ב"ה

תשובה נכונה

ראיון עם הרב יצחק גיזנבורג שליט"א

ח"י אלול תשפ"א

איך נכון לעשות חשבון נפש שבאמת יזיז אותי?

שאלה:

אנחנו עומדים כבר בסוף אלול, בימי חשבון הנפש האחרונים על השנה שעברה. איך נכון לעשות חשבון נפש שבאמת יזיז אותי? אני רוצה בשנה הבאה להצליח יותר בעבודת ה'.

תשובה:

יש תורה של הבעל שם טוב (כתר שם טוב עא) שמתחילה במשפט "בענין עבודת השם יתברך, אף שאינו עולה לו לפי דעתו...". לכל אחד יש שאיפות בקדושה, שלא תמיד הוא מצליח לממש אותן. זו תופעה שבולטת במיוחד אצל מי שעדיין לא כל כך מנוסה בעבודת ה' – בחור שיש לו "ריתחא דאורייתא", שמאד רוצה להשיג הרבה, אבל לא תמיד מצליח. חשבון הנפש של סוף השנה קשור לענין הזה.

מצד אחד, בעולם הזה אף אחד לא משיג מה שהוא רצה. רבי אייזיק מהומיל זצ"ל, ה'משכיל' הגדול בחסידות חב"ד, מסביר שבעולם הזה אנחנו נמצאים במציאות של "עד ולא עד בכלל", ורק לעתיד לבוא נזכה ל"עד ועד בכלל". היום אנחנו מציבים לעצמנו יעדים, ולא מגיעים אליהם... לכן, בסוף שנה, כשעושים חשבון, כל אחד מאוכזב. זו ההרגשה של "תכלה שנה וקללותיה" – הקללה היא האכזבה, התחושה שלא השגתי מה שרציתי. ככה זה בעולם הזה, עלמא דשקרא – עולם של שקר וכזב, גם מלשון אכזבה.

צריך לזכור שיש בזה גם יתרון – אין ברוחניות דבר גרוע יותר ממצב של "שמח בחלקו". אם מישהו 'מבסוט' מעצמו בסוף השנה, בסיכום המעשים הטובים שלו, הוא חשוף להכשה של הנחש הקדמוני שמחדיר באדם את ארס הגאוה דווקא בסיום. על זה כתוב "ואתה תשופנו עקב" – הנחש נושך בעקב, בסיום, בסוף כל מעשה טוב ובסוף השנה כולה.

מצד שני, כעת הזמן לחדש את הרצון. חשבון הנפש הוא קודם כל על הדבר הזה בעצמו – האם רציתי מספיק? האם שאפתי מספיק? הבעל שם טוב אומר (כש"ט סח) שתלמידי אברהם אבינו משתמשים במדות של תלמידי בלעם הרשע בענינים רוחניים, יש להם "נפש רחבה" להשתוקק הרבה בעבודת ה' ו"רוח גבוהה" לקיים "ויגבה לבו בדרכי ה'" – לרצות דברים גדולים ולהיות בטוחים שאפשר ליישם אותם.

עיקר התשובה הוא "רצוא", ומי שלא רצה מספיק, לא היה עם מספיק תשוקה ו"רצוא", צריך לעשות תשובה על הדבר הזה בעצמו. אם לא השגתי את מה שרציתי, כדי לחדש את הרצון צריך לשנות כיוון. כל ראש חֹדש הוא הוא זמן לחדש את הראש, וראש השנה הוא זמן לשנות את הראש לגמרי – לשנות כיוון. אם לא הצליח לי בכיוון הקודם – צריך לפנות לכיוון חדש, אולי הוא יניב פירות.

בחסידות כתוב ששינוי כיוון הוא הסוד של "קרן זוית", שהיא נקודה של 'אין' בין 'יש' ל'יש' – בין התכניות הקודמות שלי לכיוון החדש שלי צריך נקודה של אין, של התבטלות לה', שמתוכה מקבלים כח לרצונות ותכנונים חדשים. זה הסוד של ראש השנה, אחרי חשבון הנפש של סיום השנה. דווקא ההתבטלות הזו, מתוך האכזבה על כל מה שלא השגתי, נותנת כח להתעוררות חדשה של תשוקה ו"רצוא".

איך עושים תשובה בשמחה?

שאלה:

בתורות של החסידות ובסיפורי צדיקים מדברים על תשובה בשמחה ווידוי בשמחה. זה משהו 'למעיישה' בשבילנו, או קיים רק בסיפורי הבעל שם טוב?

תשובה:

השאלה איך עושים תשובה בשמחה, ומהי בכלל התשובה הזו, היא השאלה הכי חשובה, שרק בשבילה היה כדאי כל הראיון הזה. כמובן, הנושא הזה מוסבר באריכות בכל ספרי החסידות, וגם בספרים שלנו הוא ממש היסוד (בעיקר במאמר שנקרא "פרק בעבודת ה'"), אבל ננסה לומר כאן את התמצית:

היסוד של הכל הוא ספר התניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות. ספר התניא הוא ספר של בעלי תשובה – לא רק אגרת התשובה, אלא כל הספר. לא כולם יודעים ש"ספר של בינונים" (כפי שאדמו"ר הזקן קרא לספר התניא) הוא בעצם ספר של בעלי תשובה – יש דרך עבודת ה' של צדיקים ודרך עבודת ה' של בינונים, שהיא בעצם דרך עבודת ה' של בעלי תשובה. אם הבינוני ממש מוצלח, הוא עושה תשובה עוד לפני שהוא חוטא – אבל לבינוני יש יצר הרע של רשע, הוא מועד לחטוא, וסגנון העבודה שלו הוא סגנון של בעל תשובה. באמת ידוע שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לכל תנועת החסידות תנועת התשובה ולקרוא לחסידים בעלי תשובה.

השיא של התניא, במובן הזה, הוא הציטוט מספר הזוהר, בסוף פרק ל"ד בתניא – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדוה תקועה בלבי מצד זה). בכלל, אמרנו הרבה פעמים שבדור שלנו, דור של תשובה, הבסיס של כל עבודת ה' באופן מאוזן והתיקון לרוב ההתמודדויות בנפש הוא יחידת הפרקים כ"ו-ל"ד בתניא, הפרקים שמדברים על היחס בין שמחה למרירות, ובעצם מלמדים את "נשיאת ההפכים" הזו של בעל תשובה.

יש רמז חשוב, ש-בכיה בגימטריא יחידה ו-חדוה בגימטריא חיה. במדרגות של הנשמה, העבודה הפנימית שייכת לנפש-רוח-נשמה, אבל ה'מקיפים' של הנפש (מה שמעל המוּדעוּת) הם חיה-יחידה, מהם באה עבודת התשובה ונשיאת ההפכים. רואים כאן שהשרש של הבכיה אפילו יותר גבוה, היא באה מהיחידה שבנפש ממש. בפשט של התניא הבכיה היא על הלא-טוב שלי והחדוה היא על הטוב שלי, הבכיה היא על העבירות שעשיתי והשמחה היא על כך שאני עושה תשובה וזוכה להתקרב לה'. אבל בעומק, הבכיה באה מהיחידה שבנפש – היא מבטאת את הקשר לה' במקום שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, מקום שמרגישים אי-ודאות לגבי כל הדרך שלי בחיים אבל יחד עם זאת בטוחים בקשר שלי עם הקב"ה. החדוה באה ממקום של ודאות גדולה, של בהירות מה צריך לעשות – שגם היא חלק מהתשובה, כמו שעוד נסביר. בכל אופן, צריכים נשיאת הפכים של בכיה וחדוה יחד.

איך כל זה קשור לפשט של התשובה?

שאלה: איך כל זה קשור לפשט של התשובה?

תשובה:

הרמב"ם מסביר שתשובה היא חרטה על העבר וקבלה לעתיד (זה ה"חק לישראל הוא" שמזכירים בראש השנה – ראשי תבות חרטה-קבלה). כמו שהסברנו, החרטה על העבר היא בעצם המרירות והבכיה על הדברים הלא-טובים שעשיתי והקבלה לעתיד היא עם הרבה שמחה על ההתקרבות לה'. אבל יש לזה הסבר יותר עמוק, שמשנה את כל האופי של העבודה הזו. בעומק, החרטה היא הרגשת שפלות קיומית והקבלה לעתיד היא הרגשת הרחמים של ה'.

חרטה היא שאדם חורט על לוח לבו את החטאים שלו ("וחטאתי נגדי תמיד"), וכך זוכר את השפלות הקיומית שלו – כמה הוא מצד עצמו עלול לחטוא וליפול שוב ושוב. במלים פשוטות, חרטה היא כמו להסתכל בראי – פשוט לראות את האמת, לראות כמה אני נפול ורחוק. לפי המדקדקים האות ר נוספת הרבה פעמים למלה "לתפארת הלשון", וכך השרש חרט קרוב מאד ל-חטא – העיקר של החרטה הוא פשוט להכיר את החטא שלי, את החסרונות והפגמים שלי, את הריחוק שלי מה'. יחד עם ראית החסרונות שלי, הרגשת הריחוק, צריך גם לשמוע את ה' שואל אותי "איכה?!" – השאלה שה' שאל את אדם הראשון אחרי החטא שלו, בראש השנה, ואדמו"ר הזקן אומר שהיא שאלה שכל אחד צריך לשמוע את ה' שואל אותו. זו השאלה הקיומית של ראש השנה, שבלעדיה לא מזדעזעים ולא מתחרטים.

אבל אם אני כל כך רחוק ועלול לחטוא, איך אני לא מתייאש? איך אני יכול לקבל על עצמי להתנהג אחרת בעתיד? כאן באה הנקודה השניה – הרגשת הרחמים של ה'. כתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" – זו השפלות, אני נפלתי ואני לא יכול לקום! אבל הקב"ה מבטיח שהוא יקים את סוכת דוד הנופלת ("ביום ההוא אקים את סכת דויד הנופלת", כמבואר בזוהר שהיא לא תקום מעצמה אבל הקב"ה יקים אותה). אני אמנם חסר ורחוק וחוטא, אבל ה' אוהב אותי ומרחם עלי. איך אני יכול להרגיש את זה? השפלות מלמדת אותי שלא מגיע לי כלום – אין לי שום זכות אצל ה', אני רק חייב לו הכל. ובכל זאת אני חי ונושם ואוכל ומקבל מה' עוד הרבה טובות. ה' מרחם עלי ואוהב אותי באהבה אין סופית. לכן אני בטוח שמתוך הרחמים של ה' עלי "ימינו פשוטה לקבל שבים" וגם לעזור לי בעתיד במלחמתי נגד יצר הרע. "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" – אבל ה' הרחמן ודאי יעזור לי! אני רק צריך לקבל את היד המושטת לעזרה, זו הקבלה לעתיד, והרגשת השפלות שלי עושה אותי כלי קיבול לכך. כשאני מרגיש ש"אני בסדר", כשאני שוכח את החטאים שלי, אני מדי גאה בשביל לקבל עזרה – אני אומר לה' ש'אני מסתדר לבד' ונופל. אבל אם יש לי הרגשת שפלות קיומית יחד עם אמון ברחמים של ה' – אני מקבל את העזרה שלו בשמחה.

כתוב בספרי חסידות שהמודעות לרחמים של ה' יחד עם המודעות לשפלות שלי הן בסוד שני התמידים שצריכים להקריב כל יום. התמיד של שחר הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", עם המודעות הקבועה לשם הוי' ב"ה, שם הרחמים, והתמיד של בין הערבים הוא "וחטאתי נגדי תמיד", בהרגשת שפלות קיומית. שתי החויות האלה מרכיבות את עבודת התמיד שלנו – "כל ימיו בתשובה".

הרמב"ם כותב להלכה שהקבלה לעתיד בתשובה היא עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". לכאורה זה נשמע מייאש, איך אני יכול להבטיח כזה דבר? אבל הכוונה היא לעשות את זה מתוך התודעה שה' מרחם עלי, ורק מכח הרחמים שלו אני מקבל לעתיד, ומשתף אותו בעדות הזו.

ההסתכלות הזו נותנת משמעות אחרת לגמרי לכל התהליך של התשובה. היא הופכת אותו ממאזן-שנתי של מצוות ועבירות, כשאני רוצה להקטין את ההפסדים ולהגדיל את הרווחים, לתשובה אל ה' ממש. אדמו"ר הזקן מדגיש בתחלת אגרת התשובה שהתשובה היא לא על חטא כזה או אחר, אלא תשובה כוללת אל ה', כמו שהנביא אומר "אם תשוב ישראל... אלי תשוב". המפגש של השפלות שלי עם הרחמים של ה' הוא בעצם יחוד ביני לבין ה' – החזרת פנים בפנים, כשאני מרגיש את הצורך שלי בה' ואת הרחמים שלו עלי.

בלשון של חסידות וקבלה, השפלות היא פנימיות ספירת המלכות (ה תתאה שבשם הוי') והרחמים הם פנימיות ספירת התפארת, העיקר של פרצוף זעיר-אנפין (ו שבשם הוי') והיחוד שלהם הוא יחוד קודשא בריך ושכינתיה, התכלית של הכל! זה הופך את התשובה ליחוד, חתונה בין החתן, הדוד האוהב והמרחם שלנו, והכלה, שהיא אנחנו, כנסת ישראל בכלל וכל נשמה בפרט, עם כל החסרונות שלנו. כמובן, חתונה עושים בשמחה. השמחה היא החופה שמעל החתן והכלה, ההשראה של כל התשובה (ה עילאה שבשם). באגרת התשובה אדמו"ר הזקן מסביר שיש תשובה תתאה (תשוב ה תתאה), שהיא תשובה מתוך מרירות, ותשובה עילאה, שהיא תשובה מתוך שמחה (תשוב ה עילאה). כאן השפלות של החרטה על העבר מרימה אותי אל הרחמים של הקבלה לעתיד ומשם מגיעים לשמחה הגדולה של התשובה.

בימים הנוראים צריך פרצוף שמח או פרצוף רציני-עצוב?

שאלה: קצת התבלבלנו מנשיאת ההפכים – בימים הנוראים צריך פרצוף שמח או פרצוף רציני-עצוב?

תשובה: עוד לפני החסידות כתוב (בספר חובת הלבבות) שההגדרה של חסיד היא ש"דאגתו בלבו וצהלתו על פניו". זו ההנהגה הרגילה של חסידים – עבודת ה' נעשית בשמחה, גם אם בתוך הלב טמונה הרבה יראה, רצינות ואפילו מרירות. אבל כתוב שבימים הנוראים היה הסדר הרגיל אצל הצדיקים, החל מהבעל שם טוב ועד לרבי מליובאוויטש הפוך – בחיצוניות ראו יראה ובפנימיות היתה שמחה.

כל האיזון של השמחה והבכיה הוא האיזון של "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה", ואת סיום הפסוק של "עבדו את הוי' ביראה", "וגילו ברעדה" (נשיאת הפכים של "במקום גילה שם תהא רעדה"), דרשו חז"ל דווקא על ראש השנה ויום כיפור. כלומר, בימים נוראים מה שרואים בחוץ הוא היראה. חשוב להדגיש שחיצוניות היא לא העמדת פנים. חיצוניות של העמדת הפנים היא הדבר הכי מאוס בחסידות... חיצוניות כאן הכוונה מה שאני מרגיש באופן מודע, בחלק הגלוי של הנפש שלי, בעוד הפנימיות היא החלק הנסתר שטמון בתוכי ולא מורגש אפילו לעצמי. כך אדמו"ר הזקן מסביר את הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", שבתוך הנשמות של "יראיך", שהעיקר אצלן עבודת ה' ביראה, צפון אין סוף טוב וחסד ("מה רב טובך").

אבל כתוב שהיו שנים שאצל הבעל שם טוב היה הפוך – שגם בימים נוראים ראו שמחה בחיצוניות ויראה בפנימיות. גם אצל הרבי מליובאוויטש היו שנים כאלה, ומי ששם לב ראה שבשנים היותר מאוחרות זה נהפך להיות הסדר הרגיל. ככל שעוברים הדורות, לקראת ביאת המשיח, היחס הזה משתנה לטובת גילוי השמחה גם בחיצוניות, גם בהרגשה הפשוטה של הלב בימי התשובה. המשיח נקרא "יוצא דופן" ("קיסר" בלשון חז"ל) – היוצא מן הכלל של הדורות הקודמים הופך להיות הדבר הקבוע. ובכל זאת, לא באים לבטל את היראה, לא באים לבטל ח"ו את ה"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – בלי הבכיה הכל גארנישט (שום-דבר), רק שהיראה נכנסת פנימה ופועלת בפנים.

אפשר לומר שרק חסיד יכול להבין מהי נשיאת הפכים, ויכול להבין שחרטה על העבר היא פשוט שפלות וקבלה על העתיד היא פשוט הרגשת האהבה והרחמים האין סופיים של ה', להבין שהשפלות האישית שלי היא הכלי להכיל את אור הרחמים של ה', וככה להכניס את כל עבודת ה' להשראה של שמחת חתונה.

 

איך אפשר לשמוח כשאנחנו מזכירים את כל החטאים שלנו?

שאלה:

הרב דבר על חרטה על העבר וקבלה לעתיד, מה שקורה בתוך הלב, אבל יש גם וידוי דברים – איך אפשר לשמוח כשאנחנו מזכירים את כל החטאים שלנו?

תשובה:

זו עוד נקודה חשובה, ממש בפשט. לפי לשון הרמב"ם, עיקר המצוה דאורייתא של התשובה הוא דווקא הוידוי. יש על זה הרבה הסברים, לפי נגלה ולפי פנימיות. בכל אופן, התשובה היא מצוה בתורה – וכל מצוה צריך לעשות מתוך שמחה של מצוה, שמחה שזוכים לקיים את רצון ה'. יוצא לפי הרמב"ם שדווקא בוידוי הכי מרגישים את השמחה של מצוה.

עצם התשובה הוא בלב, בפנים, אבל הוידוי בפה הוא מעשה בפועל ("עקימת שפתיו הוי מעשה") שמחליט את הדבר בעולם המעשה ממש, כמציאות ודאית, וידוי מלשון ודאי. התשובה בלב היא יחסית "רצוא", ויש בה משהו 'מעורפל', לא נתפס, כיון שהוא שייך למקום העמוק ביותר בנפש, הכתר, העל-מודע, ואילו הוידוי מוריד את הדברים למטה, "שוֹב". לכן הרמב"ם, ששואף בכל מקום לודאות, החל ממצוות האמונה שהיא "לידע [בודאות] שיש שם מצוי ראשון", אומר שגדר המצוה בתשובה הוא הוידוי בפועל.

אדמו"ר הצמח-צדק מסביר שהחרטה בלב, עקירת הרצון מהחטא, הורגת את הנשמה של הקטגור, המלאך המשחית, שנברא על ידי העבירה. אבל, למלאך יש גם 'גוף', אותו הורגים בוידוי, שהוא מצוה מעשית. גוף מעשה העברה הוא משהו מוגדר, ודאי, ולכן צריך וידוי ברור 'להרוג' אותו. ואילו 'הנשמה' של העברה היא הפגם הפנימי, שהוא מאד 'אישי', סובייקטיבי, כך מסביר הבן-איש-חי מה שכתוב ש"עומק הדין" מכוסה מבני אדם, כי הוא שונה מאחד לשני.

זה מחזיר אותנו לנקודה של השמחה: כיון שהוידוי 'הורג' את החטאים, יש בו שמחה, הריגת המזיקים היא עם שמחת נצחון – "ישמח צדיק כי חזה נקם", "ובכן צדיקים יראו וישמחו... וכל הרשעה כולה בעשן תכלה".

כמו שאמרנו, בעצם התשובה לשאלות האלה היא יסוד כל תורת החסידות – ואם נצליח להעביר את המסר הזה, או אפילו חלקו, כל הראיון היה כדאי.

 

איך אוכל לדעת שתשובתי התקבלה?

שאלה:

האם אפשר לדעת באופן ודאי שהתשובה שלי התקבלה? איך אני יכול להיות בטוח?

תשובה:

אמרנו עכשיו שהוידוי קשור לודאות. כאשר יש וידוי, כבר צריך להאמין שהתשובה התקבלה. כאשר דוד המלך הודה ואמר "חטאתי" מיד נאמר לו "גם ה' העביר חטאתך". כך מבואר בספר התניא, שאנו מתפללים בכל יום "סלח לנו" וחותמים בברכה "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" – ודאי הוא סולח לי עכשיו, שאם לא כן זו ברכה לבטלה!

אדמו"ר הזקן אומר שם במפורש שגם בקשת הסליחה היום-יומית, עם האמון שה' סולח לנו בכל יום, קשורה לעבודת התמיד שהזכרנו – "תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום כן מדי יום ביום לעולם". התשובה התמידית, עם זכרון השפלות שלי (שהוא החרטה על העבר) וזכרון הרחמים של ה' (שהוא הקבלה לעתיד), מבטיחים גם סליחה ברגע שעושים תשובה.

בהשגחה פרטית, לפני כמה ימים היה היארצייט של הרבי ר' שמחה-בונם מפרשיסחא (י"ב אלול), ולמדנו ווארט יפה שלו. לפי כוונות האריז"ל, ראשי התיבות של המלים "ויברך דויד את הוי'", ודאי, הם שם קדוש שצריך לכוון כל יום בתפלה. על השם הקדוש הזה אנחנו אומרים בימים הנוראים "הודאי שמו כן תהלתו". ודאי שוה בגימטריא עוד שם קדוש, קצת יותר מוכר לנו – "אהיה [אשר אהיה]". לפי הקבלה, "אהיה" הוא השם של ספירת הבינה, שהוא גם השם של התשובה (שתלויה בבינה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו"). מה הקשר בין הדברים? הרבי ר' בונים אומר שבעל תשובה צריך לומר 'אהיה טוב בודאי מעתה'! מי שעושה תשובה צריך לחשוב שעד הרגע הזה הייתי לא בסדר, אבל מכאן והלאה הולך להיות בסדר. אם אין לו בטחון בענין, אין לו ודאות – זו לא תשובה. תשובה צריכה להיות עם ממד מסוים של בטחון וכעין ודאות שאני הולך להיות בסדר.

נוסיף רמז: כמו שאמרנו, המלים שלו איך שמובאות בספרים הן 'אהיה טוב בודאי מעתה'. אם עושים גימטריא, הביטוי הזה שוה 576, 24 ברבוע. 24 בגימטריא דויד (כמו שכותבים את השם שלו בפסוק "ויברך דויד", וכן בכל ספר דברי הימים, לשבח) – דוד הוא בעל התשובה הגדול בתנ"ך, "הקים עולה של תשובה".

ועוד רמז: 576 שוה בגימטריא סור מרע. כך אפשר לפרש "סור מרע ועשה טוב" – הרע היינו ההנחה הנסתרת, 'קביעה' בנפש, שלעולם לא אוכל להיות בסדר – ומזה צריך לסור, אלא "עשה טוב" בקביעה חיובית שודאי אהיה בסדר.

שוב, תשובה היא לדעת שעד הרגע הזה אני לא טוב, לא בסדר, אבל "ברגעא חדא ובשעתא חדא" יכול להיות שינוי מהקצה אל הקצה ממש. בחסידות מביאים תמיד את הדין של "המקדש אשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת – שמא הרהר תשובה בדעתו", בהרהור בעלמא, ברגע אחד, מתהפכים מהקצה אל הקצה, מהרע לטוב, 'אהיה טוב בודאי מעתה'. הווארט הזה מזכיר את הרבי ר' זושא, שכך היה מתבטא כל לילה בקריאת שמע על המטה שלו, שהיא בעצם עבודת התשובה שלו. קודם כל הוא עשה חשבון נפש על כל העבירות שלו, הלא-טוב שעשה, ואז אמר 'עד עכשיו הייתי לא בסדר לגמרי, אבל ממחר בבקר אני אהיה בסדר'.

התשובה צריכה להיות עם בטחון – בטחון גם שהתשובה שלי תעבוד אצלי בשטח וגם שהתשובה שלי תועיל לכפר עלי, שהרי "אין לך דבר העומד בפני התשובה". בטחון ושמחה הולכים ביחד, כמו שכתוב "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". הבטחון הפעיל, שה' נותן לי כח לעשות תשובה ולהצליח במעשי הטובים ("כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"), ובודאי הוא גם סולח ומוחל לי, ממלא אותי שמחה – כך זוכים לתשובה עילאה, תשובה מתוך שמחה.

אם יש חוסר בטחון, חוסר ודאות, ש'אהיה בסדר' – על זה גופא צריך לעשות תשובה! היאוש הוא אבי אבות הטומאה, ואם האדם מתייאש ח"ו מכך שאי פעם הוא יהיה בסדר – צריך לעשות תשובה על זה, להאמין ש"אין דבר אבוד" ותמיד "אפשר לתקן".

מהו סוד הנסירה?

שאלה:

עוד שאלה אחת שמענינת אותי באופן אישי, אבל בטח לא רק אותי. כשמדברים על תשובה או על המלכת ה' אני מבין על מה מדברים – אבל מהו 'סוד הנסירה' שמדברים עליו בקבלה?

תשובה:

יש הרבה הסברים עמוקים לסוד הנסירה. בפשט, אדם הראשון, שנברא בראש השנה, נברא דו-פרצופין וכדי לשאת את חוה לאשה היה צריך 'נסירה' ביניהם, לבטל את החיבור שלהם גב-אל-גב ולאפשר להם לבנות יחס של פנים בפנים (אחד הרמזים של השנה, כמו שעוד נסביר). הקבלה מסבירה את התהליך בעולמות העליונים, אבל לנו חשובה המשמעות שלו ביחס שלנו עם ה'. לכן נגיד דבר אחד פשוט, בהמשך ישיר לרעיון שהסברנו עד עכשיו:

בקבלה כתוב שמה ש'מדביק' את הזכר והנקבה גב-אל-גב הוא 'דינים', לכל אחד יש תביעות וביקורות כלפי השני, ולכן אי אפשר להשתחרר מהפנית גב אל השני, מקשר של 'תן וקח', שהוא ההיפך מ"אהבה שאינה תלויה בדבר". בשביל הנסירה, כך כתוב, כל החסדים הולכים אל הזכר וכל הגבורות אל הנקבה, ואז לכל אחד יש את המקום והתפקיד שלו והם יכולים להפנות פנים. בעבודת ה', לתת את כל החסדים לזכר ולקחת את כל הגבורות לנקבה זה בדיוק מה שאמרנו עד עכשיו – לראות שה', דודנו, כולו חסד, אהבה ורחמים אין סופיים, ואילו אנחנו, הרעיה, לוקחים אל עצמנו ועל עצמנו את כל הבקורת, את כל האחריות לחסרונות, בחויה של שפלות קיומית. דווקא ההפרדה הזו, הנסירה, מאפשרת לנו לבוא ממקום שכולו נזקקות ולפגוש את ה' פנים בפנים במקום שכולו נתינה ואהבה.

חוץ מהרגשת החסרון והשפלות, ל'דינים' יש עוד משמעות פשוטה – דינים הם גבורות, וקבלת גבורות היא קבלת כח ועוז לעבודת האתכפיא, "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". לפני ה'נסירה' אין לנו, הנקבה, מספיק כח לעבודה הזו. לפי אחת הדעות, לפני הנסירה והבנין של הנקבה היא היתה בגדר "זנב", שהתרגום שלו בתוכחה שקראנו לפני ראש השנה הוא "חלש" (לעומת התרגום של "ראש" כ"תקיף"), אבל בנסירה אנו מקבלים את כל הכח לעבודת האתכפיא. ספר התניא פותח ב"משביעין אותו תהי צדיק", וההסבר הוא ש"משביעין" הוא נתינת-כח, שׂובע, לעבודה הנדרשת. את הכח מקבלים דווקא מתוך השפלות הקיומית – הרגשת הריחוק מה' מעוררת רצון עז להתקרב אליו, על ידי כבישת יצר התאוות הזרות. גם הרגשת הרחמים האין-סופיים של ה' נותנת כח לעבודה – לעבודת ה"אתהפכא" של הצדיק. כלומר, הנסירה בעצם יוצרת הבחנה בין שני סוגי עבודת ה', עבודה של צדיק ועבודה של בינוני, שהוא-הוא בעל תשובה, כמו שהסברנו קודם. בעל תשובה אחרי הנסירה הוא חלש שנעשה חזק, כמו שאומרים היום על מי שנמצא בתהליך של תשובה שהוא 'מתחזק'. בכל אופן, בתניא כתוב שעל שני סוגי העבודה האלה כתוב "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – שני סוגי 'מטעמים' שאנחנו זוכים להכין בשביל הקדוש ברוך הוא.

עוד משמעות של 'דינים' הם כח הצמצום. בשביל לברוא את העולם ה' צמצם (לעינינו) את האור-אין-סוף שלו, כדי לעשות חלל פנוי בו יוכלו לעמוד העולמות. התפשטות האור היא חסד והצמצום וההסתר שלו הם גבורה ודין. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שכמו שה' צמצם את עצמו בשביל 'לעשות לנו מקום', גם אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו עבורו. לפי ההסבר הזה, לקחת לעצמי את כל הדינים פירושו של דבר לעשות בתוכי חלל פנוי, מה שנקרא בחסידות "חותם שוקע", שקיעה שהיא כלי קיבול. במציאות אין וואקום – "חותם שוקע" מושך לתוכו "חותם בולט", כשאני לוקח לעצמי את כל הדינים ומצטמצם, אני 'נותן' לה' את כל החסדים וגורם לו להתפשט ולמלא את החלל שבתוכי, כמו קו של אור שנמשך תוך החלל הפנוי. זאת חוויה שאמנם אני מאד רחוק מה' (ההרגשה של השפלות), אבל ה' מאד קרוב אלי (ההרגשה של הרחמים). זו ממש ההרגשה של עשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר הפסוק "קראוהו בהיותו קרוב" – לא שאנחנו קרובים אליו, בעבודה ובזכות שלנו, אלא שהוא קרוב אלינו מצדו (מה שנקרא בחסידות "קירוב המאור אל הניצוץ"). על הקרבה הזו נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד". הרמב"ן מסביר ש"הדבר" בפסוק הוא מצות התשובה והוידוי, שדברנו עליהן הרבה. התעוררות התשובה שלנו 'מושכת' את ה' להתקרב אלינו ולהופיע בתוכנו. הכניסה של ה"חותם בולט" ל"חותם שוקע" היא זיווג, חתונה, שיש בה הפריה של המציאות בגילוי אור אלקי, לידת-הופעת נשמות כשניכר שהאדם הוא ב"צלם אלהים" ו"דמות אלהים" (אחד מהסימנים של השנה הבאה עלינו לטובה).

ועוד פירוש, אחרון בינתים, לענין של ה'דינים' שהנקבה לוקחת לעצמה בשביל הנסירה: יש משמעות פשוטה של דין – דין ומשפט צדק. לנקבה-המלכות צריכה להיות חכמה של דין, כמו ששלמה בקש מה' בחלום שיתן לו חכמה לדון את העם הזה. החכמה לדון כוללת גם חוש בקורת וצדק מפותחים, וגם ידיעה פנימית מי זקוק לחיזוק ואת מי צריך דווקא 'להרגיע', "זה ישפיל וזה ירים". כשאנחנו יודעים להפעיל בקורת ושיפוט נכונים בתוך המציאות, קודם כל ביחס לעצמנו, אנחנו 'משאירים' לקב"ה את החסדים בלבד – שהוא רק ידון אותנו לכף זכות וירחם עלינו, ישפיע לנו רק שכר טוב ללא כל עונש. בלשון חז"ל, על הנסירה הזו נאמר "כשיש דין למטה אין דין למעלה". כל הבקורת העצמית והשפלות שהזכרנו, באופן שעושה משפט צדק שמתקן ומקדם את המציאות, משאירות לה' רק את תפקיד המרחם והאוהב.

אם כן, אמרנו כעת ארבעה פירושים, שכולם קשורים אחד לשני, לסוד הנסירה. אפשר, כמו שאנחנו אוהבים, להקביל את ארבעת הפירושים הללו לאותיות של שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה. כמובן, כל המדרגות הן בתוך המלכות, אותה בונים ומתקנים בימים האלה בסוד הנסירה. נגיד את המבנה ב'אותיות קצרות', רק ברמז למי שמצוי במושגים, ומי שרוצה ימשיך להתבונן בזה: הפירוש הראשון, שה'דינים' הם הרגשת שפלות קיומית, שייך למלכות. כמו שתמיד מסבירים, שפלות היא פנימיות המלכות (ה תתאה), כפי שאמר דוד המלך "והייתי שפל בעיני". הפירוש השני, של עבודת האתכפיא, שייך לתיקון המדות (ה-ו שבשם). הפירוש השלישי, של 'עשיית מקום', שייך לבינה (ה עילאה) – עליה נאמר "ואי זה מקום בינה" (בלשון הקבלה, ה"חותם שוקע" ובעיקר ה"חותם בולט" הם תיקון היסוד, יסוד הדכורא ויסוד הנוקבא, ושרש היסוד הוא בבינה). הפירוש הרביעי, לדון דין אמת ולעשות צדק, הוא החכמה (י שבשם) – "חכמת אלהים... לעשות משפט".

 

שנת השמיטה

שאלה:

השנה הקרובה היא שנת שמיטה, זה אומר משהו על עבודה מיוחדת לראש השנה?

תשובה:

זו שאלה כל כך טובה, שאני לא רוצה לענות עליה בראיון קצר... בעזרת ה' נמסור שיעור שלם בנושא, ומי שמענין אותו מוזמן לשמוע אותו וללמוד אותו.

הברכה הטובה ביותר

שאלה לסיום: מבקשים מהרב ברכה לכל הקוראים ולכל עם ישראל.

תשובה: הברכה הטובה ביותר היא מה שנוהגים לאחל איש לרעהו, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה! כתוב שיש שבעה דברים המכוסים מבני אדם, כמו "עומק הדין" ופרנסתו של אדם – מה שאנחנו נידונים בראש השנה, "בכסה ליום חגנו", ובע"ה יתגלה לטובה. סיום הדברים המכוסים הוא מלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה – אי הוודאות שמאפיינת את התקופה שלנו. יהי רצון שאי הודאות תהפוך לודאות אמתית, שהקץ הסתום והמכוסה יהיה מגולה, "ושנת גאולי באה", בחזרת מלכות בית דוד למקומה, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

כוונות לתקיעות

מה בפועל לכוון בתקיעות?

שאלה: מה כדאי להתכוון בזמן התקיעות? נראה שהכוונות שיש בקבלה אינן דבר השוה לכל נפש, אז מה צריך להתכוון בפועל?

תשובה: ראשית, העיקר הוא "רחמנא אמר תקעו", לפני כל הכוונות והטעמים, הסודות והרמזים. עצם העמידה והרכוז "לשמוע קול שופר" כדי לקיים את מצות ה', מצות המלך, מתוך בטול וקבלת עול – זה דבר שלפני הכל ומעל הכל. מסופר שהבעל שם טוב הורה לתלמידו ר' זאב קיציס להתכונן לתקיעות. ר' זאב הכין היטב את כל כוונות התקיעות ורשם לעצמו על פתק לזכרון. אך לבסוף, בשעת מעשה, אבד הפתק לר' זאב והוא תקע בלב נשבר בלי כל כוונות מיוחדות... לאחר מכן אמר לו הבעל שם טוב שהלב הנשבר פותח את כל השערים למעלה מכל הכוונות.

למעשה, כדאי ללמוד את עשרת הטעמים של התקיעות מרבינו סעדיה גאון, כגון שהתקיעה היא סימן להמלכת המלך, ולזכור את הכוונה הפשוטה שכותב הרמב"ם "עורו ישנים משנתכם... וחזרו בתשובה". כוונה יסודית היא דברי מורנו הבעל שם טוב שקול השופר הוא הברת הקול הפשוטה שלפני כל חיתוך אותיות האלף-בית, וכמו שמבאר אדמו"ר הזקן באריכות.

מתוך הכוונות שלמדנו במשך השנים (בספרים ובשיעורים), אפשר לכוון ו'לעבוד' עם הכוונה הפשוטה: תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה כנגד צעקה-אנחה-בכיה-קריאה (כמבואר בספרים סוד ה' ליראיו ותום ודעת). נסביר בקיצור:

ההתחלה היא בתקיעה "פשוטה לפניה", קול פשוט, צעקה פשוטה של היהודי באשר הוא שם אל ה' יתברך, "צעק לבם אל ה'", מתוך אמונה שלמרות המרחק האין-סופי הנדמה יש קשר עצמי שלנו עם ה', וכך אנו "נזכרים" לפניו. תקיעה-צעקה זו היא כנגד אברהם אבינו, המאמין הגדול ואיש החסד (וכנגד אות י בשם הוי').

השברים הם אנחה השוברת את הלב, ושוברת כל גופו של אדם. אחרי הצעקה, בתנועה של "רצוא" אל ה', האדם חוזר ומתבונן בעצמו (בתנועת "שוב"), ורואה את מציאותו 'השבורה' בפועל (הרחוקה ממהותו הפנימית המושרשת בה'). אנחה אמתית היא תחילת התשובה, כמו האם היושבת על המשבר (לשון שברים) בשעת הלידה. השברים-אנחה הם כנגד יצחק אבינו, מדת הדין (וכנגד אות ה ראשונה בשם הוי').

התרועה היא בכיה. האנחה עצמה הופכת לבכיה, "גנוחי גנח" ואז "ילולי יליל", פורצים בבכי מתוך הרגשת ריחוק עצום מאלקים חיים ובתחינה לשוב אליו באמת. הבכי מכבס ומטהר, והוא מעורר רחמים רבים. בתוך הבכי עצמו מורגשים רחמי ה', ויש בו מתיקות נסתרת, כרמוז בספרי החסידות: "בשמך יגילון כל היום" ראשי תבות בכיה. התרועה-בכיה היא כנגד יעקב אבינו, הנושא קולו בבכי ומעורר רחמים על ישראל (וכנגד אות ו בשם הוי').

התקיעה האחרונה, "פשוטה לאחריה", היא קריאה. הצעקה הראשונית היתה מתוך הרגשת ריחוק, אבל לאחר עבודת האנחה והבכיה, אנו מתעודדים בבטחון שה' קרוב אלינו, "קרוב ה' לכל קוראיו". הקריאה הזו, מלמטה למעלה, מגיעה עד המקום העליון ביותר, בפניה ישירה לעצמות ה', "בכל קראנו אליו, ולא למדותיו", וממתיקה את כל הדינים. התקיעה-הקריאה היא כנגד דוד מלך ישראל, מחבר ספר תהלים שכולו קריאה אל ה' (וכנגד ה אחרונה בשם הוי').

רמזים לשנה החדשה

מה הרמזים שיכולים לכוון אותנו בשנת תשפ"ב הבאה עלינו לטובה?

שאלה: ידוע שהרב עוסק הרבה ברובד ה'רמז' של התורה, ובכל שנה נותן גם רמזים מיוחדים לאותה שנה. מה הרמזים שיכולים לכוון אותנו בשנת תשפ"ב הבאה עלינו לטובה?

תשובה

נתחיל בראשי תבות, כנהוג. למעשה, כל ראשי התבות שהיו בעשור של שנות הנוני"ם (החל מתש"נ) מתאימים גם לעשור שלנו, כיון ש"נפלאות" יכול להפוך ל"פלאות". לכן אפשר להשתמש בראשי התבות "תהא שנת פלאות בכל", עם כל המשמעות שהרבי דבר על "נפלאות בכל". עוד ראשי תבות יפים הם "תהא שנת פנים בפנים" – "פנים בפנים" פירושו יחס פנימי, עמוק ואמתי, בין שנים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, אור ישר ואור חוזר.

הרמזים העיקריים הם בחשבון הגימטריא של השנה, תשפב = 782. את הרמזים ראוי לסדר במבנה יסודי לפי פנימיות התורה, וכך מתקבל 'פרצוף' שלם, תמונה מלאה עם הרבה גוונים ויחסי גומלין. נעשה זאת בקיצור: הרמז הראשון, ואולי החשוב ביותר, הוא "וישם לך שלום" = תשפב –החתימה, השיא, של ברכת כהנים. הברכה הגדולה ביותר היא השלום שהוא "כלי מחזיק ברכה" לכל הברכות. שנזכה לשלום בכל המישורים, שלום פנימי בתוך עם ישראל, שלום אמתי בכל העולם, שלום בבית ושלום בתוך הנפש של כל אחד ואחת, כמו הביטוי בתהלים "שלום בעצָמַי".  חז"ל מפרשים "וישם לך שלום, זה שלום תורה" – התורה מגלה את השלום והשלמות בכל, גם בכל הפרטים השונים והדעות הסותרות, "אלו ואלו דברי אלקים חיים", בנשיאת הפכים שמעל השכל שלנו. במבנה הרמזים שלנו, הרמז הזה שייך לספירת הכתר.

הרמז השני לקוח מתפלת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, "ה' אמר לשכֹן בערפל". לשכן בערפל = תשפב. גם בהר סיני ה' התגלה מתוך הערפל. ערפל הוא סוד נסתר, אי וודאות. בהשראת השכינה יש ממד של אי וודאות, משהו שאיננו יכולים לתפוס, כמו ביאת המשיח שלא ידוע איך יהיה עד שיהיה. ערפל הוא גם התעבות האדים לטיפות מים, שלב של 'איִן' לפני היש החדש. גם הרמז הזה שייך לכתר, העל-מודע שמעבר לדברים המודעים-ודאים, "החכמה מאין תמצא".

הרמז הבא הוא מפתיחת תפלת עמידה "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" = תשפב. הרמז הזה מכוון להתמסרות בעבודת התפלה בשנה הבאה. לפי הקבלה, "אלהי אברהם" שייך לספירת החכמה, "אלהי יצחק" לבינה, ו"אלהי יעקב" לדעת – שלשת הכוחות של השכל, החב"ד.

הרמז הבא שייך מאד לראש השנה: עקדת יצחק = תשפב. הסוד של עקדת יצחק הוא חיבור והתכללות מדות החסד והגבורה. אברהם אבינו במדת החסד והאהבה התכלל עם יצחק בעל מדת הגבורה והיראה, ואז נאמר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ויצחק מסר נפשו באהבה. אין כמו עקדת יצחק לעורר עלינו רחמים, כמו שאומרים בתפלת ראש השנה "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". רחמים היא הפנימיות של ספירת התפארת, וכך יש כאן שלישיה של עיקר מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת.

רמז נוסף: הר גרזים הר עיבל = תשפב. בהר גרזים והר עיבל קבלו ישראל את התורה ונעשו ערבים זה לזה בכניסה לארץ ישראל, מעמד הברית בשכם עיה"ק. העמידה על שני ההרים היא כעמידת האדם על שתי רגלים, על-ידיהן ניתן ללכת, לפעול במציאות: רגל ימין צועדת בבטחון, כמו הברכות בהר גרזים (בדרום-ימין), ורגל שמאל מסייעת בתמימות, כמו הנכונות לקבל את ה"ארורים" בהר עיבל (בצפון-שמאל). לפי הסוד, זוג ההרים מקביל לספירות נצח והוד.

ולבסוף, שני הביטויים שנאמרו בבריאת האדם (שהיתה בראש השנה), "צלם אלהים" ועוד "דמות אלהים" = תשפב. "צלם אלהים" הוא יכולת האדם לבטא-לייצג את ה' בעולם, כמו שמתבטא במיוחד בדמות הצדיק (שה"צלם" שלו בשלמות), "צדיק יסוד עולם". "דמות אלהים" היא המצוה עלינו להתדמות לה', "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום" וכו'. הצלם הוא הצד הזכרי באדם, והדמות הוא המצב הנקבי-הנשי. "צלם אלהים" מקביל לספירת היסוד, ו"דמות אלהים" לספירת המלכות, שהיא התכל'ס, ההוראה למעשה.