סודות לוי-יצחק

בע"ה

מוצאי ח"י ניסן תשפ"ב – כפר חב"ד

שידור חי – הקבלת פני רבו (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו שאמיל.

לוי יצחק

מועדים לשמחה. היום – ח"י ניסן – יום ההולדת של רבי לוי'ק, אבא של הרבי, וגם יום הברית של הרבי, קשר מובהק בין האב לבן. ביום הראשון של החג[ב] דברנו על "ברוך המקום", שכנגד ה"בן חכם" של ליל הסדר[ג]. הסברנו שזהו סוד המקום, "לית אתר פנוי מיניה"[ד], ההכרה שאין שום מקום חוץ ממנו ואין חוץ ממנו בכלל, שאי אפשר לצאת חוץ ממנו, הקב"ה, אנחנו תמיד בתוך הקב"ה וממילא אנחנו חלק מהקב"ה, וזו בעצם התודעה של הבן החכם.

עשינו גימטריא, ידועה אצלנו, ש-מקום פלוס חכם שוה "עוד יוסף חי"[ה]. מה שלא אמרנו, שחכה לעכשיו, שאותו מספר – 254, הגימטריא של מקום-חכם – שוה גם בדיוק השם של בעל יום ההולדת של היום, לוי-יצחק, עם כל הרמזים שהוא עצמו כותב לגבי השם שלו[ו]. ביחס לחג הפסח, השם לוי והשם יצחק – עם כל הגבורות שבהם (כפי שהוא מסביר) – רומזים למצוות המיוחדות של החג. מצד אחד, מצוות החג והשמות לוי ויצחק הם גבורות, אבל מצד שני בפסח הכל מוקף בחסד גדול[ז]. שוב, לוי-יצחק שוה חכם ועוד מקום, שוה "עוד יוסף חי", שוה צחֹק אחד גדול.

לצייר את שרה בפסח

המספר 254 הוא זוגי, כך שהוא מתחלק לשנים – פעמיים 127. 127, מספר ראשוני, הוא מספר מאד חשוב בתורה – מספר חיי שרה אמנו, שחיה מאה ועשרים ושבע שנים. אחר כך הוא חוזר אצל הנכדה שלה, אסתר המלכה, שמלכה על מאה עשרים ושבע מדינות[ח]. בחכמת המספר, 127 הוא 'מספר שבת'[ט] – זהו מספר השבת השביעי, המיוחד, "כל השביעין חביבין"[י].

127 הוא בעצם ממוצע שני השמות, לוי יצחק. זהו קשר בין לוי יצחק לשרה. ברור ששרה קשורה ליצחק אבינו, היא אומרת "צחֹק עשה לי אלהים"[יא]. אותו 'צחֹק אחד גדול', הוא בעצם הצחוק של שרה אמנו, "צחֹק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". כנראה הצחוק הזה בא לידי ביטוי בלידת יצחק בחג הפסח[יב]. לא יודע אם דברנו על זה פעם, אבל צריך לצייר דווקא בחג הזה את שרה אמנו, היהודיה הראשונה, צוחקת בלידת הבן הנסי שלה, שנולד בנסי נסים של חדש ניסן[יג], ואז "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". זהו סוד לוי-יצחק.

לוי-יצחק ושיר השירים

ידוע שבחג הפסח אנחנו קוראים את מגלת שיר השירים, שיר האהבה בין החתן העליון, הקב"ה, והכלה, כנסת ישראל. אנחנו, הכלה, שרים את שיר השירים משני הצדדים – פרקים של שבח הכלה את החתן ופרקים של שבח החתן את הכלה. ככה מתחברים, על ידי שכל אחד שר לשני.

הקשר הזה הוא בפירוש גם משמעות השם לוי-יצחק. השגחה מיוחדת, שהשם לוי הוא על שם "הפעם ילוה אישי אלי"[יד] והשם יצחק הוא "יצחק מצחק את רבקה אשתו"[טו]. לאחרונה הסברנו[טז] שעיקר מדת יצחק אבינו היא לאו דווקא היראה שלו, ה"פחד יצחק"[יז], אלא עיקר יצחק – כשמו כן הוא – הוא הצחוק שלו, השמחה שלו.

עיקר השמחה הוא שמחת חתן וכלה, כמו שהבעל שם טוב מדגיש באגרת הקדש שלו[יח], אגרת של משיח, שכל העולם הזה נברא בשביל שמחת חתן וכלה. החתן וכלה הם יצחק ורבקה[יט], שמצד אחד הם גבורות, אבל עוד פעם, החסד אצלם, האהבה אצלם, היא האהבה הכי גדולה ועצמית שיש בתורה בין איש ואשה. הביטוי של האהבה והקשר הוא צחוק – "יצחק מצחק". אם כן, יש "הפעם ילוה אישי אלי", לוי, ו"יצחק מצחק את רבקה אשתו", יצחק. ביחד הכל 'צחֹק אחד גדול', השם לוי-יצחק, שהוא, שוב, תודעת המקום – שאין חוץ ממנו ושאני חלק מזה, תודעת החכם של ליל הסדר, ה"בן חכם".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב על אהבת פסח

אבא של הרבי נקרא על שם רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, מליץ היושר של עם ישראל. רבי לוי יצחק כל-כולו חסד, אהבת ישראל ומסירות נפש עבור עם ישראל – ודווקא הוא נקרא בשם המיוחד לוי-יצחק, שם של גבורות. אלה גבורות שהן בעצם התגברות החסדים והאהבה.

אחת התורות העיקריות שלו[כ] היא שיש לחג שלנו שני שמות – חג הפסח וחג המצות. כל שם הוא שבח בין החתן והכלה, אחד שבח הכלה לחתן והשני שבח החתן לכלה, ממש הסיפור של שיר השירים. אנחנו קוראים לחג פסח ובכך משבחים את ה' על "ופסח הוי' על הפתח"[כא], שהציל אותנו – משבחים את החתן. זהו השם שאנחנו משתמשים בו. אבל החתן, הקב"ה, קורא לו "חג המצות"[כב] ובכך משבח אותנו – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[כג], שעזבנו את הכל בלי צדה לדרך[כד] ויצאנו למדבר שממה מתוך אמונה. המצה היא "מיכלא דמהימנותא"[כה] – מאכל שגם ובעיקר מראה את האמונה שלנו ביציאת מצרים, שאנחנו מאמינים בה' שיפרנס אותנו וידאג לכל צרכינו, וכך אנחנו יוצאים אל הבלתי-ידוע, "אני אמרתי לשכן בערפל"[כו], לאי-וודאות[כז]. כל יציאת מצרים היא לצאת לאי-ודאות מתוך אמונה פשוטה בקב"ה והדבר בא לידי ביטוי במצה. זו המשמעות של השם "חג המצות", ככה הוא מסביר, ולכן התורה, שהיא הקב"ה, קוראת לחג "חג המצות".

החתן משבח ומהלל אותנו, הכלה, בתורה שלו בשם "חג המצות" ואילו הכלה מהללת את החתן שלה בשם "חג הפסח". זו אחת התורות הידועות והמפורסמות של רבי לוי-יצחק, על שמו נקרא רבי לוי'ק, אבא של הרבי, ומצוה להזכיר אותו בחג הפסח.

"רחום" – סוד גזרה שוה

מה עוד שוה בגימטריא את אותו מספר, לוי-יצחק (254)? יש כמה דברים חשובים, פשוטים: אחד מהם הוא המדה השניה של יג מדות הרחמים. לפי הזהר[כח] והאריז"ל[כט] יג מדות הרחמים מתחילות "אל רחום וחנון"[ל]. אחרי שם "אל", שם ה', שגם צריך לימוד מיוחד להוכיח שהוא מדת הרחמים – כפי שמביא רש"י[לא] – המדה המפורשת והמיוחדת של הרחמים, שנקראת על שם הרחמים, שהיא גופא רחמים, היא מדת "רחום", שנחשבת המדה שניה. "רחום" שוה לוי-יצחק – שוה 'צחֹק אחד גדול', "עוד יוסף חי", אבל לעניננו זה לוי-יצחק.

על "רחום" יש ווארט מפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, שמביא[לב] בשם רבו המגיד ממעזריטש, ש-יג מדות הרחמים הן כנגד יג מדות שהתורה נדרשת בהן[לג]. המדה הראשונה, "קל וחומר", נקראת "דין" – היא דין שאדם דן גם מעצמו, מכח השכל שלו, מדה שמובנת ונתפסת בשכל האנושי. מדת "קל וחומר" היא כנגד שם "אל", המדה הראשונה – כמו בפסוק "אל נא רפא נא לה"[לד], ששם יש קל וחומר[לה]. אבל המדה השניה, שהיא עיקר החידוש ועל שמה נקראו כל יג מדות הרחמים, "רחום" (שעולה לוי-יצחק), היא כנגד המדה השניה שהתורה נדרשת בה, "גזרה שוה". גזרה שוה אדם לא דן מעצמו אלא צריך לקבל איש מפי איש עד משה רבינו[לו]. למה? גזרה שוה היא תיקון כח המדמה, כך אנחנו מסבירים[לז], ולתיקון כח המדמה צריך קשר מיוחד עם משה רבינו, שבעצם מעל המדמה. מדמה הוא כמו שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", ב-כ הדמיון, למעליותא, אבל "מוסיף עליהם משה"[לח] שהוא ורק הוא מנבא באספקלריא המאירה[לט], דברים ברורים להדיא, לגמרי, ומכח "זה הדבר אשר צוה הוי'"[מ] הוא מתקן בשרש, בנפש, את כח המדמה, שגם ישמש בתכלית הבירור והאמת הצרופה, האמת לאמתו, של דימוי מילתא למילתא, מלה למלה, ואז זו מדה שהתורה נדרשת בה, "תורת אמת"[מא] ו"תורת חיים"[מב]. שוב, המדה השניה, כנגד "רחום", היא גזרה שוה.

אם כן, יש משהו מיוחד היום שצריך לחשוב על המדה הזו, התיקון של גזרה שוה. גזרה שוה גם אומרת שאנחנו, עם ישראל, גזרה שוה אחת גדולה – כולנו אותו דבר. כל אחד הוא אחרת, אבל גם כל אחד דומה. במה הוא דומה? שהוא מאמין[מג] – ב"מיכלא דמהימנותא", שהוא גם "מיכלא דאסוותא"^{כו???מקושרת} – הוא מאמין בקב"ה, מאמין ויוצא למדבר, ושם הוא עתיד, בזכות האמונה שלו וההליכה שלו אחרי ה', לקבל את התורה מסיני, עם כל המדות של התורה, אבל עם דגש על המדה המיוחדת של "רחום". "רחום" אומר שמה ששוה ומשוה אותנו, את כל נשמות עם ישראל – ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[מד], כל נשמה היא אות בתורת חיים, עם כל המדות ובעיקר עם המדה הזו של גזרה שוה – הגזרה שוה האמתית שלנו היא ה"רחום" שלנו, שכולנו רחמנים. יש שלשה סימנים – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים[מה] – אבל העיקר שכולל את הכל הוא ה"רחמנים". ה"רחום" הוא הגזרה שוה שלנו – שכולנו בבחינת "רחום".

"עני ורֹכב על חמור"

איך הגענו לכל זה? מהגימטריא ש"רחום" שוה לוי-יצחק – לוי-יצחק הוא "רחום", עם הדרוש של המגיד ש"רחום" כנגד מדת גזרה שוה. אבל אפשר לקחת את המלה רחום, לצרף אותה בצירוף אחר ולקבל עוד מלה ידועה ופשוטה – חמור.

מה הקשר? איפה כתוב חמור? יש גם חמור אבי שכם[מו], אחד שקוראים לו חמור בתורה, שקשור למעשה של דינה. אבל סתם כשאומרים חמור, למעליותא, חושבים, בצדק, על חמור אחד מיוחד, שאנחנו אוהבים אותו מאד ומחכים לבואו – החמור של מלך המשיח. כתוב בפירוש ש"הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עיר בן אתֹנות"[מז].

בפסוק הזה בזכריה, שקשור גם לזמן הפסח, "זמן חרותנו", יש למלך המשיח כמה שמות. קודם כתוב בו "הנה מלכך יבוא לך". סדר מענין בפסוק, אחרי שהוא מלך, "מלכך", הוא מתגלה כ"צדיק ונושע" – צדיק שזקוק לישועה, אבל הוא נושע[מח] – ובסוף הוא פתאום "עני". הייתי חושב שהסדר צריך להיות הפוך – קודם שיהיה עני, אחר כך צדיק ובסוף שיהיה מלך. אבל לא, הסדר הוא "מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור". כשהוא מגיע להיות עני הוא רוכב על חמור. הר"ת הם עצם למפרע – עני-צדיק-מלך (כמו הסדר שאמרנו בהוה-אמינא). מלך-צדיק-עני עולה 424 – משיח בן דוד בדיוק, גימטריא מאד יפה. זהו הגדר העצמי, העצם של משיח בן דוד, שהוא מלך וצדיק ועני.

כאשר הוא עני, הוא לא סתם עני אלא "עני ורכב על חמור". שם כתוב חמור מלא. יש בתנ"ך גם חמור בלי ו, אבל בפסוק הזה ה"חמור" כתוב מלא, שוה לוי-יצחק. כלומר, יש משהו בשם לוי-יצחק – ששוה גם "עוד יוסף חי" וכו', כל מה שדברנו – שהוא ה"חמור" המלא, המפואר, של מלך המשיח. הוא רוכב על אותו חמור ועל עיר בן אתונות, שיש גם בזה רמזי-רמזים מופלאים ביותר.

ידוע שרב יוסף, בגימטריא משיח, השתוקק לשבת בצל הצואה של חמורו של מלך המשיח[מט]. יש הרבה-הרבה דרושים על כל הדרגות של אותו חמור[נ], אבל הווארט הוא – כנראה שייך להיום, חג הפסח בכלל והיום הזה, ח"י ניסן, יום ההולדת של רבי לוי'ק בפרט – שהחמור של מלך המשיח הוא תיקון החומריות, כך מוסבר בחסידות[נא]. אנחנו כאן, בעולם החומר, ועולם החומר הוא לא סתם, לא בדיעבד – הוא לכתחילה, ה' רוצה שנהיה פה, בחומר, ונזכך את החומר, את החמור, שהמשיח יוכל לרכב עליו. לא רק לקחת אותו, כמו אברהם אבינו[נב] ומשה רבינו[נג], אלא ממש לרכב עליו[נד]. המשיח הוא "עני", עני בדעת[נה], שיודע כמה הוא רחוק מלדעת את ה'. מה הוא צריך בשביל כן לדעת את ה' ולצאת מהעניות שלו? לזכך את החומריות שלו, החומר של העולם – להיות "ורֹכב על חמור". זהו התפקיד של פסח, של אכילת מצות – הכל בשביל לזכך את החומר. זהו התפקיד של לוי-יצחק, אותו חמור של מלך המשיח, חמור מלא.

"ברוך הוי'"

מה עוד שוה המספר לוי-יצחק, חוץ מ"רחום" שהוא חמור? יש הרבה ביטויים. אחד מהם, הכי נפוץ בתנ"ך, הוא "ברוך הוי'". יש בחומש חמש פעמים "ברוך הוי'"[נו] ובשאר ספרי הנ"ך עוד כב פעמים[נז] – סך הכל זך פעמים, בחלוקה ל-5 ו-22. הכי מפורסם שאמר "ברוך הוי'" הוא יתרו, שעד שאמר "ברוך הוי'" התורה לא יכלה להנתן לעם ישראל[נח]. הוא צריך לבוא ולומר "ברוך הוי'", שהוא לוי-יצחק, "רחום", גזרה שוה, תיקון כח המדמה אצל יתרו. אז הוא מייתר פרשה בתורה[נט], "ואתה תחזה"[ס], ובכלל הוא מגלה[סא] את "יתרון האור מן החשך"[סב] דווקא, מתוך החשך, סוד ביאת משיח, כידוע[סג], וגם מה שמשיח רוכב על חמור.

אם כן, "ברוך הוי'" שוה לוי-יצחק, שם אבא של הרבי, השם של בעל הקדושת לוי. זהו יום שכל אחד צריך לומר ברוך ה'. ידוע[סד] שהבעל שם טוב מאד שבח את ה"ברוך ה'" הפשוט של היהודי הפשוט. זו אחת מהתורות על היהודי הפשוט של מורנו הבעל שם טוב. מיהו יהודי פשוט? אחד שאומר בפשטות, בטבעיות, ברוך ה' על כל דבר. ואז "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"[סה] – הקב"ה, שהוא קדוש ונבדל בעצם, יושב, נמשך ומתגלה, על ידי "תהלות ישראל", ה"ברוך ה'" של היהודי הפשוט.

בשתי המלים האלה, "ברוך הוי'", יש עוד רמז יפהפה. כל מלה עם ארבע אותיות, אז אפשר לעשות הכאה פרטית – ב פעמים י (20), ר פעמים ה (1000), ו פעמים ו (36), ך פעמים ה (100) – סה"כ 1156, מספר מושלם, כי הוא ריבוע מדויק, 34 ברבוע. אם נחלק ל-4, ממוצע 4 הפעולות, עולה טוב ברבוע. הערך הממוצע של כל פעולת הכאה כאן הוא טוב ברבוע, שתי המלים – השניה והשלישית של מעשה בראשית – "ברא אלהים"[סו]. זהו רמז יפה של הביטוי "ברוך הוי'".

סיכום

אם כן, יש לנו יום שאומר "ברוך הוי'" ושאומר "רחום" ושאומר חמור של מלך המשיח, עם כל הכוונות, וזה לוי-יצחק. אמרנו שהערך הממוצע של שני השמות לוי-יצחק הוא 127, חיי שרה. יש מה שנקרא 'כנף' – המרחק מ-לוי ל-127 והמרחק מ-127 ל-יצחק. אם תעשו חשבון תראו שהכנפים כאן הן אנכי – "אנכי אנכי"[סז]. אנכי הוא גם שלמות, 9 ברבוע, וכשמו כן הוא – גילוי העצמות של ה'. אנכי-לוי שוה 127 וכשמוסיפים עוד אנכי שוה יצחק. זהו עוד רמז חשוב, שה'כנפים' כאן הם "אנכי אנכי".

עד כאן דברנו על רמזי לוי-יצחק. לוי-יצחק ר"ת "לי" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[סח], חיים נצחיים. אלה ראשי התיבות של השם המיוחד הזה, לוי-יצחק.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מצוות הפסח הפרטיות הן גבורות אך הן מוקפות בחסד הגדול של פסח.
• בפסח יש לצייר את שרה השמחה-צוחקת בלידת יצחק.
• אהבת החתן והכלה רמוזה בשמות לוי ("הפעם ילוה אישי אלי") יצחק ("יצחק מצחק את רבקה אשתו").
• יציאת מצרים היא יציאה אל הלא-נודע מתוך אמונה גמורה בה'.
• גזרה שוה היא תיקון כח המדמה, המצריך קשר למשה רבינו שהתנבא ב"זה".
• הגזרה שוה בין כל היהודים היא שכולנו מאמינים ורחמנים.
• משיח בן דוד הוא מלך-צדיק-עני – "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור".
• תכלית בריאת עולם החומר היא זיכוכו – שיהפוך חמור למלך המשיח.
• יהודי פשוט הוא האומר בטבעיות "ברוך הוי'" על כל דבר.