'שירותא דשלמותא' 'סיומא דשלמותא' – משה ומשיח

ב. חלק הזהר: "שירותא דשלמותא" "סיומא דשלמותא" – משה ומשיח

"אתה החלות" – "שירותא דשלמותא"

מה הפירוש "אתה החלות"? לשון התחלה. רש"י מפרש שההתחלה כאן היא מלחמת סיחון ועוג, ואחרי שלמעלה מדרך הטבע נצחנו – משה רבינו נצח (כמדתו – נצח) – במלחמת סיחון ועוג הוא חושב שהותר הנדר, הותר מקצתו הותר כולו, ולכן הוא מעיז לבקש את הבקשה של "אעברה נא".

אבל בזהר הקדוש על הפרשה[ה] רבי יהודה אומר משהו יסודי ביותר, לגבי משה ומשיח, היחס ביניהם וגם ההבדל ביניהם: "אתה החלות" לשון התחלה, אומר הזהר שמשה רבינו הוא "שירותא דשלמותא דכלא" – תחלת שלמות הכל. אחרי שהזהר מסביר את הכוונה שלו, אתה בעצמך ההתחלה – השירותא דשלמותא – שואל הזהר בסוף הסוגיא, אם משה רבינו הוא ההתחלה, ה"החלות", מי הסיומא? מי סיום השלמות? אז הזהר אומר שסיום השלמות הוא מלך המשיח.

כלומר, שיש כאן רמז חשוב מאד בפרשה, לפי הזהר, שכל מה שהיה עד כה – כל ימי עולם עד משה רבינו וכל ארבעים השנה במדבר עד כאן, שעומדים על סף הכניסה לארץ ישראל – הוא התחלת השלמות על ידי משה רבינו, אבל זו רק התחלת השלמות. כמו שנסביר, יש משהו חסר בהתחלת השלמות, לכן זו רק ההתחלה. "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", אבל משה רבינו לא מסוגל, הוא לא מגיע ל"סיומא דשלמותא"[ו]. מי שיגיע לסיום השלמות הוא רק מלך המשיח. אם כן, זה הווארט שנלמד הערב.

יעקב – השלמות בכח; משה – תחלת השלמות בפועל

אחרי שהזהר אומר ש"אתה החלות" הוא "שירותא דשלמותא דכלא", הוא אומר – הרי לפני משה רבינו היה יעקב אבינו, הבחיר שבאבות והשלם בין האבות, ומה משה רבינו מוסיף על יעקב אבינו, שכבר היה שלם? הזהר לא מביא, אבל על יעקב כתוב שמטתו שלמה – הוא שלם. מה התוספת של משה רבינו? יוצא מהזהר שהשלמות של יעקב אבינו עם יב שבטי יה – מטתו שלמה, לא כמו אברהם ויצחק – היא שלמות רק בכח. שלמות בכח פירושה שהשלמות מאירה רק למעלה, בעולם האצילות, אך היא לא יורדת ומתגלה בעולם שלנו. השלמות שאנחנו רוצים היא השלמות של עם ישראל בתוך העולם שלנו, מטה מטה.

הראשון שזכה והתחיל לגלות שלמות למטה, במציאות התחתונה, הוא משה רבינו. אבל כמה שהוא גילה שלמות זו רק ההתחלה. מהי שלמות? שלמות של עם ישראל. השלמות יוצאת מיעקב והשבטים, אבל זו עדיין לא שלמות – לא שיעור קומה גלוי של הקדושה בעולם התחתון.

השלמות – שיעור הקומה של עם ישראל

מתי מתחיל להיות שיעור קומה גלוי של הקדושה בעולם שלנו? דור דעה של משה רבינו, שיוצא ממצרים ומקבל את התורה ובונה את המשכן. מהי השלמות? הזהר אומר – שיש נשיאים וסנהדרין ושבטים וכהנים ולוים וישראלים ותורה ומשכן. זו לשון הזהר. אמרנו לא לפי הסדר של הזהר אלא לפי סדר שיוצא מכמה מפרשים, שהוא כנראה סדר לפי הספירות. יש נשיאים – ראשי העם, בחכמה. יש סנהדרין – ע זקני הסנהדרין הם בסוד ע רבתי של "שמע", המדות של אמא עילאה, בבינה. יש את עצם השבטים – הנטיות של הדעת, דעת הנוטה ודעת המכריע. יש יב שבטים שבשרש הם כלולים בדעת משה, "מפתחא דכליל שית", ששה שבטים של אור ישר ועוד ששה שבטים של אור חוזר – ו מלא, וו, הכל בשרש הדעת. אחר כך יש כהנים-לוים-ישראלים בחג"ת. התורה כאן היא הגילוי של יסוד אבא שבוקע את כל הספירות ומתגלה ביסוד ז"א ומאיר למלכות – המשכן. ולסיכום:

חכמה נשיאים		בינה סנהדרין
	דעת שבטים
חסד כהנים		גבורה לוים
	תפארת ישראלים
	יסוד תורה
	מלכות משכן

בכל אופן, מתחיל כאן שיעור קומה שלם של עם ישראל, בקדושה, בזמן משה רבינו. לכן "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך". זו השלמות של משה, אבל היא רק ההתחלה.

אהרן מימין ונחשון משמאל

הזהר ממשיך ואומר עוד משהו, חוץ מכך שיש פה שיעור קומה שלם של עם ישראל, עם התורה ועם המשכן. הזהר כותב שכאשר משה רבינו הולך כאן בתוך העם, ב"שירותא דשלמותא", יש לו את אהרן מצד ימין ואת נחשון מצד שמאל. מכיון שיש לו את אהרן מצד ימין – הוא החסד, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – ואת נחשון בן עמינדב שקופץ לים בצד שמאל, הם סימן של שלמות, שהוא יכול לבנות את המלכות ולהוריד את שיעור הקומה של עם ישראל למטה לארץ.

בכלל, כמו שמשה הוא השביעי ומוריד את השכינה למטה בארץ – כמבואר במאמר המפורסם "באתי לגני" – כך הוא מוריד את שיעור הקומה השלם של עם ישראל, ולכן הוא תחלת השלמות. באיזה כח? הוא זקוק לשני עמודים מימין ומשמאל שעוזרים לו, אהרן מכאן ונחשון מכאן (וכרמוז בתבת "[אעברה] נא" ר"ת נחשון אהרן, בקדימת נחשון לאהרן בסוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני").

מתי חור משמאל ומתי נחשון משמאל?

שואל האבא של הרבי שאלה פשוטה[ז]:

במקום אחר בזהר כתוב – וכך אנו יודעים מרש"י בפשוטו של מקרא – שאהרן עומד מימין משה וחור משמאלו (אין ציור בשום מקום בנגלה שאהרן מימין ונחשון משמאל). כך כתוב במלחמת עמלק, שאהרן תמך את יד משה מימין וחור בן מרים משמאל (רק שהוא נהרג בחטא העגל). כך כתוב כמה פעמים בזהר הקדוש שמשה רבינו זקוק, כדי לעזור לו להתפלל, לאהרן ולחור. שם זו התפלה כנגד עמלק, לנצח את הספק ("היש הוי' בקרבנו אם אין"). כאן פתאום חור יוצא ונחשון נכנס[ח].

יש באמת מפרשים שאומרים שהיות שחור נרצח, הוא כבר לא קיים, ובמקומו נמצא נחשון. שואל האבא של הרבי, ר' לוי'ק, שיש מקום אחד בזהר – לפני הפרשה שלנו – שכתוב שחור בצד שמאל ויש אומרים נחשון בצד שמאל. אם היה תלוי רק בשאלה אם חור חי או מת לא היה כתוב יש אומרים, כי זו מציאות ואין מחלוקת במציאות – או שחי או שלא חי, אם חי חור משמאל ואם לא חי נחשון משמאל. אם כתוב שיש שתי דעות, סימן שלא רק בגלל שחור מת, אלא שהשאלה במה מדברים.

פירוש תפארת החנוכי על הזהר

כאן המקום להזכיר פירוש שאיני זוכר אם הזכרנו כאן – יש פירוש מופלא על ספר הזהר, "תפארת החנוכי" מבעל התכלת (ה"סוד ישרים", נכד האיז'ביצר), פירוש כדרך איז'ביצא עם הרבה עבודה פנימית, לא פירוש קבלי בלבד, לכן מאד כדאי ללמוד אותו. במקום שלנו הפלא הוא – לכן דוקא מביאים היום, בהשגחה פרטית – שהוא מפרש בדיוק כמו האבא של הרבי (הוא היה קצת קודם, לפני רבי לוי'ק, בכל אופן פשיטא שלא ראו אחד את השני, לא קראו אחד את השני). שניהם אומרים אותו דבר לגבי שאלה זו – מתי אומרים שחור הוא צד שמאל של משה רבינו ומתי אומרים שנחשון הוא צד שמאל של משה רבינו, רק שהאבא של הרבי מפרט זאת יותר על דרך הקבלה.

שוב, הענין של בעל התכלת הוא לא להכנס לפרטי הפרטים של הקבלה, אלא רק כללי הקבלה עם הפירוש הפנימי, ואילו רבי לוי'ק גם נכנס לפרטי פרטים. לכן גם בענין שלנו הוא נכנס לפרטי הפרטים יותר מאשר תפארת החנוכי, אבל דבר יפה ביותר – אם מדברים על אחדות, אהבה ומציאת חן בין יהודים, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – יש כאן דוגמה יפהפיה. כאן המקום גם להזכיר שאף על פי שהרבי רש"ב לא קבל את תקנת התכלת, הוא מאד כבד את בעל התכלת ואת בניו – יש קרבה מאד גדולה בפנימיות בין האדמו"רים.

הגבורה בשרש – חור; התפשטות הגבורה – נחשון

מה הווארט? שכאשר מדברים על הגבורה בשרש, שמשה רבינו זקוק לשמאל בשרש, אומרים שחור נמצא בשמאלו. אבל כאשר רוצים להדגיש את ההתפשטות של הגבורות, על מנת לבנות את המלכות מהגבורות (הרי סתם בכתבי האריז"ל, מה שידוע לנו תמיד, "בנין המלכות מהגבורות"), אומרים שנחשון נמצא בשמאלו של משה. לכן לא תלוי אם חור בחיים או לא, אלא מדובר במשהו רוחני פנימי.

אפשר להביא ראיה, שפלא שאף אחד לא מביא, ש"בעת ההִוא לאמר" (לפי הפשט הנ"ל של רש"י, שמדובר לאחר מלחמת סיחון ועוג) גם אהרן כבר לא בחיים. צריך לומר, שוב, שמדבר בשרש הרוחני – גם כשאהרן בחיים וגם לאחר שהסתלק מעלמא דין הוא הולך עם משה רבינו בימין. הוא החבוק שלו, ה"ימינו תחבקני" של משה ביחס לכל עם ישראל.

השאלה מי יד שמאל של משה רבינו, האם חור או נחשון? מה כאן התפלה? שמשה רבינו יזכה להכנס לארץ ישראל, בנין המלכות, הוא רוצה להגיע אל הארץ וההר (שעולה מלכות), לכן צריך את נחשון. הוא עוד לא בסיומא דשלמותא, הדור שלנו, של משיח, בו בנין המלכות רק מהחסדים. הוא עדיין בדור בו בונים את המלכות מהגבורות ורק אחר כך ממשיכים את "חסדי דוד הנאמנים". תכלית המלכות היא ודאי החסדים, השאלה רק איך מתחילים, ובעצם איך מסיימים – כאן מדובר על סיום, עקבתא דמשיחא – איך בונים את המלכות תכל'ס היום. אצל משה רבינו הכל בנוי, עם הנשיאים והסנהדרין והשבטים וכו', ועם זאת אהרן מימין ונחשון משמאל. נחשון הוא התפשטות הגבורות – לא השרש, חור – כדי לבנות את המלכות (וכמו שהוא קפץ לים כך הוא יעזור למשה רבינו לקפוץ לתוך ארץ ישראל וכו').

רבי לוי-יצחק: שתי בחינות של חור – בינה וגבורה דז"א; שתי בחינות של נחשון – הוד דז"א ומלכות

אמרנו שרבי לוי'ק אומר אותו דבר, וגם מפרט. הוא אומר שהגבורות הן שם אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", "האלהים עשה את האדם ישר", כל יהודי צריך להיות אלקים, אבל שם אלקים מופיע בשלש מקומות – בינה, ז"א, מלכות (ובז"א גופא בשני מקומות, בגבורה דז"א או בהוד דז"א). הוא אומר שחור הוא או שרש הגבורה באמא, שרשה ממש, או שהוא הגבורה דז"א. כלומר, חור הוא בסוד "אני בינה לי גבורה". אבל ברגע שבתוך ז"א גופא הגבורה יורדת מספירת הגבורה לענף שלה, הוד, "איהי בהוד" – ההוד הוא כבר על מנת לבנות את המלכות, ולכן שבט המלכות הוא יהודה, לשון הוד, ונשיאו הוא נחשון. כלומר, נחשון הוא הגבורה בהוד וגם הגבורה במלכות. ככה מפרט האבא של הרבי.

על ההסבר הזה הוא מביא את המקומות בזהר שכתוב רק חור. יש שני מקומות שכתוב חור בזהר, שמשה באמצע, אהרן בימין וחור בשמאל, והוא אומר שאחד בבינה ואחד בגבורה דז"א. המקום האחד בו כתוב או אהרן או חור הכוונה לשתי הבחינות בז"א – גבורה דז"א והוד דז"א. אצלנו בזהר (בתחלת ואתחנן) לא מזכיר כלל את חור ואומר רק שאהרן בימין ונחשון בשמאל, כי כאן הכל מדבר בבנין המלכות. אם כן, כאן הפירוט וגם ההסבר של כל המקומות בזהר.

תפארת החנוכי: הצורך בחור כדי להמתיק את הגבורות בשרשן

בעל התפארת החנוכי לא מפרט ולא מפרש הכל, אומר רק את הכלל, אבל במדה מסוימת את הכלל הוא אומר יותר חזק מהאבא של הרבי. הוא מוסיף עוד פרט, בתפארת החנוכי, ואומר שמתי שמשה רבינו מתפלל לה' במלחמת עמלק, הוא צריך דוקא את חור כדי להמתיק את הגבורות בשרשן באמא עילאה. אם היה צריך רק להתגבר על האויב – לנצח ולהרוג את עמלק – זו גבורה. אבל אם בא לעורר רחמים – בכל מלחמה יש גבורות ודינים נגד עם ישראל, גם במלחמת עמלק שהיתה ברפידים, "שרפו ידיהם מדברי תורה" – צריך גבורות עליונות של אמא שממתיקות את הדינין מעל עם ישראל בשרש. אז יש באמת גבורה, חור, להתגבר על האויב בפועל. אבל אחר כך צריך את תכל'ס את נחשון, שתהיה המלכות של עם ישראל בארץ ישראל.

"שירותא דשלמותא" – בנין המלכות מהגבורות; "סיומא דשלמותא" – "והוכן בחסד כסא"

אבל כל זה רק ב"שירותא דשלמותא" בדור של משה רבינו, ולא שייך לדור של מלך המשיח. למה? כאן המשך ההסבר הוא רק בתפארת החנוכי, כי המשך המאמר, ההבדל בין ה"שירותא דשלמותא" של משה רבינו ל"סיומא דשלמותא" של משיח רק רמוז בחצי משפט אצל רבי לוי'ק. הרמז הוא מה שאמרנו קודם, שאצל מלך המשיח בנין המלכות הוא בסוד "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שֹפט ודֹרש משפט ומהיר צדק".

משה – השמדת הפושעים – הבדלה; משיח – לא ידח ממנו נדח – המתקה

איך מסביר בעל ה"סוד ישרים"? מסביר משהו חשוב מאד-מאד לדור שלנו, לעבודה שלנו, לתנועה שלנו. הוא אומר שאצל משה רבינו בסיום הסיפור בתחלת הפרשה כתוב הפסוק, מהפסוקים הכי חשובים בכל התורה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". סימן שכל עם ישראל חי וקים. אבל הוא כותב שהפסוק "ואתם הדבקים" הוא אופטו, מסקנה, בא על רקע הפסוק הקודם. כתוב משהו, ועל רקע זה "ואתם" שבאים לעבור את הירדן, "הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". כתוב לפני כן "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". כלומר,

כתוב כאן שהקב"ה בדור של משה רבינו, ה"שירותא דשלמותא", עושה הבדלה אמתית בעם ישראל. הוא לא משתמש במלים אלה, אבל במושגי הבעל שם טוב ה"שירותא דשלמותא" היא בבחינת הבדלה. קשור למה שנלמד בע"ב כסוד הקרבן ועדיין לא סוד הקטרת, סוד האתכפיא ולא סוד האתהפכא. הבדלה היא אתכפיא והמתקה אתהפכא.

מה הסיום של 'ראשון' כאן? שלאחר שה' מוציא מעם ישראל את כל השרש פורה ראש ולענה, "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך", "ואתם", כלכם טהורים, "הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". אבל מה לגבי הדור של משיח? קודם כל, ה"תפארת החנוכי" מסביר שלא רק "כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך" – קודם היו עוד כמה סיפורים עצובים כאלה, היו המרגלים, היתה עדת קרח ועוד כמה סיפורים עצובים מאד, הכל בחומש במדבר, של נשמות נידחות מעם ישראל בדורו של משה רבינו. כלומר, בדורו של משה רבינו לא התקיים בכלל היעוד של "כי לא ידח ממנו נדח". אדרבא, נדחו הרבה שרשי עם ישראל. לכן, היות שבדור של משה רבינו נדחו יהודים – משה רבינו לא יכול לסבול את המרגלים, את קרח, ובמיוחד לא את אלה שעובדים את בעל פעור, וכולם יהודים, אז כולם נדחים, הכל בגושפנקא דשמיא, "השמידו הוי' אלהיך", כלומר שהקב"ה גם 'מתכנת את עצמו' לאותו ראש, שצריך להוציא את הקוצים מהכרם. אז קורית הבדלה, עם הרבה נשמות נידחות. אבל לעתיד לבוא לא יכול להיות כך. כל הגדר של משיח הוא ההיפך מזה.

"ויפח לקץ ולא יכזב"

הגדר של משיח הוא "לא ידח ממנו נדח", וכמו שהוא מביא את הפסוק בחבקוק הנביא "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". מהפסוקים הכי חשובים בתנ"ך. "ויפח לקץ ולא יכזב" – מה הפירוש? הוא מסביר שמה ש"לא יכזב" היינו שאף נשמה, גם הכי הכי גרועים בעם ישראל, כמו קרח, כמו המרגלים, כמו עובדי בעל פעור שה' השמיד אותם – כולם יעלו, כולם יחזרו, כולם יתאחדו וכולם יהיו בבחינת "לאמר", "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר".

יש בביטוי הזה משהו יפהפה מבחינה חשבונית. ארבע המלים אותן הוא דורש הן "ויפח לקץ ולא יכזב" – "ויפח לקץ" עולה חי ברבוע, "ויפח לקץ ולא" כבר עולה יט ברבוע, "ויפח לקץ ולא יכזב" כבר עולה כ ברבוע. משהו ודאי חד פעמי בכל התנ"ך. מה זה "אם יתמהמה" – ישראל (בגימטריא), לא משיח. מה צריך להיות? "חכה לו, כי בא יבא לא יאחר". כל היהודים, כל ישראל, יחזרו. מי פועל זאת? מלך המשיח. כלומר, כל המסר של משיח הוא שאסור לדחות אף אחד.

איך עושים זאת יחד עם אי-אימוץ הדעות הכוזבות? יש פה משהו של "לא יכזב". את מי הרג פינחס? כזבי בת צור, אותיות יכזב. כאן "לא יכזב", איני משמיד את העובדים לבעל פעור, לא משמיד את המרגלים ולא מבליע בארץ את עדת קרח – כולם מצטרפים. איך עושים זאת יחד עם ידיעת האמת? את זה מסביר הפסוק הקודם, "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". בדרך כלל חסד ואמת סותרים, אבל מה כתוב לגבי הצומות (כעת יוצאים מצום החמישי)? "והאמת והשלום אהבו". אמת אמרה אל יברא והחסד אמר יברא, אבל כאן הם יחד – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". זה ה"סיומא דשלמותא" של משיח.

"סיומא דשלמותא": זווג כל העולמות

זה עיקר הווארט של הערב, מה ההבדל בין "שירותא דשלמותא" של משה, שבסוד ההבדלה, ל"סיומא דשלמותא" של משיח, שבסוד ההמתקה – אתכפיא ואתהפכא. ההוה-אמינא של הזהר היא שהשלמות מתחילה אצל יעקב. אמרנו קודם שלא כך כי עוד לא התגלתה שלמות שיעור הקומה של עם ישראל. את ה"סיומא" הזהר לא קושר רק למשיח, ש"לא ידח ממנו נדח", אלא שיש זיווג של כל העולמות – שכל העולמות מזדווגים אחד עם השני.

כשקוראים את הזהר יוצא שסיום השלמות הוא זווג כל העולמות. בדרך כלל בקבלה, בכוונות, כל הזיווגים הם באצילות, רק שמשם יורד שפע לכל העולמות. אבל בדרך כלל לא עושים זיווג בקבלה בין אצילות לבריאה – עושים זיווג בזו"נ דאצילות, בישראל-סבא ותבונה דאצילות, באבא ואמא דאצילות – אבל כאן בזהר כתוב שבימות המשיח העולמות עצמם מזדווגים אחד עם השני, אצילות עם בריאה ויצירה עם עשיה, ואז ה-יה עם ה-וה (כנגד ארבעת העולמות) וכל העולמות נעשים אחד ביחודא שלים.

מה זה אומר לנו? שיש שרשי נשמות מאצילות, צדיקים גדולים כמו שכתוב בתניא, שרשי נשמות מבריאה, בעלי השכלה, יודע ספר, חסיד שמח ביצירה ויהודי פשוט בעשיה (כרמז הידוע על ארבעת שרשי הנשמות כנגד עולמות אבי"ע השקולים בשקל בקדש[ט]: צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט). יש יחוד וזווג שלם ממש – זווג, לא רק השפעה והארה – בין כולם.

משיח – שלום עולמי

כשמגיעים למטה מטה, לעולם העשיה עליו כתוב "אף עשיתיו", "אף" הפסיק, יש אפילו מעבר לרשות הרבים לגמרי של הקליפות, אומות העולם, ע שרים. אם יש זווג של כל העולמות ממש, כולל עולם העשיה בתוך הזווג, באמת משמע שלום עולמי.

מה שבעל ה"תפארת החנוכי" אומר הוא רק מה שאמרנו קודם, שהחידוש של משיח הוא רק ש"לא ידח ממנו נדח" כלל – הכל בעם ישראל, לא מדבר על הגוים. אצל משה רבינו היה שיעור קומה של עם ישראל, אבל על ידי בירור והוצאת הקוצים מהכרם, ואילו אצל משיח עם ישראל יהיה שלם ולא ידח ממנו נדח. כולם חוזרים, עדת קרח, עובדי בעל פעור, כולם.

אם רוצים קצת להרחיב עוד, לפי מה שמשמע בפשט הזהר, משמע שהכל כלול – אפילו החיצוניות שבחיצוניות של עולם העשיה התחתון. אם כן, תן לחכם ויחכם עוד, שברור שמשיח בא לעשות שלום בעם ישראל כולו, "לא ידח ממנו נדח", וגם לעשות שלום בכל העולם כולו, שלום אמת – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת".

הימין והשמאל של המשיח

נשאל שאלה: אצל משה רבינו כתוב כאן בזהר שהוא צריך את אהרן בצד ימין ונחשון בצד שמאל. לגבי משיח הוא לא אומר שום דבר דומה לכך, שצריך מישהו בימין ומישהו בשמאל. אפשר לשאול – מה לגבי משיח? האם הוא גם צריך את אהרן ואת נחשון כמו משה? אפשר לענות בכמה אופנים. אפשר לומר שמשיח לא זקוק לאף אחד. אפשר לומר שלא, למשיח יש את אליהו הנביא, כמו אהרן הכהן – כהן גדול שבא לעשות שלום בעולם. אז אולי באמת אליהו הנביא הוא צד ימין של מלך המשיח, כמו אהרן. אז מה לגבי צד שמאל? אולי מלך המשיח הוא עתיקא, "דלית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". אם משה רבינו היה נכנס לארץ הוא עצמו היה משיח, כפי שהוא רצה.

יש רמז בספה"ק ש"אעברה נא" רומז לעיבור נשמות נדב-אביהוא, שגם הם כהנים, אבל הם הקריבו אש זרה – הם מצד שמאל, רצוא. אז אולי במקום חור ונחשון בצד שמאל, נשים את אהרן בצד ימין ואת נשמות נא – "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא" – בצד שמאל. יש גם מקום שלמשיח יהיה שר צבא, כתובים כמה שמות, אחד מהם אבנר בן נר. אם משיח צריך על פי פשט להלחם מלחמות ה' ולנצח את רשעי אומות העולם ודאי שיש לו שר צבא. אמרנו שמשיח מעלה את כל היהודים, אבל לגבי הגוים אחת המצוות היא שיכרית את זרעו של עמלק פשוטו כמשמעו. משיח לא יעשה שלום עם עמלק. האם מותר לקבל גר מעמלק? סיפור, סוגיא. אז אולי יש למשיח שר צבא, לפי הרמב"ם פשוט שיש לו, אז אולי יש לו מצד שמאל את אבנר בן נר.

"כולא ימינא"

אם כן, עיקר הסוגיא היא לגבי צד שמאל של מלך המשיח – האם אנחנו זוכים לגאולה בחסד וברחמים על ידי "בהאי חבורא דילך", כמו שהמשיח אומר לבעל שם טוב ש"יפוצו מעינותיך חוצה" (ב"תפארת החנוכי" לא מביא את הפסוק, אבל כמעט רומז לכך), "חוצה" שאין חוצה הימנו. אם בעם ישראל, הכי חוצה היינו עדת קרח וכו' – מה שקוראים החילוני הכי מוצהר, האנטי-דתי, שונא הדת והדתיים, הכי מוצהר שיש בעולם, הוא "חוצה" שאין חוצה חוצה הימנו. בדיוק עליו הוא מדבר, שיחוד של משיח שמגיע לאותו "חוצה", לא דוחה אותו, "לא ידח ממנו נדח", אלא רק מקרב אותו. כדי לקרב אותו הוא ודאי זקוק לאהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

אפשר לומר שמשיח בעצם מוקף אהרן. מה שאומרים עכשיו, שאנחנו מחכים כל יום – "אם יתמהמה חכה לו". לא ברור כאן לגבי השמאל של משיח, איך הוא בא לידי ביטוי – האם אין לו בכלל שמאל, או שמאל כזה או שמאל כזה. הזהר אומר שאם זוכים הגאולה באה בחסד וברחמים, שיש פחות שמאל או שאין בכלל שמאל. לא שאין כלל שמאל, אלא שהשמאל הוא יותר ימין מימין, יותר אהבה מאהבה, כמו שמפרשים ב"לית שמאלא בהאי עתיקא".

היום היה היארצייט של רבי הלל. מה אמר הלל הראשון? "הוי מתלמידיו של אהרן וכו'". אפשר לומר שבמאמר זה יש ימין-שמאל-ימין-שמאל – "אוהב שלום" הוא ימין, "רודף שלום" הוא השמאל, שהוא יותר ימין מימין, "רודף שלום", "אוהב את הבריות" בימין, "ומקרבן לתורה" בשמאל. כדי לקרב מישהו צריך גבורה, כפי שאברהם אומר למישהו – או שתברך או שתשלם[י]. הקירוב לתורה הוא גבורה, דינים – התורה היא דינים, תעשה מצוות, אתה היהודי האנטי הכי גדול בעולם. הכל אהרן. לפי זה משיח מוקף בימין-אהרן מכל הצדדים – בימין שלו "אוהב שלום" ובשמאל שלו "ורודף שלום", בימין שלו "אוהב את הבריות" ובשמאל שלו "ומקרבן לתורה" בחבלי עבותות אהבה רבה. כך מצטייר מלך המשיח.

ארבע נשמות של שלמות – אדם, יעקב, משה, משיח

נחזור: יש לנו את מלך המשיח, ה"סיומא דשלמותא", ולפניו את משה רבינו, ה"שירותא דשלמותא". כך היא המדה, קודם חייבת להיות שלמות של הבדלה, ואחר כך זוכים בסוף לשלמות של המתקה. לפי זה אפשר לומר שגם יעקב הוא שלמות – שלמות של הכנעה. "קטנתי מכל החסדים". גם משה רבינו הוא עניו מכל אדם. בכל אופן, השלמות שלו – תיכף נסביר יותר טוב – היא שלמות של הבדלה. הרי כל התורה כולה, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה", היא הבדלה, דינים, מותר ואסור. משיח לא בא לחדש תורה, רק "תורה חדשה מאתי תצא" – אור פנימיות ועצמיות התורה, שהוא טוב לכל (כאשר גם שחיטת שור הבר על ידי סנפירי הלויתן תוכשר).

האם יש איזו שלמות שלא רמוזה כלל בזהר, עוד לפני יעקב אבינו? שוב, הזהר אומר שה"שירותא דשלמותא" היא משה וה"סיומא דשלמותא" משיח, עם כל ההסבר שהסברנו, ושואל שיש קודם את יעקב השלם, ושולל בהסבר שהוא רק שלם בכח. האם יש עוד נשמה שהיא גם שלמה? לפני כח יש יכולת, האם יש נשמה שלמה ביכולת? ודאי שיש, אדם הראשון לפני החטא, הרי "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". אם שואלים מי השלם הראשון, פשיטא שאדם – נקרא אדם על שם כללות האדם, גם מה שלעתיד "אתם קרויים אדם", השלמות של עם ישראל. הוא חטא והפסיד את השלמות שלו, אבל ברור ששרש המושג שלמות – כמו שאומרים שלמות הארץ, שלמות העם, שלמות התורה – הוא אדם הראשון, הכלל הגדול של כל הנשמות. הוא לא מוזכר בזהר, אבל פשיטא שיש קודם אדם ואז יעקב – שני שלבים לפני תחלת השלמות בפועל – ואחר כך "אתה החלות", "שירותא דשלמותא", ובסוף "סיומא דשלמותא" משיח.

סדרת הנשמות – מאדם לאדם

נתבונן בשלמות, תרגיל מתמטי לילדים בכתה ב – סדרה מיוחדת במינה: אדם (השרש הנעלם של השלמות), יעקב (שופריה מעין שופריה דאדם), משה ("יעקב מלבר ומשה מלגאו", יעקב הוא הגוף-התפארת ומשה הוא הדעת-הנשמתא), משיח. אם מתרגמים זאת למספרים רואים שעולה – 45, 182, 345, 358 (תוספת אחד על משה), ס"ה 930 – חיי אדם הראשון[יא]!

אם אני רוצה לעשות סדרה, אף על פי שהמספרים עולים, ההפרשים יורדים – 137 (קבלה), 163 (עוד שם הוי' מעל קבלה; כמו שידוע שבפיזיקה 137 הוא המספר הכי חשוב, יש מי שאומר שבמתמטיקה מופשטת 163 הכי חשוב, ואכמ"ל), 13 (שיחה של הרבי על פי ווארט של הרבי הקודם, שכדי להגיע מ-משה ל-משיח צריך להוסיף אחד-אהבה – זה הווארט כאן, שמשיח מוסיף על משה את האחד המוחלטת, האחדות המוחלטת והאהבה-רבה בעם ישראל). הפרשי ההפרשים: 26, 150-. בסיס הסדרה: 176-. אף על פי שכל המספרים עלו בהתחלה, אבל כשמגיעים לבסיס הוא מינוס 176. מכל האנשים שהזכרנו, יש מישהו ששוה 176? אבא של נחשון, עמינדב.

איך ה"סוד ישרים" מסביר את נחשון בן עמינדב? מה סוד הגבורה שלו? הוא אומר שנחשון הוא נחש, ולנחש יש ארס חם – כעס. הנחשון של הקדושה כועס. אף על פי שיהודה הוא כמו שבט דן ("דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [יהודה]. יהי דן נחש..."), שכועס על עובר עבירה, כועס על מי שמקלקל לו את המלכות, מי שגונב ממנו את המלכות, אבל הוא בן עמינדב, ועמינדב כולו חסדים. המטרה, התכלית שלו, היא רק להרבות חסד – "חסדי דוד הנאמנים". הכעס של נחשון ממותק ברוב החסדים של עמינדב. כך הוא מסביר את סוד השם שלו.

אמרנו שכנראה משיח לא צריך אותו כלל, צד שמאל שלו הוא משהו אחר. שמאלו של משיח הוא "רודף שלום" ו"מקרבן לתורה" כמו שאמרנו. יש לנו מינוס עמינדב כבסיס. השאלה – התרגיל של כתה ב – הוא האם יש לנו עוד מספר חיובי בסדרה. נבדוק, ההפרש הבא בין ההפרשים הוא 326-, ההפרש מעליו (פלוס 13) הוא 313-. משיח מינוס 313 – אדם. אני מקבל את ההתחלה, "אני ראשון ואני אחרון" – אדם לא היה כתוב בזהר כלל, אבל סדרה זו מתחילה באדם ונגמרת ב"אתם קרויים אדם", ובעצם האדם כולל את כל האדם שישאר בסוף בסוף, אחרי ביאת המשיח בחסד וברחמים.

מה שיוצא מהסדרה המופלאה הזו הוא שהשלמות מתחילה מאדם ונגמרת באדם (י"ל אדם בצירוף מאד – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), ואין עוד מספר חיובי בכל הסדרה. חמשה מספרים בסדרה: אדם-יעקב-משה-משיח-אדם (ס"ה 975 = יה פעמים אדנ-י = אהבה פעמים בטחון, כמבואר סודו במ"א) – וזהו. שוב, משהו פלא.

השלמויות שבכח – שלמות בדרגה נמוכה יותר

נסביר עוד קצת לעומק: הרבה פעמים אדם הוא ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". הרמז הוא שאדם במספר קדמי שוה יוסף. נאמר זאת בראש אחר, ואפילו קצת הפוך, מקודם. ממפרשי הזהר משמע שככל שהשלמות פחות מפותחת כך היא נשארת למעלה, בכח. אמרנו שאצל אדם היא אפילו ביכולת, אצל יעקב בכח, משה מתחיל להיות בפועל ומלך המשיח הוא ה"סיומא דשלמותא" בפועל. כעת נתבונן בצורה אחרת, הפוכה:

השלמות של אדם הראשון לפני החטא היא שלמות של ספירת היסוד, שיש לו קודם אשה שהיחס בינו לבינה הוא דו-פרצופין, אחור באחור, ואחר כך יש נסירה וסיבוב פנים בפנים. כלומר, השלמות של אדם היא אדם וחוה. מה הרמז ששלמות אדם היא כשיש לו חוה? הרי "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ידוע הרמז ש-אדם חוה הם שלמות, ח ברבוע. לעניננו, אדם-חוה הם שלמות היסוד שיש לו מלכות, אבל הכל בקטנות. כעת מתבוננים בצורה אחרת. ככל שבקטנות זה באמת יותר בכח או ביכולת ולא מתממש למטה בעולם שלנו.

ארבע הנשמות וארבעת הלבושים-השלמויות בקו האמצעי

מי הוא יעקב? התפארת, דבר פשוט, ה"תפארת גופא". מה השלמות שלו? יב שבטי יה, "מטתו שלמה". אם יעקב הוא התפארת, מהי מטתו? היסוד. מי שלומד את מפרשי הזהר כאן רואה ששלמות כל דבר היא בעצם המלבוש שעליו. על אדם, שהוא היסוד דקטנות, יש מלבוש של מלכות – מלבוש שלמטה ממנו ועולה ומלביש אותו. אצל יעקב, הוא מעובה בשבטים (סוד ההדסים בלולב), ואצלו השבטים אינם הדעת (מה שאמרנו קודם) אלא היסוד, "מטתו שלמה". גם ביסוד יש וו, ו של אור ישר ו-ו של אור חוזר, יב גבולי אלכסון. מיהו משה רבינו? הוא כבר הדעת, כפי שהסברנו – הפנימיות של יעקב, הנשמה של יעקב. מה השלמות שלו (שמתחילה להיות השלמות בפועל למטה)? התפארת, "תפארת ישראל".

כך יוצא אם קוראים את הזהר נכון, ששלמות משה היא "תפארת ישראל", כל גווני היהודים. משה הוא הדעת ומלובש תפארת – זה גדר השלמות שלו – זו עדיין ה"שירותא דשלמותא". מה הסיומא? משיח. כל השלמים הם בקו האמצעי, ומשיח הוא כתר. ידוע שמה שיש ניצוץ של משה רבינו בכל יהודי הוא כח הדעת שלו, ומה שיש ניצוץ משיח בכל יהודי הוא הכתר, מסירות הנפש שלו – כך מוסבר בחסידות. משיח הוא הכתר, השלמות-הכליל (כתר נקרא כליל), ומה המלבוש שלו? "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". שלמות משיח היא דעת ה' בארץ, ובלשון הזהר היינו מה שכל העולמות מזדווגים אחד עם השני.

הנשמה	מדרגתה	השלמות	מדרגתה
משיח	כתר	"ומלאה הארץ דעה"	דעת
משה	דעת	קומת עם ישראל	תפארת
יעקב	תפארת	"מטתו שלמה"	יסוד
אדם	יסוד	חוה	מלכות

אם כן, יש לנו ציור, התבוננות יסודית ביותר. ככל שהשלם עם המלבוש שלו – השלמות שלו – יותר למטה, בעצם השלמות יותר מרחפת, יותר בכח ולא בפועל. אדם הראשון הוא יסוד ששלמותו המלכות; יעקב קצת יותר, הוא תפארת ושלמותו היסוד, "מטתו שלמה"; משה רבינו כבר יותר, הוא הדעת, והשלמות היא "תפארת ישראל"; אבל מלך המשיח הוא כתר עליון, ושלמותו היא "דעה את הוי' כמים לים מכסים". זה רומז למה שאמרנו קודם, זו ממש ההלכה האחרונה של הרמב"ם. איך היהודים ידעו את ה' לעתיד לבוא? היהודים הם חכמים ונבונים גדולים, כמו שכתוב בפרשת השבוע. הם ידעו את ה' מקרוב, ילבישו את הכתר מקרוב וידעו את ה' בדרגה יותר גבוהה משאר האדם, אבל כל האדם ידעו את ה'.

אף על פי שתורת משה כוללת גם ז מצוות בני נח, ולכן אפשר לומר שגם משה בא לכל האנושות, זה רק בכח – הלכתא למשיחא שבתוך תורת משה גופא. אבל משיח, ה"סיומא דשלמותא", שלמותו היא לדעת את ה', וישראל יהיו חכמים גדולים יותר מכולם, אבל גם כולם ידעו את ה' – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". כך אפשר להסביר את כל המבנה שעשינו עד כה ולהתבונן בו.