שרצון האשה להנשא  לאיש גדולה מאשר רצון האיש לשאת אשה, כלומר שעיקר הרצון הוא לקבל.

והיינו משום שאליבא דאמת המשפיע הוא המקבל (מהמקבל - "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית") והמקבל הוא המשפיע. דוקא בגילוי יחס מתוקן זה נעשים המשפיע והמקבל "שוים בקומתם" (בבחינת "זה כנגד זה" ולא בבחינת "זה תחת זה". "זה כנגד זה" הוא סוד ה"מתקלא" של עולם התיקון, ולא בחינת הקו של עולם התהו, "קו תהו" [= שבירה], שהוא בבחינת "זה תחת זה", וד"ל).

על חכמה ובינה, כח ההמצאה וכח ההסברה, נאמר "כחדא נפקין כחדא שריין". הרי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וזיוגייהו תדיר (לצורך קיום העולמות ולשם הולדת נשמות חדשות).

"הוי' אחד". בקבלה, "אחד" מתפרש אח-ד. אח הוא ר"ת "אאלפך חכמה" (כך לשון הכתוב) הכולל גם "אאלפך בינה" (לשון חכמים). ד (רבתי) סוד "דלית לה מגרמה כלום" - תכלית גדלות פרצוף המקבל (גדלות מדת השפלות - "מאן דאיהו זעיר איהו רב") לכלול בעצמו את המשפיע.

והוא סוד בטול אות ה-ו של שם הוי' ב"ה לע"ל. הרי דוקא ב-ו יש ריבוי אופנים, סוד ו"ק כנ"ל, כל אחד ב'קיצוניות' שלו, ואילו הוי' הוא אחד האמת ואין בו קצוות כלל, וד"ל.

ידוע שמקום (186) כולל 6 פעמים אל (א סגולה, לשון אל מקום-כיוון מסוים), סוד מציאות ו"ק. היינו מקום גשמי.

אך ב"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" אין תנועה אל מקום  כל שהוא כלל. הרי הוא יתברך, אין-סוף ב"ה (לפני הצמצום הראשון), כולל הכל, מעל לזמן ומקום לגמרי, וממילא כולו אומר "מנוחה לחיי העולמים" (סוד שבת קדש).

ובכל זאת, מכנים את עצמותו יתברך בשם "מקום" ("ברוך המקום ברוך הוא"). והיינו כח הגבול שבעצמות (בבחינת "שלימותא דכולא").

והוא שרש הנוק', האשה, סוד פן ה'גברא', שבעצם האלקות, שדוקא בגבול יש-שייך יפי (אין שום יפי בבלי גבול). והרי "אין אשה אלא ליפי" (היינו היפי של האשה שבכחה להגביל את התפשטות בעלה ללא גבול ולכוון אותו נכון, וד"ל).

יפי הוא סוד "יש הוי' במקום הזה", בגימטריא ישראל, סוד יחוד ישראל-רחל ("יפת תאר ויפת מראה"), וד"ל.

אמ"ת ר"ת אדם מנוחה תנועה, סוד אדם נח אברהם ("לך לך... אל הארץ אשר אראך"), סוד "אדם ביום הבראם" כנודע.