איש דברים

אהבת שלום – פרשת דברים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן...[א] ואיתא במדרש תנחומא _{(פרק ב)} וזה לשונו, אמרו ישראל למשה, אתמול אמרת _{(שמות ד, י)} לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך. אמר רבי יצחק, אם אתה חיך [פירוש כבד פה], שנה את התורה ותתרפא, ומשה כבר למד את התורה במדבר, עד כאן לשונו.

והנה להבין זה, יש לפרש על דרך זה, דהנה משה רבנו ע"ה היה איש אלהים _{(דברים לג, א)}, בעלה דמטרוניתא _{(זח"א כא, ב)}, בחינת איש דברים, כי דברים רומז למלכות כנודע _{(זח"ג קצא, א)}. וזכה לזה באמצעות קבלת התורה, המתחלת ב'אנכי' _{(שמות כ, ב)}. וזו היתה כוונתו באמרו לא איש דברים אנכי דייקא, ואנכי רומז לקבלת התורה המתחלת ב'אנכי', ופירושו שאמר מצד שעדיין לא זכיתי לקבלת התורה המתחלת ב'אנכי', איני יכול להיות איש דברים.

איש דברים

משה רבינו אמר על עצמו בתחילה "לא איש דברים אנכי", אבל לאחר שקיבל את התורה המתחלת ב"אנכי הוי' אלהיך" זכה להיות "איש דברים אנכי" (כאשר איש דברים = 7 פעמים אנכי)[ב], תחילה "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" במעמד הר סיני, ולבסוף לומר את כל ספר "אלה הדברים".

בכללות, זו תופעה מובהקת של סוד החשמל, קודם חש-שתיקה ואחר כך מל-דיבור. משה נעשה "איש דברים" כיון ש"למד את התורה במדבר" (בלשון המדרש) – מדבר כפשוטו, מדבר שממה, שייך לדרגת חש, שתיקה והכנעה, ומתוך זה זכה למדבר לשון דיבור, מל (כח המדבר שבאדם, "נפש חיה, רוח ממללא"), להיות איש דברים ("אלה הדברים אשר דבר משה... במדבר"), והתקיים בו "מי זאת עולה מן המדבר". והרמז: במדבר סיני (חומש במדבר הקודם לחומש דברים) = חשמל. "וממדבר מתנה... אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו [חש, הכנעה] תורה ניתנה לו במתנה [מל, המתקה, מדבר מלשון דיבור]"[ג].

בפרט, סוד חשמל מתפרט לתהליך משולש של חש-מל-מל (כדברי הבעל שם טוב): חש-שתיקה, הכנעה; מל מלשון מילה, הבדלה; ולבסוף מל מלשון מילול, המתקה. וכן אצל משה: תחילה "לא איש דברים אנכי", שתיקה בהכנעה; אחר כך "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", דיבור בסיוע אלקי, מתוך הבדלה מהחסרון האנושי של היותו "כבד פה וכבד לשון"; ולבסוף ספר דברים, משנה תורה, "משה מפי עצמו אמרן" כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש, המתקה.

נמצא שמשה הוא שלמות של חש-מל-מל. והרמז: משה ועוד חש מל מל = 793. מספר זה הוא שארית החדש[ד], עבודת ההתחדשות בכל רגע, "החדש הזה לכם" = משיח בן דוד. 793 הוא מספר מגן-דוד (ה-12, זה, "זה הדבר" של נבואת משה) והוא אחד-אהבה פעמים אין ("אין מזל לישראל" המונים ללבנה).

איש האלהים

התואר העצמי של משה הוא "משה איש האלהים" (= משה בן עמרם), והוא איש דברים דווקא. ורמז: איש האלהים איש דברים (טוב אותיות[ה]) = 969, ארבעון טוב = "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"! משה הוא טוב ("ותרא אתו כי טוב הוא", "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים").

האהבת שלום מבאר שכשם ש"משה איש האלהים" היינו "בעלה דמטרוניתא", האיש המשפיע בשכינה-מלכות, כך "משה איש דברים" היינו האיש המשפיע למלכות, "דברים רומז למלכות כנודע". לפי זה יש לרמז: אלהים דברים מלכות ראשי תבות אדם (ושאר האותיות = 793, משה חשמלמל כנ"ל!)[ו], כמו שיבואר בהמשך על הפסוק "מוכיח אדם", ולכן "אדם" בדברי הימים כתיב באל"ף רבתי, דרגת "אלהים" שבה היה אדם לפני החטא, "אני אמרתי אלהים אתם".

משפיע ומקבל תוכחה

והנה להרחיב הדבר עוד יותר, הוא כך. דהנה אמרו חכמינו ז"ל _{(ערכין טז, ב)} אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אפילו אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.

ונראה בכוונתו, שבא להורות לנו אופן התוכחה. והיינו, שהמוכיח לאחרים, צריך שיהיה בבחינת משפיע ומקבל. על דרך משל, למעיין הנובע, והוא משפיע ומשקה לאחרים תמיד בלי הפסק. וביותר שהוא משפיע לאחרים ודולים ממנו, ביותר הוא מקבל מימיו, והיינו שנובעים מימיו תמיד בלי הפסק, והוא מעיין המתגבר תמיד בכל פעם יותר ויותר, ומרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ועושה פירות תמיד, ובאופן זה נקרא המעיין בחינת משפיע ומקבל. וככה ממש הרוצה להוכיח על אזן שומעת _{(ע"פ משלי טו, לא. זח"ב קפו, ב)}, צריך להיות בחינת משפיע ומקבל. והיינו שדבריו יהיו בבחינת אור ישר לשומע ואור החוזר לעצמו. והיינו שהמוכיח בעצמו צריך לשמוע תוכחתו. ואזי זוכה לעשות פירות ורשימה וחקיקה בלב אוזן השומעת תוכחתו.

וזו היא כוונת אמרם ז"ל _{(שבת קיט, ב)} לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. פירוש כי נודע דזה רומז ליסוד _{(זח"ג לא, א)}, בחינת משפיע. וזהו בשביל שלא הוכיחו זה את זה דייקא, פירוש על שלא היתה תוכחתם באופן שמקבל התוכחה יהא גם כן בבחינת זה, בחינת משפיע באור החוזר להמוכיח, ועל ידי זה חרבה ירושלים, ונבנית קומת הסטרא אחרא רח"ל. כי צריך שתהיה התוכחה באופן שיהא המוכיח המשפיע תוכחתו, ומקבל התוכחה, שניהם בבחינת זה, בחינת משפיע, ויהא כל אחד משפיע לחבירו. והיינו שיהיו דברי המוכיח באופן זה, שיצדק על השומעים בחינת משפיע שוב באור החוזר להמוכיח, וכנ"ל. וזו היא גם כן כוונת אמרם ז"ל _{(ברכות ו, ב)} כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, פירוש נשמעים לעצמו וד"ל.

והנה איש הוא בחינת דכר, בחינת משפיע. אנכי הוא בגימטריא כסא, בחינת כסא המלוכה, בחינת מלכות _{(זח"ב רמב, א)}, בחינת נוקבא, בחינת מקבל. וזהו שאמר משה, לא איש דברים  אנכי, פירוש קודם קבלת התורה המתחלת באנכי, עדיין לא זכיתי שתהא תוכחת הדברים שלי בבחינת משפיע ומקבל. אבל אחר קבלת התורה, אזי זכה משה רבנו ע"ה לבחינה זו, והיינו שנעשה בחינת משפיע ומקבל, בחינת מעיין הנובע, על דרך אמרם ז"ל _{(מגילה לא, ב)} משנה תורה משה מפי עצמו אמרן.

וזהו אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, פירוש אלה הדברים אשר דיבר משה, היו באופן שיצדק על ישראל השומעים בחינת כל, בחינת מדת יסוד הנקראת כל _{(זח"ג רנה, א)}, בחינת משפיע. וזהו בעבר הירדן, רומז גם כן לבחינת משפיע, מדת יסוד, הנקראת עבר הירדן, כי דרך מדת היסוד עוברים כל ההשפעות אל מדת המלכות הנקראת ירדן כנודע _{(עי' לקו"ת ד"ה אשר בעבר הירדן)}.

וזהו מה דאיתא במדרש, אתמול אמרת כו' ועכשיו אתה מדבר כל כך. [היינו] מפני מה לא היה לך כח הלזה בהדיבורים מקודם, שיהיו בבחינת משפיע ומקבל. ועל זה אמר רבי יצחק, אם אתה כבד פה שנה את התורה ותתרפא, כי על ידי קבלתו התורה זכה שיהיו דיבוריו באופן שיצדק על ישראל השומעים  גם כן בחינת משפיע שוב באור החוזר.

הנקודה העיקרית: תוכחה אמיתית היא כאשר המוכיח לא רק משפיע (מוכיח לאחרים) אלא גם מקבל תוכחה. המוכיח משפיע 'אור ישר' לשומע, אך עליו לקבל גם 'אור חוזר' לעצמו, וכן מקבל התוכחה צריך להיות כמו מראָה המחזירה אור למשפיע. כך דברי התוכחה חוזרים אל המוכיח, כמו הֵד חוזר ("הד הרים"), ואז "דבריו נשמעים" גם לעצמו באור חוזר. נמצא שכל אחד הוא משפיע ומקבל גם יחד, "וקרא זה אל זה", "ומקבלין דין מן דין", בחינת זכר-משפיע (יסוד) ובחינת נקבה-מקבל (מלכות).

המוכיח-משפיע האמתי הוא "כמעין המתגבר", ככל שהוא משפיע לאחרים כך הוא מקבל עוד ועוד לעצמו (מימיו נובעים ומתברכים). הצד המשפיע של המעיין הוא בחינת יש (משפיע אותיות יש פעם) והצד המקבל של המעין הוא בחינת האין, "והחכמה מאין תמצא" היינו שהחכמה נמצאת (בבחינת יש) מבחינת האין של עצמה (מעין מאין, אל"ף פנימיות עי"ן) על ידי בטול במציאות (בחינת מה של החכמה). ורמז: מעין המתגבר = ואהבת לרעך כמוך = מ במשולש (מ"ם היא סוד המים, מעין).

משה הגיע לדרגה זו, להיות משפיע ומקבל, על ידי התורה. תורה = "רצוא ושוב", היינו מקבל אור חוזר (תנועת 'רצוא' של האור) ומשפיע אור ישר (תנועת שוב של האור). מכח משה שהגיע לדרגה זו, ולימד תורה את ישראל, אזי נעשו ישראל-השומעים גם בבחינת משפיע – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל [בחינת כל, זכר-משפיע] בעבר הירדן [מעביר-משפיע לירדן-מלכות]".

תוכחה בשבת

והנה בשבת קודש ראוי להוכיח, כי שבת היא בחינת נשמה _{(זח"ב רה, א)}, אותיות משנה _{(לקו"ת פ' ואתחנן ד"ה כוונת קריאת המשנה)}, ורומז למשנה תורה, בחינת מעיין הנובע, בחינת משפיע ומקבל.

וזהו גם כן רמז הרמוז במקרא קודש שלפנינו באמרו אלה הדברים, פירוש אלה הדברים רומז לשבת קודש, על דרך אמרם ז"ל _{(שבת ע, א)} אלה הדברים רומז לל"ט מלאכות האסורים בשבת. ופירושו שבשבת קודש אזי ראוי להוכיח, כי שבת קודש היא בחינת נשמה, אותיות משנה, בחינת משנה תורה, בחינת מעיין הנובע, ואזי יצדק על תוכחת דברים בחינת 'אשר דיבר משה אל כל ישראל', בחינת משפיע ומקבל, וכנ"ל וד"ל.

"בשבת קדש ראוי להוכיח"! שבת היא בחינת נשמה (ובה יש נשמה יתרה), בחינת משנה, "משנה תורה" ספר דברים, דברי תוכחה שאמר משה רבינו, כאשר "אלה הדברים" רומז ל-טל מלאכות שבת.

שבת היא זמן של אהבה ("מנוחת אהבה"), ובפרט "אהבה רבה" (השייכת לדרגת אמא עילאה, בחינת נשמה, בחינת שבת), ולכן היא הזמן הראוי ביותר להוכיח, שכן התוכחה הראויה היא זו שבאה מתוך אהבה, תוכחה = תוך אהבה, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (תוכחה הבאה מתוך אהבה מסותרת) – ואז כל אחד הוא משפיע ומקבל (משפיע מקבל = "שנים כרבים" העומדים פנים אל פנים באהבה רבה). דווקא ספר דברים (משנה תורה, נשמה) הוא בחינת אהבה, תוכחה מתוך אהבה, ואילו ארבעת החומשים הקודמים של התורה הם יחסית בחינת יראה, תורה בחינת יראה ומשנה תורה בחינת אהבה[ז].

מוכיח אדם

ובזה יש לפרש כוונת המדרש רבה בפסוק זה, וזה לשונו, אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב _{(משלי כח, כג)} מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר _{(יחזקאל לד, לא)} ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כו', יעוין שם. וכוונתם כנ"ל, והיינו, כי אדם הוא ראשי תיבות אשר דיבר משה, ופירושו שהתוכחה של משה היתה באופן שיצדק על ישראל בחינת אדם, שהוא הראשי תיבות של אשר דיבר משה, והיינו שהיו ישראל גם כן בבחינת משפיע שוב באור החוזר, כמו בהדיבורים של משה וד"ל.

והנה ידוע כי את זה לעומת זה עשה האלהים _{(קהלת ז, יד)}, היינו קומת הסטרא אחרא אדם בליעל, נגד אדם עליון אדם דקדושה קומת הקדושה. וכמו שבהעדר התוכחה נחרבה ירושלים ונזקפה קומת הסטרא אחרא וכנ"ל, כמו כן באמצעות הוויית וקיום התוכחה נבנית ירושלים וקומת הקדושה, אדם דקדושה: ולזה אברהם אבינו ע"ה היה נקרא בשם אדם _{(יהושע יד, טז. בראשית רבה יד, ו)}, כי אברהם הם אותיות אבר מה _{(זח"א ד, א)}, [מה] בגימטריא אדם, והיינו מצד שהוכיח במישור לאנשי דורו, על דרך הכתוב _{(בראשית יב, ה)} ואת הנפש אשר עשו בחרן [וברש"י. שהכניסן תחת כנפי השכינה], על ידי זה נבנתה קומת הקדושה אדם עליון, ועל כן זכה להיות נקרא בשם אדם. וכמו כן גם היום, האיש המשכיל הזוכה להוכיח במישור נקרא בשם אדם, וזהו מוכיח אדם:

וגם אדם רומז למחשבה דיבור מעשה, כי א' רומז לחכמה, על דרך הכתוב _{(איוב לג, לג)} ואאלפך חכמה, וחכמה היא במחשבה, דם הוא ראשי תיבות דיבור מעשה וד"ל.

"מוכיח אדם אחרי" – משה מוכיח את ישראל הנקראים אדם, "אלה הדברים אשר דבר משה" ר"ת אדם[ח]. בהעדר התוכחה הראויה נחרבה ירושלים, ובניין ירושלים הוא על ידי תוכחה מתוך אהבה, שכל אחד משפיע וגם מקבל.

אברהם אבינו נקרא אדם ("האדם הגדול בענקים") שהוכיח את בני דורו והכניסן תחת כנפי השכינה ("הנפש אשר עשו בחרן"). נמצא שגם המוכיח נקרא אדם (כמו אברהם) וגם המקבל (כמו ישראל שהוכיחם משה). ויש לומר שיחסית הם א-דם – המוכיח הוא אל"ף, "אאלפך חכמה", והמקבל הוא 'דם', דממה-שתיקה ("לך דומיה תהלה"). והיינו סוד החשמל, המקבל חש-שותק והמוכיח מל-מדבר. אך באמת החש של המקבל מחזיר אור חוזר למשפיע, שישמע את דברי עצמו שמופנים אליו באמת, וכך המקבל הופך להיות משפיע (ונמצא שגם במוכיח וגם בשומע יש חש-מל).

"מוכיח זה משה", והנה מוכיח = חנוך, חנוך בן ירד הוא רבו של משה! חנוֹך הוא סוד החנוּך הכשר, "חנוך לנער על פי דרכו"[ט], חִנוך שיש בו תוכחה מתוך אהבה רבה (תוכחת שבת כנ"ל), כמו שמשה מחנך-מוכיח את ישראל בכל ספר דברים. החנוך הכשר מתחיל באברהם, "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", "וירק את חניכיו".

ורמז: מוכיח אדם ועוד אברהם משה (מוכיח זה משה, אדם הוא אברהם כנ"ל) = משה שמואל = 722, רבוע כפול של חוה = נשיא נשיא (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד) = אתה האיש (בתוכחת נתן הנביא לדוד מלכא משיחא).