אהבת שלום - פרשת ויקרא

בזכות הבושה[א]

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.[ב]

כתיב 'ויקרא' באות א' זעירא. להבין זה, יש לומר בהקדם לבאר סיום פרשת פקודי, ויהא נעוץ סופו בראשו וראשו בסופו. דהנה כתיב (שמות מ, לה) ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, ופשוטו של מקרא כי שכן 'עליו' הענן היינו על המשכן. ובדרך רמז יש לפרש, כי שכן 'עליו' הענן קאי על משה, ופירושו, על משה היתה שוכנת הבושה הנקראת ענן כנודע. ועל ידי הבושה זכה לקריאה.

"ויקרא" כתוב באל"ף זעירא, ובזה שני פירושים עיקריים: א. משה בענותנותו רצה לכתוב "ויקר" לשון מקרה[ג]. ב. אל"ף זעירא היא מדת הענוה של משה המזעיר-מקטין את עצמו. הקב"ה קורא למשה מכח מדת הענוה של משה (כמבואר כאן), ונמצא שהענוה היא המחברת את משה לעצמות ה' ("ויקרא אל משה" ולא כתוב "ויקרא ה'", רמז לעצמות שמעל שם הוי').

צורת א זעירא רומזת גם לחיבור חתן וכלה: י למעלה היא המ"ד של החתן, י למטה היא המ"ן של הכלה, ובאמצע ו מחברת, השותף השלישי. אך כדי שיהיה חבור צריך שהחתן והכלה יקטינו את עצמם, אל"ף זעירא. ורמז: זעירא = רפח, תיקון רפ"ח ניצוצין בכח הענוה של משה. א זעירא = 289, טוב ברבוע. א זעירא של ויקרא רומזת גם לאסתר המלכה ולסוד "אורה ושמחה וששון ויקר".

האהבת שלום דורש את סמיכות סוף ספר שמות ותחילת ספר ויקרא (סמיכות המתפרשת גם בפשט[ד]): "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" ("שכן עליו הענן" אור מקיף, סובב כל עלמין, "וכבוד ה' מלא את המשכן" אור ממלא המתייחס בפרט ל"משכן", יריעות התחתונות, החלל הפנימי), ומפרש בדרך רמז (הקרוב לפשט) "ולא יכול משה... כי שכן עליו הענן", הענן שכן על משה, היינו הבושה שעל פניו, ואז "ויקרא אל משה". בפשט, כסוי הענן רומז לבושה כיון שהמתבייש מתכסה (כמו אדם וחוה שהתכסו כיון שהתבישו), וכן ענן קרוב לענוה. ובערכי הקבלה מבואר שענן סתם הוא מצד החסד והנה חסד פירושו גם בושה ("חסד הוא, לשן ארמי חרפה חיסודא"[ה]).

הבושה היא מהתכונות המובהקות של ישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים[ו]. אמנם לפני מתן תורה "ישראל עזין באומות"[ז] אך במתן תורה ישראל קנו את מדת הבושה ("'ובעבור תהיה יראתו על פניכם' זו בושה"[ח]). אולם אין הכוונה שהעזות נעלמה. יש עזות דקדושה וצריך לדעת להשתמש בה, אלא שהיא צריכה להתמתק בכך שהיא מלובשת בבושה.

המלך מגיע

וזהו על דרך המדרש תנחומא פרשת בהעלותך (ו) וזה לשונו, משל, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך, תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט שולחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשין, סבבו מכאן ומכאן ומנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן, כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה נתבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה לו הכל מן ההדיוטות. אמר לו המלך, מהו לא אמרתי לך שאצלך אני סועד היום, למה לא התקנת לי כלום. אמר לו אוהבו, אדוני המלך כשראיתי את כל הכבוד הזה נתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך, חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכך הקב"ה כולו אורה, שנאמר (דניאל ב, כב) ונהורא עמה שרא, והוא אומר לישראל התקינו מנורה ונרות, מה כתיב שם (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ועשית מנורת זהב טהור (שם לא). כיון שעשו מיד באה השכינה, מה כתיב שם ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד. מיד קרא למשה, שנאמר ויקרא אל משה, עד כאן לשונו.

הנה מבואר מדבריו, שעל ידי השפלות שהיה למשה רבנו ע"ה זכה לקריאה. וזו היא הכוונה הרמוזה בקטנות האות א'.

כאשר מגיע המלך, האוהב חש שכל ההכנות שעשה אינן שוות ולא כלום. לכן יש לו בושה קיומית, הוא רוצה לאיין את כל מה שעשה ולהחביא את עצמו (במשל, אוהבו של המלך הכין שלחן ומטה ומנורה, אבל בנמשל מוזכרת רק המנורה, כי הקב"ה "כולו אורה" ולא מזכירים דברים אחרים). כך הבושה עצמה מביאה לתשובה (בשת אותיות תשב) וליחוד האמתי (וכן בחתן וכלה: הם מתביישים זה מזה, וכך מגיע היחוד האמתי שה' שורה בו).

האהבת שלום חוזר במהלך תורה זו על שלשה מושגים קרובים: הכנעה, ענוה, שפלות. יש להוסיף לזה את הבטול, ואז מתקבל מבנה שלם כנגד אותיות שם הוי': בטול שייך לחכמה, י בשם הוי'. ענוה שייכת לבינה, ה ראשונה בשם הוי' ("והאיש משה ענו מאד", "משה זכה לבינה"). הכנעה שייכת למדות, ו בשם הוי', ובפרט להוד (הכנעה שייכת להודאה כדלקמן. הכנעה נובעת מענוה, "בינה עד הוד אתפשטת". הכנעה = י פעמים הוד). שפלות היא פנימיות המלכות, ה אחרונה בשם הוי'. השפלות על גווניה היא "עצמיות שרשו וחיות נפשו" (כלשון הכתובה בהמשך על משה) של האדם, אדם = מה. ומי שאין בו שפלות אינו אדם אלא חיה רעה...

מכל המושגים האלה (בטול-ענוה-הכנעה-שפלות), הבושה שייכת במיוחד להכנעה. ורמז: בושה הכנעה = 463 = תבונה (= רבי מאיר המוזכר לקמן). "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה" – האשה בבינתה היתרה היא "איש תבונה" היולדת בן ובת (אותיות תבונה).

שמו ומהותו

והנה להבין עוד יותר הוא כך, דהנה ידוע ומבואר אצלנו כמה פעמים (עי' פ' וירא ד"ה ויאמר. פ' שמות ד"ה ואלה, ועוד, מתולדות יעקב יוסף פ' שמות אות ו בשם הבעל שם הק') דעיקר חיות האדם הוא שמו, כי שם האדם הוא בעצמו שמה של הנשמה שהיא שורשו וחיותו, ועל כן בנקל להקיץ האדם על ידי קריאת שמו, כי על ידי שקוראים אותו בשמו שהיא חיותו ושרשו אזי מעוררים חיותו ממקום שרשו בהשתלשלות עד שמורידים את החיות אל האדם. ואם יש ח"ו פגם בנפש, אזי נפגמים אותיות שמו שהם עיקר שורש וחיות של הנפש, וממשיך על עצמו ח"ו שם הסטרא אחרא. כי יש לאדם שני שמות, אחד הוא השם שקוראים לו אביו ואמו, והיא שמה של הנשמה שהיא חיותו, ואחד שם הסטרא אחרא סטרא דמות רח"ל, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (חסד לאברהם מעין ה נהר ו). ועל כן איתא בש"ס (יומא פג, ב) דרבי מאיר הוי דייק בשמא.

והנה השי"ת ב"ה וב"ש הוא ושמו חד, וכן מי שדבוק באמת בהשי"ת הוא גם כן בבחינה זו. וזהו שכתוב באברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, א) ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, פירוש שהשיב אני בעצמי שמי, כמבואר אצלנו בפרשת וירא (ד"ה ויאמר).

והנה משה רבנו ע"ה היתה שפלותו יותר מכל מין האנושי, שהרי התורה בעצמה העידה עליו (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם, וזו היא עצמיות שרשו וחיות נפשו. ועל כן בעת שקראו שמו, נענע השורש בחינת שפלות א' זעירא, והבן.

גם הפירוש הזה נוגע לסמיכות "ויקרא" לסוף ספר שמות, "שמות בני ישראל". השם הוא חיותו ושרשו של האדם, ובקריאת השם מתגלה חיותו, כדברי הבעל שם טוב (וכן ירידת נשמת רבי ישראל בעש"ט לעולם היא קריאה מלמעלה בשם 'ישראל' כדי לעורר את ישראל מתרדמת-עלפון הגלות). "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו [= משיח]". לכן כאשר ה' קורא למשה בשמו, "ויקרא אל משה", מתעוררת מדתו העצמית של משה, הענוה והשפלות. קודם התבאר שהענוה של משה היא הסיבה שה' קורא לו, וכאן מתבאר לצד השני: הענוה היא תוצאה ממה שהקב"ה קורא לו, ושני הצדדים אמת.

ואלו דברי החסד לאברהם המוזכרים כאן בענין השמות: "ודע כי כל קליפה וקליפה יש לה שם בפני עצמה המורה על כל בחינה ובחינה, כמו שבקדושה כתוב 'אשר שם שמות בארץ' ["אל תקרי שַמות אלא שֵמות"], כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים, ולזה כל אחד מישראל מלבד השם שיש לו שקורין לו אביו ואמו שהוא נרשם למעלה בכסא הכבוד, כי הדבר אינו במקרה כי האל יתברך מזמין אותו השם בפי אביו ואמו, ולכן ר' מאיר בדיק בשמא, ואותו השם הוא שם נשמת האדם בקדושה, ומלבד זה השם יש לו שם אחר אל אותו הקליפה הדבוקה עמו כנזכר, וזהו סוד יצר הרע שבאדם, כי הוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש הדבוקה בנשמתו". בהקשר זה יש לומר לאנשים הרוצים לשנות שם: אביך ואמך נתנו לך שם, ברוח הקדש, השם של הנשמה הקדושה. אם 'קשה' לך עם השם הזה, אולי זה מפני החטאים-הפגמים שלך (ולכן אתה נמשך לשם השני, מצד היצר הרע). שינוי השם לא יעזור, ורק יחמיר את המצב! מה שנדרש הוא לעשות תשובה, לתקן את הפגם, ולחזור ולהאיר את השם המקורי.

הוי' שוה מאה

ועל פי הדברים הנ"ל יש לפרש סיפא דקרא וכבוד ה' מלא את המשכן, דהנה איתא בספר הקדוש שפע טל (בהקדמה) דשם הוי"ה עולה מאה באופן זה, והיינו כי באלפא ביתא יש ג' זוגות שעולים י"ה, והם ז"ח ט"ו י"ה, וג' זוגות אלו הן בגימטריא מ"ה, וה' זוגות יש שעולים ו"ה משם הוי"ה, והיינו ו"ה ז"ד ח"ג ט"ב י"א, וה' זוגות אלו הן בגימטריא נ"ה, ושניהם יחד היינו מ"ה ונ"ה עולים ק', וזהו הסוד בתפלת נשמת כל חי 'הן הם יודו', והיינו שהאיברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו מברכין ומשבחין לשמו הגדול והקדוש, שם של מאה הנחלק לשני מערכות מ"ה נ"ה, שהם אותיות הן הם, היוצא משם המיוחד הוי"ה שעולה כמנין יודו, וזהו הן הם יודו, יעוין שם. ועל דרך זה איתא בפירוש הסידורים (עי' סידור רבי קאפיל, תפילח האצילות, מודים) כוונת הנוסח הנ"ל שהוא רומז למאה ברכות שאנו מברכין בכל יום (עי' מנחות מג, ב). וזהו 'הן הם' יוצא משם הוי"ה גימטריא יודו.

המספר מאה הוא שלמות גילוי אלקות, "היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום"[ט], וכאן מביא רמז מופלא מספר 'שפע טל'[י] המבאר את שייכות שם הוי' למספר מאה בדרך הבאה:

אותיות שם הוי' נחלקות לשני זוגות: י-ה ("הנסתרות") ו-ה ("והנגלות"). והנה בכל האלף-בית יש שלשה זוגות העולים י-ה – זח, טו, יה, וביחד = מה. וחמשה זוגות העולים ו-ה – וה זד חג טב יא, וביחד נה. מה ועוד נה = מאה! והוא סוד "הן הם יודו ויברכו". חלוקת 100 ל-55 ו-45 היא שלמות מובהקת: 10 ברבוע מתחלק לשני משולשים סמוכים, משולש 10 (55) ועוד משולש 9 (45). רמז נוסף: הן הם בהכאה פרטית (ה פעמים ה. נ פעמים מ) = 2025 = מה ברבוע (עיקר המוחין, הכח המתקן, ברבוע).

שלשת הזוגות של י-ה הם כנגד המוחין: י-ה עצמו הוא שם החכמה; טו שייך לבינה, "טוביה גניז בגויה"; זח שייך לדעת, כמו "זחה דעתו". חמשת הזוגות של ו-ה הם כנגד חמשה קצוות, מחסד עד הוד, כללות המדות, בדרך זו: וה שייך להוד, מקום היחוד של ו-ה בשם הוי', "איהי בהוד"; זד בנצח, "ויזד יעקב נזיד" לנצח את עשו. ועוד זקנא-דקנא מורה על אריכות ימים בנצח (ובדרך מליצה: זיידע, סבא זקן); חג בתפארת הממזגת חסד ו-גבורה, "נתת שמחה [שמחת החג] בלבי [תפארת]"; טב גבורה, "טוביה גניז בגויה", "טובת מראה" היינו יפי מופנם ומוצנע שנאמר ברבקה אשת יצחק מצד הגבורה; יא חסד. אלו שתי אותיות האחדות, "אחד היה אברהם" בעל מדת החסד, "אברהם התחיל להאיר" בבריאת האור של "יום אחד".

ועוד בחכמת החשבון: ניקח למשל את הזוגות זח טו יה. כל זוג ניתן להכפיל בשתי דרכים: דרך אחת, 'הכאה' של אות אחת בשניה, בדרך זו: ז-ח (ז פעמים ח) = 56. ט-ו = 54. י-ה = 50. והדרך השניה, רבוע פרטי, כל אות כפול עצמה, בדרך זו: ז-ח (ז ברבוע ועוד ח ברבוע) = 113. ט-ו = 117. י-ה = 125. כעת נשים לב: כל שההפרש בין האותיות גדול יותר (הכי גדול י-ה), התוצאה של הרבוע הפרטי גדולה יותר והתוצאה של ההכאה קטנה יותר. ולהיפך: ככל שההפרש קטן יותר (הקטן ביותר ז-ח) אזי התוצאה של ההכאה גדולה יותר והתוצאה של הרבוע הפרטי קטנה יותר (ובדרך זו ניתן לראות גם בזוגות וה זד חג טב יא).

מכאן שככל שההפרש בין בני הזוג גדול (כמו התיאור בקבלה שהאשה מגיע לחזה של בעלה וכיו"ב), אזי יש יותר תולדות בדרך של 'רבוע פרטי', כאשר כל אחד מוליד בעצמו. ולאידך, ככל שההפרש קטן יותר (וקרובים להיות "שוים בקומתם" כמו שיהיה בגאולה), כך ריבוי התולדות הוא דווקא בדרך של הכאה, זיווג זה עם זה, "פרו ורבו".

מאה ברכות

ואנו הוספנו לבאר הכוונה דנקט לשון 'יודו', על דרך המבואר אצלנו (עי' פ' פקודי ד"ה א"י זה יתנו) בענין שמחת בית השואבה שמודים הוא בגימטריא ק', ורומז שמצד ההכנעה הנרמזת בהשתחויות מודים זוכים למאה ברכות, ונפתחים מאה מפתחאן של ברכות, יעוין שם. והנה יודו הוא לשון מודים ורומז להכנעה, וזהו הן הם יודו, פירוש על ידי הכנעה זוכים למאה ברכות שהם בגימטריא הן הם וד"ל.

וזהו וכבוד ה' מלא את המשכן, מלא דייקא, פירוש מילוי הוי"ה העולה מא"ה כנ"ל הוא ראשי תיבות מלא את המשכן (עי' מגלה עמוקות ואתחנן אופן עה). והכוונה שעל ידי ההכנעה שהיה למשה רבנו ע"ה, כדכתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, היינו השפלות כנ"ל, על ידי זה זכה למאה ברכות. ועל ידי זה זכה גם כן לקריאה כנ"ל, וזהו שנסמך תיכף ויקרא אל משה בא' זעירא וכנ"ל וד"ל.

כל ברכה היא מפתח להיכל, מאה ברכות הן מאה מפתחות למאה היכלות, והכל על ידי הכנעה ושפלות, הודאה והשתחוויה (לכרוע במודים, כרע קרוב ל-כנע), מתוך הענוה של משה (ענוה שייכת לבינה כנ"ל, "בינה עד הוד אתפשטת" והכנעה בהוד). זהו "הן הם יודו", להודות בהכנעה ב-מודים (שעולה מאה) ולזכות למאה ברכות.

וזהו "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן [ענן הבושה על משה. ואז זוכה למאה ברכות] וכבוד הוי' מלא את המשכן [ר"ת מאה. יש כאן שילוב חן ויפי, שהרי כבוד הוי' = חן. ו-יפי = מאה]".

שביל למשה

והנה כל איש המשכיל הזוכה להיות בבחינת משה בחינת דעת השלם זוכה לכל הנ"ל, היינו שזוכה לקריאה ולשמוע את קול הקריאה, על דרך שנאמר במשה רבנו ע"ה (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו, וזוכה למאה ברכות. וזו היא כוונת המדרש (תנחומא א) שגזר הקב"ה על הדיבור שיוצא והולך אצל משה, ועשה לו הקב"ה שביל שבו יוצא הקול עד שיגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן. כי לזה אין יכול לזכות רק מי שיש לו בחינת משה ולא זולתו.

זו נקודת התכלית בתורה הזו (ה'בכן'). כל אחד צריך להיות "איש המשכיל", "בן משכיל" (משכיל בקדושה, חבדני"ק) – להיות בבחינת משה שהוא הדעת הכללית של ישראל. כל היסוד של הענוה-ההכנעה-והשפלות תלוי בדעת, ומי שיש בו דעת זוכה לשמוע "את הקול מדבר אליו [ר"ת מאה ברכות]".

הדעת קשורה בעיקר להכנעה. מי שהוא 'בר דעת' יודע (בהכרה פנימית) להכניע את עצמו (להשתחוות) בפני המלך (שהרי הוא מכיר את המלך). והרמז: דעת הכנעה = 624, כד פעמי הוי' (כנגד כד צירופי הוי') = ג פעמים יצחק = ד פעמים יוסף (יוסף ב'רצוא ושוב')[יא]. אכן, הדעת מצטרפת לכל הארבע, בטול ענוה הכנעה שפלות שיחד עם דעת = 1618 (מספר 'חתך הזהב' כנודע).

על הקול המגיע לאזניו של משה, "ויקרא אל משה", נאמר במדרש תנחומא "גזר הקב"ה על הדבור שיצא, והלך אצל משה ועשה לו הקב"ה שביל שבו יוצא הקול עד שיגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן שנאמר 'לעשות לרוח משקל'". השביל הוא צמצום במדת הדין, צנור דרכו מגיע הקול (צנור אותיות רצון, ו"נוצר חסד") לאזניו של משה (אזנים לשון אזון, משקל מדויק, "לעשות לרוח משקל").

בשת ושבת

וכן בשבת קודש, מי שמתבייש מקדושת השבת קודש יכול לזכות גם כן לכל הנ"ל, כי מבואר אצלנו כמה פעמים ששבת והקמת המשכן הן בחינה אחת, וכמו שמצינו בהקמת המשכן שעל ידי שנתבייש משה רבנו ע"ה ועל ידי הכנעתו זכה למאה מפתחאן של ברכות, כמו כן הוא בשבת קודש, כי שבת הם אותיות בשת (תקו"ז ה, ב), ומתוך שמתבייש האיש המשכיל מהארת קדושת השבת קודש מצד שנדמה בעיניו על ידי שפלותו והכנעתו שלא הכין עצמו כראוי בששת ימי המעשה לקבל המתנה המתוקה והנעימה, על ידי זה זוכה לקבל המאה מפתחאן של ברכות.

ועל כן אנו אומרים תיכף בכניסת שבת קודש השתחוו לה' בהדרת קודש (תהלים כט, ב), שהוא ראשי תיבות קבלה (פע"ח שער השבת סוף פכ"א), לרמוז על זה, שמצד הבושה וההכנעה הנרמזת בהשתחוואה זוכים לקבל מאה ברכות. וכן כמו שמצינו בהקמת  המשכן על ידי שנתבייש משה רבנו ע"ה זכה לקריאה ולשמוע את קול הקריאה, כמו כן הוא בשבת קודש, שמתוך שמתבייש מקדושת שבת יכול לזכות לקריאה ולשמוע את קול הקריאה.

וזו היא כוונת אמרם ז"ל (שבת י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם דייקא, פירוש שבת הם אותיות בשת, ורומז שמתוך שהאדם מתבייש מקדושת שבת ונדמה בעיניו שלא הכין עצמו כראוי לקבל המתנה, על ידי זה זוכה לקריאה, להודיע לו דברים עליונים, וזהו לך והודיעם, על דרך ויקרא אל משה במשל הנ"ל ודו"ק.

"שבת הם אותיות בשת", וכן בראשית אותיות ירא שבת ו-ירא בשת. שבת היא "מתנה טובה בבית גנזי", "מתנה מתוקה ונעימה" והאיש המשכיל מתבייש מקדושת השבת, כי בבוא השבת הוא נוכח שכל ההכנות שלו לקראתה בששת ימי המעשה אינן כלום. מתוך הבושה הזו, הוא זוכה למאה ברכות, כרמוז בפסוק "השתחוו [ביטוי ההכנעה] לה' בהדרת קדש" ר"ת קבלה[יב], לקבל את קדושת השבת ולקבל מאה ברכות, וזוכה ל"ויקרא אל משה" להודיע לו דברים עליונים ("לך והודיעם").

כשנכנסת השבת, האדם מרגיש בושה קיומית, כמו כתם שחור על המפה הלבנה של שבת (ומטמין את עצמו כהטמנת התבשיל בערב שבת...). אכן, כאשר האשה מדליקה נרות שבת, הכל מתמלא אור וכל הפגמים נעלמים (כאמור לעיל במדרש על הדלקת המנורה במקדש שאז באה השכינה). ברגע זה, האיש מרגיש הארה עצומה הבוקעת מנרות השבת שהאשה מדלקת. הבושה הופכת לתשובה ואז מגיע היחוד (כמוזכר לעיל על יחוד חתן וכלה).

נתבונן בצירוף האותיות שבת ו-בשת. לשם כך יש לדעת תחילה מהו 'ערך' כל אות במושגים הפנימיים (בסוד "שקלן וצרפן" בספר יצירה, לשקול-למדוד כל אות ואז לצרף אותיות). בפשטות יש לומר: ש היא דעת (שלשה קוין מתחברים); ב חכמה (כמו בי"ת רבתי של ברכה ושל בראשית-בחוכמא); ת בינה, "עומק אחרית", ארבע מאות עלמין דכיסופין לעלמא דאתי. לפי זה שבת היא דעת-חכמה-בינה (ויה), הצירוף המוליד את התפארת במדות הלב. אכן, בתוך המדות שבת שייכת לתפארת ("כתפארת אדם לשֶבֶת בית" לשַבָּת), היא כתר המלכות היוצאת מאחורי התפארת. לפי זה, בשת היינו חכמה-דעת-בינה (יוה), הצירוף המוליד את מדת הנצח. זהו חידוש, שהרי הנצח נראה היפך הבושה (נצחון תוך בטחון) ובפשטות בושה מתאימה להוד (הודאה והכנעה).

לכן יש לומר באופן אחר: ב היא בינה (בינה היא הבית של החכמה); ש היא חכמה (שי"ן היא אות האש בספר יצירה, ובשרש היינו גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך); ת היא דעת (היינו דע ת, לדעת את "סיפא דכל דרגין", היינו שרש המלכות בעטרא דגבורות דדעת, "סוף דבר [ת] הכל נשמע את האלהים ירא"). לפי זה, צירוף שבת הוא חכמה-בינה-דעת (יהו), המוליד את החסד במדות הלב. וצירוף בשת הוא בינה-חכמה-דעת (היו) המוליד את ההוד במדות הלב.

כל בשבת

התורה האחרונה לפרשת ויקרא:

או יאמר כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים _{(שבת קיח, א)}. דהנה מבואר אצלנו _{(בפ' יתרו)} בפסוק _{(שמות כ, יד)} וכל אשר לרעך, שהצדיק נקרא כל, על דרך שאמר הלל _{(סוכה נג, א)} אם אני כאן הכל כאן, ואף שהיה מפורסם בעניוות _{(עי' סוטה מח, ב)}, אף על פי כן אמר כן, כי בלא בחינת כל אי אפשר להוציא דיבור לפני השי"ת בשירות ותשבחות, מצד גודל השפלות ופחיתות שמתחייב להיות לאדם. וזהו על דרך הכתוב _{(בראשית כח, יב)} סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, יעוין שם באריכות.

והנה כשאיש המשכיל מענג את השבת בבחינת כל, אזי זוכה לברכת כל שנתברך יעקב אבינו ע"ה, על דרך שאמר יעקב _{(שם לב, יא)} וכי יש לי כל. וזהו כל המענג את השבת, כל דייקא, פירוש המענג את השבת בבחינת כל, אזי זוכה לברכת כל שהיא בלי מצר, וזהו נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהיא נחלה בלי מצרים, וזו היא ברכת כל שנתברך יעקב וד"ל.

וזה לשונו בפרשת יתרו:

ידוע ומבואר אצלנו כמה פעמים דהצדיק נקרא כל (עי' זהר ח"א יז), והטעם הוא, כי הצדיק צריך לראות שתהיה לו בחינת כל, על דרך שאמר הלל אם אני כאן הכל כאן, ואף שהיה עניו גדול עד למאוד מכל מקום הוצרך לבוא לבחינת כל, על דרך הכתוב (דברי הימים-ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', כי אם אינו בבחינה זו אזי אינו יכול להוציא דיבור לפני השי"ת מצד גודל רוממותו ית"ש ושפלות עצמו, בחושבו מי אנכי שאזכה להתפלל לפני מלך גדול ונורא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. אבל כשיש לו בחינת כל כנ"ל אזי יכול להוציא דיבורו ולמלל לפניו ית"ש בשירות ותשבחות ותפלות, ולבקש בעד כללות ישראל להשפיע להם די הצטרכותם, מצד שמובטח בעצמו שראוי לזה.

כל היא מדת היסוד, "כי כל [= יסוד] בשמים ובארץ", יעקב אבינו אמר "יש לי כל" היינו יש לי את יוסף בעל מדת היסוד, "צדיק יסוד עולם". הצדיק נקרא "כל" בהיותו 'נשמה כללית'. ורמז: צדיק ועוד כל = עוד יוסף חי!

אי אפשר לדבר "מצד גודל השפלות ופחיתות שמתחייב להיות לאדם" (כמו שהתבאר לעיל שהשפלות קשורה לגדר האדם). ובאמת "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת", כי שבת היא בחינת מחשבה ("שתק כך עלה במחשבה לפני"). אבל בכח מדת "כל" אפשר להוציא דיבור. על ידי "כל" הצדיק מוציא "קול" שהופך לדיבור.

מבואר כאן שמדת כל, היסוד, היא ההתנשאות בקדושה, "ויגבה לבו בדרכי ה'". וכך האדם מתגבר על הנטיה לשתוק ("מי אנכי שאזכה להתפלל"). כך מבאר גם אדמו"ר הזקן על שרשי הנשמות בישראל: "כי הנשמה קרויה נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם וכללות נשמות ישראל נקרא מנורה ויש בה בחי' ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה'. יש עובד מאהבה משוך כמים [מדת החסד]. ויש מאהבה כרשפי אש [מדת הגבורה]. ויש ע"י התורה קו הממוצע [מדת התפארת]. ויש ע"י נצחון לנצח ולהתגבר בעבודת ה' בסור מרע ועשה טוב [מדת הנצח]. ויש ע"י הודיה [מדת ההוד]. וכן יש עבודה ע"י התנשאות [מדת היסוד] וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה'. ויש ע"י שפלות [מדת המלכות]".

הברכה היא "בכל מכל כל" – "וה' ברך את אברהם בכל", "ואכל מכל [יצחק]", "יש לי כל [יעקב]". והנה "כל המענג את השבת" מתייחס בפשט למאכלי השבת, "ואכל מכל". והנה רש"י פירש "ואכל מכל –מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו", כמו באכילת המן שהיו טועמים בו מכל הטעמים. כאשר אוכלים כדי לענג את השבת, טועמים כבר בכזית הראשון את כל הטעמים הטובים (והצדיק יכול להסתפק בכזית הראשון, אלא אם כן יש צורך לא לבייש את בעלת הבית וכדו').