ב"ה

ידיעת נגעי הנפש – תחלת הרפואה

כתר שם טוב אות כה

א' ניסן ע"ט – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

נגנו ניגון הבעל-שם-טוב.

הסתר אסתיר

הגענו לאות כה:

כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש

בהשגחה פרטית קראנו היום בפרשת השבוע על נגעים ואת פרשת החדש והיום מתחיל חדש הגאולה, כנראה שיש קשר בין נגעי האדם לגאולה. הפרשה מדברת על נגעי העור. הנגעים החיצוניים מופיעים על העור, אבל באמת הם רק משקפים את הנגעים הפנימיים של הלב, את חולי הנפש. קוראים לכך "שקר החן"[2] ראשי תבות חולי נפש. זה החן השלילי, "שקר החן". כנגד זה יש חן בקדושה, חכמה נסתרה. בקליפה יש שני מיני חן: חטאת נעורים וחולי נפש – חולי הנפש נובע מחטאת נעורים. יש בטוי בפסוק "חן חן"[3] – יש "חן חן" בקדושה ויש "חן חן" בקליפה. חן גם ראשי תבות של המונחים שהוא מתבטא בהם – חולי ונגע.

בסוד הקטנות

הוא אומר פה עוד מלה – "קטנות". מה יוצא ביחד ("שקר החן" של חולי נפש ו-ק של קטנות. ק = יפי – "שקר החן והבל היפי")? חנק. מה הענין של חנק? בארבע מיתות בית דין החנק הוא כנגד ה תתאה של שם הוי' ב"ה – סקילה-שרפה-הרג-חנק כנגד י-ה-ו-ה, חכמה-בינה-מדות-מלכות. על מה מתחייבים חנק? אתם לא אומרים את זה בקריאת שמע שעל המיטה? גם אני לא אומר את זה אבל פעם אמרתי ואני עדיין זוכר... על בטול תפלה. אין הכוונה בבטול תפילה שמישהו לא מתפלל בכלל, יכול להיות ציור של מישהו שמתפלל כל יום שלש תפלות, דתי לגמרי, ועדיין הוא עובר על בטול תפלה. אם התפלה שלו לא כדבעי, לא בבחינת "עבודה שבלב זו תפלה", שהוא לא בהשתפכות הלב כמים נכח פני ה' זה נחשב ביטול תפלה והוא חייב על זה חנק. עיקר הווארט שלו כאן הוא שהנגע העיקרי הוא קטנות. מהי קטנות? הרגשת היש, שהאדם רוצה את הפירוד, הוא מונח בעצמו, בשטויות. אם הוא יודע שהוא בקטנות זה כבר ממתיק הכל, זאת חצי רפואה.

ענג ונגע

נגע אותיות ענג. כתוב: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[4]. אם האדם בגדלות יש לו ענג, כמו ענג שבת למשל. ענג שבת הוא תענוג מאלוקות, לא מבשר ועניינים גשמיים אלא תענוג רוחני – מהתפלה של שבת, ניגונים של שבת, הלימוד של שבת, תורה חדשה... אבל אם הוא בקטנות הוא מרגיש את הנגע שלו, ואדרבה בגלל האור של שבת הוא מרגיש את זה יותר (במשך השבוע האדם נמצא בהסתרה שבתוך ההסתרה הנ"ל ובזכות האור של שבת הוא יוצא מהסתרה אחת ונעשה מודע לנגע).

אחר שיש לו דעת זה אז ממתיק ע"י הדעת זה, [כמו שביאר מורי, . . .] וזה רפואתו.

הוא אומר פה ווארט פשוט, ידוע. אומרים שידיעת המחלה היא כבר חצי רפואה, אבל כאן הוא אומר שזו לא רק חצי רפואה, אלא רפואה שלמה. אם הוא לא מודע לבעיה שלו הוא כבר חולה אנוש, אין לו תקוה. זה מה שנקרא "הסתרה שבתוך ההסתרה", כך הבעל-שם-טוב דורש את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר"[5]. אנחנו בין פורים לפסח. מגילת אסתר נקראת על שם הפסוק הזה, כמו שאומרת הגמרא: "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר'"[6]. הוא נמצא בתוך החשך הזה. לא סתם חשך אלא החשך עצמו חשוך, כלומר שמרוב שאני בחשך אני לא יודע בכלל שזה חשך (כמשל הידוע של אדם שהתרגל לחיות במרתף חשוך).

כתוב "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'" – ה"קוה" הראשון הוא לצאת מהסתרת ההסתרה וה"קוה" השני (שעל ידי "חזק ויאמץ לבך") הוא לצאת גם מעצם ההסתרה ולראות אלקות "עין בעין... בשוב הוי' ציון".

הכנעה-הבדלה-המתקה

הוא כותב פה שברגע שיש לו דעת – זו הרפואה. בהמשך נראה את התורה של הכנעה-הבדלה-המתקה, אבל כאן הוא כותב רק הכנעה והמתקה, בלי הבדלה. בהכנעה הוא קולט את המצב שלו, את הנגע שלו, את ההסתרה שלו וזה מביא את ההמתקה.

יש פסוק שמדבר על כך: "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[7] בפסוק יש את שלשת השלבים של הכנעה-הבדלה-המתקה: "לבבו יבין" זו הכנעה, הוא קודם כל מבין את המצב שלו; "ושב" הוא עושה תשובה, נבדל מכל המחשבות והדברים הלא טובים; בסוף "ורפא לו" זו המתקה שלמה. [למה הבעש"ט מדלג כאן על ההבדלה?] ככה כתוב בהרבה מקומות, כמו במקור – המלה "חשמל" שממנה לומד הבעש"ט את סוד הכנעה-הבדלה-המתקה מתחלקת בפשטות לשני חלקים, לא לשלשה, חש-מל, "עתים חשות ועתים ממללות"[8], "עת לחשות ועת לדבר"[9]. אך יחד עם זאת, זו טעות – שהרבה אנשים גדולים נופלים בה – לדלג ישר מהכנעה להמתקה בלי שלב ההבדלה. זהו שלב חשוב מאד.

אם כן, למה בכל זאת הוא כותב ככה? הוא רוצה לנסוך בנו תקוה. אם אתה מודע לנגעים שלך אתה כבר על הדרך, תהיה רפואה. איך זה יקרה בדיוק? הוא יסביר בהמשך.

משא"כ כשהוא בסוד ההסתר, [כמו שביאר מורי] <ע"פ> ואנכי הסתר אסתיר [וכו'], שאינו יודע שהוא חולי ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה

אם הוא לא יודע שהוא בקטנות אין לו תקוה, הוא מקרה אבוד, בגימטריא משיח. (משיח לא יודע שהוא בקטנות?) הוא יודע שהוא מקרה אבוד. [כתוב בגמרא בפסחים[10] שכשרשב"י היה אצל ר' עקיבא בכלא, ר"ע אמר לו: "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול". זה קשור אולי לחנק שדיברנו עליו קודם?] כן, זה מאד קשור! כולם נמצאים בקטנות, ביום יום שלהם, בעסקים שלהם. לא מצליחים בכלל לצאת מעצמם ולחשוב על אלקות. מה צריך לעשות? ללכת לרבי. בשביל זה יש חסידות! [הולכים לצדיק כדי להחנק!?] נוסעים לרבי כי רוצים שהרבי יגלה לנו שאנחנו חנוקים, אנחנו כבר חנוקים אבל לא שמים לב לזה. החסיד רוצה שהרבי יגלה לו את זה..