כנס תורה ומדע – שיעור שלישי

ה מנחם-אב תשס"ו - ירושלים^[1]

אחד הדימויים של תורה ומדע – איש ואשה (חוץ מהדימוי של שתי נשים), מים עליונים ומים תחתונים (מ"ד ומ"נ – גם דימוי של איש ואשה). בקבלה איש ואשה זה גם ימין ושמאל, חסדים וגבורות – כך לדוגמה בחו"ג שבדעת. דעת תורה – "מוליך לימין משה", "תורת חסד". מדע – ובפרט מדע מדויק, עם הקפדה ודין על דיוק – זה צד שמאל של הדעת. חו"ג שבדעת – נמשך מחו"ב. היחסים הפשוטים זה חסד וגבורה. דברנו בשיעור הקודם על ארבעה שלבים רצויים של קשר תורה ומדע (מעל ה"יחס") – "שנים שהם ארבעה". ביחסים בין שמאל וימין יש עבודה של "לאכללא שמאלא בימינא". חסידים מקפידים להניח את הימין מעל השמאל – לא רק שהימין יהיה עליון, אלא יכלל בתוכו. כך מוסבר על היחס בין הכהנים והלווים בתורה. ללויים תפקיד משלהם, אך הם כפופים לכהנים – על דרך אשה העוזרת לבעלה, בפשטות. הכהנים באים מצד ימין והלוים מצד השמאל. אך לע"ל "הכהנים הלוים" – כמובא בתניא פ"נ, שהלוים יהפכו לכהנים ויהיו גבוהים מהכהנים של היום. סדר של "אשת חיל עטרת בעלה" – שהאשה עולה מעל האיש, "נקבה תסובב גבר".

בתפיסה של "לאכללא שמאלא בימינא" שני סוגי בטול. בעולם הזה שמאל בטל ונכלל בימין, ולאידך הימין – בעיקר לע"ל – בטל לשמאל. כך היום הלכה כב"ה עד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" אך לע"ל הלכה כב"ש – כמובא מהאר"י – ועם זאת גם בעוה"ז ב"ה "ענוים טפי" (ולכן הלכה כמותם, אף שבית שמאי יותר מחודדים) ומקדימים ב"ש לדבריהם (כמו שנותנים לאשה להכנס קודם). התורה נמשלה למים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ואינה מתקיימת אלא במי שמשפיל עצמו – כך הלכה כב"ה הענוים טפי. ב"לאכללא שמאלא בימינא" הרבה עבודת נפש – הרבה בטול. מי שלא עשה זאת, לא הסכים להתכלל – קרח. משה מימין וקרח משמאל, וידע שלע"ל יתעלה השמאל יותר, ולכן לא הסכים להתבטל כבר בעוה"ז (רצה "משיח נאו"). בשביל "משיח נאו" חייבים לעבור שלבי הכנעה והבדלה של האגו שלו, ורק לע"ל "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח.

שלוש דוגמאות ימין ושמאל: כהנים ולוים, ב"ה וב"ש (מחלוקת לש"ש), משה וקרח (כשאצל קרח מחלוקת שאינה לש"ש). רואים ברור שלאכללא שמאלא בימינא זה בטול – עד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה (וב"ש יודעים זאת, מאחרי ה"בת קול" ש"אלו ואלו דא"ח והלכה כב"ה" – יודעים שאף שהם פקחים יותר, הרי זו מחלוקת לש"ש, ומסוגלים להתבטל בבית הלל). בטול שמאל בימין – מדרגת "בלהה", בטול היש. במדרגה יותר גבוהה – שיקוף, מדרגת "רחל" – זו הכוונה האמיתית שצריכה להיות אצל הכהנים והלוים, שהלוים בטלים במציאות אל הכהנים. כל עניני לאכללא שמאלא בימינא שייך לז"א – יש קטנות ז"א (בלהה) וגדלות ז"א (רחל). למעלה מכך יש מדרגת עתיקא בה "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא". גם בכך שתי מדרגות  – "לית שמאלא" ו"כולא ימינא". שואלים אם "לית שמאלא" למה צריך להגיד ש"כולא ימינא"? האר"י מסביר דברי הזהר הללו שלא רק שאין שמאל, אלא שהשמאל עצמו הוא ימין – השמאל שם, רק כבר איננו שמאל. לא צריך שהימין יתפוס אותו ויכלול אותו ב'עבודה'. לא רק שהשמאל לא שם, אלא שהוא הפך לימין – אולי יותר ימין מימין. ב-ז תקוני גלגלתא הברזל – המלכות – זה החוטמא, עליו אמור בזהר שמחטם ימין דעתיקא יוצאים חיים ומחטם שמאל דעתיקא  יוצאים חיי החיים (חיים דחיים – חיים נצחיים, חיי המשיח, תחית המתים). דוגמה שהשמאל יותר ימין מימין. במדרגות זלפה ולאה – השמאל קופץ להיות חלק מהימין, המדע חלק מהתורה, ועד שעובר את התורה. שתי מדרגות "לית שמאלא כולא ימינא" – בחיצוניות הכתר ובפנימיות הכתר (?).

אחד מ'נירות היסוד' שכתבנו לפני שנים – כנראה יש באינטרנט (אנגלית) – "קבלה נושקת למדע". מאיפה בא הדימוי? דימוי של נישואין – כאשר לפני היחוד הגופני יש נשיקין. אך מהיכן לקוח הדימוי הזה? מהזהר המתאר את השקת העולמות העליונים בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שם מתפרש על הנשמה והגוף, אך לעניננו גם תורה ("מן השמים השמיעך את קולו") ומדע ארצי. איפה השמים נושקים לארץ? באופק (דבר ידוע, אך הזהר משתמש בדימוי הזה). שם הלשון "נשקי ארעא לרקיעא" – זה סוד הקשת (?). בעברית זה "אופק" – לשון עם הרבה משמעויות בעברית: התאפקות, זרימה (אפיקי מים), הוצאה ("ויפק רצון מה'"). בעברית מודרנית להפיק זה לייצר משהו – רוצים לייצר מכללה תורנית, לקיים זיווג תורה ומדע כך ש"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". קו האופק הוא הנקודה בה מקבילים משיקים זה לזה – הם לא נפגשים, בהגדרה, אך נפגשים באופק (האזור הכי מעורפל). איך איש ואשה יודעים שזה ה'בעשערט' – כשמרגישים את ה"ויפק רצון", שהאופק שלהם נושק. מה אומר לנו?

ראשית כל, אומר שיש הרבה ספקולציות בעניני חיבור תורה ומדע ומנסים להגיע אל ההשקה הפלאית שבאופק. רוצים לעסוק בעניני מדע ותאוריות מודרניות – גם אם עוד לא הוכחו – שנראה שבאופק (המעורפל) שלהם יוכלו לנשק לתורה. זה עוד ענין חשוב ביותר – יש דברים ידועים ומוכחים, אך לא מגיעים לאופק (חוקי הדינמיקה, שהסברנו לפני כמה שנים, דוגמה לתחום המוכח). הנשיקה מתרחשת באופק – גם של המדע עצמו. אולי תאורית המיתרים טועה – אך שם יכולה להיות הנשיקה. יש כלל בפילוסופיה של המדע שאי אפשר להוכיח שתאוריה צודקת, אלא רק שטועה. עד שהיא מופרכת – יכול להיות הכלי השימושי ביותר להסביר תופעות (אך לא יותר מזה). לעומת זאת, תורה היא "חכמה ברורה" – אצילות – אז לכאורה לא יתכן השקה בין שני דברים שאחד לעולם אי אפשר להפריכו, ורק אפשר להוכיח שהוא נכון, לדבר שלעולם אי אפשר להוכיחו, וניתן רק להפריך. לקחת את המדע המעורפל ולעשות ממנו כסף, או לבנות מכונה שעובדת – כל הכבוד. אך האם אפשר לחבר אותו לאמונה ולתורה – לכאורה הפכים גמורים. רוב גישות יראי שמים מוכנות לנצל שימושי ומועיל במדע, אך לא מחזרות אחריו או חפצות להתחבר עמו, מסיבה זו. במדע תמיד לוקחים סיכון – אפשר לעשות טעות גדולה (אינשטיין לא אהב את התרחבות היקום, אז הוסיף למשוואה קבוע שהיקום לא מתפשט, אך כאשר התברר שטעה אמר "חטאתי להוי'" – זו הטעות הגדולה של חיי). תורה זה לא משחק עם סיכונים כמו המדע – זה ל'ווינרים'. חכמה זה "תורה ברורה", אם לא מוכנים לקחת סיכון – מסירות נפש – אי אפשר להתפשט עם הקדושה לשטחים חדשים. חסיד לא הולך על גשר של ברזל. צריך לצאת ממצרים, גם מצרים דקדושה, וזה על ידי המסירות נפש לצאת מהשטח הבטוח. מה אומר לנו? שצריך להשתחרר מהיראה כדי להתפשט מהשטח התורני הברור לשטח המדעי הבלתי וודאי והניתן להפרכה בכל רגע. צריך לבוא מרדל"א – מי שבא משם מוכן שיפריכו אותו.

דוד המלך אמר "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני" – הפשט הפשוט שאנשים עושים טעויות (גם משה היה אדם, ולכן טעה – בא לכלל כעס בא לכלל טעות). לפני שנכנסים לבית המדרש ללמוד תורה יש תפלה – המובאת במשנה – שלא אטעה וכו'. הבושה של לטעות – דבר מאד מאיים ואמיתי (אפילו המשנה מתקנת תפלה על זה). מי שפוחד לטעות – לא יגיע לאופק ולא יחפש את ההשקה בין התורה והמדע (בפרט ש"כל ההתחלות קשות"). "שגיאות מי יבין" – מי יוכל להבין טעויות. "מנסתרות נקני" – נקה אותי מ"נסתרות", מכך שאני טועה בגלל דברים שאיני יודע. אך "נסתרות" דבר מאד נעלה – "הנסתרת להוי' אלהינו" (ורק "והנגלת לנו ולבנינו"). אם לוקחים את הסיכוי/הסיכון לטעות – אפשר לעסוק ב"נסתרות". מי שאין לו הנועזות לעשות משהו שיש בו חשש טעות – שיעסוק רק בנגלה. אדמו"ר הזקן הצטער שנשרף ספר שהיה כתוב שחרם על מי שיפתחנו, כי רצה שבנו ידע מה שכתב שם – ואז חייך בהבנה ש"בערל כבר קרא זאת". מוכן לקחת סיכונים בשביל סודות התורה. זה "באהבתה תשגה תמיד" – כל כך אוהב את התורה, שכל הזמן עושה בגלל זה טעויות. מאהבת האמת מוכן לשגות. "שגיאות מי יבין" – מדרגת "מי" מבינה את השגיאות. אמא עילאה – "מי" – יונקת ממזל "ונקה", זה "מנסתרות נקני". "הנסתרת להוי' אלהינו", ואיני מבין זאת, ומשם יש שגיאות, אך "באהבתה תשגה תמיד". מוכנים להיות מופרכים בלי שיערער אותנו. אם רוצים ודאות – לא יהיה חיבור אמיתי בין תורה ומדע. אם מוכנים לטעות אפשר לצאת אל האופק. לבעלי תשובה יש 'חאפ' בענין הזה – יש להם חוש וזיקה לזה. צריך להיות מוכן לעסוק בתאוריות הכי חדשניות, ולחבר תורה, עם הסיכוי שמחר כל התאוריות יופרכו.

ניתן דוגמה לנכונות לטעות: "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים [ולא כחמורו של רפב"י]". מה רואים מכך? 1. דוגמה מובהקת ליחסיות. זו לא קביעה פסיכולוגית – יש בכך משהו אובייקטיבי, שאם הראשונים מלאכים באמת אנו באמת אנשים וכו'. בשכם דנו מה עדיף – לחשוב שהם מלאכים, ולהיות בני אדם, או לחשוב שהם בני אדם, ואנו כחמורים. זו השאלה שצריך לשאול כדי להחליט את מי לקבל לאוניברסיטה. חז"ל אמרו "אם הרב דומה למלאך ילמדו תורה מפיהו" – אם אני אדם, מוכרח לחשוב שהראשונים הם מלאכים, כי אם אני חושב שהם כמוני אני באמת חמור (כך מקובל לומר בישיבות – עדיף שהראשונים יהיו מלאכים ואנו בני אדם). בשכם, עיר של חמורים, התלמידים מעדיפים שאנו נהיה חמורים והראשונים בני אדם. מה העדיפות בכך? כי אם נחשוב שהם מלאכים נחשוב שלעולם אינם טועים. יש "אם הרב דומה למלאך וכו'", אך מבואר בחסידות שיש מעלה לבני אדם על מלאכים. על הקב"ה "כי לא אדם הוא להנחם" – ובני אדם טועים ומתנחמים. אך מבואר בחסידות שגם מלאכים טועים – לכן יש בגמרא שהלקו מלאך על טעותו שיתין פולסי נורא וכיו"ב ("הן במלאכיו ישים תהלה"). מלאך לא חוטא, אך יכול לטעות. ראשונים כבני אדם – יכולים לטעות, ולא רע לטעות ובטח לא רע להיות מוכן לטעות. לקרוא "ראשונים כבני אדם" – כך זה בתורה שבכתב. רואים שכל הדמויות, הכי נעלות, הן אנושיות – לכולם יש נפילות וחטאים. בתושב"ע עמלים הרבה להסביר שלא חטאו – "כל האומר... חטא, אינו אלא טועה". נראה שרוצים לראות ראשונים כמלאכים. בגלל ההשכלה – שיצא נגד זה – הרבה חששו מהתנ"ך והחליטו לא לקרוא בו בישיבות. אך באמת אם חושבים שהם ואנו בני אדם שוים – זו בעיה. אך אם הם כבני אדם ואנו כחמורים – זה מתאים לתנ"ך ונותן כבוד. יש להם יותר כבוד כאנשים אנושיים. להאמין שהרבי אלקי – טוב להתקשרות, לא ליחוד. בשביל יחוד צריך לראות את משה רבינו ודוד המלך כאנושיים – אף שאוטומטית אני כחמור (וזה מצוין, הכנעה). המשיח בא אלינו, כבני אדם, וצריך חמור – אני מוכן להיות החומר. חמור – תיקון החומר. אם אני חמור, יש לי סיכוי לתקן את החמריות ולהיות מרכבה למשיח. דומה ליחס למלך – מחד נבדל מהעם, ולאידך צריך למלוך על בני מינו (זה מבואר בחסידות על הקב"ה, שבשביל להיות מלכנו צריך להעלותנו להיות 'בני מינו' כביכול). מחד ה' פועל בטבע ואלקים בגימטריא הטבע, ולאידך "הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו". לפעמים מבואר בחסידות ששם אלקים יכול להיות נעלה משם הוי' – ששם הוי' זה גילוי, "שם העצם", ואלקים יכול להיות מכוון לעצם ממש, לעצמות. אם הראשונים כבני אדם – מלמדים אותנו להיות בני אדם. מתחילה יש "בראשית ברא אלקים", אחר כך "אנכי הוי' אלקיך" ואז "הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו". אם הראשונים מלאכים – אין לי קשר אליהם. רוצה שיהיו בני אדם – גם אם בשביל זה אני צריך להיות חמור. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך הלב של כל אחד ואחד, אך נשמה בגוף. זה בית המקדש.

נחזור למחשבה הפותחת: היום כולם יודעים שהיקום מתפשט. גם היקום שלנו מתפשט – יותר דעת וכו' – ה' חובק את היקום, "וימינו תחבקני". "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" – אל תעבוד בשביל פרוסה מהעוגה, תרצו את כל העוגה. כשהיקום מתרחב דברים מתרחקים – אך לא רואים זאת כך. רואים שהיקום גדל – יש חלל חדש. כל הזמן יש בריאה חדשה. קשור ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (מקדש בכל ירושלים, ירושלים בכל ארץ ישראל).

ספר יצירה מתאר את היקום כמה שמתחיל עם קוביה תלת ממדית – שש צדדים, שמונה פינות, יב גבולי אלכסון (סה"כ הוי'). שם עב – כח התפשטות היקום, כח של חסד, "ואתהלכה ברחבה" כמבואר בתניא. מחד חסד זה כח ההתפשטות, אך מאידך גם כח הקירוב – בהתפשטות הכל מתרחק, אז לכאורה שני דברים הפוכים. כמה שיש התפשטות ודברים מתרחקים צריך יותר כח קירוב בשביל שישארו קשורים.

ביג בנג במילוי = בראשית ברא (שניהם מתחילים בשני ביתים). המפץ הגדול היה כל כך חם, שמתוך כך הופיע (תוך חלקיק שניה) הכח האלקטרי. מאז הכל מתקרר ומתפשט. זה לא הסבר טוב לפי תורה. לפי קבלה וחסידות הסיבה שיקום ממשיך להתפשט כי המפץ הגדול ממשיך להתקיים כל שניה בנקודה המרכזית שלו, ומשם אנרגיה להתפשטות. למה הדבר דומה? לעץ גדל, שכל שנה נוספת לו עוד טבעת. הסיבה שבכל שנה נוספת טבעת – כי בכל שנה יש טבעת חדשה בפנים, והכל מתרחב סביבה. בקבלה זה התלבשות הקו בעולמות. הקו יוצא מנקודה קטנה – נקודת הרשימו – אך משם כח חיים להחיות ולהרחיב את כל מה שסביבו. משם המרחב מתחיל להתפשט – כל המעגל החדש הוא הפנימי. המעגל הפנימי דוחף כל החיצוניים להתפשט. הביג בנג הוא יציאה יש מאין של כח במרכז היקום, הגורם לכולו להתפשט כל הזמן. אחרי כל ההתפשטות – "וימינו תחבקני".

צריך ללמוד קבלה, לקרוא תנ"ך, ולתת למח לעבוד. למדן טוב כמו מדען טוב. העיקר תיקון כח המדמה – לדעת לדמות מילתא למילתא. לכן אדה"ז בפ"ח בתניא אומר שחכמות חיצוניות מטמאות מח – מכניסות דימויים חיצוניים לראש, וחיצוניות מקלקלת חוש בפנימיות. בכל זאת, המדע מתקרב יותר ויותר למדמה של הקדושה – ואז ניתן לברר את המדע, והיום הגיע הזמן לעשות זאת.