נר ראשון דחנוכה – יצהר

התוועדות חנוכה

שבע ברכות לאריה ויסכה טסלר

לחיים לחיים! חג שמח, חנוכה שמח. נתחיל עם מנהג של חנוכה, לחלק דמי חנוכה. נסתכל גם על הנרות, שמספרים לנו סיפורי צדיקים, כידוע. מדליקים לו נרות כנגד לו צדיקים שבדור, והראשון הוא ה"חד בדרא". לכן גם עשינו בהשגחה פרטית את ההתוועדות היום, בנר ראשון.

תוך כדי ההסתכלות על הנר וההזדהות עם ה"חד בדרא" כל מי שמעונין יגש לקבל דמי חנוכה.

א. רזין דרזין – סוד צבאי

רזין – אחרי הצמצום, רזין דרזין – לפני הצמצום

חג החנוכה הוא חג השמן, ושמן שייך ליצהר – חג היצהר. זהו החג של "יפוצו מעינותיך חוצה", החג הכי אהוב על הבעל שם טוב, אור ושמן. ידוע שיש שתי בחינות של רזין דאורייתא – יין, "נכנס יין יצא סוד", היין הוא מוחין דאמא, "רזין דאורייתא", אבל רק סוד אחד; ואילו שמן, שהוא מוחין דאבא, הוא "רזין דרזין דאורייתא", סודי סודות. החג שלנו הוא החג של הסודי סודות.

צריך להבין מה הם ה"רזין דרזין". לפעמים ההבדל בין מוחין דאבא למוחין דאמא הוא תפיסה של לפני הצמצום הראשון לעומת תפיסה של לאחר הצמצום הראשון. אבא הוא אצילות, ואדם דאצילות הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. אמא היא בריאה, ואדם דבריאה הוא אדם קדמון אחרי הצמצום. ממילא צריך לומר שהרזין דאורייתא, בחינת יין, הם סודות הקבלה, כל סודות האר"י הקדוש, שמתחיל לדבר רק מהצמצום והלאה. עיקר המבנה של האר"י מבוסס על מה שקורה בתוך א"ק, שיש שם ארבעה שמות קדושים, עסמ"ב, שעל עב בכלל לא מדברים וכו' וכו'. כלומר, שכל סודות הקבלה הם מא"ק – יש גם מהצמצום והקו, אבל בעיקר מא"ק והלאה. הכל בחינת יין.

חנוכה, החג של הבעל שם טוב, של החסידות, של "יפוצו מעינותיך חוצה" הוא שמן, יצהר, זהו אדם דאצילות – אור אין סוף לפני הצמצום, כולל השעשועים שה' משתעשע, שעשועי המלך בעצמותו ממש, לפני עלית הרצון לברוא את העולמות, שלאחריהם "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" ואחר כך "גליף גליפו בטהירו עילאה" "בריש הורמנותא דמלכא", זהו שמן.

אמרנו עכשיו הסבר שקיים, אבל כמה שדברנו על הענין כעת באותיות של קבלה וחסידות אין זה אומר עדיין שהבנו מה הם רזין ומהם רזין דרזין. אמרנו רק כמה משפטים נחמדים, אבל עתה אנו רוצים באמת להבין את ענין הרזין והרזין דרזין.

סודות אישיים וגילוים

רזין דרזין הם לא אותו דבר רק יותר עמוק – הרז של הרז לא רק אומר שיש עומק אחד, סוד אחד, ויש "עמוק עמוק מי ימצאנו", עומק בתוך העומק. אפשר אולי לומר כך, אך ודאי שיש הרבה מעבר. כשיש משהו באין ערוך עמוק ממשהו אחר, הרי שהוא הינו גם סוג אחר.

צריך לומר שיש סוג של סודות שהוא יין, שעליהם נאמר "נכנס יין יצא סוד", ויש סוג אחר של סודות, משהו אחר לגמרי, שהם נקראים רזין דרזין דאורייתא. יש סוד אחד שהוא סוד אישי – יש לי סוד, משהו קרה בחיים שלי שאני לא מספר לאף אחד. אולי אני מתבייש ממנו, אולי עשיתי עבירה, משהו לא בסדר, ולכן אני שומר את הענין בסוד. לפני צאת הנשמה כדאי להתוודות, להוציא את הסוד ההוא. יש גם סודות אישיים-פנימיים שהם חיוביים, לא כמו שאמרנו כעת – סוד שאני לא רוצה שאף אחד ידע ממנו – אלא דחילו ורחימו, אהבה ויראה, שעליהם נאמר (כך מובא בהקדמת ספר התניא) "הנסתרֹת להוי' אלהינו". יש נגלות, שאלו ההלכות, אבל את האהבה והיראה שיש לי בלב איני יכול לספר לאף אחד – הם בגדר סוד. לכן בתקו"ז כתוב שדחילו ורחימו הם יה ותורה ומצות הם וה – תורה ומצות בכללות הם "והנגלֹת לנו ולבנינו", אבל דחילו ורחימו שבלב, "'נודע בשערים בעלה' כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

בנוסף, יש ודאי גם סודות אישיים שאיני מודע להם, דברים שהדחקתי אותם, אולי דברים שקרו לי בינקות, אולי דברים שקרו לי בעיבור ברחם אמי, אולי דברים שקרו לי בגלגול קודם – כולם סודות.

שוב, יש סודות שאני מודע להם ויש סודות שאיני מודע להם, אבל בכל מקרה הם סודות שלי, ששייכים לי, לנשמה שלי. כל הסודות האלה הם סודות אישיים, ואם שותים מספיק יין כל הסודות האלה יוצאים החוצה. גם גלגולים קודמים וגם הכל, גם דחילו ורחימו, מן הקצה אל הקצה, מהדברים הכי רעים עד לדברים הכי טובים – "נכנס יין יצא סוד". האמא היא המטפלת, היא המגדלת את הולד, וכל הסודות של הילד נמצאים אצל האמא – הכל ברחם – וכאשר "נכנס יין – יצא סוד".

סוד צבאי מצדיק הכל

אם כל הסודות האפשריים שעכשיו דברנו עליהם, סודות אישיים, הם בגדר "נכנס יין יצא סוד", אז מה נשאר בשביל "רזין דרזין"? יש סוג אחר של סוד, שהיום קוראים לו "סוד צבאי". כדי להבין את ההבדל הגדול מאד בין סוד אישי לסוד צבאי נספר סיפור שמן הסתם רוב האנשים פה לא מכירים (אולי מישהו כן מכיר):

כשהמציאו באמריקה את הפצצה האטומית ("מבצע מנהטן") היו בעיקר שלשה מדענים שהשתתפו בהמצאה. האחד היה איינשטיין, והשני, שהיה המתמטיקאי הגדול ביותר בדור ההוא נקרא פון-ניומן, שיש כאלה שאומרים שהוא המתמטיקאי הגדול האחרון שקם בעולם שלנו עד כה. פון נוימן נחשב גם לאבי תורת המשחקים, שדברנו עליה פה ב-יט כסלו. פון נוימן היה יהודי – שבמודע לא האמין, צריך לעשות לו תקון – ויתכן מאד שהוא היה העיקר בהמצאה.

בגיל צעיר הוא נהיה מאד חולה, ונפטר בגיל 53. הוא חלה באופן קשה מאד, והתייסר מאד, עד שבשכבו על ערש דוי בבית חולים הוא גם קצת יצא מדעתו מרוב היסורים שלו. הבטחון האמריקאי נורא נורא פחד שהוא ידליף סודות צבאיים ברגעים האחרונים לחיים שלו, ולכן העמידו משמרת של אנשי צבא – דבר שעוד יותר הקשה עליו – על מנת שהוא לא יוכל לדבר שום דבר עם אף אחד.

אם מה שהוא היה מספר היה רק סיפורים של עצמו, כמו שאמרנו שלפני שהנשמה יוצאת מהגוף כדאי להתוודות – לפחות על הסודות האישיים שבמודע – לא היו מעמידים צבא שלם לשמור על אחד שהוא סלבריטי עולמי ועוד להוסיף ליסורי נפש שלו ברגעים האחרונים לחייו, בימים ובשבועות ובחדשים האחרונים שלו. אלא מה, יש לו סודות צבאיים, והצורך לשמור על הסוד הצבאי מצדיק את הכל. היו אפילו הורגים אותו אם הם היו חושבים שהוא ידליף סודות צבאיים, אך הספיק להם רק להעמיד משמרת מסביב. כל הסיפור שהזכרנו – שהיה לנו עוד ענין לספר אותו – לעניננו, הוא רק בשביל להדגים מהו סוד צבאי וכמה שהוא חמור.

סודות צבאיים בחנוכה

איזה סוד מגלה הנר של חנוכה? הוא מגלה את הסודות הצבאיים – איך החשמונאים המעטים נצחו את הרבים ואיך החלשים נצחו את החזקים, את הגבורים. הסודות האלה – איך חמשת בני מתתיהו יכולים להתגבר ולנצח צבא אדיר של מליונים, עם כל כלי הנשק המעודכנים והחדישים ביותר, עם הפילים החדישים ביותר – הם ודאי סודות צבאיים מיוחדים מאד מאד. זהו סוג הסודות של חנוכה. הרזין דרזין הם סוג אחר של סודות.

סודות צבאיים ואישיים – לפני הצמצום ואחרי הצמצום

באמת מה שאמרנו בהתחלה הוא נכון – כל הסודות האישיים למיניהם, מהדברים הכי רעים ועד הדברים הכי טובים בנפש, כולם קשורים לא"ק והלאה, הכל לאחר הצמצום. אחרי הצמצום יש אישיות, וממילא יש סודות אישיים. אבל מה יש לפני הצמצום? רק שעשועים עצמיים לגמרי, כולל התכנון להמשיך מה"שעשעים יום יום" של הקב"ה, שעשועי המלך, עד שיתהווה ה"שעשעי את בני אדם" (כמו שדברנו כאן לפני כמה ימים). בשביל כך צריך הרבה משחק, עם הרבה כללי משחק והרבה למעלה-מכללי-המשחק, שהכללים והלא-כללים הם כולם סודות צבאיים.

החסידות כסוד צבאי

ידוע הדרוש של הרבי הקודם – "באתי לגני" – בו הוא מדבר על מדת הנצחון (קודם שרנו את ניגון הנצחון שלנו). מהי מידת הנצחון? כשהמלך צריך לנצח את המלחמה הוא מבזבז את כל האוצרות שלו, מוציא מהאוצר שצברו אבותיו מקדמת דנא דברים שאף פעם לא התגלו לאף אחד, ואת הכל הוא מוציא ומבזבז בשביל לנצח את המלחמה. כתוב שהסודות האלה שאותם מבזבזים הם הם תורת החסידות – חסידות הבעל שם טוב, חסידות אדמו"ר הזקן, חסידות כל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב.

יש כאלה שחושבים שתורת החסידות היא סודות אישיים, כמו "קונטרס ההתפעלות" של אדמו"ר האמצעי וכיו"ב, אבל אם גילוי תורת החסידות הוא בזבוז האוצרות, שנעשה בשביל לחלק אותם לחיילים כדי שינצחו במלחמה, אז לא משמע שהחסידות היא סודות אישיים. משמע שיש פה סוג אחר של סודות, סודות צבאיים, כי המלך מבזבז אותם בשביל לתת לחילים שינצחו את המלחמה. אלו בעצם סודות מלפני הצמצום הראשון.

אם כן, כך נתנו איזו התחלה של טעם מה בין רזין דאורייתא, לבין רזין דרזין דאורייתא, שהם כבר משהו אחר. מה בין היין לשמן.

סוד צבאי כאנרגיה

נאמר עוד פשט: למה שמן הוא סוד צבאי? בגלל ששמן הוא אנרגיה, שמן הוא דלק. כל סוגי האנרגיה הם שמן. יין הוא טוב בשביל להיות שמח, טוב לנפש. מהשמן לא נהנים הנאה ישירה, יש רק "שמן למאור". עוד הפעם, יין הוא בשביל לעשות שמח – משמח לב אלקים ואנשים – משהו אישי. אבל שמן הוא אנרגיה, ואנרגיה היא משהו צבאי.

יוסף והסודות הצבאיים

הענין של סוד צבאי מומחש גם במה שקוראים בפרשת השבוע שחלה תמיד בחנוכה – פרשת "מקץ" – אודות פתרון החלומות של יוסף הצדיק. כל החרטומים פתרו את החלום כסוד אישי של פרעה, אבל רק יוסף השכיל לפתור את החלום כסוד צבאי, כמשהו שנוגע לכל המדיניות הכללית של פרעה ומצרים. זו גם הסיבה שיוסף משיא עצות – כקושיא הידועה על כך – משום שכל החלום הוא סוד צבאי שפענוחו דורש התמסרות והנהגה.

סודות צבאיים 'מקפיצים' את האדם ללפני הצמצום – גם אם על פי חוקי מצרים אין עבד ראוי למלוך, וסביר להניח שאי אפשר סתם כך 'לשלוף' מישהו מבית הכלא, ברגע שיוסף נעשה חיוני לתוכניות החירום של מצרים מתבטלות כל ההגבלות הללו (וכפי שדובר במ"א, יש ממד כזה גם על פי תורה, שאף על פי שנאמר שאם שר צבא ישראל הורג בשוגג אז אף שכל ישראל זקוקים לו לא יצא מעיר מקלטו, ואם יצא דמו מותר, בכל זאת יש בחינה שאם מסר את נפשו ויצא בהוראת שעה הרי זה משובח).

לפי זה אפשר להעמיק עוד ולומר כי לשם כך "ולא זכר שר המשקים [שר היין, הרזין] את יוסף וישכחהו" – אם היה זוכר את יוסף בתחילה היה זה בגדר סוד אישי, כשיוסף מספר את סיפור חייו העגום ("כי גנב גֻנבתי מארץ העברים") וטוען לחפותו ("וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור"), אך נדרשה שכחת הסוד האישי של יוסף כדי לחשוף אותו בבחינת סוד צבאי שלמעלה מכל הצמצומים. במדרגה זו גם חורג יוסף ממעלתו האישית, ודבר ה' ממש מופיע בפיו – "בלעדי, האלהים יענה את שלום פרעה" (וראה עוד לקמן, בסוף ההתוועדות, על בחינה של חנוכה – "מהדרין מן המהדרין", על דרך "רזין דרזין" – בה דבור האדם 'מופקע' ממנו והופך להיות אמירה כללית, "שכינה מדברת מתוך גרונו").

נעשה עכשיו שתי גימטריאות שיסכמו את מה שדברנו עד עכשיו: אמרנו שיין הוא סוד אישי ושמן הוא סוד צבאי. יין סוד אישי שמן סוד צבאי = 1024 = לב ברבוע (סימן של שלמות) = מספר אותיות ק"ש ועוד הרבה דברים חשובים בקבלה.

סוד צבאי – מסירות נפש למען יהודי אחר

אבל עכשיו עיקר מה שחשוב לנו הוא הסודות של נרות חנוכה – אמרנו שכל נר מספר סיפור של צדיק, אז עד עכשיו חשבנו שהסיפור הוא סיפור אישי, איך הוא עבד את ה', האהבה ויראה שלו וגם הוידוי שלו (גם הצדיק מתודה, הוידוי של הצדיק הוא השפלות שלו), וממילא, הרי גם כל אחד מאיתנו קשור לצדיקים, כי הצדיק הוא נשמה כללית ואנחנו ניצוצות פרטיים מתוך הנשמה הכללית של הצדיק, אז יש לי ודאי מה ללמוד מכל נר ונר, מה לקבל השראה כללית, התפעלות של אור מקיף, מכל סיפור וסיפור של צדיק שהנרות מספרים; כך חשבנו, אבל עכשיו אנחנו מבינים יותר מכך: כל הסיפורים האישיים הם רק רזין וממילא הם לא הענין המיוחד של חנוכה – הענין של חנוכה הוא שמן ולא יין, והסיפור של כל צדיק, השמן שלו, הוא הסוד הצבאי שנמצא אצלו.

לכל צדיק יש סודות איך לתקן את העולם. איך לעבוד את ה' בעצמו, הצורה בה הוא עובד את הקב"ה היא השרש שלו בא"ק (כמו שכתוב שרבי צריך לראות כל יהודי בשרשו בא"ק על מנת לתת לו תקון, ואם היהודי יכול להגיע לשרשו בא"ק הוא תיקן את עצמו), אך העבודה העצמית שלו היא עוד לא "תקון עולם במלכות שדי". לעומת זאת, צדיק אמת, כמו הבעל שם טוב ותלמידי הבעל שם טוב, לא חושב בעיקר על התקון העצמי שלו – כפי שעושה האריז"ל בסודות הקבלה שאחרי הצמצום (כמדובר המון פעמים אצלנו) – כל צדיק כזה מוכן מיד לוותר על כל העולם הבא שלו בשביל לעשות טובה למישהו אחר.

רק הפרט הזה שאמרנו, העובדה שהוא מוכן לותר על כל הג"ע והעולם הבא שלו בשביל לעשות טובה למישהו אחר – הוא סוד צבאי. עם ישראל הם "צבאות הוי'", ולכן מסירות נפש בשביל יהודי אחר – וכ"ש ציבור שלם של יהודים אחרים – היא ענין צבאי. הטובה העיקרית שאפשר לעשות לעם ישראל היא להביא את הגאולה לעם ישראל, להביא משיח לעם ישראל. חנוכה הוא חג של משיח ולכן הוא סוד צבאי.

כל מה שאמרנו הוא ווארט אחד עד כאן – שיש סוד אישי לעומת סוד צבאי, יין לעומת שמן, ונסכם את הענין בגימטריא (כל הווארט יצא מהגימטריא הזאת). סוד צבאי = 173 = "גל עיני [ואביטה נפלאות מתורתך]" = "אנכי הוי' אלהיך".

נאמר על כך לחיים. שנזכה לסוד הצבאי, שנדע איך משפיעים על עם ישראל, איך גורמים ל"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". כל הדברים האלה הם סודות צבאיים שאמורים להתגלות כעת בחנוכה. כל הווארט שאמרנו הוא בזכות יהודי שעכשיו, אחרי הדלקת נרות, נכנס הביתה בלי הזמנה עם בקבוק של משקה, והכריז בשמחה שזהו משקה שהוא בעצמו עשה. מישהו מהנוכחים שאל ממה המשקה עשוי, והוא אמר שזה סוד צבאי. מכך נעשה החלק הזה של השיחה.

"אין לנו רשות להשתמש בהם" – סוד צבאי

מה שדברנו עכשיו שייך לנרות הללו, ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" – דבר שהוא הנאה עצמית אז אפשר "להשתמש בהם", אבל אם אין לנו שימוש בהם, לצרכנו, אלא רק לראותם כדי להודות ולהלל, הם כמו סוד צבאי שדברנו עליו. "הנרות הללו" באים מתוך בטול העצמי לגמרי. מה משמעות הראיה? רק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שבהבטה הזאת נמצא סוד תקון הכלל, איך לנצח את הגבורים הרבים שקמים מולנו, שהם מלכות יון.

בריאת העולם ב"מלכות חשמונאי"

הגמרא מתנסחת שיש מלכות חשמונאי מול מלכות יון עוד לפני שהחשמונאים הכריזו שנעשו מלכות. אמנם החשמונאים הם כהנים, אבל כתוב ש"נצחו בית מלכות חשמונאי את מלכות יון", כלומר שיש משהו עצמי בבית חשמונאי – צירוף אותיות משיח נאו – שהם מלכות. מלכות חשמונאי = ראשית.

על היום הזה, היום הראשון של חנוכה, כתוב בבני יששכר שהוא יום העיבור של העולם – תשעה חדשים לפני כ"ה אלול, יום בריאת העולם. כלומר שהיום הוא יום הזיווג והכניסה להריון של העולם. הנר שהדלקנו הוא הנר שדלוק על ראש העובר ומלמד אותו את כל התורה כולה, כל הסודות הצבאיים של התורה.

ידוע ש-כה כסלו = מצוה, שעל כך נאמר "כי נר מצוה ותורה אור". כתוב שכל מי שזהיר בנר חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים. לומדים זאת מהפסוק "כי נר מצוה" – הנר של כה כסלו, העולה מצוה – על ידו זוכים ל"תורה אור" (אולי נסביר קצת בהמשך את "ודרך חיים תוכחות מוסר").

שוב, מלכות חשמונאי עולה ראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", היום, עכשיו, 'במלכות חשמונאי ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. לעומת זאת, מלכות יון עולה 562 (= ציונות, אותיות יון בתוך אותיות צות = מלכות [צ = מלך], ודוק. כתבנו על סודות המספר 562 ספר שלם, "וממנה יושע", אבל כמדומני שלא כתוב שם שהוא עולה גם מלכות יון (כתוב שעולה עולם התהו, וימלך וימת [אותיות מלכות יומי, יון = יומי, נ = מי], "תנה לנו אחזה", ועוד). מלכות חשמונאי צריכה לנצח, עם הסודות הצבאיים שלה, את מלכות יון.

ב. מגאולת י"ט כסלו לגאולת נר שלישי – עשרה דורות

עשרת הדורות סביב יט כסלו

יש לנו כמה נקודות הערב, ננסה לעשות סדר. נקודה אחת היא בהמשך למה שדברנו כאן ב-יט כסלו. אמרנו ש-יט כסלו ו-כ כסלו הם שניהם ימים של גאולת אדמו"ר הזקן, אבל היום הראשון, יט כסלו, הוא גאולתו כתלמיד מובהק של רבו המגיד ממעזריטש (בעל ההילולא של יט כסלו), בחינת תורה בשביל תפלה, "הקֹל" חסר, קול תפלה, ואילו כ כסלו עולה "קול" מלא, קול תורה, הקול של אדמו"ר הזקן בפני עצמו. רק ההקבלה הזאת מספיקה בשביל לבנות מבנה שלם, דבר שהיה מתבקש, ואולי מי שעשה כאן "מהדרין" – מי שעשה חזרה (הדרן) – עלה על דעתו שאם יש שני ימים של אדמו"ר הזקן שהם המגיד שבאדמו"ר הזקן ואדמו"ר הזקן שבאדמו"ר הזקן הדבר מזמין סדר שלם:

ח"י כסלו והבעש"ט

לפי זה, חי כסלו צריך להיות שייך לבעל שם טוב. החתונה שלנו, שהשבע ברכות שעושים עכשיו נמשך ממנה, התחילה ב-חי והמשיכה ל-יט (למעשה הכל היה ב-יט, אבל ההזמנות היו ל-חי כסלו). כמו שאמרנו, חי כסלו הוא היארצייט של נכד הבעל שם טוב, הרבי ר' ברוך. אם יט כסלו היה רק יארצייט של המגיד, אז עדיין היו אומרים תחנון במנחה של חי. לגבי יט בעצמו הענין היה תלוי בשאלה אם אומרים תחנון ביארצייט של צדיק או לא, אבל אפילו אצל מי שלא אומרים תחנון בהילולת המגיד (ורבי ברוך אצלם לא מצדיק לא לומר תחנון), לא מתחייב שלא אומרים תחנון במנחה של יח. אבל אם יט כסלו הוא חג הגאולה לא אומרים תחנון גם במנחה יום קודם (וכך נהוג). זאת אומרת שיש ב-יח הכנה של ממש, שאפילו באה לידי בטוי במנהג מסוים, רואים שהחג מתחיל ב-יח כסלו.

ההתחלה הזאת שייכת לבעל שם טוב. הקשר המובהק בין חי כסלו לבעש"ט מתבטא גם בכך ש-חי כסלו הוא בדיוק שלשה חדשים אחרי חי אלול, יום הולדת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (עוד קשר ביניהם), ולכן העיבור של חי אלול מתחיל ב-חי כסלו.

נמשיך את המבנה: כא כנגד אדמו"ר האמצעי, כב כנגד אדמו"ר הצ"צ, כג כנגד הרבי מהר"ש, כד כנגד הרבי רש"ב, כה (היום ממש, הנר הראשון של חנוכה) כנגד הרבי ריי"צ, כו (נר שני) הוא כבר כנגד הרבי של הדור הזה, נשיא דורנו, והדור העשירי (שהרבי אמר שאנחנו כבר נכנסים ונמצאים בדור העשירי) אמור להיות בנר שלישי.

אז כל הסדר הזה של עשרה דורות מתחיל מ-חי ונגמר בנר שלישי של חנוכה. אמרנו ש-חי שייך לגאולה. העובדה שלא אומרים תחנון במנחה של חי, אומרת שבפנימיות אם אתה עתיד לצאת מבית הסהר ביום מסוים – נאמר ב-יט כסלו – כנראה שהנשמה כבר מרגישה את היציאה לחרות – יש לה איזו הארה שהולכים לצאת לחופשי – במנחה של היום הקודם (צריך לשאול את החתן אם אכן זה ככה), ו"אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי".

מה יפה בלהסביר כך? לפי השייכות הזאת, המבנה שתיארנו מתחיל מהגאולה ונגמר בגאולה. הגאולה הראשונה של אדמו"ר הזקן היא ב-יט כסלו, אבל הגאולה השניה – כפי שכותב הרבי ריי"צ ומובא ב'היום יום' – היא בנר שלישי. יש מסורת חסידים שמשהו קרה בנר חמישי, אבל מה שמסור לנו מבית הרב, דור אחר דור, הוא שהגאולה השניה היתה בנר שלישי.

נר שלישי הוא זך – מתאים מאד למה שאמרנו על שמן, "שמן זית זך". אמרנו שכל סוד חנוכה הוא השמן, האנרגיה, והשמן הוא שמן זך. היום הכי אהוב על הרבי בחדש הוא היום ה-זך, ג בחזקת ג, ו-זך כסלו הוא הנר השלישי. לפי הסדר שבנינו עכשיו – סדר חדש שלא היה ולא נברא עד הרגע הזה – הדורות מתקדמים מהגאולה הראשונה, אור לי"ט כסלו, עד הגאולה השניה, בז"ך כסלו.

ג. רבי חיים מצ'רנוביץ' ושמירה משרפה וחורבן

חיבור וצירוף כל ימי החנוכה

אנחנו מתוועדים כאן לכל החנוכה, וכתוב גם בספרי החסידות – במיוחד ב"בית אהרן" של קרלין – שמהיום הראשון של חנוכה, בכל נר שמדליקים, צריך לצייר את הימים הבאים. הוא לא כותב זאת, אבל זוהי גם הסיבה לכך שמדליקים בחנוכיה – מהיום הראשון רואים שיש מקום לשמונה נרות (אף שלא נוהגים כדעת בית שמאי, שמתחילים משמונה נרות; בענין זה יש מעלה ב"מהדרין מן המהדרין" של בית שמאי לגבי בית הלל. אצל בית שמאי ניכר המהדרין מן המהדרין כבר מיום ראשון של החג, כי מיד מדליקים שמונה נרות, משא"כ לבית הלל שמדליקים נר אחד ביום הראשון אז לא ניכר עדיין המהדרין מן המהדרין – ורק אם כל אחד מדליק ניכר המהדרין – כי לא יודעים מה יעשו מחר. בשיטת בית שמאי, גם כשיורדים לאחד ביום האחרון זוכרים שהכל היה לפי סדר של מהדרין מן המהדרין).

מי ששם רק נר אחד ושמש לא רואה בכלל את העתיד לבוא. כתוב שהכל עולה ומגיע – יעלה ויבוא ויגיע ויראה וכו' (שמונה לשונות, כנגד שמונת ימי חנוכה) – ל"אל מול פני המנורה", ליום השמיני שבו כל הנרות דולקים והכל מואר (כותב ש'זאת חנוכה' נקרא "פני המנורה"), ו"אל מול פני המנורה [היום השמיני] יאירו שבעת הנרות [שבעת הימים הקודמים]".

גם כאן, ביום הראשון צריך כבר לקחת בחשבון ולחבר את כל הימים. לכן, לפי מה שדברנו כרגע, נדבר משהו על הנר השלישי, אף על פי שאנחנו עדיין רק בנר הראשון.

רבי חיים מצ'רנוביץ' ותיקוני צניעות

הנר השלישי הוא יארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי חיים מצ'רנוביץ' בעל הבאר מים חיים, תלמיד מובהק של רבי מיכל מזלוטשוב. לפי איך שהסברנו כעת יש קשר מובהק בין הדור העשירי, הדור שלנו, לבין הבאר מים חיים, והקשר צריך גם לגלות לנו איזה סוד צבאי, לו אנחנו רוצים להקדיש את הווארט הזה.

יש סיפור על בעל ההילולא של נר שלישי, הבאר מים חיים, שהוא התבקש לכהן כרב של צ'רנוביץ', מקום בו הוא שימש אחר כך כרב הרבה מאד שנים. כשהבאר מים חיים כאברך צעיר יחסית הגיע למקום הוא מצא פרצה גדולה מאד בעיר – כל שבת בבית הכנסת המרכזי של צ'רנוביץ' עשו ענג שבת, ריקודים מעורבים, גברים ונשים רקדו יחד בתוך בית הכנסת וקראו לכך 'ענג שבת'. את עצם הדבר הזה חשוב מאד לצייר, שלא נחשוב שפעם היה אחרת, שהיתה איזו קדושה עילאית בעיירות. בכל אופן, הוא הגיע לצ'רנוביץ' ומצא את הפרצה הזאת בעיר, שבבית הכנסת המרכזי יש ריקודים מעורבים בשבת קדש וקוראים לכך ענג שבת, אז על השבת הראשונה שנעשה רב רצה לבטל את המנהג הרע. הוא דרש מהם – מיניתם אותי להיות רב, ומעכשיו המנהג הזה בטל. באו ראשי הקהילה ואמרו לו – רבינו, לבטל ענג שבת?! הריקודים הם הענג שבת של הקהילה, איך אתה יכול לבטל אותם? לשמע השאלה, ר' חיים נעשה רציני מאד, ואמר שאם אתם תסכימו לבטל את המנהג אני מבטיח לכם שלא תהיה פה שרפה בעיר הזאת. זו היתה מכה נפוצה ביותר – בכל העירות היו מדי פעם שריפות, שיכלו אפילו לכלות עירה שלמה, ולכן הוא הבטיח שלא תהיה שום שריפה אם יבטלו את המנהג הזה. הבטחה כזאת היתה פיתוי רציני, ובני העירה הסכימו.

ואכן, כך הוה – בזכות מה שלא רקדו בבית הכנסת בשבת אז כל זמן כהונתו של הבאר מים חיים, ארבעים-חמשים שנה, לא היתה שום שריפה. נס גלוי לחלוטין. כתוב שאפילו שלושים שנה אחרי שהוא נפטר לא היתה שריפה – במשך שבעים שנה ששמרו על התקנה – אבל כעבור שבעים שנה קם דור חדש "אשר לא ידע את יוסף", ואז חדשו את הענג שבת שלהם (את הענג שבת הם לא שכחו, טעם של ענג שבת נשאר), ומחרת היתה שריפה שכלתה את כל העירה, ולא נשאר מהעירה שום דבר.

תקון הפריצות בדור העשירי

זהו סיפור של הבאר מים חיים זכותו יגן עלינו, שהיארצייט שלו הוא נר ג דחנוכה, הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, זך כסלו. הסברנו שזהו הדור העשירי החל מ-חי כסלו, שהוא הדור שלנו. אם כן, הסיפור שסיפרנו אמור ללמד אותנו משהו חשוב מאד לגבי הדור שלנו.

נאמר את הווארט הכי פשוט: למה יש שריפות בעם ישראל – אם יש פינוי בבית השלום זה שריפה, אם יש עמונה זה שריפה, אם יש התנתקות מגוש קטיף זו שריפה. למה יש שריפות? למה מגיעות לנו שריפות, שפתאום העירה עולה באש? מתוך הסיפור של הבאר מים חיים התשובה פשוטה מאד – יש שריפות בגלל שיש פריצות (שרף הפוך אותיות פרץ, בחילוף ש-ץ באותיות השינים; וכן הניב: השרפה פרצה בעיר). "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". [מישהו אמר שזה מפחיד, והרב ענה:] ההבנה הזאת איננה מפחידה אלא משמחת – "אין שמחה כהתרת הספקות", לא יודעים למה קורה משהו וכעת הספק נפשט. צריך להתמקד על משהו – גם במבצעים צריך לדעת על מה להתמקד.

קנאות על פגם הברית בחנוכה

הסיפור הזה אמור להיות שייך גם לחנוכה, לחג שלנו. מה יכול לצאת מנר חנוכה, בפעם היחידה שהוא מוזכר במשנה? נר חנוכה יכול לעשות שריפה. נר חנוכה הוא קצת מסוכן – הרי שמים אותו בחוץ, ליד הפשתן. אבל מה הסיפור באמת שייך לחנוכה? אמרנו שהסודות של חנוכה הם סודות צבאיים. מי הגבורים של חנוכה? יש שני גבורים – מתתיהו ויהודית, גבר ואשה. יש כמה רמזים מאד יפים בשני הגבורים האלה. הגבר הגבור הוא מתתיהו, שכל חמשת הבנים בזכותו ומכחו, ואחרי שיהודה נהרג הוא אמר שהוא יצא להלחם במקומו (כשראה שרוח הבנים נפלה). מתתיהו = 861 = משולש 41. יהודית = 435 = משולש 29. ביחד שניהם עולים רבוע מושלם – 1296, לו ברבוע (לו נרות חנוכה; לו עצמו הוא משולש של ח ורבוע של ו), הם משלימים אחד את השני לגמרי[א]. נראה מי יקח את האתגר לנסח את הכלל המתמטי העולה מהתופעה הזאת...).

אנחנו יודעים שיהודית תקנה את יעל והרגה את שר הצבא של אנטיוכוס, ובזכותה יש לנו גם כמה מנהגים יפים כמו לאכול לביבות של חלב וכו'. אבל מה עורר את המכבים לצאת לקרב? כתוב בכל המקומות – יש גם גמרא בקידושין – שמה שעורר את הבנים להלחם נגד היונים לא היה חדש ושבת ומילה (שלש המצות שבטלו מאתנו). אמנם בטלו מאתנו שלש מצות, והמון יהודים מסרו את הנפש שלא לחלל שבת ולמול את הילדים אף על פי שהיה דין מות, אבל לא זה מה שקומם את המכבים. כתוב בחז"ל שמה שקומם אותם, מה שעשה את המרד, היה הגזירה שהיו מכניסים כלה לפני החופה להגמון וכך היו מטמאים את קדושת בנות ישראל. כשהדבר הזה קרה בבית חשמונאי הם יצאו למלחמה – כמו שמעון ולוי, "הכזונה יעשה את אחותנו" – ובגלל הגזירה הזאת דייקא התקוממו, זו היתה הסיבה למרד החשמונאים. כמה שחשובים כמה שחושבים על חדש, שבת ומילה, אבל עיקר הקנאות של עם ישראל היא על פגם הברית, כלשון חז"ל לגבי ענינים כאלה "קנאין פוגעין בו". לכן, המאבק על נושאים של צניעות שייך לחנוכה ושייך לסיפור של הבאר מים חיים.

פעולות של תדיר ומקודש

שואלים איזו פעולה אפשר לעשות, פעולה של תהו – לא פעולה של תקון, מה שאנחנו קוראים לו "תדיר" – פעולה של "מקודש" (לשון יקוד אש, כנגד הקדש והקדשה של הטומאה – פגם הברית). יש חרדים שפועלים כך, אך לא כל כך בהצלחה – כשיש כל מיני פרסומים של תועבה בראש כל חוצות, אז "קנאין פוגעים בו". יש אחד שעשה יותר גרוע מקריעת מודעות וקבל מאסר עולם, עד שהוכיח שהוא משוגע – אם תוכיח שאתה משוגע זה בסדר, אפשר לשחרר אותך. אבל כל הפעולות האלו הם דברים קטנים. העיקר הוא שאם הולכים על מהלך ציבורי – לדוגמה, אם מקימים מפלגה (ובטח אם רוצים אחדות עם החרדים) – צריך שיהיה דבר חזק במצע, ושהרבנים יוציאו פסקים וכו', נגד פריצות. במיוחד בחורים של עוד יוסף חי – שידוע שאות ההצטיינות של הישיבה שלנו קשור לקנאות על קדושת הברית, בחינת יוסף שעמד בנסיון (ושמעון ולוי שעליהם התפלל אברהם כשהגיע לשכם בראשונה) – וצריך להיות "מוסיף והולך", כל פעם להוסיף עוד נר, ועל ידי כך "יוסף הוי' לי בן אחר", מוסיפים עוד יהודי אחר.

פגם הברית גורם לאחיזת ישמעאל בארץ

נאמר עוד משהו שישמע מוזר – למה הערבים שונאים את היהודים כאן? חוץ ממה שיש להם תאות שלטון, והם לא יכולים לסבול שמישהו אחר לוקח מהם את הגאוה של השליטה, מה מפריע להם ביהודים של המדינה הזאת? הדבר ידוע ומפורסם, והם אומרים זאת בפירוש, שמה שמפריע להם הוא הפריצות של תל אביב ועל כך מוכנים ליהרג, לעשות פיגועים. ח"ו שאני בא כאן להצדיק את הערבים, ימח שמם, אבל כתוב בזהר הקדוש במפורש שכל זמן שאין שמירת הברית בארץ אז הערבים שעושים חצי מילה יש להם אחיזה בארץ, בגלל שאנחנו לא שומרים על הברית. לאו דוקא מדובר באנשים שיושבים כאן, אבל כל ישראל ערבים זה בזה ואנחנו אחראים, גם על עצמנו – ודאי כל אחד ואחד יכול להשתפר בעצמו, זה פשיטא, אנחנו לא צדיקים כאן – אבל אנחנו גם אחראים על כל העם שלנו.

לכן, אם נעשה חשבון פשוט – אחד ועוד אחד שוה שתים – אפשר להבין את ה'קלף' (לשון קליפה) שיש לערבים להשאר כאן, כמו שהזהר אומר מה הקלף שלהם, וגם את הרצון של הממסד (אמצעי התקשורת והבג"ץ והממשלה והצבא, שהכל בנוי על פגם הברית, מההתחלה ועד הסוף) למסור את הארץ לערבים. ההבנה הזאת היא מה שמתבקש. עדיף להם פגם הברית שלהם מאשר האחיזה בארץ [שאלו: למה לא נותנים את תל אביב?] תשובה: תל אביב היא מקום הפריצות – מוכנים למסור הכל חוץ ממקום התאוה. היו צדיקים שאהבו את תל אביב בגלל שאין שם כנסיות – אז עוד לא היה – אבל מצד שני היא המקום של הפריצות.

מודעות לפגם הברית בדור העשירי

שוב, כל מה שעכשיו דברנו הוא רק חומר למחשבה. מה שכן אפשר לומר, שהדור העשירי הוא דור שצריך לקחת בחשבון את הענין של פגם הברית. הדור התשיעי, הרבי, אומר לגבי הענין של פגם הברית שלא הזמן גרמא לתקן אותו באופן מודע אלא רק להסיח את הדעת מכל הענין. כנראה שהדור העשירי לא יכול להסיח דעת מכך, כי משם צומחות כל הבעיות שלו – לא יעזור לו להסיח דעת מזה. מי שנמצא בזה ורוצה להשתחרר צריך כל הזמן להסיח דעת, לא להיות כל הזמן באובססיה בגלל בעיות כאלה, אבל אם באים מתוך רחמנות ואהבת ישראל לעזור לתקון – שזו הזכות שלנו להאחז בארץ – אז צריך להיות מודעים מה הבעיה.

תקון פגם הברית בחנוכה

התקון של פגם הברית קשור לכל הנושא של חנוכה. חנוכה הוא שמן. קודם אמרנו ששמן הוא אנרגיה (בניגוד ליין), וצריך לשמור על האנרגיה. שמן הוא ה"זרעא חיא וקיימא", צריך לשמור עליו, שיהיה רק "שמן למאור", שישאר סוד צבאי, לפני הצמצום, "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כל הענין עכשיו היה רק הערה אחת קטנה.

ד. "תורת חסד", "תורת חיים" ו"תורת אמת" בעשרת הדורות

בעש"ט – תורת חסד, מגיד – תורת חיים, אדמו"ר  הזקן – תורת אמת

אולי כן נחדד משהו: אמרנו ב-יט כסלו שהבעל שם טוב הוא "תורת חסד" – תורה בשביל חסד, בשביל אהבת ישראל. ואמרנו שהמגיד הוא תורת תפלה שהיא "תורת חיים", בטוי שיש רק בסידור (ולא בתנ"ך). אדמו"ר הזקן הוא תורת-תורה, דהיינו "תורת אמת" – "אין אמת אלא תורה". אלו הם שלשת התארים העצמיים של התורה: "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד". הבעל שם טוב הוא תורת חסד, המגיד הוא תורת חיים (מתפללים על החיים, חיי שעה הם תפלה, אבל במעזריטש לומדים תורה – חיי עולם – כדי לדעת איך להתפלל; הכל טכסיסים להביא את גאולה, סודות צבאיים) ואדמו"ר זקן הוא תורת אמת. זו השלישיה שלפי מה שהסברנו מכוונת כנגד הימים חי-כ כסלו.

אדה"א – תורת חיים, צ"צ – תורת אמת, מהר"ש – תורת חסד

עתה נראה איך שאר דורות החסידות שייכים לשלשת סוגי התורה הנ"ל. השלישיה הבאה היא אדמו"ר האמצעי, הצ"צ והרבי מהר"ש:

אדמו"ר האמצעי – עם כל עומק ורוחב תורתו, שאין כמותה בחב"ד, נכוון אותו כנגד תורת חיים (שם ספרי הדא"ח שלו). מגמת כל העבודה שלו היא תפלה, חסידיו היו "עובדים" באמת. הוא לא אהב מראי מקומות – כמה שהתורה שלו עמוקה היא לא צריכה מראי מקומות (זו תורת חיים, חיים חדשים בכל רגע, "חיי שעה", שעיה אל ה' מנקודת המבט, מהזוית, של המציאות ברגע זה, שעתיד להשתנות ברגע הבא), החסידות שלו היא לא טקסט תורני, התורה עמוקה עמוקה אבל הכל עבודה (גם השכלה, אבל כל ההשכלה בשביל עבודה). הוא כמו המגיד, שעל שמו נקרא.

הצ"צ הוא בדיוק הפוך – הכל אצלו רק תורה, כל החסידות שלו היא מראי מקומות, ממש הפוך מהשווער. לכן לא הלך לשמוע את החסידות של השווער, שלא יבלבל לו את הראש, אלא רק החזיק באותיות של הסבא – כי הוא כמו הסבא, תורה של תורה.

על הרבי מהר"ש כתוב שהוא כמו הבעל שם טוב, שכמו שהבעל שם טוב היה מסור ליהודים הפשוטים כך אצל הרבי מהר"ש לא היו יותר מדי 'גדולים' אצלו – הוא היה מסור ליהודים הפשוטים, וכל התורה שאמר היה בשביל לעשות טוב. כמו שעשיר משפיע לעני, כל תורתו היתה בשביל להשפיע כל-טוב-סלה ליהודים הפשוטים שהיו קשורים אליו ולכלל ישראל.

אם כן, כתוב שאדמו"ר האמצעי כמו המגיד, הצ"צ כמו אדמו"ר הזקן, והמהר"ש כמו הבעש"ט (היתה לו בעל שם'סקע הנהגה, גם במופתים שלו).

הרש"ב – תורת אמת, הריי"צ – תורת חסד

אחריהם יש עוד שלישיה: הרבי רש"ב, הרבי ריי"צ והרבי. כאן נמצא עיקר החידוש. פשיטא שהרבי רש"ב הוא תורה, הרי הוא נקרא "הרמב"ם של החסידות". הרבי הקודם הוא חסד, אהבת ישראל, המסירות נפש שלו – שמוכן גם למות – כולה בשביל אהבת ישראל. הוא אמר שהענין של רבי הוא חסידות, אבל אני צריך לקיים בעצמי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ולדאוג למקוה או ת"ת, גם במסירות נפש – לדאוג לצרכים הפשוטים של יהודי הדור (אף שמשימות כאלו הם לא עיקר התפקיד של רבי של חב"ד). הדור נמצא בחשך כפול ומכופל ואני צריך במס"נ לעשות מקוה וחיידר, לשלוח חסידים שלי כמו לקרב, אע"פ שיתכן שימותו.

בזבוז האוצרות כדי לנצח את המלחמה הוא חסד. הרבי הקודם היה איש גבור, אבל כל הסגנון שלו הוא סגנון של אהבה – שופע אהבת ישראל פשוטה. מי שרוצה 'חוש' בטוב של העיירה החסידית של פעם ילמד את הלקוטי דבורים של אדמו"ר הריי"צ. אין ספר כמו לקוטי דבורים בכל העולם, שנותן את הגעשמאק הפנימי, ההתקשרות ליהודי של פעם, כמו שהיה אצל הרבי הקודם. כמו כן, מסופר שהרבי ריי"צ היה דומה (גם בדיוקנו) לסבו הרבי מהר"ש, תורת חסד כנ"ל. עד כאן הכל פשוט. אם אני הולך לפי שלישיות יוצא שהרבי עכשיו צריך להיות תפלה.

צירופי הדורות

קודם כל נשים לב לצירופים שיש כאן – תורת חסד היא ימין, תורת אמת היא אמצע ותורת חיים היא שמאל. לכן, בשלישיה הראשונה הסדר הוא כסדר האבות – יהו. השלישיה השניה היא הוי, והשלישית ויה. מי שבקי בחכמת הצרוף רואה שהצירופים מתקדמים מצרוף החסד לצרוף הגבורה לצרוף התפארת.

תורת חיים בדור בלי עבודת התפלה

עכשיו בעיקר מה שיהיה מענין, הוא מה אנחנו היום – אנחנו תורת חסד או תורת חיים או תורת אמת? אבל קודם כל אמרנו שהדבר הכי לא מובן שיוצא כאן, הוא שהרבי הוא "תורת חיים" – תורה בשביל תפלה. איפה רואים זאת ברבי? לרבי יש עשרות כרכים של תורה, של לקו"ש וענינים, יש לו אלפי שלוחים (המשך פעולתו של הרבי ריי"צ לשלוח שלוחים לכל מקום בעולם שיש יהודים, הכל מתוך דאגה ליהודים הנובעת מאהבת ישראל צרופה כנ"ל). ואפשר גם קודם כל אפשר לשאול ההיפך – אם יש דור בו רואים שחסידים לא כל כך משקיעים בעבודת התפלה, לכאורה הוא הדור הזה. נשמע אבסורד לומר על הדור שלכאורה הכי לא משקיעים בעבודת התפלה שהתורה שלו היא תורה של תפלה. צריך לומר שיש כאן הבנה אחרת מהי תפלה.

תורת הרבי – איחול הגאולה

יש בטוי של רבי אייזיק שאנחנו אוהבים לומר – 'וינשטען זיך', שאדם מאחל לעצמו משהו. אצלו זו מדרגה גבוהה בא"ק – הוא מסביר שהעתיד הוא איחול – הלואי שהיה כך וכך. כמו אליהו אותיות הלואי. הענין עדיין אינו מציאותי – המאחל לא חי במציאות, אבל התודעה שלו היא תודעה של איחול, הייתי מאד מאד רוצה שיהיה כך וכך. האיחול הזה, תורה שכולה איחול, הוא לדבר שעוד לא בדיוק מציאותי, אבל האיחול כל כך חזק שמי שחסיד של הרבי מקבל את האיחול כמעשה גמור וחתום לגמרי – כי הרבי אמר את האיחול בצורה הכי נחרצת, אז זו ודאי המציאות האמתית והאמת לאמיתו – כך נבין את תפלת הדור שלנו.

בצורה פשוטה, כל התורה של הרבי היא "משיח נאו" – כך היה אצלו מהרגע הראשון שעמד על דעתו, כפי שסיפר, וכל שכן מהרגע שנעשה רבי מיד התחיל לדבר על כך שאנחנו הדור השביעי, דור הגאולה. מהמאמר הראשון – עכשיו הגאולה, כאן הגאולה, משיח נמצא בחדר הזה, תפקחו את העינים.

יש אצל הרבי דברים עמוקים בכל הפרדס של התורה, אבל כל העומק של כל פרדס התורה הוא מסביב לאיחול שמנסים לעשות אותו כמה שיותר מוחשי וממשי של משיח נאו (אותיות חשמונאי), "לחיות עם משיח". זה נקרא שכל התורה היא בעצם תפלה. האיחול הוא סוג של תפלה – "תפלת בעל כח" אצל רבי נחמן, תפלה של פלילים, שדורשים ותובעים מהקב"ה משיח, וכל התורה היא בשביל כך. לא משנה עכשיו כמה זמן לוקח לך להתפלל תפלת שחרית (האם אתה מתפלל בעבודה ובאריכות או לא), תפלה כזאת היא משהו אחר ("וזאת לפנים בישראל" בדורו של אדמו"ר האמצעי, בעל התורת חיים כנ"ל; יש להעיר שבאופי התורה, אהבת מראי מקומות וכו', הרבי הכי דומה לצ"צ שעל שמו הוא נקרא ושמוחו דומה למוחו, כפי שהעיד עליו הרבי ריי"צ, ובכל זאת תורתו היא "תורת חיים" מסוג חדש). זו הדרך לתפוס את ה"תורת חיים", תורת התפלה, של הדור התשיעי (שעדיין חופף לנו, עדיין ביחד).

תורת חסד בדור העשירי

אבל יש משהו מיוחד בדור שלנו. החבר'ה יושבים פה וחושבים – כן לעשות מפלגה או לא לעשות מפלגה, והתורה היא מסביב לשאלה הזאת. איזו תורה זו? תורת אמת, תורת חסד או תורת חיים? אם התורה דנה ושוקלת אם לעשות מפלגה או לא – זו תורה של הרבי? דיונים כאלה הם לא האופי של תורת הרבי. זו תורת אמת או תורת חסד או תורת חיים? [מישהו אמר: תורת המשחקים. הרב הגיב: תורת המשחקים היא על הבסיס הפילוסופי של תועלת – נה"י בסדר של טוב-ערב-מועיל, והם רוצים להכליל בתועלת גם את הטוב והערב – אז אם הכל הוא רק הדיון מה מועיל בשטח, זו תורת אמת, תורת חיים או תורת חסד?] האיחול של הרבי הוא "ויחל", תפלה, והוא מחולל-חולה מהמצב. אבל מהי תורה שרוצה לעשות תקון בשטח? פשיטא שזו תורת חסד, תורת הבעל שם טוב. כל הזמן אומרים שבדור העשירי חוזרים לבעל שם טוב.

התכללות כל סוגי התורה בדור העשירי

מישהו יכול לשאול, הרי דברנו לא מזמן שדור העשירי הוא רעיא מהימנא, אחרי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יש רעיא מהימנא, והוא לכאורה תורת אמת – תורה נטו. צריך לומר שהדור העשירי כבר כולל הכל, ולא צריכים לחשוב על דור אחד עשר ושנים עשר. אבל אף על פי כן הראש של הדור העשירי מתחיל מראש של אהבת ישראל. כל הרביים הם אהבת ישראל, אבל תורת הדור העשירי היא ראש של איך לעשות טוב רוחני וגשמי לעם ישראל היושב בציון ומכאן להתפשט לכל העולם כולו. תורה איך תכל'ס – לטכס עצה (כמו שהרבי מסר לנו בכ"ח ניסן תשנ"א, שהוא לא יכול ואנחנו צריכים לטכס עצה, כל מה שדברתי ארבעים שנה לא הצלחתי להגשים בפועל ממש, ואולי יש אצלכם מי שיכול לטכס עצה) איך לממש את הגאולה, איך היא לא תשאר בגדר איחול. האיחול גובר והולך, אבל בשביל לממש אותו צריך שתטכסו עצה מה עושים.

טיכוס העצה הוא תורת חסד, לכן הדור שלנו הוא מאד נשי, כי "תורת חסד על לשונה" נאמר באשת חיל. "תורת אמת" היא בחינת "שפתי כהן ישמרו דעת", שייך לחשמונאי, אבל "תורת חסד" היא האשה, כל הדור העשירי הוא דור של נוקבא.

ולסיכום עשרת הדורות:

הבעש"ט	תורת חסד	יהו
המגיד	תורת חיים
אדמו"ר הזקן	תורת אמת
אדמו"ר האמצעי	תורת חיים	הוי
הצמח צדק	תורת אמת
הרבי מהר"ש	תורת חסד
הרבי רש"ב	תורת אמת	ויה
הרבי ריי"צ	תורת חסד
הרבי	תורת חיים
דור העשירי	התכללות

עד כאן ווארט אחד, קצת מורכב, של מבנה מ-חי כסלו עד זך כסלו, עד הגאולה השניה של אדמו"ר הזקן, הנר השלישי של חנוכה, זך לחדש, הילולת בעל הבאר מים חיים (עם הסיפור שסיפרנו – מה גורם לשריפות וממילא מה התקון שלהן). בזכות החתן והכלה, שאצלם מתקיים "מוסיף והולך ואור", מעלין בקדש, שכל פעם יהיה "שכינה ביניהם" – י של איש ו-ה של אשה – ותוספת האור תכבה את האש הזרה.

ה. 'אמץ מארץ תצמח'; סוד "ארח חיים"

'איש-נחום' ו'איש-מנוח'

נאמר רמז שלא אמרנו בחתונה: בחתונה אמרנו שאריה-יסכה = איש, "הוי' איש מלחמה הוי' שמו". במלה חשמונאי יש גם איש – תמיד דורשים שחשמונאי אותיות משיח נאו, אבל אפשר להוציא ממנו גם איש ואז נשארות אותיות שהן שני שמות בתנ"ך: מנוח ונחום. כתוב שיונה החזיר את נינוה בתשובה בעל כרחו, אבל אחר כך הם חזרו לסורם ובא נחום האלקושי וגמר איתם חשבון, עד שנחרבו כליל. מאד מענין שקוראים לו שם חמוד כל כך, נחום, ומכל נביאי הזעם אין יותר ממנו (יש בנבואתו גם כמה פסוקים מאד טובים, לשם ההתכללות, סימן הקדושה כנודע, אך העיקר שם הוא שפיכת חרון אפו של ה' על נינוה הרשעה). יצא גם איש-מנוח (היום הוא יום המנוחה, חנו-כה, אחרי נצחון מלחמת חשמונאי), האבא של שמשון הגבור. חז"ל אומרים שאם יבוא מישהו וישאל אותך איך קוראים לאשת מנוח, אם שמשון, צריך שתדע – אחרת יחשבו שאתה בור ועם הארץ – שקראו לה צללפונית (= שמשון). רצינו לעשות תזמורת של גל עיני – יש כאן אחד מהם – והשם של התזמורת הוא צללפונית. בכל אופן, הרמז היה רק כדי לקשר את ה-איש – אריה יסכה – לחשמונאי של חנוכה.

אדם-איש-אנוש במלאכים

נוסיף עוד ענין לגבי איש: כתוב בפרשה הקודמת "וימצאהו איש" ורש"י כותב ש"'איש' זה גבריאל". אפשר לשער בדרך אפשר שאדם הוא מיכאל – "אתם קרויים אדם" ומיכאל הוא המלאך של עם ישראל. על דרך זה אפשר לומר שאנוש הוא רפאל, שצריך לרפאות אותו.

אריה יסכה = "אמת מארץ תצמח"

מה שלא אמרנו בחתונה הוא מה קורה אם מחשבים את האות א – של איש, שהיא היא ה-א של אריה – כ-1000. החשבון יעלה אז 1310 במקום 311. מכל הכוונות שאמרנו זו אולי הכי יפה, רק שלא אמרנו אותה אז כדי שלא לשחק עם ה-א. 1310 שוה פסוק מפורסם בתהלים, שקשור לארץ ישראל – "אמת מארץ תצמח"[ב].

ענוה וירושת הארץ

ידוע שיש במספר הזה כמה סגולות. קודם כל, הוא עולה י"פ 131 – י"פ ענוה – עוד קשר לארץ ישראל, בה כתוב "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום". פסוק אחד בתהלים אומר "צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] יירשו ארץ וישכנו לעד עליה [ישכינו את השכינה – שנקראת 'עד' – עליה]", אבל באותו פרק יש גם פסוק "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום". ענו-ענג הם לשון נופל על לשון, שניהם מתחילים ב-ענ (שניהם עונים, בענוה, אחר הקורא) – ההסבר הוא שתענוג אמתי הוא "רישא דאין", תלוי בענוה והתאיינות. ואכן, יש כאן י"פ ענוה, ענוה שחודרת בכל הספירות, והיא התענוג. ענוה היא מלכות וצדיק הוא היסוד.

בכל אופן, בכדי שהאמת תצמח מהארץ צריך שלמות של ענוה. על הצדיקים כתוב "וישכנו לעד עליה", מלמעלה למטה, אבל על ענוים הלשון היא "והתענגו" מיניה וביה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". "ונתתי שלום בארץ", ו"והתענגו על רב שלום" הם מהארץ – כשהענוים בארץ השלום והאמת צומחים מתוך האדמה.

"אמת מארץ תצמח" – אמת לאמיתו

נחזור לעצם הפסוק, "אמת מארץ תצמח" – האמת נמצאת שם גם בפירוש וגם בר"ת. יש כאן שתי אמת (בפירוש ובר"ת) דהיינו אמת לאמיתו (כמבואר אצלנו בהרבה מקומות מה בין סתם אמת לבין אמת לאמיתו). האמת שצומחת מהארץ היא אמת כפולה, והאמת שיורדת מלמעלה היא אמת אחת (כמו שכתוב שכנגד טפה שיורדת יש שתי טפות שעולות).

הדור בחנוכה והמלך השמיני

אבל רצינו להדגיש רמז אחר: הראש-תוך-סוף – "אמת מארץ תצמח" – הם אֹרח. ארח = הדר, חג החנוכה שייך להדר. המצוה היא "נר איש וביתו" (גם קשור לזוג שזה עתה התחתנו), אבל יש מהדרין. כל הראש של חנוכה הוא מוסיף והולך ואור. אמנם אחר כך יש מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל, אבל לפני כן הגמרא אומרת שהמצוה היא איש וביתו, אבל יש מהדרין – נר לכל אחד – ואז מהדרין מן המהדרין (ובכך מחלוקת ב"ש וב"ה). רואים שכל המהלך הוא עליה – מצוה, מהדרין, מהדרין מן המהדרין. יש הדור והדור על גבי הדור, כמו אמת ואמת לאמיתו. כמו שאמרנו בהתחלה לגבי רזין ורזין דרזין, שרזין דרזין הם סוג אחר של סוד, כך גם לגבי הידור על גבי הידור.

בכל אופן, כל ענין הדור הוא המלך השמיני, הדר. לכן כתוב עוד ב"בית אהרן" (קרלין), שכל הנרות צריכים להסתכל על הנר השמיני, המלך השמיני. רק הוא מלך נשוי, רק אצלו יש "נר איש וביתו" (הפשט בגמרא הוא שהכונה לכל בני הבית, אבל סתם ביתו זה אשתו). הדר מהיטבאל = אשה, אבל בפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" הדר מהיטבאל = המנורה. מהיטבאל היא מלשון הטבת הנרות, "ושם עירו פעו" הוא לשון הופעה (אבא של הרבי אומר שהיינו ה"הופע בהדר גאון עוזך" בתפלת ראש השנה). אם כן, יש את כל השלשה יחד – ההופעה של פני המנורה, הדר מהיטבאל. ארח – ראש-תוך-סוף של "אמת מארץ תצמח" – עולה הדר.

"ארח חיים"

המלה "תצמח" = "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" = חיים במילוי. למה אמרתי את זה? כי יש שלש פעמים בתנ"ך ש"ארח" הולך דוקא עם "חיים". קודם דברנו על תורת אמת, תורת חסד ותורת חיים. כאן לכאורה צומחת תורת אמת, אבל עצם המושג צמח הוא חיים – צמח חי – ו"תצמח" עולה חיים במילוי. ארח – הראש-תוך-סוף – הולך עם חיים, מה שנקרא "מכלול" בלשון הקבלה. פעם אחת בתהלים ופעמיים במשלי. "ארח חיים" – הבטוי שחוזר ג"פ בתנ"ך והוא גם השם של חלק ראשון של השו"ע – שוה זרע.

לימוד ארח חיים כסגולה לבן זכר

ידוע שהמגיד אמר לאדמו"ר הזקן – אחרי שהיו לו כמה בנות ולא זכה לבן (ולמסור זאת לכל מי שרוצה בן זכר אחרי כמה בנות) – "במה יזכה נער את ארחו", באיזה זכות זוכים לנער, לבן זכר? על ידי הכנסת אורחים. אנחנו נדרוש בדיוק אותו הדבר, אותו פסוק, היות ש"ארחו" הוא ארח – ראש-תוך-סוף של "אמת מארץ תצמח" – והיות שארח מצטרף למלה "חיים", אז נאמר: במה זוכים לבן זכר? על ידי שלומדים או"ח (מסתמא או"ח של אדמו"ר הזקן[ג], והכי טוב ללמוד עם האשה), "ארח חיים" הוא זרע בכלל, וזו סגולה בטוחה לבן זכר. כל מי שרוצה בן זכר שישמע את העצה הזאת – "במה יזכה נער את ארחו". כתוב ג"פ "ארח חיים" – ג"פ זרע – העולה מאירת עינים. היות שזו שנת "מצוה הוי' ברה", אז צריך לדבר על "מאירת עינים" (שייך לחנוכה). ג"פ "ארח חיים" עולה גם נמנע הנמנעות, ועוד דברים יפים.

פסוקי 'ארח חיים' כנגד הכנעה הבדלה המתקה

יש בפסוקי "ארח חיים" דוגמה יפה להכנעה-הבדלה-המתקה: בתהלים יש "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (פסוק שכולו אומר המתקה, שובע שמחות ונעימות, ובפרט כאשר מתבוננים בפסוקים שלפניו בפרק טז בתהלים אותו הוא חותם, והוא רומז לנצחון החשמונאים בחנוכה), ובמשלי "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלֹתיה לא תדע"[ד], ו"ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה"[ה] (פסוק מאד מיוחד). הפסוקים האלה הם שיעור קטן בפני עצמו של הכנעה-הבדלה-המתקה.

הפסוק "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלתיה לא תדע" פירושו שארח החיים הוא נשגב מבינתך, "לא תדע". כל אחד מחפש ארח חיים, ואם אומרים שלא תדע אותו – שאי אפשר לדעת – הדבר ודאי פועל הכנעה בנפש.

נשים לב שזה בדיוק ההיפך מ"תודיעני ארח חיים". בפסוק הראשון כתוב "לא תדע" ובתהלים אומרים בדיוק ההיפך, "תודיעני ארח חיים" – הפסוקים הם ממש חש-מל, שני הפכים. "תודיעני ארח חיים וגו'" הוא פסוק שכולו אומר המתקה, ההיפך מ"לא תדע". הפסוק של ההבדלה גם מפורש – "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". המפרשים אומרים שם שארח חיים הוא כדי להבדל מהאחיזה למטה, בשביל להתנתק מהשאול מטה, ולהשכיל איך להגיע למעלה מעלה.

אם כן, שוב, יש פה דוגמה יפהפיה של שלשה פסוקים של "ארח חיים" – ג"פ זרע (שייך לנר השלישי של חנוכה) – לפי סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה.

ולסיכום:

הכנעה	"ארח חיים פן תפלס נעו מעגלֹתיה לא תדע"
הבדלה	"ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה"
המתקה	"תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח"

ו. מהדרין – הֶדֶר מלכות

שני 'מהדרין' ב"אשרי"

נחזור לכך ש-ארח עולה הדר בגימטריא, וכל חנוכה הוא חג של הדר. זה שיש מהדרין מן המהדרין רמוז ב"אשרי" – אומרים ג"פ ביום – שם יש "הדר כבוד הודך" ו"כבוד הדר מלכותו". רואים שהדר שייך להוד מלכות. בשניהם גם מוזכר כבוד – "הדר כבוד הודך" (באות ה של אשרי) ו"וכבוד הדר מלכותך" (באות ל של אשרי). כל פעם שאומרים "אשרי" יש שני הדרים, "מהדרין מן המהדרין".

ההידור של חנוכה – "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות"

פלא שלא ראיתי שמביאים זאת – איך יודעים שחנוכה הוא חג של הדר? מאיפה כל החידוש המופלא שיש מצות איש וביתו ואחר כך מהדרין (נר לכל אחד) ומהדרין מן המהדרין (ב"ש פוחת והולך וב"ה מוסיף והולך)? המקור לכל זאת הוא פסוק מפורש בחזון דניאל, בו הוא מנבא את מלכות חשמונאי, ושם אומר עליה: "ועמד על כנו מעביר נוגש הֶדֶר מלכות". במלים האלו דניאל מדבר על בית חשמונאי.

זכות בית חשמונאי למלוכה בכח התושבע"פ

רבי צדוק אומר – דבר מאד חשוב הנוגע לעניננו היום (צריך לראות את הווארט בפנים בפרי צדיק) – שכל זמן שמלכות בית חשמונאי שמרו על תורה שבעל פה התקיימה מלכותם כראוי. ר' צדוק אומר שגם כהן יכול להיות מלך, כל זמן שהוא קנאי לתורה שבעל פה – הכח למלוך, ה"שבט" וה"מחוקק" של שבט יהודה, ניתן למי שמאמין ופוסק ומשליט את התורה שבעל פה על המציאות, על המדינה. אבל ברגע שבא ינאי המלך, מבית חשמונאי, והוא כפר בתורה שבעל פה – באותו רגע הפסיד את המלכות.

הרמב"ן כותב באריכות איך שנגזר כליון גמור על בית חשמונאי מפני שחמדו את המלכות, עד שלא נשארה אפילו ריבה-ילדה אחת, וכל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד (משקר בנוגע ליחוס). אבל כל זמן שהחזיקו ולחמו את מלחמת התורה שבעל פה נגד היונים היתה להם את היכולת למלוך על ישראל. הוא כותב דבר מופלא: אם הכהונה היא אלישבע בת עמינדב אחות נחשון (= 1820, סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה), משבט יהודה, ואם כן יש לכהנים יחוס מצד האמא לשבט יהודה, שבט המלכות, ובזכות זאת הם יכולים למלוך לכתחילה (מלוכה כזאת היא לא תחליף לדוד המלך, אבל אפשרית), בהסכמת עם ישראל, ולנצח את המלחמות (שכתוב בזהר שכל נצחון המלחמה מסור רק ליהודה, רק הוא יכול לנצח, ורק יהודה יכול למלוך – הא בהא תליא).

באיזו זכות יהודה מנצח ומולך? אותה זכות, האמונה והמסירות לתורה שבעל פה. אבל ברגע שבא ינאי וכופר בתורה שבעל פה, נעשה צדוקי, באותו רגע נגזרה כליה על בית חשמונאי. את כל זאת תראו בפרי צדיק בטוב טעם ודעת. קודם הוא מקשה על הרמב"ן – שכותב שבגלל שתפסו את המלכות נגזרה גזירה – והוא אומר שמלוכת בית חשמונאי ראויה לכתחילה, כשמסורים לתושב"ע, אבל כוונת הרמב"ן מהדור של ינאי ואילך[ו].

עלית יעקב לישראל ע"י הנצחון על הנוגש

היינו בפסוק מספר דניאל, שהוא אולי הכי חשוב לנו הערב – "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות". המשך הפסוק הוא שאחרי ימים אחדים בעל הדר המלכות נשבר – ברגע שכפר בתורה שבעל פה הוא נשבר, נגזרה עליו כליה. אבל כל זמן שהוא בסדר כתוב "ועמד על כנו מעביר נוגש" – רש"י מסביר שהיינו בית חשמונאי, והנוגש הוא מלכות יון (נוגש = שטן, אותן אותיות למפרע כש-ט מתחלקת ל-ג ו-ו).

בבית אהרן, בהתחלת הספר – בתורות של אביו רבי אשר (בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין), כתוב שסוד החנוכה, שהוא ה"מעלין בקדש", הינו שיעקב עולה להיות ישראל. כל החנוכה הוא עלית יעקב להיות ישראל. ידוע שמה שיעקב עולה להיות ישראל הינו כאשר הוא כשמנצח את השטן ומוסיף אותו לעצמו – יעקב שטן = ישראל. זו הנקודה של חנוכה, שאז כתוב "מעביר נוגש", שהחשמונאי מעביר את יון, השטן כאן, ואחר כך זוכה ל"הדר מלכות". זה ממש הפסוק המפורש, המקור, לכל מושג ההדר בחנוכה.

יב האבנים עם הכולל – עלית יעקב לישראל

כל ענין העליה מיעקב לישראל הוא על פי המדרש[ז]:

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך"[ח] [בבנית המזבח בהר הכרמל.]. ילמדנו רבינו, ר"ח שחל להיות בחנוכה מהו להזכיר של חנוכה במוספין לפי שאין מוסף בחנוכה. כך שנו רבותינו צריך להזכיר של חנוכה במוספין, וכן שבת שחל להיות בחנוכה מזכירין של חנוכה במוספין, והיכן הוא מזכיר? בהודאה.

הווארט הוא שבחנוכה הולך ומוסיף ואור, וההוספה היא עצם הענין של מוסף, של יוסף, גם אם אין מוסף בחנוכה. מה אזכרת חנוכה במוסף קשורה לפסוק על אליהו בהר הכרמל? ומה "אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך" קשור ל-יב אבנים? כותב שכל יג מדות הרחמים – יב עם הכולל – מאירות בחנוכה. לכן קוראים את הנשיאים, וביום השמיני קוראים עד ה-יב וביום השמיני מוסיפים "בהעלֹתך", הבחינה של הכולל. הסדר של יב השבטים ואח"כ ה-יג היינו התעלות יעקב לישראל – על דרך "פני המנורה" שכל הנרות מאירים מולה.

הלשון שלו היא שצריך להתעלות תמיד, עד משיח (שהוא שלום ושלוה). כל התוספות הם על ידי צדיקים. הוא לא כותב שגם בכוונות האריז"ל, דוקא בקדושת כתר, יש יחוד ישראל ורחל – העליה לישראל היא בקדושת כתר של מוסף. כותב ש"תמידין כסדרם ומוספין כהלכתם" – תמידים הם סדר, אבל מוסף הוא לשון הילוך, ללכת ולהוסיף כל פעם, וזו הבחינה של חנוכה.

היות וחנוכה הוא הכח להעלות את יעקב לישראל, נעשה רמז: יעקב ישראל חנכה (כך עפ"י דקדוק) = לעשות = אל פעמים הוי' (אל הוי' = נאו, משיח נאו). אם חנוכה מלא, כמו בכוונות, החשבון יעלה יד פעמים חן. החסר הוא כפולה של יג והמלא כפולה של ז (וגם של חן).

ז. "קול הוי' בהדר" ו"מהדרין מן המהדרין"

"קול הוי' בהדר" – חזרת הקול

נסיים עם עוד ווארט של הבית אהרן, בשם אביו רבי אשר מסטולין. ב"זאת חנוכה" רבי אשר היה אומר הדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה והדרך עלן מסכת חנוכה". כלומר שהוא מקשר את ה"מהדרין" ו"המהדרין מן המהדרין" – ותיכף נסביר את השינוי האיכותי שיש כאן – להדרן שעושים בסיום מסכת. בנוסף, הוא גם כן מקשר זאת לפסוק "קול הוי' בהדר".

נאמר את הווארט בקיצור: אם יהודי זוכה לומר דבר ה' כמו שצריך, בדחילו ורחימו, להוציא דבר תפלה או דבר תורה מפיו ("הקל קול יעקב" שדברנו), הרי שהדבור חוזר אליו – "קול הוי' בהדר", קול ה' שאמר חוזר אליו (הדר). אם הקול עלה למעלה, לשרש, הרי שהוא חוזר וממשיך שפע ואור רב לעולמות. זה נקרא הדר (נוטריקון "הד הרים", "הרים" גם מלשון הרמת קול) – שאתה מוציא קול וזה חוזר.

כריתת ערלת השפתיים ע"י כריתת ברית עם העינים

לפני שנסביר זאת, נקדים[ט] שחנוכה הוא שמונה ימים, והסוד שלו הוא כריתת ערלת שפתים. שמיני עצרת (שמ"ע) הוא כריתת ערלת האזן (יום הקליטה, שנעשית דרך האזן), ברית מילה היא כריתת ערלת בשר, יום כיפור (השמיני להפרשת כהן גדול) הוא כריתת ערלת הלב, וחנוכה הוא כריתת ערלת השפתים (ארבע ערלות בגוף האדם שיש בתנ"ך, וכנגדם ארבע בחינות של שמונה ימים).

יום השמיני ללידה	ערלת בשר
יום כפור (שמיני להפרשת כה"ג)	ערלת הלב
שמיני עצרת	ערלת האזן
ימי חנוכה	ערלת השפתים

אמנם חנוכה הוא כריתת ערלת השפתים, אבל בשביל לעשות זאת צריך לכרות ברית עם העינים – זה חוזר למה שדברנו על שמירת הברית (וגם למדנו בקונטרס העבודה לפני לא הרבה זמן[י]). על העינים לא כתוב שיש ערלה, אבל כתוב "ברית כרתי לעיני"[יא] – אם כורתים ברית לעינים בכך גופא מלים את ערלת השפתים. על כך כתוב "ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד – כדי להודות ולהלל וגו'". על ידי שכורתים ברית עם העינים, אפשר לפתוח את הפה להודות ולהלל לשמך הקדוש.

בחש-מל-מל פה ה"חש" הוא "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", ה"מל" הראשון הוא למול את ערלת השפתים והמל השני הוא "פתח פיך ויאירו דבריך". זו המהות של חנוכה – "ברית כרית לעיני ומה אתבונן על בתולה" ומתוך כך "להודות ולהלל"[יב].

חזרת הקול תוך כדי הדבור

ה"בית אהרן" כותב שאם יש קול שיוצא לאחר מילת השפתים, "קול הוי'", הקול הזה חוזר – "בהדר". את חזרת הקול הוא גם מקשר להדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה", שהמסכת חוזרת. אם זוכים באמת למול את ערלת השפתים, על ידי הברית שכורתים בעינים, אז הקול יוצא – "קול הוי' בהדר" – והקול שיוצא חוזר אלי.

ידוע פירוש הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח את עמיתך" – "'הוכח' את עצמך, ואחר כך 'תוכיח' את עמיתך". הוכחה היא גם לשון ראיה – כמו הוכחה במתמטיקה – היכולת להוכיח היא לגלות משהו, לגלות אור, להראות לחבר שלך שהוא עשה לא בסדר וצריך לעשות תשובה. אבל גם אם אתה יכול – אל תוכיח את חברך לפני שאתה מוכיח את עצמך.

הפירוש הפשוט הוא שהתוכחות השונות הם תהליך בזמן – קודם תוכיח את עצמך ואז את הזולת, כמו שיש גם סיפורים אצל הרביים שקודם צריכים למצוא הבעיה בעצמם (דבר שלפעמים דורש להתבודד וכו') ואז אפשר להוכיח ולהראות זאת לחסיד. קודם הפגם והתקון היו "לא תדע" ואחר כך הרבי הופך אותם ל"תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". אבל כעת מסבירים לא כך – בעולם האצילות החשמל יכול להיות בעת ובעונה אחת. תוך כדי שאני מדבר איתך – לאו דוקא תוכחה, זו רק דוגמה – הדברים חוזרים אלי. תוך כדי שאני משמיע אני פתאום שומע מה שאני אומר ואיך הדברים נוגעים לי. חשבתי שמה שאני מדבר נוגע רק לך, אבל הקול מהדהד – הד גם לשון הד הרים, אור חוזר – חוזר גם אלי. לכן "חיים הם למוציאיהם בפה" – אם אני לא מוציא בפה הדבורים לא חוזרים אלי, אין מהדרין (ואין שעשוע של "מטי ולא מטי", על דרך סוד ה"מטי ולא מטי" מתוך הפה דא"ק, וד"ל).

מהדרין מן המהדרין – חזרת הקול ממני כ"שכינה מדברת מתוך גרונו"

לפי דברי ה"בית אהרן" נלך צעד אחד קדימה – הוא לא מסביר מה ההבדל בין "מהדרין" ל"מהדרין מן המהדרין". אם הדבור לא חוזר אלי מספיק נר אחד – "נר איש וביתו". אם הדבור חוזר אלי הרי שצריך נר לכל אחד, 'מסכת חנוכה' נהיית משהו אישי כמו שדברנו קודם – זה מהדרין אחד.

מהו מהדרין מן המהדרין? נפרש פירוש אחר. אצלו משמע שהדבור עוד יותר חודר פנימה, עוד יותר חוזר, אבל אמרנו קודם שכפל הוא לא סתם הכפלה אלא משהו חדש. לכן נגיד ש"מהדרין מן המהדרין" הוא שלא רק חוזר אלי אלא שוב יוצא ממני. על משה רבינו כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – משה אומר "ונתתי מטר ארצכם", "ונתתי עשב בשדך" – כמו "אני המשנה המדברת מתוך פיך" (מאמר המגיד בפי הבית יוסף). משה רבינו לא חשב אף פעם שאני מדבר. המצוה, התשתית, הבסיס, הוא שהצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – מוציא קול, "חיים הם למוציאיהם בפה", ואם הוא זוכה הקול חוזר אליו. זהו כבר "מהדרין" אחד. אך אם הוא עוד יותר זוכה – מוסיף והולך ואור (מוסיף בקדושה) או פוחת והולך (כמו פרי החג) – הקול שוב יוצא ממנו לעולם, אבל אז הקול הוא כבר לא שלו אלא "שכינה מדברת מתוך גרונו" לגמרי.

מהדרין – סוד אישי, מהדרין מן המהדרין – סוד צבאי

נסביר שוב: יש "קול הוי' בהדר". חג חנוכה בכלל הוא שמתוך קדושת העינים אנו מלים את ערלת השפתים וממילא "פתח פיך ויאירו דבריך". בחנוכה יש גם הלל וגם הודיה – בשום חג אין גם הלל וגם הודיה, רק בחנוכה. יש קול אחד שיוצא, ויש הדר אחד כשהוא חוזר באופן אישי לתוך עצמי, ואז ההדור נקרא "נר לכל אחד ואחד". אחר כך יש "מהדרין מן המהדרין" שהוא כבר סוד צבאי (מהדרין אחד הוא עדיין בגדר סוד אישי, כנ"ל, חוזר אלי אישית), ה"מהדרין מן המהדרין" חוזר החוצה, לעולם, אבל עכשיו השכינה מדברת.

מה ההבדל אם אני אמרתי משהו או שהשכינה אמרה משהו? אם אני אומר תעשו כך וכך, כך אני חושב שנביא את הגאולה, האמירה הזאת היא בחינת מלכין קדמאין דתהו, "אנא אמלוך". אני חושב שאני הכי מבין איך לתקן את המדינה, אז עשו כך ובכך יהיה התקון – גישה כזאת היא "וימלך וימת" העולה מלכות יון וכו'. אבל אם השכינה הכוללת הכל – כנסת ישראל, כונסת הכל – אומרת משהו, האמירה שלה היא כבר סוד צבאי, והיא באמת תועיל לתקן את הכלל. אבל בשביל כך צריך להיות "מהדרין מן המהדרין", הדבור צריך לחזור אלי ואחר כך לצאת עוד הפעם ממני, אבל אז כבר לא אני אומר זאת אלא השכינה היא שאומרת.

חש-מל-מל בחזרת הקול

בעצם, כדי ששלשת השלבים האלה יעבדו, הם צריכים להיות חש-מל-מל: תוך כדי שאני מדבר פעם ראשונה אני צריך לדעת באיזה מקום ש"מלה בסלע משתוקא בתרין", באיזשהו מקום אם הייתי שותק ולא מדבר הדבר היה פעמיים יותר טוב – קול עם הכנעה. אבל אם הקול יוצא עם הכנעה הוא חוזר אלי, ואז יש הבדלה מסוימת, איזה תקון פנימי, ואחר כך יכול להיות "מהדרין מן המהדרין", שהקול יהדהד שוב החוצה, ומה שיוצא הוא המל שממתיק את המציאות.

ולסיכום:

חש-הכנעה	נר איש וביתו	דבור מתוך הכנעה
מל-הבדלה	מהדרין	חזרת הדבור למדבר
מל-המתקה	מהדרין מן המהדרין	שכינה מתוך גרונו

[מהי איכות הקול השני, קול אישי של כל אחד? (לכאורה תמיד אומרים שיש בהבדלה משהו שהוא לא רק שלב ביניים)] הקול השני הוא "כשגגה שיֹצָא מלפני השליט"[יג], פתאום האדם תופס שאמר משהו שמאד נוגע לעצמו. כשהאדם תופס זאת הוא יכול אולי אפילו לעשות משהו פיזי, כמו לא לפתוח פה. בכל דבור יש פליטה של משהו שנוגע לי, האדם מוציא משהו והדבר חוזר כמו בומרנג אל עצמו.

[שכינה היא בסוף מקהלה שבה כולם אומרים אותו קול?] בתניא הוא כותב את התשובה לאפיקורס ששאל כמה שכינות יש, "כל בי עשרה שכינתא שריא", השכינה היא כמו האור שמאיר דרך הרבה חלונות. רוצים עצם כזה שכאשר תופסים בחלק מן העצם תופסים בכולו – זהו המשל, שהשכינה היא עצם, והיא מאירה בתוך כל אחד ואחד, אבל החלק הוא הכל.

שנזכה ל"הֶדֶר מלכות" (פעם יחידה בתנ"ך ש'הדר' כתוב בניקוד כזה – שש נקודות – רומז להד כנ"ל), אבל בשביל כך צריך להיות "מעביר נוגש" (ראש-תוך-סוף מרש, ניגון הנצחון ששרנו קודם), מעביר את קליפת יון – השטן – ובכח זאת מעלים את יעקב (לשון עקב, נעבעך) להיות שר, ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

נשיר "הנרות הללו", שעוד לא שרנו.