ב"ה

דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה

הרב יצחק גינזבורג

מתוך קובץ "והוא יגאלנו" – ג' מנחם אב תשנ"ד

בד"ה ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך וגו', המאמר האחרון שהגיה הרבי לקראת פורים קטן תשנ"ב וחילקו לכאו"א, אשר בבחינה מסוימת זהו המסר וההוראה האחרונה שזכינו לקבל מהרבי לע"ע (יזכנו השי"ת לשמוע במהרה מפיו תורה חדשה), מבאר הרבי מהו ענינו המיוחד של עבודת דורנו.

נקודת הביאור: תפקידו של משה רבינו רעיא מהימנא והתפשטותו שבכל דור הוא לגלות את עצם הנשמה שבישראל. ויש בזה כמה בחינות, אך הבחינה האחרונה והמושלמת ביותר – שזוהי עבודתו של נשיא דורנו "היא לגלות את עצם הנשמה כמו שהיא למעלה מהכחות הגלויים שבנפש, לא רק באופן שע"י גילוי זה יתבטלו הכוחות מציורם ומציאותם (כמו שאכן קורה בשעת מס"נ, שזו היתה עבודתו המיוחדת של הדור הקודם) אלא שעצם הנשמה יתגלה ויתבטא בתוך ציורם ומציאותם של הכוחותם הגלויים. הכח לעבודה זו ניתן ע"י משה רבינו, אך העבודה בפועל צריכה להעשות ע"י בני ישראל, מלמטה, דוקא, ודוקא בהיותם במצב של "כתית", כאשר הם שבורים ונדכאים מכך שבזמן ה"גלות" שאין האלקות מאירה בנפשם ובעולם בגילוי, עי"כ מתגלה עצם הנשמה ועד לדרגת עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך ממש – "כתית למאור". ומבאר שזוהי ההוספה שמוסיפים בנ"י במדרגת משה כו', ע"כ תמצית הנקודה שבמאמר הנ"ל.

והנה בעבודה זו בא ליד ביטוי, ובאופן המושלם ביותר, החיבור והאיחוד של עבודת נשיא הדור (גילוי עצם הנשמה מלמעלה למטה) עם עבודת בני דורו (הרצון לגילוי אלקות מלמטה למעלה).

ע"ד שתי התנועות שבעבודה הנ"ל היו עבודת בנ"י במדבר – דורו של משה, ועבודת הדור שנכנסו לארץ – דורו של יהושע. הדור השביעי והדור השמיני. משה שהוא השביעי המשיך את השכינה למטה בארץ (מלמעלה למטה) וכל אנשי דורו זכו ל"לחם מן השמים", ואילו העבודה בדור שלאח"ז היתה כניסת בנ"י לארץ ישראל כיבוש הארץ וישובה, "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" "לחם מן הארץ".

לתוספת ביאור, השביעי בכל מקום הוא מדריגת הפנימי, ואילו השמיני הוא מדריגת המקיף. הפנימי נמשך מלמעלה למטה בדרך של אור ישר ע"י משה רעיא מהימנא בעוד שעצם המקיף נמשך בדרך של אור חוזר – "אסתלק יקרא דקוב"ה" – בכולהו עלמין ע"י העבודה מלמטה למעלה, עבודת בנ"י שבבחינת "כתית למאור".

ולכך הדור השביעי, דורו של משה, דור דעה, עסקו בלימוד התורה – תורת משה, המשכה בפנימיות, מלמעלה למטה. ודורו של יהושע, נכנסו לארץ ועסקו בעיקר בקיום המצוות המעשיות, עבודה מלמטה למעלה.

בין שני דורות אלו היתה חפיפה מסוימת, וכפי שחז"ל מתארים את ה"שבת של דיוזוגי". וע"ד זה מצינו שתי דעות בגמרא בנוגע לכתיבת שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה המתארים את מיתת משה – האם משה כתבם או יהושע. ומכיון שאלו ואלו דא"ח, צ"ל שקיימים יחד שני הענינים והדרגות של משה ויהושע בעת המעבר[1] בין הדורות.

למרות הקשר והחפיפה בין שני הדורות של משה ויהושע לא היה אז איחוד מוחלט ביניהם והם נשארו שני דורות שונים ושני סוני עבודה שונים. לעומת זאת עתה נמצאים אנו בזמן ששני דורות אלו מתחברים ומתאחדים ממש!

וליתר ביאור:

פעמים אין ספור שמענו מהרבי שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות והוא הוא הדור הראשון של הגאולה – הדור השביעי[2] והדור השמיני[3]:

בשנות קבלת הנשיאות במאמר הראשון מבאר הרבי כי תפקידינו בדור השביעי הוא להמשיך את השכינה למטה בארץ. אך לאחר 40 שנה, ביום כ"ח ניסן תשנ"א, הודיע הרבי כי הוא את שלו עשה וכעת נדרש מאתנו – עשו ככל אשר ביכלתכם. רק עתה, לאחר ג' שנים ביום ג' תמוז קלטנו את המסר הנ"ל בצורה הכי חריפה.

כמובן שגם עתה את הכוח לעבודתנו מקבלים אנו מנשיא הדור (כפי שכותב במאמר), אך העבודה היא שלנו וזהו בעצם האיחוד והשלימות של הדור השביעי והשמיני כאחד – דור דור ודורשו (לשון יחיד, וד"ל).

גם בדמותו של משיח עצמו אנו מוצאים את שתי הבחינות הללו של שביעי ושמיני, פנימי ומקיף כאחד:

במסכת סוכה מבואר הענין של שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (שבנבואת מיכה) המיוחד מבין שבעת הרועים הוא מרע"ה – הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, והמיוחד מבין שמונת נסיכי האדם הוא משיח. והוא, משיח, בסוד הדר המלך השמיני של אותם מלכין קדמאין שמלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבנ"י.

על דרך זה מבואר שבבוא משיח, דוד אחרון, יקום גם דוד ראשון, ושניהם יהיו ע"ד קיסר (משיח) ופלגי קיסר (דוד). שניהם יתחברו יחד בסוד שלם וחצי" כמובא בספה"ק. הרבי מסביר בשיחותיו שהמשמעות של קיסר הוא "יוצא דופן"[4], כלומר שהנהגתנו היא למעלה מגדרי הטבע לגמרי, בעוד שדוד הראשון, שהיה שביעי, הוא פלגי קיסר, בהיות הנהגתו שייכת (באופן חלקי עכ"פ) לטבע.

כמו כן מוצאים אנו במשיח גופא את שתי הבחינות של רב ומלך. רב, ענינו ללמד ולהחדיר בתלמידיו השפעה פנימית, ואילו מלך, השפעתו על עמו היא באופן של אור מקיף.

והנה במשיח נכללות שתי הבחינות של משה "הוא גואל אחרון" – שענינו הוא להמשיך את השכינה מלמעלה למטה כנ"ל, ומנחם, שמו של מלך המשיח בגימטריא צמח[5] הרומז על עבודת הצמיחה מלמטה למעלה – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

ומענין לענין בנוגע להשוואה שבין הדר למלך המשיח: בסיפור התורה (תורת משה) אודות הדר לא מופיעה מיתתו. בעוד שבנוגע לשבעת המלכים שקדמו לו כתוב "וימלוך... וימת", אצלו מופיע רק "וימלוך הדר וגו'"[6], והנה בסיפור המקביל (אודות מלכי אדום הקדמונים) שבתחילת ספר דברי הימים כן כתוב שהמלך השמיני, הדר (ששם מופיע בשם הדד[7]), אכן מת – "וימת הדד"[8] נמצא שאליבא דמרע"ה הדר לא מת, אך אליבא דעזרא הוא מת. ומוסבר ע"כ בספה"ק שעזרא ידע למשש רק את דופק היד, בעוד שמרע"ה ידע למשש גם את דופק הלב ולכן כאשר נפסק הדפיקו דידה, מבחינתו של עזרא הרי הוא מת, משא"כ מבחינתו של מרע"ה המרגיש עדיין את פעימת הדיפיקו דליבא – לא מת, אלא עודהו חי וקיים.

ההבדל בין ספרו של משה, ספרא רבה דישראל, לספרו של עזרא הסופר הוא שספרו של עזרא היינו דברי הימים, וכשמו כן הוא, ספר קורות הימים והזמנים המתחלפים, תחת להגבלות והגדרות הזמן. [וכך שאר הנביאים, כשרוצים להפנות לחומר היסטורי מפנים לדברי הימים: "הלא המה כתובים על ספר דברי הימים למלכי וגו'"]. משא"כ בנוגע לתורת משה[9] ה"ה למעלה מגדרי הזמן בעצם.

כעין זה מצאנו גם בנוגע ליעקב אבינו ("שמרע"ה הוא פנימיותו, "משה מלגאו ויעקב מלבר"), עליו אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת", דבר שבהשקפה ראשונה הינו תמוה ביותר, שא"כ "בחינם חנטו חנטיא וקברו קברייא וספדו ספדייא"? אלא שנדמה להם שמת (רש"י) [כפי שהרבי מסביר באריכות בלקו"ש ש"פ ויחי תנש"א שע"פ תורת אמת שניהם אמת: באמיתת מציאותו של יעקב גם של חיי הגוף שלו חי היה, אך בכ"ז, מאידך גיסא היו צריכם, ע"פ תורת אמת, לחנוט וכו'].

והנה כאשר מתחילים למנות מאדמוה"ז דורנו הוא הדור השביעי-שמיני אך נהוג גם למנות מהבעש"ט – ראשית התנוצצות אורו של משיח בעולם, אזי דורנו הוא הדור התשיעי-עשירי וכפי שכותב הרבי במאמר האחרון של המשך באתי לגני (תשמ"ח): "[ובפרט צבאות ה' דדורנו זה דור השביעי מאדמוה"ז, ודור התשיעי מהבעש"ט ומיד נעשה דור זה (דור האחרון בהגלות) דור הגאולה, דור העשירי שהולך לקראת משיח צדקנו]" יוצא מזה שדווקא כעת אנחנו במצב של חי בעצם ("ואתם הדבקים .. חיים כולכם היום", פסוק שנאמר לדור שנכנסו לארץ, שלפי ערך הדבקות וההתקשרות בה' ובמשה עבדו כך נמשך לכם החיים), וגם מה שלמעלה מבחי' חי בעצם, בחינת "השם נפשנו בחיים" שע"י זה דווקא – "ולא נתן למוט רגלנו"[10] – "והחי (דור השמיני-עשירי), יתן אל ליבו", ומבחינת החי שבדפיקו דליבא תתפשט החיות בכל האברים – "ליבא פליג לכל שייפין"[11] – אמן.