בע"ה

התוועדות יא ניסן – שבע ברכות לשי יהושע ישראל וחיה רחל הרמתי[1]

אור ל-יא ניסן ס"ד - נצרת-עלית.

יא ניסן יום הבהיר – יום הולדת של הרבי, "והוא יגאלנו", בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל עוד לפני פסח.

ב-יא ניסן הקריב נשיא שבט אשר, פגעיאל בן עכרן, והרבי מציין זאת. יש קשר נשמתי בין הרבי לשבט אשר, וגם קבל את הנשיאות שלו בחדש שבט – החדש ה-יא – החדש של שבט אשר. אף על פי שהקרבנות היו זהים בכל יום ויום – והתורה כאילו מטריחה את עצמה לחזור מדי יום ביומו על אותם קרבנות שכל נשיא הקריב – אך המדרש מגלה, וזו הסיבה למה התורה חוזרת, שכל נשיא התכוון לדברים אחרים לגמרי. כל נשיא כיוון כוונה מיוחדת השייכת לשרש נשמתו. לכן, מנהג ישראל שאחרי קריאת הנשיאים אומרים "יהי רצון שאם אני עבדך משבט פלוני" – אולי מצד שרש הנשמה, ובוודאי מצד ההתכללות – ואז מבקשים שיאירו עלי כל האורות הכלולים בקדושת זה השבט וכו'.

כל קרבנו של נשיא אשר על שם ענין אחד – "על שם שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות" (והרבי מביא זאת במאמרים). רק כדי שנבין היחוד של ענין זה – הענין של יא ניסן, ירידת הרבי לעולם, הקשורה בבחירת ה' בישראל – צריך לומר בקיצור את כוונות שאר הנשיאים. כל הכוונות בסוד "חכם לב יקח מצוות" כפירוש הבעש"ט, ש"חכם לב" לוקח במצוה אחת שתי מצוות (ולכן מברכים על כל מצוה "אשר קדשנו במצוותיו") – מקיים את שתי הרמות, המעשה והכוונה. המעשה הוא העיקר, אך לא רוצים לקיים מצוות מתות ח"ו – הכוונה זה חיות המצוה, זה ה"שמחה של מצוה" (שמחה זה הנשמה, גם במונחי הקבלה), עד שיש ווארט שה' נתן תריג מצוות כדי שתהיינה תריג הזדמנויות להתוועדות מתוך שמחה של מצוה. המדרש הזה הוא הדוגמה הקלאסית ביותר של העיקרון הזה, שכל נשיא מקריב בדיוק אותו הדבר, אך בפנימיות מכוון עוד מצוה. כך מפורש בהקדמת התניא שהשינוי בדחילו ורחימו של כל אחד ואחד הרבה יותר מהמחלוקות בקיום למעשה. כל הנשיאים עולים לשמים, אך כל אחד דרך שער אחר:

א ניסן: יהודה כיוון כל הכוונות כנגד שושלת המלוכה בעם ישראל (ענינו של יהודה המלך) – אצלו כל המצוות שעושים זה חלק מהמלכת המלך, מצות הציבור הראשונה בכניסה לארץ ישראל. רוב עם ישראל, ממש בגשמיות, מתייחסים לשבט יהודה – צריך להזדהות עם הכוונה הזו של שבט יהודה, שבכל מה שהוא עושה מכוון למילוי מלך, זו העבודה של קבלת המלכות (שהרבי אמר שהיא מה שחסר לנו).

ב ניסן (יום הילולת הרש"ב): יששכר הבן תורה הקריב קרבנו, הכל לשם התורה. מקריב כל פרט עם לומדות ועם חסידות. על דרך שמספרים על הגאון הרוגאצ'ובי, שבכל מה שקורה בעולם הוא מוצא את השרש בתורה ומכוון אליו.

ג ניסן: זבולון מקריב הכל על שם השותפות שעשה עם אחיו יששכר – שהוא יוצא לפרגמטיא, מביא גשמיות ומפרנס אחיו התלמיד חכם יושב האהלים, וההסכם שמתחלקים בשותפות בלימוד התורה. שותפות זה "כל ישראל ערבים זה בזה" (ונ"א: "זה לזה"). באריז"ל כתוב שלזבולון המפרנס שרש גבוה מליששכר הלומד – זבולון בכתר ויששכר בחכמה. כל הכוונות של זבולון זה איך יש קשר בין יהודים, שאני עושה משהו אחד ואתה משהו אחר אבל הקב"ה מצרף זאת ביחד. כל שכן אם זה במודע – שאני עובד בשביל שאתה תוכל ללמוד, ויש בזה מסירות נפש אחד עבור השני, ואין לך ערבות וחיבור בין יהודים יותר מזה.

ד ניסן: ראובן מקריב הכל על שם הצלת יוסף. כתוב בפרקי אבות ש"אין אדם שאין לו שעה" – ה"שעה" של ראובן, הרגע ששרש נשמתו מאיר ביותר, זה השעה שבה הוא הציל את יוסף ממחשבת אחיו להרוג אותו. המדרש גם אומר שכל הפסוקים שסביב לידת ראובן זה על שם הצלת יוסף (כמובא גם ברש"י – "ראו מה בין בני לבן חמותי"). איך אפשר להפשיט זאת, שיוכל להיות שייך לכל אחד ואחד מאיתנו? זו המצוה של "לא תעמוד על דם רעך". כמו היום שר"ל יש טרור בארץ הזו, אז מי שחושב שכל חיי לדאוג עד מסירות נפש שאחי לא יפגע – זו כוונת ראובן.

ה ניסן: אצל שמעון זה עובר למשהו חדש – כל קרבנו היה "על סדר סדרי המשכן", איך המשכן בנוי, איך עומדים בו כליו וסדרי הקרבת קרבנותיו. שמעון הוא כנגד חדש מנחם-אב, החדש החמישי, בו נחרב המשכן ובו הוא עתיד להבנות (כמדרש המפורסם בילקוט, שהרבי אהב לצטט, "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל" – סותר על מנת לבנות יותר טוב, סתירת בניה שלא יכולה להיות נצחית כדי לבנות בניה נצחית). מי שכל הכוונה שלו זה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – יהודים ששואפים היום להר הבית, לחידוש עבודת הקרבנות, וזה מניע כל קיום המצוות שלהם – זה הענין של שמעון. [האויפרוף שלנו היה ב-ה ניסן – הכוונה היתה שהכל על שם בנין המקדש, הכוונה שהבית של החתן והכלה יהיה בית מקדש בו מגדלים תורה ותפלה וגמ"ח].

ו ניסן: שבט גד – שלא כל כך ברור הקשר שלו לעבודתו (גם שמעון לא כ"כ ברור, אך דרשנו) – מקריב הכל כנגד יציאת מצרים. וודאי קשור לחדש ניסן, בו "ממצרים גאלתנו", ומי חושב כל הזמן על יציאת מצרים? מי שמרגיש שנמצא במצרים. מי שכל פעם שמקיים מצוה מרגיש שיש לו הזדמנות – הוא במיצר, ופתאום תופס את התפלין שהם המפתח והסגולה, ה"עצה" בלשון הזהר, לצאת מהמצרים שלי. הכוונה שבכל מצוה יש לי אפשרות לצאת מהמיצרים בהם אני נמצא – וכל אחד צריך להרגיש שנמצא במיצר – שה' נתן לי חבל הצלה לאחוז בו ולצאת ממצרים.

ז ו-ח ניסן כנגד אפרים ומנשה, שני השבטים שיצאו מיוסף הצדיק – כאשר אפרים קודם למנשה, כפי שהקדים יעקב, כנגד דעת יוסף הצדיק.

ז ניסן: קרבן אפרים, כנגד חדש תשרי של השנה הבעל"ט (חדש השביעי המושבע בכל טוב), מקריב כל קרבנו בהכרת טובה ליעקב אבינו שהקדימו לפני מנשה (דבר שלכאורה לא בזכות, לא על פי מדת הדין והיושר שצריך להקדים את הבכור, ויעקב מתנצל ש"ידעתי בני ידעתי" מידיעה ששרשה ברדל"א ונעלמת ממך). אפרים יודע שזכה שקרבנו יקדם בזכות יעקב, ויש לו בראש התיחדות הנשמה עם יעקב אבינו תוך כדי הכרת טובה ותודה לו שהקדים אותו לפני מנשה. איך אפשר לעשות מזה כלל השייך לכל אחד ואחד מאיתנו? כל יהודי צריך להרגיש שה' עושה איתי חסד, מזכה אותי, בדברים שאינם מגיעים לי כלל וכלל. וגם זה עובר דרך הצדיקים – כמו שכאן עובר דרך יעקב – שמקדימים אותי שלא לפי מה שמגיע לי. זו הרגשה שכל אחד יכול להרגיש כל יום – שה' מזכה אותי בדברים שאינם מגיעים לי. זה גם שהצדיק מזכה אותי בשליחות שאיננה מגיעה לי. זה יסוד החיים בכלל, במיוחד כשמתחתנים, שלא מגיע לי שום דבר. זה גם יסוד השלום בית בין בני זוג, שלא מגיע לי שום דבר – כל דבר זה בחסד חנם.

ח ניסן [יום החתונה שלנו]:  קרבנו של מנשה, וכאן הפלא – שניהם בני יוסף הצדיק, אז בוודאי השער שלהם לשמים (הכוונה הפנימית תוך כדי קיום המצוות) הוא קרוב מאד – שכתוב ש"כל הקרבנות שהקריב מנשה כנגד יעקב אבינו". על אפרים גם כתוב שחשב על יעקב – שני השבטים עושים מצוות תוך כדי הזדהות עם הצדיק, הנשמה הכללית של כל נשמות עם ישראל (כמו שמסיימים כל "לשם יחוד" ב"בשם כל ישראל") – אפרים מזדהה עם יעקב תוך הדגש על זה שיעקב הקדים אותו, ואילו מנשה מזדהה עם עצמו של יעקב, הסבא (שאמר עליהם ש"כראובן ושמעון יהיו לי", שהם כבניו יותר מכל שאר הנכדים). מנשה מזדהה עם העצם של יעקב, ולא עם שום התפשטות והתגלות שלו. מצד הנפש הבהמית יכולה היתה להיות קצת קפידא, שסבו הקדים אפרים, אך לא רק שלא מקפיד אלא מזדהה עם העצם של יעקב שממנו בא ה"ידעתי בני ידעתי". תמיד שיש שני יהודים – כמו שני חסידים של הרבי – שאחד מקבל שליחות זו והשני שליחות אחרת, ואפשר לחשוב שזו עדיפה מזו, אך מי שמזדהה עם העצם של הרבי מבין שכל שליחות, קטנה כגדולה, משקפת את העצם של הנשיא (ניצוצו של יעקב אבינו). כל אחד הוא נשי קטן בשליחות שלו, אבל זה שהנשיא הקטן הזה מזדהה כולו עם הנשיא הגדול, הנשמה הכללית, זה בעצם שייך למנשה. [לפי זה, יום החתונה זה יום של ההתקשרות לעצמו של הרבי, העצם הבלתי משתנה].

ט ניסן: כמו שאפרים ומנשה חשבו על יעקב – תוך כדי המצוה ציירו את הפנים של יעקב, "דיוקנו של יעקב" שהופיע ליוסף והצילו, עושים מצוות עם התמונה של הרבי (אלא שכל אחד מסתכל עם הפן שלו) – כך בנימין (שבא אחרי אפרים ומנשה, צאצאי יוסף) מקריב כל הקרבנות כנגד רחל אמנו. אפרים ומנשה, מיוסף, מכוונים ליעקב. בנימין חושב על אמא שלו. יוסף נקרא "צדיק עליון" ובנימין הוא "צדיק תחתון" – יסוד ז"א (בחינת יעקב) ויסוד נוקבא (בחינת רחל). הוא נולד תוך כדי מסירות נפש של רחל, שגם התפללה שתזכה לעוד בן וזכתה לו תוך כדי מסירות נפש. כל חיי בנימין וכל המצוות שהוא מקיים בזכות רחל, כמו שגם אצלנו כל המצוות בזכות רחל המבכה על בניה וה' מבטיח לה "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". כשמשתטחים על קבר רחל אמנו (ר"ל, על קבר יוסף אי אפשר היום להשתטח) צריך לדעת שכן יש מפתח ויסוד לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – שכל מה שעושים להביא לימות המשיח – צריך לדעת שבזכות דמעותיה (רחל = דמעה דמעה) בא משיח. רחל היא גם "שכינתא דקוב"ה". המדרגה הכי גבוהה של חסיד (מבין 3 – לוח היום יום יד כסלו) זה "המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים". החסיד חושב כל הזמן שהמצוות שלו זה "לאקמא שכינתא מעפרא" – זו הכוונה של בנימין הצדיק.

י ניסן: דן מקריב את כל הקרבנות עם כוונה פנימית בדיוק כמו הכוונה של יעקב אבינו שברכו – כפי שמפרש רש"י – על שם שמשון הגיבור. שמשון נקרא "בדן" בתנ"ך – ממש על שם דן. עד דן יעקב אבינו לא מזכיר את שם המפורש, שם העצם, ורק כשמגיע אליו – אחרי 318 פסוקים בלי שם הוי' (הפסקה הכי גדולה בכל התנ"ך) – מזכיר "לישועתך קויתי הוי'", תפלת שמשון הגיבור לפני שמפיל את ההיכל על הפלשתים. יש סיפור שהבעש"ט שלח תלמידיו ללמוד מיהודי פשוט, עני מרוד, שבא מהעבודה ומבקש מאשתו לאכול (וכמובן לא מקפיד אם לא נותנת מיד, שאז היה סתם – לא נאמר את המלה לזה בחסידות), והיא מביאה לו צלחת תפוחי אדמה והוא אוכל ברעבון גדול. כך ראו כמה פעמים, ותמהו מה הבעש"ט רצה – ושאלו אותו מה מכוון באכילתו. הסביר שראה גוים הורגים אביו, והוא מכוון שיהיה חזק שיוכל להרוג אותם והם לא יוכלו להרוג אותו (לפי גירסא שניה – שאהיה קרבן שמן – הראשונה יותר טובה לנו). היהודי שיודע את חוש הנקמה בגוים – שמשון עשה נקמה מאחת מעיניו שנקרו לו, ובימות המשיח ינקם מעינו השניה. "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" – רק שלשה דברים שחז"ל אומרים שכל כך גדולים שניתנו בין שתי אותיות (דעה, מקדש, נקמה). נקמה כמו דעת, בין שם א-ל לשם הוי' – ככוונת הרבי ב"נאו" שזה "אל הוי'". מי שחושב על נקמה של קדושה, זה דן, ולכן כתוב ששר הצבא של משיח (הרמטכ"ל של משיח) יהיה משבט דן. צריך צבא שמודע לקדושת וגדולת ענין הנקמה. אצל דן כל המצוות זה לאגור כח רוחני כדי "לעשות נקמה בגוים". מה זה הדבר הזה של "לעשות נקמה בגוים"? תוך תחושה ויעוד, שהדבר שמפריע שלא רואים משיח זה הקליפות המבדילות (גם גוף עכור שמבדיל), וצריך להנקם ולהוריד את המסך המבדיל – הפרסה שבגללה לא רואים את הגואל ואת הגאולה – זו מגמה לזרז את היעוד של "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". תודעה שברגע שנחסל את מי שמפריע הכל יתגלה – המלך יתגלה, המקדש ירד מן השמים.

יא ניסן: כל כוונת אשר היא "אשר קדשנו במצוותיו", "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ברכת התורה מדאורייתא, וכל הגלות כי "לא ברכו בתורה בתחלה" – לא ברכו "אשר בחר בנו"). הרבי וודאי בעד כל הכוונות, אך צפור נפשו של הבי זה ה"אשר בחר בנו" – לקיים מצוות מתוך קבלת עול, אך מתוך אושר פנימי של "אשר קדשנו" ו"אשר בחר בנו מכל העמים". אם זוכים לקבלת עול עם אושר, זה קרוב מאד לאפרים – אושר שה' בחר בי, אך לא הקדמה של אחד לשני, אלא שלכל היהודים יהיה אושר בכל התחומים (גם עושר גשמי – שבחב"ד לא כל כך הודגש בכל הדורות, בניגוד לצדיקי פולין, ודווקא הרבי הדגיש זאת – וידוע שפנימיות ע זה א ופנימיות העושר צריכה להיות אושר).

יב ניסן: נפתלי חוזר ליסוד – הוא מקריב קרבנו כנגד האבות והאמהות. מתחיל מאברהם, שהוא שרש שושלת המלוכה – המלך הראשון שהושוו כולם להמליכו. הוא בפשטות מכוון כנגד שרש עם ישראל – שלשה אבות וארבע אמהות. נפתלי הוא טיפוס של יהודים טובים, שלמים ויראים (והרבי לא שולל זאת), שקשה להם להזדהות אפילו עם צדיק אחד (אף שצריך) – הם אוהבים כל הצדיקים ומזדהים עם כל הצדיקים, כמו חסידי פולין (אם ממש חסיד, יש לו רבי אחד, אך יש כאלו שנוסעים לכולם מתוך אמונת צדיקים תמימה – מאד חשוב שידעו בחב"ד שזה לא מופקע, שזה דבר חשוב, אף שבחב"ד יודעים שחשוב שיהיה ראש אחד) – יהודי שאוהב את כל האבות, מזדהה עם כל המורשת, ולא יודע את מי להעדיף. בכללות, הוא מזדהה עם השרשים של עם ישראל – עם כל הצדיקים האמיתיים. בכל מצוה שלו חושב על כל האבות.

עד כאן פתיחה – שיחה ראשונה – שעברנו בקיצור על המדרש.

שיחה שניה:

קודם דברנו ש-יא ניסן שייך לשבט אשר, והוא על שם "אשר בחר בנו מכל העמים". יש עוד צדיקים הקשורים באופן מיוחד ליום הזה, בהיות שזהו יום ההילולא שלהם. שני צדיקים מאד גדולים שההילולא שלהם ב-יא ניסן, ולשניהם – אף על פי שלפני החסידים – יש קשר ישיר לחסידות. בין הראשונים – רבינו הרמב"ן. בין האחרונים – השל"ה (מי שאדמו"ר הזקן היה קשור עליו, עד שקרא עצמו על שמו 'של"ה איד', לפני שהתקשר למגיד). שניהם זכו לעלות לארץ בסוף ימיהם – הרמב"ן קבור ליד האבות, בחברון עיר הקדש, והשל"ה עלה וקודם התיישב בירושלים ואז היה נחוץ לו לעזוב ונקבר בטבריה, ליד הרמב"ם וריב"ז ותלמידיו. השל"ה הודפס ברוב הידור ופאר (הדפסה שניה) בשנת נח"ת, וכתוב שזה קשור עם ירידת נשמת הבעש"ט לעוה"ז. השל"ה כתב את ספרו בסוף ימיו, בהיותו יושב בטבריא – כתב זאת כצוואה לבניו ולהם שלח, וכפי הנראה לא התכוון כלל שיודפס. הודפס על ידי בנו, ר' שעפטל, שגם הוסיף בסוף הספר. זה אחד הספרים החשובים והקדושים בספרות עם ישראל – בלול מנסתר ונגלה, ספר שהכל בו. גם הרמב"ן, בין הראשונים, הוא בהחלט הכי גדול (ב-ה הידיעה) בנגלה ונסתר גם יחד (על דרך אדה"ז – שניאור, שני אורות, נסתר ונגלה של התורה).

מה ההבדל בין הרמב"ן לבין הרמב"ם? האריז"ל אומר שהרמב"ם (שעל פי פשט לא זכה ללימוד הקבלה, אם כי יש בסדר הדורות כל מיני שמועות שאולי כן ידע, אך בפשט לא ידע בגלל ש)שרשו בפאה השמאלית של אדם הראשון. מכאן מפורש שגילוי פנימיות התורה שייך לימין – זה הכל חסד, חסידות. הרמב"ם עלה לארץ רק אחר פטירתו – העלוהו להקבר כאן. אלו שזוכים לעלות בחייהם – כמו הרמב"ן והשל"ה – הם "בני ימין", כמו שבט בנימין (היחידי שנולד בארץ, ולכן קבל שם זה, כמו שרש"י אומר שימין זה ארץ ישראל). גם תורת החסידות זה תורת ארץ ישראל – כל הצדיקים האמיתיים של החסידות, גם בהיותם בחו"ל על פי פשט, הם שייכים לימין. הרמב"ן הוא הפאה הימנית של אדם הראשון. יש מקום באריז"ל שכתוב ששתי פאות אלו הן פאות של ז"א דאצילות, והיות שהרמב"ן הוא הפאה הימנית של ז"א זכה לגילוי פנימיות התורה, אך היות שזה רק זעיר אנפין (עם צמצום ומדת הדין), לכן כתוב שזכה לגילוי פנימיות התורה רק בסוף ימיו, על ידי מעשה שהחיד"א מודה בכך. בתחלה, כשהיה כבר גדול בנגלה, הוא לא האמין בקבלה, עד שהיה מעשה על ידי רבי עזריאל מרבותיו שעשה מופת הקשור עם קפיצת הדרך (נס של הבעל שם טוב, שהמופת העיקרי שלו התגלה תמיד בקפיצת הדרך, ואין כאן מקומו), ועל ידי זה הרמב"ן התחיל – יחסית בגיל מבוגר – להאמין בחכמת הסוד, חכמת האמת בלשונו. ידוע שכאשר יש מחלוקת בהשקפה בינו לבין הרמב"ן, אז ככלל פנימיות התורה – קבלת האר"י והחסידות – פוסקת כמותו. אולי הכי חשוב – ביחס לשאלה אם עולם הבא זה תחית המתים בגוף (רמב"ן) או שתחית המתים זמנית והתכלית שהגוף יחזור לעפר והכל יהיה עולם הנשמות. הרמב"ן, כמה שאומר כקבלה, אך מה שמכריע אותו לומר זה הוכחה של נגלה – שאי אפשר לקפח את השכר של הגוף, שסייע לקיום כל המצוות, ובזכות זה השכר הנצחי של הנשמה.

בכל אופן, יש כאן שני גדולי עולם – שניהם קשורים לימין, שניהם עלו לארץ, שניהם קשורים לקבלה, וההילולא של שניהם היא היום. אם הנשמה של נשיא דורנו, מלכנו משיחנו, ירדה לעולם ביום זה – בו עלו שתי נשמות הכי גדולות אלו מתקופת הראשונים ומתקופת האחרונים – יש וודאי דברים בגו. נציין עוד נקודה: רבי יעקב עמדין מביא בתשובה אחת, שהמשפחה הכי מפוארת בעם ישראל – שלא פסקה ממנה תורה, ותמיד היא חזרה על אכסניה שלה מדור לדור, עד דורנו עתה, שבכל דור ודור היה גדול מצאצאיו – הדוגמה הכי מופתית לזה הוא הרמב"ן (ומציין כל פעם מי הם הגדולים הללו, בכל דור ודור). הוא מציין זאת כפלא. לגבי השל"ה גם כן פלא, מאד דומה, הוא כתב כל ספרו בשביל צאציו (כך הרמב"ן כתב איגרת – הכי מפורסמת – לבנו בחו"ל מארץ ישראל). אם יש משפחה אחת בעם ישראל של לויים מיוחסים זו משפחת השל"ה – משפחה הכי מיוחסת מדורי דורות, עד ימינו (גם הכלה צאצאית של השל"ה). יש להם מנהגים שלהם – כמו לא לאכול תרנגול הדו (כי פעם השל"ה ראה תרנגול הודו טורף, וזה סימן של איסור). היות שהרבי לא הקפיד על זה, אז מי שהרגיש עצמו יותר צאצא של הרבי לא מקפיד על זה, כמו יוסי שלנו, אך יש מסורת שצאצאי השל"ה צריכים להקפיד על כך. מכנה משותף לשני הצדיקים הללו – ענין משפחתי. צריך להיות שלום בית, לבנות בית "על יסודי התורה והמצוה". תורה מצוה = שלום שלום (כבפסוק "בורא ניב שפתים שלום שלום"). יש שתי בחינות שלום – "שלום יעשה לי יעשה שלום לי" – שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה. שתי רמות של שלום בבית, התלוים ב"תורה ומצוה". כמו שיש שתי רמות של מצוה – חכם לב יקח מצות, כנ"ל – יש שתי רמות של שלום, בפועל ובכוונה. כל שלום הוא ב"פמליא" – משפחה בלועזית. כל משפחה זה סוד הוי' – אבא-אמא-בן-בת – ויש הוי' דלעילא והוי' דלתתא (למעלה בעיקר יה ולמטה בעיקר וה, אך כל אחד משפחה שלמה). הכל לקשר לשני צדיקי יא ניסן, שיש בהם משהו מאד משפחתי – זכו לצאצאים של תורה מחזרת על אכסניא דילה באופן יוצא מן הכלל. אם הרבי ירד לעולם ביום של שני אלו, צריך לומר שיש משהו מאד משפחתי ברבי. איך זה, הרי בגשמיות לא רואים זאת? הרבי כתב בפירוש – וגם הרבנית – שכל החסידים יש הרגשה שהם בנים. מחד הם חיילים, אך הרבי רוצה – כמו אדמו"ר הזקן, שרצה שכל החסידים יהיו "משפחה אחת באהבה על פי תורה" – להרגיש שכולנו אחים, כולנו ילדים שלו. בפנימיות, כדי לאמץ את כל החסידים לבנים, לרבי לא היו ילדים – מי שאין לו ילדים של עצמו, הוא מאמץ ילדים. אם יודעים שהתיקון של יהודי זה הוא "לגדל יתום בתוך ביתו" – המצוה הכי גדולה בתורה – אז ה' עושה בהשגחה פרטית שלא יהיו לו ילדים, כדי שיאמץ ילדים. כך, בהשגחה מופלאה – כדי לזכות אותנו, שהרבי (יותר מכל רבי אחר שקדם לו, גם מהבעש"ט וכולם) יאמץ אותנו לחלוטין להיות בנים שלו ממש. זו נקודה אחת, בנוגע לנקודה המשפחתית. כך אמור להיות, ואם זה היה משיח היה בא מזמן, כי אז היתה אחדות. אפילו האריז"ל אמר שמה  שמונע ביאת המשיח זה דיבוק חברים – אמר לתלמידיו שאין להם מספיק דיבוק חברים, וזה מה שמפריע למשיח לבוא. כך גם בין חסידי חב"ד, מה שבאמת מפריע זה האחדות בין הילדים שלי. לכן, אין נחת להורים יותר ממה שרואים שכל הילדים באחדות. כמובן, הרצון שהמעגלים יקיפו כל עם ישראל, אך צריך להתחיל מחיק המשפחה. [בדרך מאמר מוסגר: ראינו שיש בקהילה זו הרבה יהודי רוסיה. פעם שאלו את הרבי מה התואר שלו (איזה עיתונאי), ואמר – כשכבר היה בניו יורק עשרות שונים – שאפשר לכתוב עליו שהוא המנהגי של יהדות רוסיה. הוא המנהיג של כל עם ישראל, אך זה שאמר כך סימן שיש משהו מאד משפחתי.]

הקשר של שני צדיקים גדולים ללידת הרבי, מזכיר את חי אלול – עוד יום שכולל לידת ופטירת צדיקים גדולים של עם ישראל ושל חב"ד – יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז ופטירת המהר"ל (גם מאד קשור לחסידות, ה"על פי ספרים" של אדה"ז). חי אלול – אני ראשון. יא ניסן – ואני אחרון. יסוד החסידות עד הרבי. ב-חי אלול עולה כל עבודת המהר"ל – גילוי בדרך הסתלקות – ובאותו יום יורדות שתי נשמות של יסוד החסידות. אותו דברי ב-יא ניסן – תוך כדי שהרמב"ן והשל"ה הקדוש עולים, הרבי מלך המשיח נשמתו יורדת לעולם שלנו. צריך להבין את ההבדל, ששם אחד עולה ושנים יורדים וכאן שנים עולים ואחד יורד (סימטריה בין שני התאריכים בכך, משלימים זה את זה). איך החסידות מבינה את ענין ההסתלקות של הצדיק? בשביל שהרבי ירד לעולם הזה בבחינת חיים נצחיים צריך ששני צדיקים גדולים אלו יסתלקו – הסתלקות זה "העלאת מ"נ", אתערותא דלתתא. צריך שתי טיפות עולות מלמטה כנגד טפה אחת היורדת מלמטה – כמו שכתוב (ב-חי אלול זה הפוך). על פי פשט, כשצדיק מסתלק מהעולם הזה אז בוכים – רק רשב"י חדש שלא בוכים אלא שמחים כי זו הילולא. בזכות הצדיק שמסתלק נמשך אור – הצדיק שמסתלק הוא האמא של הנשמה שנולדה. השל"ה והרמב"ן הם האמא של הרבי, כי הם העלו את המ"נ כדי שנשמה זו תרד – שזה מ"ד. [עוד ווארט, במאמר מוסגר, שלשני הימים עוד מכנה משותף: שניהם הם 'ימי השראה' לפי הסוד. יש שלש בחינות גילוי אלקות בעולם – השתלשלות-התלבשות-השראה (קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל, קבלת הבעש"ט). יש מספרי השראה – שני ריבועים רצופים – ובכל חדש מחדשי השנה יש יום אחד בלבד שהגימטריא שלו היא מספר השראה. זה בעצמו פלא במתמטיקה, ואכמ"ל. בניסן זה יא ניסן (מספר ההשראה העשירי – 181 – 10 בריבוע ועוד 9 בריבוע; השראה זה גם "פנים בפנים" – ריבוע זה פנים, וכשהוא בתוך עוד ריבוע זה "פנים בפנים") ובאלול זה חי אלול (85 = 7 בריבוע ועוד 6 בריבוע). עוד כמה דוגמאות: טו תשרי – יו"ט ראשון של סוכות, יום השמחה בשנה, ועיקר ההשראה האלקית בנפש זה שמחה. כט כסלו (145) – נר חמישי של חנוכה, בו בחרו החסידים לציין ולא ברור למה (אומרים שגאולת אדה"ז, אך לא רק בגלל זה, כמו שכותב אבא של הרבי. בכלל כל חמישי זה משיחי – 5 זה מספר ההשראה הראשון אחרי הסתמי). י טבת. ד מנחם אב. ט מרחשון (613 – מספר ההשראה העיקרי בתורה; גם אם כותבים חשון יש רק אחד).]

כדי להבין מה זה לידה, צריך להעמיק קצת מה זה הסתלקות – חוץ מזה שהעלאת מ"נ. אמרנו שעל פי פשט כשצדיק מסתלק בוכים. למה? "חבל על דאבדין ולא משתכחין", "הצדיק אבד". משה לא מת, אך עלה לשמים ואז יש לנו רק מנהיג של "פני לבנה" במקום "פני חמה". בהסתלקות נדמה שהצדיק עזב אותנו לאנחות, השאיר אותנו דור יתום ר"ל, כך נתפס בפשט. זה וודאי לא נכון, בלי שום קשר לחיים נצחיים – רק פשט של חסידות. הראשון שאומר שלא נכון לחשוב כך זה אדה"ז בתניא בביאור מאחז"ל "דשביק חיים לכל חי" – לא עוזב, אלא נותן לנו עזבון, וכעת יותר קל לקבל אהבתו ויראתו מאשר כאשר היה בגוף. בכל אופן, מה ההבדל בין כאשר היה בתוך גוף לבין אחר שהסתלק? – כל זמן שראיתי עבודה זו אצל הצדיק חי, מה היה עלי לעשות כתלמידו? היה לי להתדמות לצדיק – הצדיק מרגיש "אנא סימנא בעלמא", "ממני יראו וכן יעשו", ואומר כמפקד בצבא "אחרי", עשו כמוני אחרי. כשהצדיק מסתלק לא רואים את המפקד שאמר "אחרי", ואז מה עושים? מי מנהיג? מי מוציא ומביא את עם ישראל? לכאורה נשארים כצאן אשר אין להם רועה, כפי שמשה אומר לה' שחייב למנות מנהיג! מה שקורה, כאשר צדיק מסתלק מהעולם הזה ומעזיב לנו את תורתו ועבודתו, הכוונה שמה שהוא עבד במאמץ והשתדלות גלויה – ה"עבודה" שלו, ובעיקר ה"עבודת פרך" של הגלות ("בחומר דא קל וחומר" וכו' – הפצת עבודת פרך של מצרים בתומ"צ והפצת יהדות, אך הכל בעבודה קשה, אם זה קל זה לא שוה שום דבר, אנו פה בשביל לעבוד קשה) – הכל נעשה אצלנו במודעות טבעית. איך הרבי אמר "נסתיימה עבודת הבירורים" – הרי נראה שהעולם עוד לא מבורר. הפירוש הפנימי שכל הדורות עבדו עבודת הבירורים כעבודת פרך מודעת, ו"נסתיימה עבודת הבירורים" אנו שאיננו צריכים עוד לחשוב – עבודה זו הסתלקה לשרשה, וחזרה אל תוך כנסת ישראל כנחלה עצמית בדרך ממילא. או בלשוננו, לשון הידוע, מה שעד כה היה עבודה מאומצת הפך להיות "מודעות טבעית". כעת יש עבודה חדשה – עבודת היחודים. הכל עבודה פנימית לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחדא קוב"ה בשכינתיה בתחתונים, בשם כל ישראל. להפיץ יהדות – הכל עבודת היחודים. למה? כי כל הנשמות שעסקו בעבודת הבירורים הסתלקו לשרשם, ותוך כדי כך הנחילו זאת לנו – לא עזב אותנו, אלא כל כך התעצם אתנו שזה כבר טבעי, וזה כבר לא "עבודה". "עבודה" זה תמיד דבר חדש, שאני צריך לעשות משהו שלא חשבתי עליו קודם – זה לא מודעות טבעית, אלא עבודה. מה העבודה שלנו היום? הנשמה של הרבי ירדה לעולם הזה דווקא ביום שצדיקים מסתלקים – כאשר עבודתם נעשית מודעות טבעית – כדי לחדש עבודה חדשה. כך, אם "על פי ספרים" זה המהר"ל מפראג, למה לא נזכר אף פעם (כמעט)? יש מכתב בגניזה מהמגיד לאדה"ז ללמוד כל יום "חסד לאברהם" – למה זה לא נזכר בתורת חב"ד אף פעם ספר זה? כי זה כבר טבעי – הצדיק הסתלק לתוכו, זה כבר מודעות טבעית. זה כמו שהבעש"ט חידש שהבריאה זה יש מאין – אז מתנגדים לא חשבו כך, היום כולם חושבים כך וזה פשוט, כי מספיק צדיקים תלמידי הבעש"ט הסתלקו כדי שאמונה זו תהפוך להיות מובנת מאליו לכולם. אז צריך לבוא משהו חדש. בעקבות הסתלקות הרמב"ן והשל"ה עם כל גדולתם יורד הרבי לעולם – בעקבות סיום עבודתם, כשצדיק מסתלק ענינו מסתיים, בא ענין חדש. לכן חסידי חב"ד הכי דבוקים ברבי גורסים שלא הסתלק, כי מובן במודע או שלא במודע כי כאשר מסתלק ענינו נגמר – וזה שמח, עושים הילולא – ואפשר לחדש עוד ענין. אם לא רוצים, אסור שיסתלק.

[אני רואה שכבר מאוחר, ורוצים שכל המסיבה הזו תסתלק ותהפוך להיות מודעות טבעית לכולם]

בשביל להבין את החידוש של הרבי, צריך להבין על רקע זה שהחידוש החסידי של הרמב"ן והחידוש החסידי של השל"ה כבר הפכו נחלת רבים, ורק בזכות זה הרבי יכול לבוא עם המסר החדש שלו. קודם כל נאמר קשר מובהק בין הרמב"ן לתורת החסידות: הרבי הרש"ב אמר שבכל בית חסידי צריך להיות שלשה ספרי חסידות – כש"ט, או"ת, תניא (הבעש"ט, המגיד, אדה"ז). מהפתגמים הראשונים בכתר שם טוב – כנראה הצדיק הראשון המצוטט בספר – זה הרמב"ן, האומר שאם אדם רוצה לדעת איך להחליט החלטה תוך הבחנה נכונה בין שני צדדים עליו לסלק פניות אישיות וה' יעזור לו לקבל החלטה נכונה. אם כותב כך, זו נתינת כח – כל צדיק שכותב משהו נותן לכך כח. יש משהו דווקא ברמב"ן שזו נתינת כח לצדיק אמת לסלק פניות כדי להחליט נכון מה שה' רוצה באמת (שמה שה' רוצה באמת, זה גם מה שאתה רוצה באמת, רק שהאינטרסים מפריעים, מבלבלים את הראש). מה עיקר החידוש של השל"ה שמובא בחסידות – בעיקר הרבי מביא תמיד – שכל מה שיש לנו בעולם הגשמי שלנו, שרשו בעולם הרוחני. כל דבר בגשמיות משתלשל משרשו ברוחניות. גם נזכר מתוך העקרון הזה הענין שצריכים לחיות עם הזמן לפי פרשת שבוע – פתגם אדמו"ר הזקן, אך בהשראת השל"ה הקדוש (שאדה"ז היה תלמיד מובהק לו). מה שקוראים בתורה משפיע על מה שקורה במציאות, ואם רוצים שהכל יהיה טוב צריך לחיות עם התורה – "אין טוב אלא תורה", וכשרואים איך הכל משתלשל מן התורה הופכים הכל לטוב הנראה ונגלה. זה יסוד היסודות של תורת הבעש"ט, שכל מה שכתוב בתורה שייך לכל אדם בכל זמן ובכל מקום – אז גם כל אדם בכל מקום ובכל זמן יכול למצוא את השרש של מה שמתרחש איתו עכשיו בתורה, וממילא להפוך הכל לטובה בטוב הנראה והנגלה.

יש המון דברים שלומדים מהרמב"ן, אך אם בהשגחה הווארט בתחילת כש"ט זה איך לבחור נכון על ידי סילוק פנימיות אישיות, ועיקר מה שמקבלים מהשל"ה זה שכל מה שיש בגשמיות יש לו מקור בתורה וברוחניות, אז אפשר לומר שהם חש-מל של הכנעה-הבדלה. זה שאי אפשר לבחור נכון בלי סילוק אינטרסים, זה הכנעה בנפש (לא הכנעה של מוסר – שאדם ישפיל עצמו – אלא הכנעה של חסידות, לסלק פניות). לדעת שכל מה שקורה למטה משתלשל מלמעלה זה הבדלה – הבדלה זה לגלות את השרש הרוחני של כל דבר בגשמיות, ולהוריד את השרש הרוחני להתלבש בתוך המאורע הגשמי (גם כן עבודת הבדלה מאד חסידית). אחרי שני אלה נותרת המתקה, בלשון הבעש"ט, גילוי אלקות ממש – גילוי שה' הוא הכל והכל הוא ה', "אין עוד מלבדו" ו"אין עוד", וזה הנשמה של הרבי. הסתלקות של צדיק זה שהדבר נעשה מובן מאליו. אחרי הרמב"ן זה דבר פשוט שכדי לבחור נכון צריך לסלק אינטרסים. זה שהממחטה הזו ירד מעולם האצילות זה חידוש? זה כולם יודעים. מה עדיין לא יודעים? הדבר היחיד שנשאר שיש באמת רק ה', שזה השראה אלקית אמיתית – המתקה אמיתית. זו גם עבודת היחודים – רק גילוי ה' בעצמו, גילוי עצמות. המילה של הרבי זה עצמות – לומר על כל דבר שמשתלשל מרוחניות זה עדיין גילויים, אך נשאר לגלות את העצם. אם כל החידוש זה גילוי העצם, זה חייב להיות גם חיים נצחיים – זה דבר שלא יכול להסתלק. אז ההסתלקות או לא הסתלקות זה היינו הך. לא יכול להיות חידוש אחרי זה, ולכן הנשמה שמגלה זאת לגמרי לא יכולה ולא צריכה להסתלק. להסתלק זה כמו לפנות מקום – אין מלכות נוגעת בחברתה – אך אם אין מה לחדש, אז נותר הפרדוקס שזה הופך למודעות טבעית ואף על פי כן כל הזמן חדש. זה כמו תענוג תמידי שכדי להיות תענוג כל הזמן מתחדש – מחד זה פשיטות, ומאידך כל הזמן בהתחדשות.

עוד ווארט, בקיצור: שואלים בעולם מהי השקפת הרמב"ן? אחד הדברים העיקריים, שסבר שהגוף יהיה נצחי. האריז"ל כותב שהרמב"ן זכה לחסידות כי מפאת ימין, אך היות שמז"א זכה לזה רק בסוף ימיו וגם על ידי מעשה (שבתחילה כפר בתורת הנסתר). אומר שהגוף יהיה נצחי על פי הצדקה שכלית, כנ"ל, שאי אפשר לקפח אותו. בזה גופא, כשהחסידות מסבירה נצחיות הגוף זה לא רק בגלל טעם פשוט זה. אדמו"ר הזקן מסביר משהו אחר לגמרי – שלע"ל הנשמה תיזון מהגוף. שהסובב כל עלמין, העצמות ממש, תתגלה בגוף – יש הנברא ישקף יש אמיתי – והנשמה תראה זאת, ותיזון בגילוי רוחני מהגילוי העצמי שיהיה בגוף דווקא. הרמב"ן לא אמר כלל כזה דבר. מחד, אנו פוסקים כרמב"ן, אך הענין הוא אור חדש לגמרי (עצם שהפך להיות אור – גילוי עצמי לגמרי). לגבי השל"ה, יש מי – לא נאמר מי – שכתוב שהשל"ה היה בעל "מרה שחורה" (זה לא גנאי, אדמו"ר האמצעי כותב בקונטרס ההתפעלות שמגלין רזי תורה למי שיש לו מרה שחורה דווקא, לב נשבר). איך הוא יודע? (הרי לא 'מבין' כמו רבי אייזיק...) קרא של"ה וראה שיש שם מרה שחורה. מה הוא ראה? שיש שלש קינות בתשעה באב שהשל"ה חיבר – אהב לחבר פיוטים עצובים – אך העיקר, שאמר שיש בשל"ה פתגם שברור שמי שכתבו היה בעל מרה שחורה: כותב חמש עשרה מדרגות, שהחילוק שלהן ל-י ו-ה. מחלק את כל הזמן ל-י מדרגות (פרצוף של י"ס) – יובל, שמיטה, שנה, תקופה (ארבע תקופות בכל שנה), חדש, שבוע, יום, לילה, שעה, רגע. ואז אומר שאין יובל בלי אבל, ואין שמיטה בלי ירידה מטה מטה וכך הלאה עד אין רגע בלי פגע (= תענוג – 23 בריבוע). אחר כך חמשה "כל" – "כל הצלחה צוחה, כל שמחה אנחה, כל גילה יללה וכו'". הסוד כאן "ביה הוי' צור עולמים" – י זמנים ו-ה ???. מי שראה זאת כתוב בשל"ה, אמר שוודאי שמי שכתב זאת יש לו מרה שחורה. כאן תהיה לנו דוגמה יפהפיה להבין חידוש החסידות, ובמיוחד את החידוש של הרבי. אותו אחד שאמר בגלל שראה פתגם זה של השל"ה שיש לו מרה שחורה – זו וודאי הבנה שטחית לגמרי. מה השל"ה רצה לומר ב'שיר' זה שלו? להוציא מהבן אדם סיפוק אישי מכל דבר שקורה בעולם הזה בגשמיות (המשך לדברי הרמב"ן לעיל) – רצה לשמור אותי. אם אני יודע שבכל הצלחה שלי בחיים יש צוחה, אז יש סיכוי טוב שאצליח להישמר מהצלחת הישות. כל האבל, הקושי והדינים – זה טוב בשביל לתת מכה לישות, שתדע לך שלישות אין שום מקום בעולם. בגסות, אני לא רוצה שיהיה לך רגע בחיים שתרגיש טוב. כל היהודים צריכים להרגיש טוב, אך איני רוצה שיהיה לך רגע בחיים שתרגיש טוב נפרד מה' – רגע בחיים של סיפוק נפרד ויש דבר בפני עצמו. גם הרבי רצה בדיוק אותו דבר, זה כל ה"יש לו מנה רוצה מאתים". הרבי רצה שכל הזמן יספרו לו מה שעשו, את כל ההצלחות, אך שחס ושלום לא יהיה שום סיפוק מהעשיה – ברוך ה' שעשית כך, אך אם אתה אמיתי אסור להסתפק בכך ו"יש לו מנה רוצה מאתים". כתוב שיראה זה הכנף השמאלית, המגבירה את הכנף הימנית לעוף יותר גבוה – דין זה בשביל להגביר את החסד. למה אמרנו שזה יפהפה – אין שום אפשרות של ראשון ואחרון לפני הבעש"ט לתת מכה לישות ובו זמנית לעשות שמח, כי לא היו מילים בשביל זה. תמיד אומרים ששפה חדשה של החסידות זה המילים כדי לדבר על המדרגות שלפני הצמצום הראשון (מדרגות עליהן לא דבר מוהרח"ו כי לא היתה שפה לומר זאת). כעת אומרים משהו הרבה יותר שייך לנו – שבטול אמיתי אפשר לומר עם בת שחוק ועם המתקה רק על ידי החסידות. לכן, מי שידע את האמת היה מוכרח לבטא דבריו במה שנראה כמרה שחורה. זה באמת צריך להסתלק, ולהפוך להיות נחלת רבים בפשטות, אך כדי שהאור החדש האמיתי יתגלה – בלשון הרבי, קבלת עול מתוך אושר (קבלת עול זה מאד מרה שחורה, דריכות כל הזמן, גם בשינה); זה שאסור לקבל סיפוק וגם תהיה עשיר – זה מה שמסתדר אצל הרבי לקראת גילוי משיח (יכולת לשאת הפכים רק מכח גילוי עצמי, לכן אחרי זה אין כל כך חידוש וחייב להשאר חיים נצחיים.

השלמות (בדרך חזרה מהשיעור):

[יום השראה באיר – י איר – נצח שבנצח.]

על השל"ה כתוב משהו יפה בסדר הדורות ומובא בחיד"א (אולי מהאר"י) שהוא גלגול של רות המואביה. קודם כל, מקשר אותו לשרש המרה-שחורה – שרש המלכות (כנודע שכל מי שמבית דוד יש לו מרה שחורה), אף שהוא לוי. איך יודעים שגלגול רות? יש במגילת רות פה פסוקים, עז מהם מתחילים ב-ו ועוד ח באות אחרת, וסימנם: ישעיה באל. זה ישעיהו בן אברהם לוי. קרא לסידורו "שער השמים" – חוץ מזה שבא באותו יום לירושלים – כי "השמים" עולה ישעיה (כיוון רמזי שמו לפי ישעיה, ולא לפי ישעיהו). בצעירותו למד אצל המהרש"ל וכנראה גם אצל הרמ"א. אחר כך עבר הרבה מקומות, עד שהגיע לקראקא – לפני שעלה לארץ – עבר מעיר לעיר בתור רב, היה מאד מטולטל. יש מי שמביא אותו רמז של "ישעיה באל" ואומר שכנראה הוא גלגול של בעז (כנראה לא היה נאה לו לומר שהוא גלגול של רות, אך כנראה זה העיקר, אך הם בני זוג וזה הולך יחד – יש לו קשר לשניהם). זה שממנו יוצא הרבי מליובאוויטש – הרמז הראשון שרבי ר"ת רות-בעז-ישעיה. הרמבן השלה – הרבי מליובאוויטש.

זה שהרמב"ן קבור בשדה עפרון – ליד האבות – זה קשור עם שפלות, נקודת בטול. ב"דרשת הרמב"ן" המקום העיקרי שכותב את תפיסת האמונה שלו. לרמב"ם יש יג עיקרים, ולרמב"ן שלשה – בריאה יש מאין, ידיעת ה', השגחת ה' (כולל שכר וענש וכולל את התורה ככללי ההשגחה). רמז יפה: בריאה ידיעה השגחה = אברהם יצחק יעקב, אנו יורשים את האמונה מאבותינו הקדושים וכך אנו "מאמינים בני מאמינים". מכוון יפה אחד לאחד. הבריאה זה אברהם – עולם חסד יברא – "בהבראם" (מחבר ספר יצירה, על הבריאה). יצחק זה ידיעה, ויצחק ידיעה = רבקה, זה שה' יודע עליך הכל זה פחד תמידי, "פחד יצחק" (כמו שאומרים שרבי יודע עליך הכל, אפילו אם לא יתן לך ענש עצם הידיעה גם על מה שאתה מסתיר – "אם יסתר איש וכו'" – זה יסוד יראת שמים). מן הסתם ג"כ מסכים לשיטת הרמב"ם שיודע הכל בידיעת עצמו – "אור המאיר לעצמו" השייך ליצחק. השגחה שייך לתורה, העמוד של יעקב. עיקר ההשגחה זה מידה כנגד מידה – ענין התפארת, האמצע השקול של המדות (שקול הדעת). מצוה במילוי עב = השגחה. תורה במילוי עב = ג"פ השגחה = אחד במילוי (התורה היא גילוי אחד האמת). למדנו מרמז זה, שהמכנה המשותף של תורה ומצוה זה השגחה – יעקב הוא עמוד התורה וכולל תריג מצוות. יש מאמר באחד הספרים שהשרש שגח רק ג"פ בתנ"ך, שאחד הוא "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ" (ר"ת "משה"). בריאה ידיעה השגחה זה ר"ת "ביה" – רומז ל"בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".

לגבי אשר: גם ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים", וגם "ברוך אשר בחר בנו" בפיוט של פורים. אשר בחר בנו – שלש המילים שהן עיקר הסוד של היום הזה – אותיות אמצעיות הן נחש (= משיח), ס"ת עולה אתה, ר"ת בבא – סה"כ זה "אתה בבא משיח". עולה 779 = יחידה שבנפש. יחידה = זה כה. זה בריבוע עולה 144 ו-כה בריבוע עולה 625 – ביחד זה "יחידה שבנפש" (ר"ת יש. נשאר חידה בנפש. יחידה שבנפש זה יש חידה בנפש, על דרך ש"הוי' אחד" זה "הוא חידה" ו"היא חדוה". חידה בנפש = בעל שם טוב. זה "אשר בחר בנו" – בחר בישראל, בבעל שם טוב שבנפש, בחר ביחידה שבנפש, שדווקא בה כל היהודים שוים ולכן בחר בכולם, בעוד שבנרנ"ח כל נשמה היא אחרת, היחידה היא הניצוץ משיח).

אפשר לעשות סדרה מהמלים "אשר" "בחר" "בנו". בסיס הסדרה הוא 39. יחסית זה נדיר שיהיה מספר לפני כן, אך כאן יש – 45 (מה), ה"אשר בחר בנו" רומז ל"אתם קרוים אדם". אחרי "אשר" יש 931 = עולם שנה נפש. אם מפתחים את הסדרה ל-יג מקומות, ולוקח בדילוג 7 מספרים יצאבסוף 70 פעמים מנחם מענדל.

פרצוף עשר מדרגות הזמן (פרצוף של ה-י שבשם הוי', "זה", עשר "אין" בסוד "החכמה מאין תמצא" ואז חמשה "כל" – כל זה בינה): יובל זה כתר כי הוא אין סוף – "עד עולם", בחינת אריך אנפין, שמיטה זה חכמה-בטול, בחינת שבת. שנה צריך להיות בינה, כי כתוב שגלגל המזלות הוא בבינה. התקופות צ"ל חסד – חוץ מזה שחסד מקיף יחסית לשאר המדות, שהוא "יומא דאזיל", הרי המושג תקופות זה ה-ג אמות אמש של ספר יצירה, המיוחס לאברהם. חדש זה ירח – בנין המלכות מהגבורות, זה גם צמצום לצורך לידה חדשה, ויש בזה בהחלט בחינה של גבורה. שבוע זה תפארת – כולל כל הימים, זה "שבת" (יום ראשון בשבת וכו') – ביחס לשמיטה זה בסוד "מה שמו ומה שם בנו). יום ולילה זה נצח והוד – מכל המדרגות, הם היחידים ששוים מבחינת אורך הזמן (פעם זה יותר ופעם זה יותר) – זה מסביר שבשרש הם אחד. יחס בין חכמה לבינה זה זמן ומקום – כאן כל מדרגות ה-י הם בחינת חכמה. שעה יוצא יסוד ורגע זה מלכות. "אין אדם שאין לו שעה" זה השעה בה הוא צדיק יסוד עולם, ובשביל שעה זו כדאי לרדת לעולם – בשביל שעה זו של התרוממות. כל שעה ורגע צריך לתקן את הברית. בעצם, במושג רגע שני רגעים – "רגע כמימרא" (כמו "תוך כדי דבור") ו"כהרף עין".- הוא מדבר על "רגע כמימרא" כי אם היה מדבר על "רגע כהרף עין", היה צריך להיות מדרגה של "חלק" באמצע. הסדר משעה לרגע זה הסדר של "בשעתא חדא וברגעא חדא". זה וודאי רגע שנתפס, בניגוד לרגע ש"כהרף עין" – מספיק כדי לרהר בתשובה ולהיות צדיק גמור. גם כך יתכן "אין רגע בלא פגע" כי נוגע. עוד מדרגה, "כהרף עין" ש"תשועת ה' כהרף עין" – זה איזה נעוץ סופן בתחילתן ועוד למעלה מזה. הרגע של "אין רגע בלי פגע" זה הרגע של בלעם – ה"ואל זעם בכל יום". תוס' אומר שהיה לומר "למך" – אך לא היה כלל, וזה הפכו ל"ברוך" בכל הזמן לא היה כללים. חלק זה שיעור של תורה בשעה – זה נשימה (יש חי נשמות לדקה). חלק זה שלש שניות ושליש. רגע זה לחלק את זה ל-76 – יוצא שיש כעשים ושתים רגעים בשינה. זה אחיזת עינים = העין כבר לא יכול הלהבחין (בזה תלוי סרט, שהזמן בין תמונה לתמונה הוא רגע). אחרי חשוב זה במצלמה, גבשיל לעשות צילום – זמן פתיחת הצמצם – זה הרף עין. פשוט שברגע של ההרף אין אי אפשר לומר כלום. על דר ך שחרטומים לא שולטים  בבריה פחותה משעורה. אם יש זמן הכי קטן אין לןהם תפיסה. כך חמץ אסור, אך רק מה שנ תפס בתודע האנושית.

זה שחמשה "כה" קשור לבינה זה מובהק – הצלחה, שמחה, גילה, מעלה שאון. מובן ש"שאון" כל הסוד זה "לפני שבר גאוה".

לגבי הסתלקות הצדיק: דומה לכך שאחרי שצדיק ממשיך ענין לעולם כל אחד יכול לומר אותו. אותו עקרון, שאחד עובד קשה ואחר כך זה נעשה מובן מאליו. לכן לא יכול להיות סיפוק ממה שאמרת, כי ברגע שאמרת זה מובן מאליו, וחייבים שיעור חדש.

עוד ענין לגבי יחוד איש ואשה: איש הוא זכר, לשון זכרון, ואשה מעלמא דנשיו. לפי זה תמיד יש יחוד זכרון ושכחה. כתוב שרק על מת נכרתה ברית שישכח מן הלב, בניגוד לחי ונדמה שמת, כפי שנלמד מיוסף. בשביל שעבודת הצדיק תוכל להיות מודעות טבעית חייב להשכח, וזה מעלת השכחה. לפי זה, זה הצד הנקבי של הצדיק – נקב זה כמו חלל. ההסתלקות שלו זה שהוא מתגלגל כנקבה. שאשה תתגלגל באיש זה ברסלב – שדברים שהיו מובנים מאליהם נהפכים לחידוש נפלא – לכן בחב"ד קרו לברסלב "נשים חרדיות". כשזכר מתגלגל בנקבה – כשהצדיק מתגלגל בכנסת ישראל – זה שהחידוש נהפך למודעות טבעית. זה משהו מאד חשוב לגבי תשובה על פגם הברית: יש שני סוגי תשובה – כמו שבכל יום כיפור צריך להתוודות מחדש ולחזור מחדש, כמו בתניא שאם פתאום לא הולך צריך תשובה עוד הפעם על מה שכבר עשית תשובה, עוד הפעם להוציא מהפח את כל העבירות. זו עבודה של זכר – להיות כל הזמן מוכן לזכור את העבירות. יש דרך אחרת, תשובה של נשים, שחזרתי בתשובה שלמה כששכחתי מהעבירה – שכחתי מפגם הברית, מכל השטויות שעשיתי בגיל הטפש עשרה. זה תשובה שהתקבלה, כי "ה' צלך" ואם אתה שכחת מהעבירה גם ה' שכח. השכחה זה שהתשובה נקלטה ברחם האשה (כמו שכאשר רושמים את השיעור במחשב, אפשר לשכוח ממנו, ואז זה מתפתח בצורה טבעית של מודעות טבעית). זה גם המושג "פת בסלו" בחז"ל – שאז האדם יכול לשכוח מהתאוה. כל זיווג זה תיקון הברית – אצל האיש יש הזכרון והתשובה והאשה משכיחה את זה. התיקון האמיתי של הזיוג שהאיש מקיים את הפסוק בקהלת "זכור אלקיך בימי בחורותיך" – לא זוכר את החטא אלא את ה' – והאשה זה שהוא שוכח מעצמו. תכלית התשובה שאדם שוכח מעצמו לגמרי, לא רק מהחטא. אז מגיע לכלות הנפש – שכחה מעצמו – שזה וודאי התשובה הכי שלמה. עבודת הזכר לעבור מ"וחטאתי נגדי תמיד" ל"שויתי הוי' לנגדי תמיד". עד שמרוב כלות הנפש תשכח מעצמך, ונעשים ביחד "בשר אחד" – שבאופן טבעי, ללא מאמץ (ללא קישוי, ש"אין קישוי אלא לדעת" במאמץ לזכור) יש רק ה'. כשהאבר מת זה כמו הסתלקות הצדיק, וזכרון זה מתחבר עם ה"אתבסמת נוקבא" – שאני עצמי שכחתי כל חטאי, ומה שנמצא זה רק ה'. כמו שמתארים אברהם ושרה במערת המכפלה, שהם 'מבוסמים', זה כמו אחרי זיווג. אז זכירת ה' נעשית טבעית, ושכחת עצמי זה כבר אחרי השכחה – יותר טבעי מטבעי (לא רק "מודעות טבעית" אלא "טבעיות" – ללא מודעות בכלל). מודעות טבעית לאלקות, ואילו טבעיות ביחס לעצמו (שהכל פועל בטבע, ללא מודעות, עד ששוכח עצמו לגמרי). אפשר לומר שזה הזיווג בימות המודעות הטבעית – שהמודעות הטביעת מזדווגת עם הטבעיות. מודעות טבעית טבע בעצם = נ פעמים הוי' (שער ה-נ).