מבוא
קדימה בעילה; קדימה במעלה; קדימה בטבע; קדימה בזמן; קדימה במערכה
ב
ידוע שרצון ("ויפק רצון מהוי'") הוא אותיות צנור. וב"פ רצון היינו שני הצנורות המובילים את האור והשפע האלקי מכתר עליון (שלמעלה מטעם ודעת האדם, והיינו בכללות כח המסירות־נפש, מסירת הרצון[שפג] "בלתי לה' לבדו"[שפד]) לחכמה ובינה (מעתיקא קדישא לאבא ואמא שבנפש האדם, ובסוד "אאלפך חכמה, אאלפך בינה", אלף מפלא, "שכל מופלא"[שפה], הנעלם מכל רעיון).
הצנור הראשון (מכתר לחכמה), ה"מזל־עליון" ("מזל" לשון נזילה וזרימת אור ושפע מהמקור ושרש הנעלם של הנשמה כו'. והוא התקון השמיני מבין יג תקוני דיקנא – יג מדות הרחמים), הוא "נצר חסד"[שפו] (בסוד "תורת חסד על לשונה"[שפז]). הצנור השני (מכתר לבינה), ה"מזל־תחתון" (התקון השלשה עשר, ובסוד "הכל הולך אחר החיתום"[שפח]), הוא "ונקה"[שפט] (ע"ד "נקי יהיה לביתו וגו'"[שצ]חי). שני הצנורות הם בסוד "קנה חכמה קנה בינה"[שצא] (קנה רשום בס"ת "ויפק רצון מהויה").
ג
"עץ" הוא גם מלשון "עצה", ואם כן שני עצי הגן הם בסוד "כליות יועצות"[שצב], עצת חיים בנצח[א] ("נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ב]) ועצה טובה (קמשמע לן, דבינה, שמיעה, עד הוד אתפשטת[ג]) בהוד[ד]. והם בסוד שני הפסוקים שאנו אומרים ב"יהי כבוד"[ה]: "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[ו] (בחינת איש, קימת הברית בבחינת אבר חי), ו"עצת הוי' לעולם תעמד [לשון קיום לארך ימים, בחינת אשה (מקור המשכיות הזמן, כידוע), וכראית האלקים כי טוב דמעשה בראשית – שכן יעמוד לעולם] מחשבות לבו לדר ודר"[ז] (ובסוד "דור הולך ודור בא, והארץ – המלכות, בחינת אשה – לעולם עומדת"[ח]. וכן "דור לדור ישבח מעשיך, וגבורתיך יגידו"[ט] הוא סוד בנין המלכות – האשה – מן הגבורות, וד"ל).
"מצאי" כתיב, "מצא" קרי. ה־י היא י החכמה, סוד ה־י שבאיש. "מצא אשה וגו' ויפק וגו'" הוא בסוד "מפיק ה"א"[י], ה־ה שבאשה. וכנודע ש"זכו – שכינה ביניהם"[יא], סוד שם יה שלמעלה גם משם הוי' ב"ה[יב].
ד
והנה, כתוב נוסף אומר[יג]: "טוב יפיק רצון מהוי' ואיש מזמות ירשיע". "יפיק רצון מהוי'" עולה ברית, שהוא לו (ו ברבוע) פעמים טוב, וכן ט (ג ברבוע) פעמים חיים. נמצא ש"טוב יפיק רצון מהוי'" עולה לז (יחידה) פעמים טוב, והוא סוד "נחל נבע מקור (=רצון) חכמה"[יד], וד"ל.
רחל[טו]
א
"וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך"[טז]. יעקב מעורר רחמים רבים על כנסת ישראל, המכונה רחל, ממקור הרחמים ב"ה, כמבואר בתניא[יז]. והיא אף היא מעוררת רחמים על עצמה – על נשמתה הטהורה שירדה פלאים, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף גשמי וכו' – בקולה הרך והמתחנן. וזו עצם מהותה – התעוררות רחמים רבים.
ב
רחל נוטריקון רוח אלקים – "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[יח], רוחו של משיח גואל צדק ("צדק – מלכותא קדישא"[יט], בחינת רחל).
בחמשה חומשי תורה מופיעה "רוח אלקים" ה פעמים: בתחלת התורה בפסוק הנ"ל; אצל יוסף הצדיק (בנה של רחל) – "איש אשר רוח אלקים בו"[כ]; פעמיים אצל בצלאל, אמן המשכן – "ואמלא אתו רוח אלקים"[כא], "וימלא אתו רוח אלקים"[כב]; אצל בלעם הרשע, בהפוך ה' את קללתו לברכה – "וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים"[כג].
ויש לכוונן כנגד ה הספירות מתפארת (המעוררת רחמים על כנסת ישראל, מדת יעקב כנ"ל) עד מלכות (המעוררת רחמים על עצמה, מדת רחל כנ"ל), עד"ז:
"ורוח אלקים מרחפת על פני המים" הוא כנגד ספירת התפארת (ועל כן רק בפעם הזאת מופיעה "רוח אלקים" בתוספת אות ו – "ורוח אלקים" – המורה על ספירת התפארת, הבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון אל הקצה התחתון, וד"ל);
יוסף הצדיק הוא היסוד – "וצדיק יסוד עולם"[כד];
מלאכת המשכן שע"י בצלאל היא כנגד שתי הספירות נצח והוד (כחות המעשה והבצוע בפועל ממש);
הפיכת הקללה לברכה בפיו של בלעם הרשע היא כנגד המלכות, בסוד ה"טיקלא" שבה (כמבואר בשער הבחירה לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ע"פ מאמר הזהר: "והוא מסיבות מתהפך בתחבולותו חסר יו"ד, כהאי אומנא, דעביד מאנא דחרסא כו' בעוד דהאי טיקלא אסתחרת קמיה מהפך ממאנא למאנא כו' האי טיקלא דא בי דינא דלתתא כו', עיי"ש), וד"ל.
סמיכות היסוד לתפארת, לפי סדר התורה, היא בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[כה] – "אלה תלדות יעקב יוסף"[כו].
ג
ביום אחד של מעשה בראשית ישנם שבעה שלבים של התפתחות כו', שאף הם מכוונים כנגד הספירות העליונות, שבעת ימי ההיקף, מחסד עד מלכות (הכל בהתכללות יום הראשון, שביחס לשאר ימי בראשית מכוון כנגד ספירת החסד):
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[כז] – "עולם חסד יבנה"[כח];
"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", גבורה ופחד, מדת הדין הקשה;
"ורוח אלקים מרחפת על פני המים" – תפארת ורחמים (רוח... על פני המים[כט]) כנ"ל;
"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – נצח והוד, האצלת אור ראשון בדבור (בבחינת אור ישר מלמעלה למטה) ואור של תולדה במעשה (בבחינת אור חוזר מלמטה למעלה);
"וירא אלקים את האור כי טוב" – יסוד, "כי טוב לגנזו לצדיקים לעתיד לבא"[ל] ("ועמך כלם צדיקים"[לא] כאשר נדבקים ב"לעתיד לבא" בסוד "חושבי שמו"[לב] – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לג], וד"ל), "אמרו צדיק ('יסוד עולם') כי טוב"[לד] ו"אור זרוע לצדיק"[לה];
"ויבדל אלקים בין האור ובין והחשך" – גילוי עטרת היסוד, בסוד "מל" (ד"חשמל" – חש מל מל, והוא "מל" הראשון) מלשון ברית מילה, כריתת הערלה והבדלת הטוב מהרע בגילוי האות־ברית־קדש (שתי בחינות הנ"ל הן כנגד יוסף ואפרים כנודע, וד"ל);
"ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה" – לכל אחד נתן ממשלה, לאור ממלכת היום ולחשך ממלכת הלילה, מלכות; "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – יחוד שתי המלכויות (הרשויות) למלכות אחת, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", וד"ל.
ד
והנה השרש "רחף" (נוטריקון "רוח אפינו – משיח ה'"[לו]) מופיע שלש פעמים בלבד בכל התנ"ך: פעם אחת בתחלת התורה – "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"; פעם שניה בסוף התורה – "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף"[לז]; ופעם שלישית בספר ירמיהו – "נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמותי"[לח], כולם לשון "נע ונד"[לט] בבחינת "נוגע ואינו נוגע"[מ] – "מטי ולא מטי"[מא] – ברכות ועדינות.
רוחו של משיח מרחפת על נשמתא דאורייתא – פני (פנימיות) המים ("אין מים אלא תורה"[מב]. בחינת הנגלה של התורה, גופא דאורייתא, נקרא מים על שם ירידתו ממקום גבוה למקום נמוך; בחינת הנסתר של התורה, הפנימיות ונשמתא דאורייתא, נקרא מים על שם גילוי התענוג האלקי שבו, כטבע המים להצמיח כל מיני תענוג – "ואהיה שעשועים יום יום"[מג]). והוא בסוד האוירא קדישא דחפיא על מוחא בבחינת "נוגע ואינו נוגע", לגלות עמוקות מני חשך דחכמה סתימאה – "תורה חדשה מאתי תצא"[מד], זוהי תורתו של מלך המשיח.
הנשר הוא רחמן על בניו ("ירחף" עולה רחמן, ובסוד "אב הרחמן"[מה] בחכמה שהוא "אב הרחמים"לא בכתר, וד"ל).
כשם ש"אין כלי שלם כלב נשבר"[מו] ו"אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[מז] (בבחינת "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"[מח]), כן י"ל שאין גילוי העצמות ממש אלא למי שרחפו כל עצמותיו, ע"ד "עדינו העצני"[מט], וד"ל. והוא עיקר תקון רפח ניצוצין שנפלו למטה בשבירת הכלים.
ה
ידוע שסוד שיבת ציון ובנין ירושלים הוא ענין בנין פרצוף רחל – "טבע היהדות"[נ] (טוב־טעם־טבעי בכל עניני התורה והמצות).
והנה רחל עולה דמעה דמעה (כונת תיקון חצות, תקון רחל, על חרבן ירושלים וגלות השכינה – "כרחל לפני גזזיה נאלמה"[נא] מלעורר על עצמה רחמים רבים כנ"ל). ע"י הורדת דמעה דמעה בהתעוררות רחמים רבים על כנס"י והשכינה הקדושה דשכיבת עד עפרא בצערה על בניה שגלו, ואף היא גלתה עמם, נמשך הכח מלמעלה לקיום: "מעט מעט אגרשנו מפניך"[נב] ב"שמאל דוחה"[נג] את קליפת ישמעאל, ובסוד "זרעא דיצחק (יצחק הוא סוד אותיות רח של רחמים, רחל, רוח, רחף הנ"ל[נד], שהוא ח פעמים הוי' ב"ה, שם העצם שהוא שם הרחמים. והיינו בסוד 'גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות'[נה] ע"ד 'גדולה דעה וכו''מא ו'גדול מקדש וכו''מא, וד"ל) בגלותא דישמעאל"[נו].
"גלותא דישמעאל" היא הגלות שבתוך ארץ ישראל בזמה"ז, כמבואר בדא"ח[נז]. והיינו כידוע ש"כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו"[נח], וכל המרחם על האכזר סופו להתאכזר על הרחמן, ר"ל. אלא שצ"ל "שמאל דוחה" בתחלה (בריבוי פעמים – "מעט מעט" – משא"כ "מהר"[נט] משמע בפעם אחת ע"י מכה מוחצת, ודוק) ורק לבסוף "ימין מקרבת"טל (את הטוב שנברר מהרע דקליפת ישמעאל, והוא ענין עצם גמילות החסד כאשר נברר מהפסולת דגסות הרוח כו', כמבואר בדא"ח[ס]).
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.