תוקף הנבואה

בע"ה

י"ז מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

שיעור בעמוס פרק ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בפרק ג בספר עמוס – שנלמד במסגרת לימוד הפרק היומי בתנ"ך – עונה הנביא לנסיון להשתיק את הנביאים. התבוננות בפסוק עיקרי בפרק בתוך ההקשר שלו בשלישית פסוקים חשובה בתנ"ך (עם סיפור אישי יפה ברקע) הופכת אותו לעיקר האמונה בנבואה.

היום היארצייט של הרב עדין. אתה זוכר ניגון שהוא אהב? [לא היה לו חוש נגינה, אז גם כשהוא שר לא זיהו... כששרו "אנעים זמירות" הוא לא סבל ששרו בשום ניגון אחר.] אז אפשר לשיר את זה.

משה, אתה זוכר משהו מהרב עדין? [המון דברים.] מתי היית אצלו? [קצת לפני שהגעתי הנה.] היית תלמיד שם בישיבה שם? [לא, שאול לקח אותי. פעם ראשונה שהייתי שם הוא אמר לי – כמו לכולם – תספר לי על עצמך, אבל תתחיל חמשים שנה קודם, שלא תהיה אי-הבנה. אז התחיל הרומן שלו עם ההונגריות שלי... הופתעתי כמה הוא מכיר. אז אמר לי – אחת הסיבות שלא נשארתי שם – שלענין של תורה ומדע אין משמעות, רק צריך שלמורה לפיזיקה יהיה זקן. ניסיתי עוד כמה פעמים, אבל הוא לא השתנה בזה – אז לא ענין אותי. אחר כך שמעתי ממאיר קליין שכן עניין אותו, אבל היה ציני – לא האמין שיכול להיות ממשי.] יש לו רקע מדעי. [מאיר טען שהרקע הקוצקאי שלו לא נתן לו מנוחה מזה. הוא כן סיפר לי פעם שהרב הגיע אליו כשהיה יותר צעיר, הוא אמר שהוא היה בן 35, ושאלת אותו שתי שאלות...] לא זוכר, מה שתי השאלות? [בהזדמנות...]

הנבואה – סנכרון אלקי

נפתח בעמוס פרק ג, הפרק של היום, פרק חשוב עם כמה פסוקים מרכזיים. נתבונן בפסוק ג, פסוק מרכזי מאד: "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו". הפסוק בא לומר שה' עם הנביא, וכאשר ה' אומר נבואה לנביא – הוא חייב לומר את דבר ה'. עמוס אומר זאת כנגד מה שהוא מתאר בפרק ב – "ועל הנביאים צויתם לומר לא תנבאו"[ב]. אמרו לעמוס, כמו לעוד נביאים – 'תפסיק לנבא, לך הביתה!'. כפי שהזכרנו אתמול, עמוס נולד וגדל ביהודה וה' שלח אותו לממלכת הצפון, להתנבא לישראל, לכן רצו לגרש אותו משם. כתגובה לאמירה 'אל תנבא לנו' הוא אומר "הילכו שנים יחדו בלתי עם נועדו".

כך מסביר רש"י:

"הילכו שנים יחדיו". שאתם אומרים לנביאים "לא תנבאו", כלום הנביאים מתנבאים מלבם אלא אם כן נצטוו?! כלום דברים נעשים אלא על פי דרכם?! "בלתי אם נועדו". אלא אם כן קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני.

האבן עזרא אומר עוד יותר ברור:

"הילכו". הזכיר למעלה "ועל הנביאים ציויתם לאמר לא תנבאו", והנה אפקד עליכם אודיעכם זאת ביד נביאי אולי תשובו אלי, ולולי שנודעתי לנביא וגליתי סודי לו להוכיחכם לא היה מתנבא מלבו, כי איך ידע מה שאני עתיד לעשות? וככה אין דברו דרך מקרה. וראו היתכן להיות שילכו שנים אנשים ברגע אחד למקום אחד בעבור דבר אחד אם לא נועד זה עם זה? וכאשר תראו שהיה אמת דבר הנביא דעו כי אני שלחתיו, ואיך יכול למרות את פי שלא ינבא, כי אתם אומרי' להם "לא תנבאו"?!

ובמצודות:

"הילכו". וכי ילכו שני אנשים יחד בדרך אחד אם לא שקבעו והזמינו מתחילה זמן קבוע ללכת יחד.

"נועדו". ענין קביעות זמן והזמנה. וכן "נועדו עברו יחדיו".

בכל התנ"ך, זהו הפסוק ב-ה הידיעה של מה שהיום קוראים סנכרון – סנכרון הוא לא במקרה, הוא בהשגחה ומתוכנן מראש. מי שעושה את הסנכרון, בסופו של דבר, הוא הקב"ה. האבן עזרא אומר הכי טוב, כי הוא אומר שיש פה שלשה סנכרונים ביחד – ברגע אחד, בדרך אחד למקום אחד (זה דבר אחד) ועבור דבר אחד. אם שני אנשים נועדים, נפגשים באותו רגע, והולכים באותה דרך למקום אחד והכוונה שלהם היא תכלית אחת – ברור שנועדו, שהמפגש מתוכנן.

פסוקי 1118 בתורה, בנביאים ובכתובים

למה אנחנו כל כך אוהבים את הפסוק הזה? כי זהו הפסוק, בכל הנביאים, ששוה 1118, המספר הראשון שהוא גם כפולת הוי' (גדול פעמים הוי') וגם כפולת אלהים (אלהים פעמים אחד), לומר ש"הוי' הוא האלהים"[ג]. יש רמז, מאד חשוב אצלנו[ד], שהמספר הזה כפסוק שלם "כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים"[ה]:

יש פסוק אחד בתורה, שאומרים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ו].

פסוק אחד בנביאים, הפסוק שלנו – "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו".

ופסוק אחד בכתובים (אותו אומרים גם בתפלה) – "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"[ז]. בפסוק הזה יש רמז נוסף יפה – אותו מספר, 1118, עולה גם שני פרצופי הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין. הפסוק הזה מתחלק בדיוק כך, "הוי' הושיעה" עולה אריך אנפין ו"המלך יעננו ביום קראנו" עולה עתיק יומין.

זהו רמז ממש יפהפה, ויש עוד כמה תת-רמזים יפים בהרכב שלשת הפסוקים האלה[ח].

"המלך יעננו ביום קראנו" – באמת

נספר סיפור אישי על הפסוק האחרון: מתי היארצייט של ר' יואליש? [כ"ו אב, נדמה לי.] כשהייתי בחור, אצל הרבי, שבת אחת הלכתי ברגל לויליאמסבורג להשתתף בטיש של הרבי מסאטמר – בלילה, ביום ובמוצאי שבת. הייתי שם כל היום. מה שנשאר אצלי מאז הוא הניגון ששרו שם לפני קידוש – ניגון שמאד תפס אותי (הוא נמצא בדיסק הראשון של שבת). אבל עוד יותר, דבר שאני יכול ממש לצייר בראש, הוא שבהבדלה במוצאי שבת, כאשר הגיע ל"הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" הוא הסתכל עלי חזק – והרושם נשאר עד הרגע הזה.

המסר היה שהמשפט נכון, זו אמת, "המלך יעננו ביום קראנו" – אם קוראים לקב"ה הוא עונה. זו היתה התאמתות, כמו שבלי להגיע לר' אשר אי אפשר לדעת מהי שפלות, או שכמו שבין החסידים הראשונים היה לפעמים איזה עילוי שנסע למעזיבוז או למעזריטש וכשחזר שאלו אותו 'מה למדת שם?' והוא השיב "שהכל נהיה בדברו". 'הרי גם קודם אמרת כך, גם השפחה אומרת כך, למה היית צריך לנסוע?' – 'זי זאגט און איך וייס', היא אומרת ואני יודע[ט]. ההתאמתות הזו היא מה שהרבי האמתי נותן, מה שכל איש אמת נותן. באותו אופן, מר' יואליש קבלתי את הפסוק הזה – ש"הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" באמת עובד.

שלשת עמודי האמונה

מה היחס בין שלשת הפסוקים? אלה שלשת עמודי האמונה שלנו שמתחברים:

"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" היינו אחדות הוי', על פי פשט, כמו מצות אחדות הוי' בדרך מצותיך. זו המצוה לדעת שיש את אלוקינו, בורא עולם, והוא אחד.

הפסוק "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" הוא פסוק של אמתת הנבואה, כמו שראינו במפרשים. ברמב"ם יש כמה עיקרי אמונה בנבואה[י] והפסוק הזה – הפסוק הבא אחרי "שמע ישראל" ששוה אותה גימטריא – הוא האמונה שיש נביא-אמת, ה' מנבא את בני האדם. המשל כאן לכך שה' מנבא בני אדם הוא דווקא הליכה יחד – ה"שנים יחדו" כאן, לפי המפרשים, היינו הקב"ה והנביא. היתכן שילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו?! המפגש מכוון.

הפסוק השלישי הוא העיקר של הרמב"ם[יא] "שלו לבדו ראוי להתפלל" באתערותא דלתתא. לא כל אחד ראוי להיות נביא בפועל, אבל לכל אחד יש את הכח להתפלל ואז ה' עונה ומושיע – ה' נוכח כל הזמן בשביל להושיע.

שוב, שלשת הפסוקים האלה, שלשת יסודות האמונה, שוים אותו דבר ויש הרבה רמזים שאלו שלשה פסוקים מאד מחוברים. העיקר הוא להתבונן במה שהסברנו עכשיו, ששלשת הפסוקים הם שלשת עמודי האמונה, התלויים זה בזה – "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" בגלל היות "הוי' אלהינו הוי' אחד"; וגם ההילוך של ה' יחד עם הנביא, כמו שני אנשים שהולכים יחד בדרך, הוא תוצאה ישירה של "הוי' אלהינו הוי' אחד"; והנבואה והתפלה – הקשר עם ה', מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – הוא המנכיח את ה' בעולם ומגלה ש"הוי' אלהינו [שאנו פונים אליו בתפלה, כמו שכתוב "מי... כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו"[יב], והוא פונה אלינו בנבואה] הוי' אחד".

ורמז לסיום: שלשת עמודי האמונה – אחדות הוי' נבואה תפלה (ר"ת תניא למפרע, ודוק) – עולים לב ברבוע (1024), מספר האותיות של קריאת שמע, כנודע[יג].