הציץ – תקון 'מצח אשה זונה'

ב. הציץ – תקון "מצח אשה זונה"

מופיע בחז"ל שכל בגד מבגדי הכהונה – ד בגדי כהן הדיוט ו-ד בגדי כהן גדול – מכפר על משהו. הכל שייך ליום כפורים, וממילא הכל שייך לפורים. חז"ל מלמדים שהציץ – הכח של "צא הלחם בעמלק", של "בחר לנו אנשים", הבחינה של משה רבינו בתוך אהרן הכהן – בא לכפר על עזות מצח (עמלק הוא בעל חוצפה ועזות מצח של קליפה; "אין מלך בלא עם", ר"ת עזות מצח – עזות = 3.5 פעמים מצח, ודוק – מלך דקליפה, עזות מצח דקליפה, או מלך דקדושה, עזות מצח דקדושה, ודוק). הציץ הוא מצח הרצון, יסוד עתיק יומין שבמצח, אותיות בולטות ד"נהרין ובלטין ונצצין"[ח]. אדמו"ר הזקן מביא שמצח הרצון של הציץ הוא הלעומת זה של עזות מצח.

ציץ על המצנפת ומצנפת על הציץ – שילובי הוי' ואדנ-י

אמרנו אתמול בלילה ש-ד בגדי כהן גדול הם כנגד ד אותיות שם אדנ-י דוקא. הציץ הוא העליון, אז הוא כנגד ה-א, אלף-פלא, שבמדה מסוימת יש מעלה ב-א של שם אדנ-י אפילו יותר מאשר ה-י של שם הוי'. ה-י זה המצנפת, שהיא לא מיוחדת לכהן גדול. יש למצנפת שלשה שמות – מצנפת, מגבעת, כובע. יש מושג של שני מקיפים, אבל יש גם מושג של שלשה מקיפים – הכל תפור ביחד. אין כיפה – כובע, ועליו מגבעת, ועליה מצנפת, ובעצם הכל אותו הדבר. המצנפת-המגבעת-הכובע מהווים יחד את ה-י של שם הוי', שיש בה קוצא-גזעא-שבילא, והכל בא לכפר על גסות הרוח. כל דבר שלובשים על הראש הוא בשביל לכפר על גסות הרוח.

בכל אופן, כתוב שהבגד העליון של שם אדנ-י, האלף שלו, הוא הציץ, והאות הראשונה של שם הוי', שכנגד בגדי לבן, היא המצנפת, אז בשילוב הם הולכים יחד. או שילוב הוי' באדנ-י או להיפך, יחודא עילאה או יחודא תתאה, אז הציץ והמצנפת הולכים יחד – כאן רואים שכל אחד על השני, יש בחינה שהציץ על המצנפת, ויש בחינה אחרת שהמצנפת על הציץ. זה ממש שרש שני השילובים של הוי' ואדנ-י. זה בא לכפר על עזות מצח וזה בא לכפר על גסות הרוח. זה הולך יחד, השאלה רק אם הגסות גוברת על העזות או להיפך (היה דיון עם אחד החברים בנושא...). לכאורה זה דומה, עזות מצח וגסות הרוח.

כלי יקר: מצנפת, ציץ ופתיל תכלת – תקון הברית

עם כל זה, על הפסוק "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש להוי'" אומר הכלי יקר (תלמיד של המהר"ל מפראג, שרש של החסידות), שאף על פי שכתוב שדוקא המכנסים באים לכפר על העריות – ה תתאה של שם הוי' – גם הציץ וגם המצנפת קשורים עם קדושת הברית. זה דבר מפורש, כתוב בחז"ל גם לגבי גסות הרוח וגם לגבי עזות המצח שזה קשור לעריות.

מה זה עזות מצח דקליפה? "מצח אשה זונה". עיקר עזות המצח הוא "מצח אשה זונה". אשה זונה = אהרן כהן גדול. אשה זונה = אחישנה, "זכו 'אחישנה'". מה זה "זכו"? לשון זיכוך, הזדככות. הזיכוך הוא גם נגד הקליפה של "מצח אשה זונה" – עזות מצח של הקליפה. רק אשה במילוי, אלף שין הא = בעתה. יש "בעתה", שזה אשה מלאה, ויש "אחישנה", שזה אשה זונה (ה"לעומת זה" של האשה במילוי).

אם אהרן מעיד על עצמו שהוא "קדש להוי'" אז הוא הלעומת זה של "אשה זונה" (כל ענין אהרן כהן גדול עם בגדי הפאר זה אשה). לגבי גסות הרוח אומרים חז"ל ש"כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בא על כל העריות שבתורה".

הכלי יקר מאד אוהב את הענין של "וישמע משה ויפול על פניו" – שמע שמוציאים עליו דבה ראה שחושדים אותו באשת איש – כל הבעלים חשדו את משה רבינו שהוא בא על נשותיהם. לכן חשדו אותו בגסות הרוח, "למה תתנשאו על קהל ה'". "וישמע משה ויפול את פניו" – שמע שמוציאים עליו לעז שבא על אשת איש.

אם כן, גם הענין של המצנפת קשור לעריות, וגם הציץ. אחר כך הוא אומר שמה שמחבר אותם זה פתיל תכלת – כתוב "ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על מצח אהרן". כלומר, שהציץ הוא על פתיל התכלת והפתיל תכלת על המצנפת. הוא אומר ש"פתיל תכלת" רומז לבת הזוג של הציץ, הציצית. פתיל תכלת = ה"פ מרדכי. הוא אומר שציצית היא גם שמירה נגד עריות, נגד יצרא דעריות, והראיה מהסיפור בגמרא של אותו אחד ששלח כך וכך מאות זוז בשביל זונה אחת ובסוף כשעלה במדרגות באו הציציות וטפחו לו על פניו, ואז זכר את הכתוב "וראיתם אותו וזכרתם... ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – זה שמירה מזנות.

לכן אומר הכלי יקר שיש כאן שלש בחינות של תקון הברית – הציץ שמכפר על עזות מצח שכנגד "מצח אשה זונה", פתיל תכלת שרומז לציצית שהיא גם שמירה בפני עריות, וגם המצנפת שמכפרת על גסות הרוח שהיא כאילו בא על כל העריות. ממילא הכפרה הזאת היא התקון של גסות הרוח, וממילא זה התקון של העריות, ממילא הכל קשור לתקון הברית.

הוא לא מחלק בין הבחינות, רק אומר שהכל קשור. כל הבגדים האלה שייכים לתקון הברית מלבד מה שכתוב בחז"ל במפורש לגבי המכנסים, זה איזה "נעוץ סופן בתחילתן" – שכל הדברים על הראש, הכי גבוה, קשורים למה שכתוב על המכנסים.

הציץ – "פליאה דעת ממני" – "עד דלא ידע"

אמרנו[ט] שיש שני רמזים של חלוקת הבגדים – או ד-ד (זהב-לבן) או א-ז (ציץ-בגדים, וזה שאומרים שמונה בגדים זה רק בדרך הכללה). יש במאמר "פרק בעבודת ה'", בביאור ג, דרוש על כל אותיות שם אדנ-י מה הן בעבודה. שם כתוב[י], שה-א של שם אדנ-י היא ההתבוננות של "פליאה דעת ממני" בפרק קלט בתהלים, שהאבן-עזרא אומר שהוא הפרק הכי חשוב ועמוק בתהלים, הכי נוגע לעבודת הנפש של האדם. זה הפרק הכי שייך לאדם מיצירתו, "ותשת עלי כפכה", ועד סוף ימיו, "ימים יוצרו ולו אחד בהם". שם יש "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (שיש כמה ניגונים חסידיים דוקא על הפסוק הזה), ויש שם הרבה דברים מופלאים.

אחד הפסוקים שם הוא "פליאה דעת ממני", ומוסבר שזו ה-א של שם אדנ-י. ה-ד של שם אדנות הוא "דלית לה מגרמה כלום". לפני זה יש הבחינה של "פליאה דעת ממני", וככה לכל אות יש התבוננות – נ זה "לפני שמש ינון שמו", נון, שזה שמו של מלך המשיח (קשור למזל דגים, המזל של חדש אדר, שזה עלמא דאתכסייא, רק צריך להוציא אותם ולאכול אותם). ה-י היא "חכמה בסוף", "חכמה תתאה", "כבוד נברא". כל אות של שם אדנ-י יש בה ענין, וכמדומה שזה מוסבר שם קצת באריכות. אבל מה שנוגע לנו זה הציץ, "פליאה דעת ממני", וזה "עד דלא ידע" – "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", זה "פליאה דעת ממני". זה הציץ, אבל עם כל ה"פליאה דעת ממני", שזה בקור רוח, ככה מנצחים את קרירות הקליפה של "אשר קרך בדרך" של קליפת עמלק ("מצח אשה זונה" = כל המזגנים זה הכל עמלק...).

מעלת הציץ על הפתיל ועל המגבעת

אמרנו שהרמז העיקרי המיוחד לפורים, לפרשת תצוה, הוא חלוקת בגדי כהונה ל-אז, והכח לנצח את המן-עמלק הוא ה-א, הציץ, "על הפתיל על המצנפת", שלמעלה מכולם.

הכלי יקר לא כותב את זה במפורש, אבל לפי זה יוצא שהציץ הוא למעלה מהפתיל שהוא על המצנפת. אף על פי שלכאורה המצנפת נראית הכי גבוהה, אבל בפנימיות הציץ מעליה. תקון העריות של הציץ הוא על התקון של פתיל תכלת שהוא על התקון של המצנפת – צריך להתבונן מה זה שלש הבחינות האלה. אבל הכל מתחיל מ"מצח אשה זונה". אשה זונה ר"ת אז ("מצח אשה זונה" ר"ת מאז – "קדם מפעליו מאז"). ה-א היא העיקר, זו האשה, וה-ז אלה הילדים שנולדים ממנה.

עזות מצח דקדושה – תנאי ראשון להיות חסיד

כתוב שיש שלשה תנאים להיות חסיד: התנאי הראשון הוא עזות מצח, עזות פנים דקדושה. התנאי הראשון להיות חסיד חב"ד זה הציץ, עזות מצח של קדושה. עזות מצח של קדושה זה פשוט מאד – לא להתבייש בפני המלעיגים. זה יסוד היסודות, זה ההלכה הראשונה בטושו"ע – "הוי עז כנמר" – הכל בקור רוח, בלי להתרגש. זה הלעומת זה של "אשר קרך בדרך", "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". זה הענין של פורים, "ציץ נזר הקדש", "עד דלא ידע", "פליאה דעת ממני", אבל סוף לעמלק.