"היום הוי' נראה אליכם"

י"ז אד"ש תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי שמיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

שמחת ה' בעבודת בעלי היצר הרע

מפסוקי הצווי על קרבנות היום השמיני, "קח לך עגל וגו' קחו שעיר עזים וגו' כי היום הוי' נראה אליכם"[ב], לומד רבי לוי יצחק מברדיטשוב[ג] כי קרבנות אלו לא נזקקו לארבעת ימי הביקור ממום שנדרשים בשאר הקרבנות (החל מפסח מצרים)[ד]. הוא מסביר כי כשאדם מביא קרבן לצורך כפרה בעצם מן הראוי היה שיקריב את עצמו, ובארבעת ימי הכפרה הוא מוציא את הבהמה מארבעת יסודותיה הבהמיים כדי שתוכל להחשב כאדם עצמו. אמנם, קרבנות "יום השמיני"[ה] לא באו לשם כפרה, "כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון", וענינם היה רק שמחה[ו] לפני ה' השוכן בישראל ("ושכנתי בתוכם"[ז]) מתוך אהבתו אליהם ושמחתו בהם – ולכן לא נדרשו ימי הביקור.

כהקדמה לכך מאריך רבי לוי יצחק להסביר כי שמחת הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[ח], היא בשמחה שהם גורמים לה' בעבודתם. שמחת ה' ותענוגו הם בעבודת האדם דווקא, קרוץ החומר ובעל היצר הרע, הזובח לה' את יצרו. כך הוא מפרש "שוש אשיש בהוי'"[ט] – "'שוש', כלומר שאני 'שוש' בשמחה רבה מחמת 'אשיש בהוי'', שאני מביא שמחה בה', בשביל זה אני שמח שמחה רבה, שזכיתי לכך להביא חדוה להשם יתברך, קרוץ מחומר כמוני ישמח את הבורא אשר מלכותו בכל משלה". כלומר, דווקא עם היצר הרע שלי אני משמח את ה'[י] – והדבר גורם לי שמחה אדירה. על עובד ה' לכוון שעבודתו תהיה "תפארת לעושיה", עבודה שמפארת ומענגת את ה' עושיו, והרי "תפארת לו [יתברך] מן האדם [התחתון דווקא]". זו גם הסבה למעלת בעלי התשובה על הצדיקים[יא] – התענוג הוא במי שגובר על יצרו הרע הממשי והפעיל יותר מבצדיק גמור שכבר נפטר מיצרו הרע.

לכן, הוא מסיים, מעלת הצדיק והשראת השכינה עליו הן דווקא על ידי "זכותא דציבורא" – התמסרותו לקרב לה' גם את הרשעים (בניגוד לפרישתו לעבוד את ה' בפני עצמו, כצדיק גמור בלבד). העיקר הוא שהצדיק יתמסר לצבור, המורכב מצדיקים, בינונים ורשעים[יב], מתוך הזדהות עם כולם. הצבור שלם רק כשכלול בו ריח הניחוח של הרשעים המתקרבים לה', כשם שבעבודת הקטרת נכלל גם הריח הרע של החלבנה[יג] (בסוד "ריח בגדיו"[יד]-"בוגדיו"[טו], המטונפים בבגידה של פגם הברית[טז]), ומתוך כך זוכים להשראת השכינה – "ויבא משה ואהרן אל אֹהל מועד ['ללמדו על מעשה הקטרת'] ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד הוי' אל כל העם"[יז] (זאת, כפי שמסביר רבי לוי יצחק, בניגוד להתנשאות-התבדלות של אהרן שרמוזה ב"וישא אהרן את ידו" בפסוק הקודם, שגרמה לו ירידה מזכות הציבור, "וירד מעשֹת החטאת וגו'"[יח]). כשמצרפים לערך הפסוק הזה (2157) את ערכה של כל ברכת כהנים (2718) מקבלים אהבה פעמים שלמה (4875) – העיקר הוא לברך את העם באהבה שלמה וכך להתחבר לגמרי לכל הצבור ולזכות להשראת שכינה.

גילוי מידי על ידי עבודת התשובה בשמחה

עולה כי על ידי התמסרות הצדיק-המנהיג לצבור הוא זוכה בעצמו למעלת בעלי התשובה, בסוד "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[יט]. משיח אומר שיבוא "היום"[כ] – ביאת המשיח לא תלויה בתודעת-כפרה, הלוקחת זמן של התעלות ויציאה מהבהמיות (ארבעת ימי הביקור), אלא בתודעת-שמחה של ה' בנו (ושלנו בשמחתו שאנו גורמים לו), תודעת-תשובה המתחוללת "בשעתא חדא וברגעא חדא"[כא] וממילא "היום הוי' נראה אליכם". ראית ה' בכל יום היא על ידי דעת, התקשרות ויחוד עם ה'[כב] – "אתה הראת לדעת"[כג] (והרמז: "כי היום הוי' נראה אליכם" עולה דעת!).

זו עבודת בעל התשובה האמתי, שמטרתו רק לשמח את ה' – הוא לא מרגיש שעליו להתעלות מטבע הרשעות-הבהמיות שלו כהכנה לכך שיוכל לעבוד את ה', אלא כפי שהוא לשחוט את יצרו לה' ובכך לעבוד את ה' מיד ("היום"). עיקר עבודה זו הוא כוונת-אמירת "ושחט אֹתו", את עצמו, המעוררת את זכרון עבודת יצחק ומדביקה בה' מיד גם את מי שרגע קודם היה בגדר עכו"ם[כד] (שהרי אין הדברים תלויים אלא בכוונת-מחשבת הלב, ו"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[כה] בשעתא חדא וברגעא חדא). ורמז: "ושחט אֹתו"[כו] עולה י פעמים חכמה[כז] – החדרת בטול במציאות (פנימיות החכמה) בכל י כוחות הנפש, המזכה בראיית אלקות ב'מהירות האור' (גם הראיה שייכת לחכמה, כנודע[כח]).

ואכן, בפסוקי היום השמיני ישנם ארבעה פסוקי ראיה (שהם בעצמם כנגד-במקום ארבעת ימי הביקור שחסרים כאן) – שנים בהבטחה לעתיד (בסוד י-ה), "כי היום הוי' נראה אליכם" ו"וירא אליכם כבוד הוי'", ושנים כמימוש בפועל (בסוד ו-ה), "וירא כבוד הוי' אל כל העם" ו"וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". סכום כל הביטויים[כט] (2392) הוא פחד פעמים הוי', העולה ד פעמים (ממוצע כל ביטוי) חדוה פעמים הוי' – רמז לחדוה ("וירנו") ולפחד ("ויפלו על פניהם") שיש בגילוי ה' באופן של ראיה (ראיה אותיות יראה), הגילוי לו נזכה שוב בשמחת הגאולה – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[ל].