בע"ה

כינוס לכבודה של רחל אמנו ולמען העצורים והמורחקים המנהליים מבתיהם[1]

מוצאי יא חשון סז – היכלי השמחה, ירושלים

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג

בכי רחל על הפירוד מיעקב

יא חשון הוא יום פטירת רחל אמנו, ואנו מתכנסים כאן לכבוד רחל אמנו, המעוררת עלינו רחמים בדמעותיה.

הנביא ירמיהו אומר:

... קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר הוי' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם.

בפסוק המתאר את בכי רחל יש דיוק, שגם מפרשי הפשט מדייקים – מדוע נאמר "כי איננו", בלשון יחיד, אף שקודם כתוב "בניה", בלשון רבים (וגם אחר כך, בנחמה, ההבטחה היא "ושבו בנים", בלשון רבים)? הפירוש היפה והעמוק של ספר הזהר לכך הוא ש"כי איננו" רומז ליעקב אבינו. רחל לא נקברה עם יעקב, ובנתיים יש ביניהם ריחוק (ריחוק מקום על כל פנים, גם אם לא ריחוק פנימי-נפשי). רחל בוכה על כך שיעקב לא נמצא עמה יחד, ואין הם יכולים לעורר ביחד רחמים רבים על הבנים כדי שהבנים ישובו לגבולם מהרה. רחל אומרת בבכיתה כי היא יודעת שאם בעלה-אישה היה יחד עמה הם היו פועלים מיד את ההתעוררות הנדרשת לגאולת הבנים.

בפעם הראשונה בה פגש יעקב את רחל כתוב "וישק יעקב לרחל וישא את קֹלו ויבך". חז"ל מפרשים כי בכיתו היתה משום "לפי שצפה ברוח הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה", ובספר התניא מבואר על בכיה זו שהיא לעורר רחמים רבים על כל נשמות ישראל שיצאו מזיווגו לרחל (שהרי גם בני לאה והשפחות באו בזכות רחל, עבורה בא יעקב לבית לבן ועבד שם, והיא "עקרת הבית") – "כי רחל היא כנסת ישראל מקור כל הנשמות. ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצילות הוא המעורר רחמים רבים עליה. וישא את קולו למעלה למקור הרחמים העליונים הנק' אב הרחמים ומקורם. ויבך לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל להעלותן מגלותן ולייחדן ביחוד העליון". עוד לפני ש"רחל מבכה" יעקב עצמו בוכה עליה, על פירודם העתידי לאחר החיים הבשריים בעולם הזה, ועל בניהם שיוצאים לגלות. יש ביעקב כח אדיר לעורר רחמים רבים בבכיתו, ועל כך בוכה רחל אשר "מבכה על בניה" ועל כך שיעקב "איננו" עמה כדי לבכות ביחד ובזיווג זה ביניהם לעורר מיד את הגאולה. על אף הפירוד הזה מרגיע ה' את רחל ומבטיח לה "יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם".

לעניננו, גם מה שפה הזכירו בכנס זה כבר – את המצב המאד-לא-רצוי האקטואלי, של הרחקת בעלים מנשותיהם, ישר מתחבר בפשט עם הפירוש הזה של הזהר, שרחל מבכה על הפירוד בין הבעל האוהב והאשה האוהבת. לפעמים מן השמים, וכאן יש שלוחי בשר ודם בעלי בחירה, שמפרידים ומרחיקים אשה מבעלה או בעל מאשתו, ועל הדבר הזה ראוי לבכות – "רחל מבכה על בניה כי איננו [שהבעל לא נמצא איתי, כי אם הבעל היה איתי ביחד הבנים היו בסדר – היינו מעוררים עליהם רחמים רבים בשמים, וגם מדריכים אותם בדרך הישרה, בדרך ה']".

עוד רמז יפה: הפעם הראשונה שכתוב בתורה המלה "איננו" זה אצל חנוך – "ואיננו כי לקח אותו האלהים", הוא לא זכה להשלים את חייו ותיקונו בעולם בגלל הסיבות שמונים חז"ל. אחר כך יש עוד "איננו", כמו ביוסף ועוד, אך יש כלל גדול ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – כדי להבין מילה צריך להתבונן בהופעה הראשונה שלה בתורה, והפעם הראשונה זה חנוך. חנוך הוא צדיק גדול, הדור השביעי מאדם, והראשון עליו נדרש הכלל הידוע לנו "כל השביעין חביבין". משה רבינו הוא הדור השביעי לאברהם אבינו, והוא עיקר "כל השביעין חביבין" – מוריד התורה – אך חנוך הוא הראשון בכך, ואף כתוב בחסידות שחנוך הוא הרבי הרוחני של משה רבינו (לרוב הצדיקים הגדולים יש רבי מיוחד ברוחניות, שמקבלים ממנו, כמו שהבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני). לעניננו, חנוך זה לשון חינוך – "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנו" – ואם חנוך איננו סימן שהחסרון בסדר תולדות אדם, המסורה של האמונה והערכים מדור לדור, הבעיה העיקרית זה שהחינוך איננו. ולמה החינוך איננו? קודם כל בגלל שאין את הנוכחות של האבא והאמא ביחד, שרק ביחד יכולים לחנך את הילדים שלהם בדרך הנכונה, בדרך השלמה, להדגים מה זה לחיות חיים יהודיים מלאים ושלמים, באהבה ובשמחה. שוב, האדם הראשון בתורה ש"איננו" הוא חנוך. אם הוא הרבי של משה רבינו, הרי כל החינוך שלנו זה "זכרו תורת משה עבדי" – אך חנוך איננו, אם החינוך איננו, זה שרש הבעיה. ככה זה היום – היום בעם ישראל החנוך, שרש החינוך, לקוי וחסר. גם על זה רחל מבכה. הזהר אומר שרחל מבכה על בעלה שאיננו איתה ביחד, כדי לעורר רחמים ביחד, והמילה "איננו" רומזת לפעם הראשונה שהיא מופיעה בתורה, אצל חנוך הצדיק, ללמד שהכל מתחיל מזה שחנוך-חינוך איננו, ועוד יותר זה מקבל תוספת תגבורת של בעיתיות כאשר רחל לא קבורה ולא שוכבת ולא נמצאת ליד בעלה. הרי אנחנו יודעים שכל אב היתה לו עבודה אחרת, והעבודה המיוחדת של יעקב ורחל זה נסיון – אברהם עבר עשרה נסיונות, ויצחק עבר נסיונות סביב חפירת בארות (?) – ואצל יעקב הנסיון זה צער גידול בנים, לגדל ילדים כך שתהיה "מטתו שלמה" וילדיו בסוף יתאספו סביב מטתו ויאמרו לו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יעקב מסמל את החינוך של ילדי ישראל, ובשביל לעורר רחמים רבים על עם ישראל צריך איזה בטחון שגם נוכל לחנך את העם שלנו, את הדור הבא שלנו, ברוח ישראל סבא.

כל זה רק להוסיף על מה רחל מבכה – אין לה את בעלה איתה ביחד, ומפני זה חסר גם בשרש הנצח-הנצחיות של עם ישראל, "נצח ישראל", שבנוי על החינוך.

אחרי הקדמה זו, על משמעות הפסוק הזה – "רחל מבכה על בניה כי איננו", נתבונן ונדבר על רמז מאד חשוב בפסוק העיקרי של רחל "רחל מבכה על בניה". מובא שאם מתבוננים בראשי התיבות "רחל מבכה על בניה", ומצרפים את האותיות כדי שיעשה מלה, המלה שיוצאת היא "מערב". מה זה רוצה לומר? יש מאמר חז"ל, שעליו נדבר בעיקר הערב, ש"שכינה במערב". השכינה היא היא שרש נשמת רחל אמנו, והיא במערב – "רחל מבכה על בניה". אם יש תופעה בתורה, ראוי ונכון לבדוק מתי תופעה זו מופיעה פעם ראשונה בתורה הקדושה. למרבית הפלא, פעם ראשונה בתורה בו ארבע תיבות רצופות שראשי התיבות מערב זה מאמר יעקב ליוסף – "ואני בבֹאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבֹא אפרתה", הפסוק המתאר את מקום קבורת רחל בו היא בוכה! יש כד אפשרויות לצרף ארבע אותיות, וכאן ראשי התיבות זה הצירוף הישר. פלאי פלאים שההופעה הראשונה זה הפסוק של פטירת רחל בתורה.

כמה פעמים בתורה עוד תופעה זו של ר"ת מערב? רק עוד פעם אחת בתורה (בכל חלקי התנ"ך בלשה"ק יש סך הכל יג פעמים, ובארמית עוד ג"פ). הפעם הראשונה בפרשת "ויחי" (בה ברכות יעקב לבניו השבטים) והפעם השניה בפרשת "וזאת הברכה" (בה ברכות משה לשבטים – "משה מלגאו ויעקב מלבר") – "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". הפסוק הזה אומר משהו מאד ברור – שיש איזו תכונה, כח רוחני, במערב הזה, אצל רחל אמנו המסמלת את ה"שכינה במערב", הפועל את הענין של "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם". יש בכך שני ענינים: האחד שיש מלך, כפי שני הפירושים – מלך מלכי המלכים הקב"ה, או מלך ישראל בעולם, שבפסוק זה היינו משה רבינו, וכך "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", המשה האחד שבכל דור, שהוא המלך והוא הראוי להיות המשיח של עם ישראל, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". אם יש שני פירושים באותו פסוק יש קשר ביניהם – הקשר בין ה', מלך מלכי המלכים, לבין מלך ישראל רמוז בפסוק של מצות מינוי מלך. זו המצוה הראשונה במצוות הציבור, כאשר ציבור בהלכה זה רק כאשר מקוים "ושבו בנים לגבולם", ועם ישראל שב לארצו, אז יש מצוות המוטלות על "יחד שבטי ישראל" (המצוה המוטלת עלינו היום). שם כתוב "שום תשים עליך מלך", ודורשים את הלשון – כמו בכל פעם שיש צורה של מקור ופועל – כאשר כאן הזהר מפרש "'שום' לעילא 'תשים' לתתא". קודם כל צריך לשים את ה' למלך עלינו למעלה, ואז יש חשק להמחיש זאת למטה במלך ישראל בשר ודם – משה רבינו שבדור. דבר זה בא לידי ביטוי ראשוני בפסוק "ויהי בישרון מלך" על שני פירושיו – צריך קודם כל שעם ישראל יקבל את ה' למלך, ואז לא להסתפק בכך אלא לבטא זאת גם במלך בשר ודם, אשר יביא אותנו עוד יותר לבטול הרצון לה' ולחיים על פי תורת משה בארץ ישראל, לטוב לנו כל הימים לעולם ועד. הדבר השני שבסגולת "שכינה במערב" – אחדות של "יחד שבטי ישראל".

אם כן, יש רק פעמיים בתורה צירוף רצוף של ר"ת מערב – "מתה עלי רחל בארץ" "מלך בהתאסף ראשי עם" – וזה מתקשר לנו ל"רחל מבכה על בניה" בירמיהו. צריך להבין מה כל כך חשוב במערב, מדוע השכינה שם ומדוע אחדות ישראל – "יחד שבטי ישראל" – תלוי דווקא במערב, ששם השכינה מתאחדת. נאמר עוד פסוק מפורסם לנו, שנאמר ליעקב – בעלה של רחל אמנו – כאשר הלך מארץ ישראל לחרן למצוא זיווג (כשה' מכוון ומנחה אותו לרחל). בדרך הוא שכב וחלם על הסולם, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' "והנה הוי' נצב עליו", וה' מבטיח לו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". מאד מענין לבדוק את סדר הרוחות בפסוק זה, בו הוא מובטח שיפרוץ לכל רוחות העולם – שהאור והקדושה שלו, והילדים שלו טועני האור, יגיעו לכל רחבי תבל – דבר הרומז למאמר חז"ל ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". מה שמענין זה הרוח הראשונה – הכל מתחיל מאיזה כיוון ראשוני של עבודה (בסוף צריך להגיע להכל, אבל יש כיוון ראשוני) – מתחיל מ"ופרצת ימה". "ימה" זה מערב – הרוח בו השכינה שורה, המקום של רחל. יש פירוש בקבלה ש"ימה וקדמה וצפונה ונגבה" רומז לארבע הנשים שיעקב כעת עתיד לשאת, כדי להוליד יב שבטי-יה של "מטתו שלמה", ובזכות צער גידול בנים לזכות להעמיד את עם הנצח. הכל מתחיל מרחל – וצריך להבין למה, ומה הקשר ל"שכינה במערב".

נקדים ענין דקדוקי, ש"מערב" מלשון התערבות, כי השמש שוקעת במערב ובעת השקיעה יש ערבוב גוונים, וכל גווני הנפש מתערבים בחויה זו (חויה נפשית) של שקיעת החמה. זה הפשט למה קוראים לרוח זו מערב, על שם הערבוב. זה "ויהי בישרון מלך" – כשהשמש שוקעת – אז "בהתאסף ראשי עם", כל גווני הקשת, כל שבטי עם ישראל (שלכל שבט יש אבן ודגל בגוון מיוחד) מתאספים ומתערבים יחד. זה פשט של "מערב", וגם רחל-השכינה שוכנת כבוד במקום בו מתחברים כל הגוונים – כל התכונות המיוחדות, של כל שבט ושל כל אדם ("כשם אין פרצופיהן דומים זה לזה, כך אין דעותיהן דומות זו לזו", ולכל אחד גוון מיוחד) – המקום שיש בו אחדות ישראל. זה דווקא כאשר השמש שוקעת ימה, במערב, ולשם צריך לפרוץ – "ופרצת ימה".

נפתח את הגמרא במסכת בבא-בתרא ונראה שיש מחלוקת (כמו כל דבר כל עקרון אצלנו, שלא הכל פשוט) – לא כולם סוברים ש"שכינה במערב". יש סוברים ש"שכינה במערב" ויש סוברים ש"שכינה בכל מקום" – זו מחלוקת, ויש נפק"מ ביחס לכיוון התפלה. יש אומרים שאין ענין להתפלל לכיוון ארץ ישראל, כי "שכינה בכל מקום", ויש אומרים שבכניסה לבית המקדש הולכים לכיוון מערב ומכאן ש"שכינה במערב" (מענין לציין שתוספות שם לא סוברים שזה הטעם ל"שכינה במערב", אך בכל אופן יש כזו סברא בחז"ל). חז"ל אומרים בגמרא שרואים זאת בבריאת העולם: כשמסתכלים השמימה רואים שהשמש והירח וכל הכוכבים, כל אחד במסילתו הוא, עולים במזרח ושוקעים במערב, ועל זה יש פסוק (שאומרים כל בקר) "וצבא השמים לך משתחוים" – צבא השמים משתחוה למלך, וכל העולם נברא כך שנקבל חויה זו שכל השמים, כל גרמי השמים, משתחוים לכיוון מערב, ומכיון שלכיוון זה משתחווים לה' ולשכינה סימן ש"שכינה במערב". זה שני טעמים שנזכרים ל"שכינה במערב" – סדר המקדש וסדר הבריאה. אך יש חולקים ואומרים ש"שכינה בכל מקום" שהרי "לית אתר פנוי מיניה" וה' נמצא בכל מקום – מאד מתקבל על הדעת היהודית לומר ש"שכינה בכל מקום" ולא לעשות פרוטקציה לכיוון מסוים ולומר שה' שם. יתר על כן, אם אמרנו שהמעלה המיוחדת של המערב זה הערבוב וה"יתאסף ראשי עם", אז גם מצד זה היה צריך לומר שזה "בכל מקום" – מי שיש לו את התודעה של "לית אתר פנוי מיניה" וה' בכל מקום אז אצלו "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (ההלכה הראשונה בשו"ע), מדת ההשתוות כאשר רואה בכל הגוונים, הפרצופים, הדעות והאופנים אחדות, כי בהכל רואה את ה'. אז לכאורה מתקבל לומר ש"שכינה בכל מקום".

לפני שנמשיך עוד רמז מופלא: אנו אומרים שרחל מזוהה עם המערב, אך "בכל מקום" = רחל! אז לכאורה רחל עצמה נמצאת "בכל מקום" – אם "בכל מקום" עולה רחל, אז עוד יותר קשה מה הענין המיוחד שרחל בוחרת לה את המערב.

בבבא-בתרא הלכה זו לא נאמרה ביחס לכיוון התפלה, אלא ביחס לדיון באיזה רוח של העיר מותר לעשות מפעל שיוצא ממנו ריח לא טוב, כבורסקי. לפי האומר ש"שכינה במערב" אסור לעשות בורסקי במערבה של עיר, כי אתה מזלזל בכיוון המערב לעשות בו משהו שריחו לא טוב. זה בשביל שנבין למה חז"ל נכנסים לדיון זה, כי בחז"ל כל דיון הוא תכליתי – צריך נפק"מ. אפשר ללמוד נפק"מ לגבי כיווני תפלה, אך חז"ל לומדים ממשהו עוד יותר 'מגושם' – האם אפשר לבנות בורסקי בכל מקום, או שיש כיוון יותר מקודש שאסור לשים בו בורסקי (שזו ההלכה). מי החכמים החולקים בנושא זה? מתוך שנבין מי החכמים החולקים בכך נוכל להבין בעומק מה ענין המערב ומה הענין של "בכל מקום" – יש גם תנאים שחולקים בכך, ויש גם אמוראים שחולקים בכך. התנאים שחולקים זה זוג אחד – רבי ישמעאל ורבי עקיבא. אנו יודעים שלרבי עקיבא יש זיקה מיוחדת לרחל, אשתו האהובה והראשונה, ויש בו עצמו אותיות יעקב (עם האות א, הכולל). רבי עקיבא אומר ש"שכינה במערב" ואילו רבי ישמעאל חולק עליו ואומר "שכינה בכל מקום" (ולכן אין ענין מיוחד להמנע מלעשות בורסקי במערבה של עיר, כי כל הצדדים שוים). רבי ישמעאל צדיק ותנא הכי מיוחס – כהן, ויש דעה שכהן גדול – ואילו רבי עקיבא אינו מיוחס אלא בן גרים. כל פעם שיש מחלוקת ביניהם בחז"ל מוסבר בחסידות שזו מחלוקת בין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי תשובה. רבי עקיבא הוא עמוד התווך של תורה שבעל פה (כפי שמשה רבינו עמוד התווך של תורה שבכתב), אם כי לא היה נשיא בדורו בסנהדרין (כי לא היה מיוחס) – בכל זאת הוא המשה רבינו שבדור. לא תמיד הכי מיוחס, ואפילו זה שיש לו את התפקיד הרשמי בבית דין, הוא המשה רבינו – והמקרה הכי מיוחד זה רבי עקיבא, שלא היה נשיא ובית דין, אך היה משה שבדורו, משה של כל תורה שבעל פה. כתוב שבעשרת הרוגי מלכות הוא מכוון כנגד השכינה – עוד יותר חזק שהוא זה שסובר "שכינה במערב", ובו אותיות יעקב הבחיר שבאבות, והוא הנשוי (בגלגול הראשון והשני) לרחל. לעומתו רבי ישמעאל צדיק גדול והכי מיוחס בעם ישראל, וסובר שיהדות זה "לית אתר פנוי מיניה" – "שכינה בכל מקום" (ואדרבה, אם אתה מדבר על רחל – "בכל מקום" עולה רחל).

לומדים שהצדיק נוטה לראות את השכינה בכל מקום. שכינה זה התגלות ה', שרואים שה' שוכן ומתגלה אצלנו למטה בתחתונים, והצדיק נוטה לראות זאת בכל מקום – "לית אתר פנוי מיניה". ואילו הבעל תשובה, שאצל רבי עקיבא הוא המשה שבדור והמשיח שבדור, נוטה לראות את השכינה דווקא במערב. לפני הגלות של עם ישראל רחל היא לא טיפוס בכייני. כתוב שרחל טיפוס מאד שמח וחייכני, ויש אפילו פירוש בחסידות של אחד מגדולי צדיקי החסידות – רבי דוד מלעלוב, תלמיד החוזה מלובלין – האומר שיעקב התאהב ברחל יותר מלאה, כי לאה היתה בכינית ("ועיני לאה רכות"), ואילו רחל היתה טיפוס שמח, ואיש באופן טבעי נמשך לאשה שמחה ואוהב אותה (חוץ מזה שהיא יפה). ווארט מאד חשוב, שאפשר אולי להיות קצת פחות יפה, אך אם שמחים – אם האשה עם חיוך, והחיוך גם נותן הרגשת בטחון לבעל-לאיש – אז האיש מתאהב באשה שמחה. אז רואים שהיסוד של רחל הוא לא לבכות. "מבכה" זה פועל יוצא – זה לא "בוכה" – היא עושה איזה אתכפיא לעצמה לבכות (יעקב בכה, אך היא מבכה, כי הטבע שלה זה שמח – אבל יש גלות ויש צרות לעם ישראל, ובזמן שיש גלות וצרות צריך לבכות, צריך "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו"). אז ה' אומר לה שמותר לה לחזור לטבעה הראשון – "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם". מלמד אותה שאפשר לעשות גם תשובה בשמחה – כמו שלימד הבעל שם טוב. לא קל לעשות תשובה, יש בכך בכי, אבל מלמדים שאפשר לעשות תשובה בשמחה. אפשר לעשות אירועים שמחים גם כשיש אירועים שמחים, ועוד יותר – זה מה שיכול לפעול המתקת הדינים למעלה, שזה מה שרחל רוצה תכל'ס. שוב, רבי ישמעאל הצדיק אומר "שכינה בכל מקום" ורבי עקיבא הבעל תשובה אומר "שכינה בכל מקום".

מחלוקת זו נמשכת בתקופת האמוראים, ושם מחלוקת בין רב ששת ("שכינה בכל מקום") ורבי אבהו ("שכינה במערב"). רבי אבהו אפילו מביא ראיה לדבריו שהשכינה דווקא במערב מכך שהיה מקובל שהיה מקובל לכנות את הצד המערבי "אוריה", ומסביר שלא מלשון אור – אם כי גם היה אפשר לפרש כך – אלא בפירוש של אויר-יה, שזה האויר-הרוח בו שורה השם הקדוש של ה', שם "יה". מי לפניו דבר על השם הקדוש "יה"? רבי עקיבא – "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", שאם זוכים להקים ביחד בית באהבה ושמחה וחינוך נכון בבית לרוח ישראל סבא, אז ה-י של האיש וה-ה של האשה עושה את השם הקדוש "יה" (ואם לא זוכים, אם יש כעסים ופירוד בבית, אז "אש אוכלתן" – ה' לא שורה במקום קטטה, ה-י וה-ה מסתלקות, ואז נשאר רק אש ואש, אש של תאוות או אש של כעס). אם כן, פלא שרבי עקיבא דורש שם "יה" וגם רבי אבהו, ההולך כאן בדרכו בגמרא, דורש את שם "יה" (ונאמר במאמר מוסגר שאף שבתנ"ך אוריה שם של גבר, כאן זה שם מאד יפה לבת). "אוריה" זה הצד המערבי, אויר-יה, אז צריך לומר שיש במערב איזה כח של "שכינה ביניהם". היחוד של המערב זה ברית הנישואין. בקבלה לכל כיוון יש כח – דרום-חסד, צפון-גבורה, מזרח-תפארת, אבל מערב זה יסוד, ורחל-השכינה-המלכות מתייחדת עם המערב. לכן כתוב "שכינה במערב", ושם השראת השכינה בין בני הזוג, ולכן קובלת על "כי איננו" – שהבעל לא נמצא ואין יחוד – וזה הסימן העיקרי של הגלות, שאין קישור בין הבעל והאשה. שהיחוד שבמקום הצדיק-יסוד-עולם, האות-ברית-קדש – ששם היחוד – איננו. לכן אי אפשר להגיע ליחוד והתעוררות רחמים רבים שה' יוציא אותנו מהגלות (וגם כשיושבים בגשמיות בארץ ישראל, אם אין את האחדות ואין התודעה שהמצוה הראשונה המוטלת עלינו למנות מלך, כדי שנוכל אחר כך ללכת בדרך ה', לבנות את בית המקדש ולזכות לכל הגילויים הראשונים של אור ה' בעולם – אבל הכל מתחיל מ"ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם" – אז נמצאים עדיין בגלות).

רבי אבהו אומר ש"שכינה במערב", ולכן זה "אוריה" – אור-יה. שם "יה" גם השרש של "שבטי-יה", הנקראים כך בגלל שנולדו ממצב של "שכינה ביניהם" בין יעקב ונשותיו, כשהכל בנוי על יחוד יעקב ורחל, "עקרת הבית". יעקב עצמו הוא התפארת, אך כתוב "אלה תולדות יעקב יוסף" – וההסבר בקבלה וחסידות שכל התולדות, גם לפני שיוסף נולד, נמשכו בזכות יוסף. יעקב הוא המזרח, אך יוסף הוא המערב-היסוד, ואצלו ובזכותו חיבור יעקב ורחל – חיבור בזכותו נולדים כל שבטי-יה. גם אחרי שנולדו יש צער גידול בנים, זה לא פשוט לגדל ילד, אך בסוף "מטתו שלמה".

רוצים לקבל תחושה מה זה מערב, ולהבין שהמערב לא בא לשלול את ה"בכל מקום". נאמר זאת יותר ברור וממוקד: היות שיש פה שתי דעות, שאחד אומר את השקפת הצדיק ש"שכינה בכל מקום", ואחד אומר את השקפת הבעל תשובה ש"שכינה במערב", אז צריך לומר שבשרש ובעומק "אלו ואלו דברי אלהים חיים". איך אפשר לומר כך כאשר יש לכאורה סתירה? בנגלה – שיש נפק"מ להלכה – אי אפשר להקים את שתי הדעות יחד, אבל בפנימיות ודאי וודאי שבשרש יש שרש משותף לשתי הדעות הללו. גם אפשר לתת לזה, בהתבוננות על כל פנים, המחשה – ש"בכל מקום" יש את הצד המערבי של אותו מקום, ושם "שכינה במערב". יש את המערב של האולם בו יושבים, אך אם אני מצמצם את המרחב של המקום בו אני נמצא ומתבונן – לשולחן או לכסא שלי – גם שם יש צד מערב. אם הולכים עד הגבול – לימיט במתמטיקה – כשמגיעים לנקודה אחת, שלכאורה אי אפשר לחלק לרוחות, בכל זאת ברוחניות גם בחלקיק ואפילו בנקודה מופשטת יש את המערב של הנקודה, והוא מקום השכינה. ודאי וודאי ש"שכינה בכל מקום" (וכנ"ל ש"בכל מקום" עולה רחל), אך בכל מקום יש גם את תודעת המערב שבו – תודעת כח היסוד, הצדיק-יסוד-עולם שבו, הכח לזווג את יעקב ורחל בזכות שרש נשמת יוסף, להוליד תולדות של "זרעא חיא וקיימא" של צדיקים, של "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ [היינו שבשביל 'ושבו בנים לגבולם' צריך 'ועמך כלם צדיקים' – צריך חינוך, להחיות מחדש את חנוך, שרש החינוך, שלא יהיה 'כי איננו']" – כל זה קשור לכח ההתקשרות למערב של כל נקודה בעולם. גם אם תלך למזרח הרחוק ביותר – גם שם יש מערב. ודאי שבדורותינו יש רמז שאם עיקר השכינה במערב, אז עיקר התיקון לתקן את התרבות המערבית, שדווקא בה השכינה בגלות (זה פירוש אחר) – אם רבי עקיבא אומר שהשכינה במערב צריך ללכת לשם, "ופרצת ימה", כדי לתקן ולהוציא את כל הניצוצות שבגלות בתרבות המערב. על כל פנים, גם במזרח הרחוק יש מערב – בכל נקודה יש מערב.

מתוך כך נבין טוב יותר מה זה מערב. כתוב שהמשיח – משה רבינו שבדור, רבי עקיבא בדורו – בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא". לעניננו, בא להחזיר את מי שסובר ש"שכינה בכל מקום" ולגלות לו שגם "בכל מקום" יש נקודת מערב – בכל נקודה יש נקודת המערב. למה קוראים לזה תשובה? כאשר יהודי מתעורר בתשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" (ו"אם עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין") – הדבר הראשון שהוא עושה זה לבכות. גם טיפוס שמח, כפי שצריך להיות, דבר ראשון בוכה בתשובה – אם אין דמעות, איזו תשובה זאת? אחרי שבוכה אפשר מיד לומר לו "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." – לנגב את הדמעות ולשמח, אך עוד לפני כן צריכה להיות תופעה של בכי. תופעת הבכי זה "'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' – מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם" – זה הגלות, שהגאות ישראל, החן והחשיבות והיפי של רחל, ניטלה מאתנו ונתנה בנתיים לאומות, וצריך לפדות אותו. מתחיל מבכיה על גאוותן של ישראל, אך באותו רגע גופו אומרים "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" – די בחלקיק של שניה של "בכי תמרורים", חלקיק זה הוא כמו נקודת המערב שבכל נקודה בכל המציאות כולה. זו נקודת התשובה, יסוד ושרש התשובה – "במסתרים תבכה נפשי" – ואחר כך צריך להשאר בכל עבודת ה', כולל עבודת התשובה, "עז וחדוה במקומו". שכלפי חוץ – כולל גם החוץ שלי, התודעה שלי – צריך אך ורק "עז וחדוה במקומו", אך רגע של "במסתרים תבכה נפשי" זה ודאי יסוד היסודות. בלשון חז"ל ב"בתי גוואי" – חדר בתוך חדר – ה' בוכה בגלות, "בכל צרתם לו צר", אך כלפי חוץ "עז וחדוה במקומו". כך גם אצל היהודי, שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש", צריך להיות אותו דבר – רק חלק אחד של בכי, שבסוף אפילו לא צריך להיות מודע, וכלפי חוץ "עז וחדוה במקומו", כשבכל אופן יש נקודה אחת עצמית, נקודת המערב, שם "במסתרים תבכה נפשי".

יש פסוק בתהלים האומר על עבודת האדם בעולם הזה בכלל – "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". פסוק זה בא לתאר את כל עבודת היהודי בעולם הזה. איך מפרשים זאת בחסידות? "אדם" זה צדיק, "לפעלו" זה "פעולת צדיק לחיים". כשאדם יוצא לפעלו – לכל מקום אליו ה' מנחה אותו, "מהוי' מצעדי גבר כוננו" – הוא מכיר בכך ש"שכינה בכל מקום". אך אחרי "יצא אדם לפעלו" – עבודת הצדיקים לפעול גילוי השכינה בכל מקום – יש המשך. לא די בכך, וצריך גם "ולעבודתו עדי ערב" – אחרי שפועל בכלל כצדיק צריך להתמקד ולעבוד "עדי ערב", לכיוון מערב. "פעלו" זה חסד – "פעולת צדיק לחיים" – ואילו "עבודתו" זה קו שמאל, קו העבודה, קו התשובה. "עבודתו" – התשובה – צריך להיות "עדי ערב", בתודעה מערבית. בתחלת העבודה – בשאיפת האדם להיות צדיק, וכשמחנכים ילד להיות צדיק – אז "שכינה בכל מקום". אך כשבאים לדרוש את הגאולה ברחמים רבים – כפי שעושים רחל ויעקב, בתביעה לגאולה אמתית ושלמה תיכף ומיד – צריך עבודה "עדי ערב", הליכה לכיוון מערב, שזה על דרך "שוב יום אחד לפני מיתתך". הפשט של "עדי ערב" זה עד השקיעה – עד סוף החיים בעולם הזה. כל החיים אדם פועל כצדיק, "יצא אדם לפעלו", אך בסוף צריך לעשות תשובה – כי הסוף מתקרב, השקיעה מתקרבת – אלא שחז"ל אומרים שצריך תודעה זו כל יום, "שוב יום אחד לפני מיתתך". זה עוד הסבר חזק ופנימי מאד מה זה אומר המערב שבכל נקודה – כמו "שוב יום אחד לפני מיתתך" בכל יום של החיים, משחר החיים ועד סופם. זה כל יום, כמו "בכל מקום", ויש בו "עד ערב". רחל הטבעית והשמחה זה רחל העולה "בכל מקום", רחל המחייכת והנוסכת בטחון בבעלה – "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" – ומכח זה יוצא בעלה באופן של "יצא אדם לפעלו". אך יש את ה"רחל מבכה עליה על בניה" – "שכינה במערב" – שעל זה נאמר "ועבודתו עדי ערב". ושוב, לא זקוקים לכך רק כאשר מזדקנים, אלא "שוב יום אחד לפני מיתתך" בכל יום – צריך לקרב בתודעה את שקיעת החמה. זה לא אמור להיות משהו עצוב – זה אמור להיות עם נקודה עצמית של "במסתרים תבכה נפשי", אך כלפי חוץ, גם החוץ שלי, רק "עוז וחדוה במקומו".

נסיים בעוד דבר אחד: לקשר את הדברים לרבי אבהו, ההולך בדרך של רבי עקיבא – בעלה של רחל, כמו יעקב. נחפש עוד מאמר מאד חשוב, עוד מחלוקת בחז"ל, בין רבי אבהו לבין עוד אחד מגדולי-גדולי האמוראים. יש כמה אמוראים שהלכה כמותם כאשר חולקים על אמוראים אחרים, ואחד מהם רבי יוחנן (אם יש מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן). רבי יוחנן מאד חזק, ורבי אבהו בן דורו – קצת יותר צעיר – ומחלוקת גדולה ביניהם מי יותר גדול, צדיק או בעל תשובה. רבי יוחנן סובר שצדיקים יותר נעלים, ורבי אבהו אומר את המשפט (המוכר לכולנו) "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גדולים יכולים לעמוד" (יש בתודעה שלנו מאמרי חז"ל, שלא תמיד יודעים מי אמר – הרבי אמר שהכרת בעל המאמר זה שייך ל"תלמיד ממולח", כי כדי להבין היטב צריך לדעת מי אמר ולקשר אליו את מאמרו). במחלוקת זו, נגד כללי הפסיקה, פוסק הרמב"ם כרבי אבהו – שהמעלה בצדיק – ואף מצטט את לשון מאמרו ממש. קודם כל, הדברים הם כפתור ופרח – הפלא ופלא הקשר למה שאמרנו, שרבי אבהו ההולך בדרך רבי עקיבא מסמל את נקודת התשובה, את צד המערב שבכל מקום. לא אומר שלא להיות צדיק, אלא לזהות את נקודת הבעל-תשובה שבתוך הצדיק – נקודת הבעל-תשובה שבתוך עצמך. דבר זה התחיל לקבל תנופה מתקופת הבעל שם טוב – לפני כן היתה חלוקה בין צדיקים לבעלי תשובה, ומשם ואילך הצדיקים הכי גדולים הם בפנימיותם בעלי תשובה (עד כדי כך שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידות תנועת התשובה, ואמר אף על עצמו שהוא – אף כצדיק – הוא בעיקר בעל תשובה). את הנקודה הזו בא הבעל שם טוב להנחיל לכל עם ישראל.  צדיק זה "בכל מקום", מוצא את הנקודה בכל מקום, את הנקודה שה' נמצא כאן, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "לית אתר פנוי מיניה", "שכינה בכל מקום". אך בתוך זה גופא אפשר להעמיק ולמצוא "שכינה במערב", וזה "מקום שבעלי תשובה עומדין" ו"אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" כי לא יודעים למצוא זאת – והבעל שם טוב בא לגלות איך למצוא את המערב שבכל מקום.

ורמז לסיום: צד המערב שבכל מקום – שזה מה שהמשיח בא לגלות לנו – עולה אהבת ישראל. אם כי דברנו על אחדות ישראל, אך זה מתחיל מאהבת ישראל, עליה אמר רבי עקיבא – בעל ה"שכינה במערב" – ש"זה כלל גדול בתורה". עולה גם עוד מאמר חז"ל, שעוד יותר מקשר זאת – "מועט מחזיק את המרובה", שכתוב שבספירות זה ספירת היסוד. כאשר הגר בקש מהלל הזקן ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת לימד אותו "אהבת ישראל", שזה "מועט מחזיק את המרובה" שבתורה – "צד המערב שבכל מקום". צריך את ה"רחל מבכה על בניה" – את ה"שכינה במערב" – ויחד עם זה מיד אומרים לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה... ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם [כאשר הכל יכנס בתוך הקיום של תורה ומצוות מתוך שמחה]".

שנזכה בזכות רחל אמנו – ביום ה-אם של השנה – שכבר ה' יקיים מה שהבטיח לה מזמן, שמספיק דמעותיה ובזכות זה "ושבו בנים לגבולם" בביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

השלמות (טלפונית):

א. כמה פעמים בתנ"ך יש "בכל מקום"? ארבע פעמים. יש פעם אחת "בכל המקום [אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ואברכך]", אך "בכל המקום" – פעמיים בתורה – זה דווקא מחוץ למקדש. אחד מפירושי חז"ל של "מערב" זה בית המקדש, אליו נכנסים לכיוון מערב. "בכל מקום" זה בכל מקום בעולם, שלא בית המקדש, אך "בכל מקום" הנקודה הפנימית זה "בכל המקום" – "המקום" המיוחד בתוך אותו "מקום", שבשביל להגיע אל "המקום" המיוחד הזה צריך לעשות תשובה. יש ד "בכל המקום" – כמו ד רוחות העולם – ו-א "בכל המקום", הנקודה שבתוך הנקודה.

האחרון החביב הוא במשלי – "בכל מקום עיני הוי' צופות רעים וטובים", זאת אומרת שבכל מקום יש השגחה פרטית (כמו "והנה הוי' נצב עליו", לפני שאומר לו "ופרצת..." – פסוק שהרבי רוצה שכולנו נלמד, "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו וכו'"). לפי זה אפשר להבין ש"בכל המקום" – חזרה להתקשרות לצדיק, תשובה לארץ ישראל – זה להפוך את ה"רעים" ל"טובים". יש אמונה בשכר ועונש כי יש השגחה פרטית בכל מקום, אך יש אמונה ש"לא ידח ממנו נדח" – שבסוף כולם יהיו צדיקים וכולם "יירשו ארץ" ("יירשו" בכל מקום) – ואמונה זו, שלא ישאר "רעים וטובים" וכולם יעשו תשובה. "רעים וטובים" כמו "לרחוק ולקרוב" שממנו לומד רבי אבהו על מעלת בעלי תשובה – "רחוק שנעשה קרוב" לפני "קרוב" – זה שמקדים "רעים" ל"טובים" בפנימיות זה כי בסוף יהפכו ה"רעים" ל"טובים" וכולם יהיו צדיקים, "אמרו צדיק כי טוב". נקודה זו של "בכל המקום" ש"בכל מקום" זה מקדש מעט – לעשות את הבית שלך בית חב"ד (לכן בית חב"ד המרכזי – 770 – זה במערב, במעוז התרבות המערבית).

ב. מבין כל הפעמים בתנ"ך שיש צירוף מערב בר"ת, יש רק עוד פעם אחת – חוץ מהפעם הראשונה – שזה צירוף ישר, בשופטים: "ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן". פסוק זה בסיפור פילגש בגבעה – חטא בנימין, שנולד ביחד עם פטירת רחל. באותה רגע של "מתה עלי רחל בארץ" זה המזל של בנימין, שהוא הוא ה"רוחא דשביק בה בעלה" – הקשר בין האשה לבעלה, בין רחל ליעקב – וחטאו הגדול זה פילגש בגבעה. אותו איש זקן הוא בסדר, הוא נגד החטא – נקודת מערב מתוקן בתוך "המערב הפרוע" בו מתחולל פילגש בגבעה.

יש מילה אחת משותפת – "עלי" (שנמצאת באותו מקום, כמובן). המקביל ל"רחל" זה "רק", לשון מיעוט (וגם במובן של "רֵק") – בקדושה זה "מועט מחזיק את המרובה" ובהיפך זה מיעוט הקדושה עד שמתרוקנת.

ג. בתהלים יש פעם אחת ר"ת מערב, בפרק של "ארבעה צריכין להודות" – כתוב שם "יורדי הים ['ימה' – מערב] באניות ['אני', בחינת השכינה] עושי מלאכה במים רבים" (קשור לפסוק שנדרש לעיל, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"). התרבות המערבית, הקפיטליסטית, זה "עֹשי מלאכה במים רבים" – כנודע ש"מים רבים" זה טרדות הפרנסה, והם עושים את זה טוב, זה הכיף והתענוג של המערב, לעשות הרבה כסף ב"מים רבים". וראה זה פלא, "עֹשי מלאכה" = רחל רחל (היינו שזה הערך הממוצע). "עֹשי מלאכה במים רבים" = משולש מ (א עד ם) = "ואהבת לרעך כמוך".

ד. אם רוצים תופעה משולשת – כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים – אז בתורה זה "מתה עלי רחל בארץ", בנביאים "רחל מבכה על בניה" ובכתובים "עֹשי מלאכה במים רבים". סך הכל עולים שלושת הביטויים חן פעמים אם, כאשר כל שלושת הפסוקים של רחל בספר ירמיהו – "כה אמר הוי' קול ברמה נשמע נהי בכי תמררים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר הוי' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם" – עולים אם פעמים הדר. הכל קשור ליום ה-אם.

ה. אם = גבול – "ושבו בנים לגבולם". אמרנו שהגבול זה בעצם "עז וחדוה במקומו".

ו. בפסוק הראשון – "רחל מבכה על בניה" יש שויון: מבכה = בניה (בניה אותיות בינה, בחינת אם, בסוד "אם לבינה תקרא").

ז. אמרנו ש"מבכה" – ולא בוכה – זה אתכפיא. זה העבודה של רחל, כי מה שלא נגד הטבע לא נקרא עבודה, כמבואר בחסידות – זה ה"ולעבודתו עדי ערב".

ח. "מתה עלי רחל בארץ" – הפעם הראשונה שהמערב כתוב, בסדר ישר – עולה 1086, כמנין שרה רבקה רחל לאה! דווקא כאשר היא מתה כוללת את כל האמהות – משיגה את שער ה-נ, כמו משה רבינו – ושם, היות שיעקב הזדווג ללבן רק בשביל רחל (ובזכותה נשא שאר האמהות, וגם האמהות הראשונות, שרה-רבקה, זה הכל בשביל להוציא את בית ישראל) אז כל המושג אם נכלל אצלה. גם רמז ששלוש האמהות האחרות קבורות עם בעליהן ביחד במערת המכפלה, ורק רחל שוכבת גלמודה, אך זה ש"מתה עלי רחל בארץ" עולה שרה רבקה רחל לאה מלמד שבפנימיות עדיין עם כולם, דווקא כשמתה ונקברה לבד.

ט. ענין שלם שלא הזכרנו, כי מבואר אצלנו באריכות במ"א: מערב עולה יב פעמים הוי' – שלמות כל צירופי שם הוי', כל החדשים. כל החדשים שם, אז כל הזמן וכל המקום כלול במערב – מערב הוא חדש, ו"המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" זה חידוש "כל מקום" דרך נקודת המערב. מערב עולה עין יעקב, בו כתיב "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (בתחלה משה רמז למערב ב"ויהי ישרון מלך וגו'" ובסוף ב"... עין יעקב"). בטח ר"ת ברכה-טוב-חיים – שלשת הדברים בהם כתוב "ראה", שצריך להסתכל עליהם ולא על היפוכם – והפלא הכי גדול (הכתוב בשער ההתבודדות בסוד הוי' ליראיו) שברכה-טוב-חיים = עין יעקב = מערב. כלומר, בכל מקום יש את ה"בדד" שלו, את המערב שבו – ה"בטח בדד" שבו, כולל ה"בטח בה לב בעלה" (ממנה הכל – "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה", "מצא אשה מצא טוב", "ראה חיים עם אשה"). "עין יעקב" זה לשון מעין – מקור הנביעה, משם נביעת חידוש המציאות, נביעת האין סוף – הכל בזכות זה שמוצאים את המערב בכל מקום, שיש תשובה ו"במסתרים תבכה נפשי" בתוך ה"עז וחדוה במקומו".

י. אם יש שתי דעות, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אז אפשר לפרש ש"שכינה במערב" ו"שכינה בכל מקום" זה שתי בחינות שכינה (כמו רחל הטבעית, השמחה, ו"רחל מבכה"). ב פעמים שכינה = 770. יש מושג "שכינתא תתאה" ו"שכינתא עילאה". "שכינתא עילאה" זה תשובה, כי זה הבינה – או הבינה ממש, או הבינה שבתוך המלכות. עצם המלכות – "שכינתא תתאה", ש"לית אתר פנוי מיניה" (וזה "אבא יסד ברתא" – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – כי החכמה זה תחושת "לית אתר פנוי מיניה", כמבואר בסוד הוי' ליראיו). הבינה שבמלכות, הנקודה הפנימית של המלכות עצמה, באה מאמא עילאה – תשובה. ה"שכינתא עילאה" זה "במסתרים תבכה נפשי", ויש אפילו מפרשים ש"בתי בראי" זה המדות ו"בתי גואי" זה הבינה (אנו מפרשים הרבה יותר גבוה, אך זה פירוש הפשט בספרי הקבלה).

יא. העיקר – בהקשר המחאה של הכינוס (על הגירוש): "כי איננו" זה יעקב לפי הזהר, והרמז: כי איננו = 147, כמנין שנות יעקב ("טוב עין" שנים, בחינת "עין יעקב"). רחל צריכה את יעקב בשביל ה"איש תם" שלו – "יעקב איש תם ישב אהלים" – ואם אין תם עלול להפוך למת, ואז "רגליה יורדות מות" ו"מתה עלי רחל בארץ". כתוב "יעקב לא מת" – אותיות "אמת ליעקב" – והכוונה שהוא שומר על התם, שלא יתהפך לתם. אם הוא תם סימן שהיא תמימה, בחינת "איהי בהוד" – מדת התמימות (ואז "איש תם" מתפרש כמו "איש נעמי" – האיש של מדת התמימות). אך בשביל שהכל ישאר תמים, ולא יהפך למת וכו', צריך להיות איתה "יעקב איש תם". בדרך כלל אנו אומרים ששרש המרד שלנו, המהפכה התרבותית המערבית שלנו, זה להכיר בסמכות התורה מעל חוקי המדינה (על דרך "מח שליט על הלב" – צריכה להיות שליטה של חוקי התורה על חוקי המדינה, וצריכים לעצב את ה"דינא דמלכותא"). עד כה זו היתה הסיסמא, וזה מה שהבחורים שלנו מנסים לעשות. היום רצינו להוסיף לכך משהו חשוב ועיקרי – שצריך להסביר חזק – שאיזה 'כפה סרוגה' טוב יכול להודות ולקבל שחוקי התורה מעל חוקי המדינה. צריך להסביר את ההבדל בין לומר כך, "חוקי התורה מעל חוקי המדינה", לבין לומר שהתורה באה לפני המדינה – שאתה צריך לבחור בין התורה למדינה (ולא רק בין חוק לחוק), ומי שהוא תם מקדים תורה ל-מדינה, ומי שהופך את הסדר הוא מת. רחל צריכה חיזוק בתודעה שעצם התורה קודמת לעצם המדינה, ואז בסוף זוכים ל"ושבו בנים לגבולם", "ושבו מארץ אויב". זה קשור לזה שהמצוה הראשונה היא מינוי מלך – "מלך מקרב אחיך".

אפשר להקשות שהרי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – קדמה גם לתורה – ולכן המדינה קודמת לתורה, שהרי היא ישראל. זה בירור מאד חזק, להבין שישראל בלי תורה זה לא ישראל – ישראל שהתורה לא עומדת בראש זה לא ישראל. יש לפני ראש – קדם, תחילה, ורק אז בא ראש – אבל ברגע שיש ראש-תוך-סוף אז התורה בראש. אחרת זה גם לא ישראל, אלא "מדינת כל אזרחיה". מי שלא מבין את זה, כאדם טוב, הוא מבין שכשיש התנגשות חוקית צריך לציית לתורה, אך במודע או שלא במודע חושב שהמדינה עצמה קודמת לתורה – כמו שישראל קודמים לתורה וכו'. כתוב שמהקבלה היתה יניקת חיצונים של השבתאות והחסידות שמורה מזה, אך אפשר לומר שגם ממנה היתה יניקה – שהציונות יצאה גם מחצר הגר"א אבל גם מחצרות כמה חסידיות, כיניקה מהענין של "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (ענין אמיתי, אך יכול להתהפך ל"מת", כנ"ל). בפרקי אבות קודם "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" ואחר כך "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – השלישי למעלה מהשני, כמו שהשני למעלה מהראשון ("חביב אדם"). אף על פי שזה מתנה, זה בשביל להגיע לעצם – התורה היא זו שמגלה ש"ישראל קדמו". לאחר הצמצום הראשון הניצוץ של ישראל נפרד מה', אלא אם כן מתקשר לתורה – "ישראל מתקשראן לאורייתא ואורייתא לקוב"ה". אף על פי שהצמצום לא כפשוטו, בכל זאת מי שרוצה לגלות בתוך הצמצום את "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" בלי התורה הוא גורם "מת" – גורם הרס ושבירת כלים (ובלשוננו: מחפש המתקה בלי הבדלה).

יב. יש שתי בחינות: "מערב" ו"כל מקום" – ר"ת "מכם", "'אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' – 'מכם' ובכם הדבר תלוי".

יג. המושג "שכינה במערב" – שתיכף נכנס לסוגיא בבבא-בתרא – מופיע בכמה נוסחים בגמרות ומדרשים. בזבחים (נד, ב) – "שכינה בחלקו דבנימין" (ר"ת דבש למפרע), והרמז המופלא: "בחלקו דבנימין" = מערב (והיום יום הולדתו של בנימין, שמזלו "מתה עלי רחל בדרך", כפי שדובר) . "שכינה בחלקו דבנימין" = 697 = עצמות בגוף = ברית מילה. במדרש רבה (במדב"ר ב, ט) הלשון עוד יותר מפורש – "שכינה לעולם במערב בגבול בנימין" (מחבר את לשון ב"ב וזבחים, ו"גבול" זה אם – רומז ל"ושבו בנים לגבולם", הגבול המיוחד בו שורה השכינה). גבול בנימין = ברא ("בראשית ברא" – קודם כל ה' ברא "גבול בנימין" בשביל להשרות בו שכינה). במערב = שדי, שם הברית.

יד. הערות בתוך הסוגיה בבבא בתרא כה, א.

הביטוי "תדירא בשכינה" מזכיר מה שאמור ביעקב, שמטתו היתה באהל כל אחד מנשיו, אך התדירא היה אצל רחל. אצל כולן "מטתו שלמה", כי "שכינה בכל מקום" וכוון את השכינה בכל מקום – ואפשר לומר שאף על פי שאסור לחשוב על אשה אחרת, אצל צדיק כאשר מעלה את נשיו לשרש, שם כולן נכללות ברחל, אז יכול לכוון לרחל שבכל אחת. בכל לילה רחל-השכינה שרתה במקום אחר (רחל הגדולה, העתידה, כוללת את לאה – כמבואר בקבלה, שרחל הגדולה 'אוכלת' את לאה). בלשון הקבלה רחל היא ספירה בפני עצמה, המלכות העיקרית, וכל השאר רק הארות (לאה, הארת מלכות דתבונה) והארות דהארות (השפחות). רמז נפלא: תדירא בשכינה = 1002 = ריש חית למד!

"שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן". ברור שיש שתי בחינות – הקו נתן את השליחות, ומי שמוצאים במקום השליחות זה הסובב. יש מעלה בסובב, אך יש גם מעלה בקו – "אז יבקע כשחר אורך" (בחינת יעקב) – ולכן שרשו נעלה יותר, בתפארת הנעלם (גם יעקב). בקו יש מעלה ומטה, וכו', ויעודו זה המערב – יוצא מתפארת הנעלם, המזרח הנעלם, וכל הזמן יורד במגמה להגיע לתפארת. ברגע שחודר למקום הצמצום הוא כבר במערב, כי הצמצום בחינת בנימין בו "רוחא דשביק בה בעלה". כמו שאברהם כל הזמן נוסע "הנגבה" – אל הסובב – כך הקו-הממלא כל הזמן נוסע למערב (משה עולה להר כדי להחזיר שליחותו – לא מסתפק בלהחזיר לסובב, אלא חוזר לבחינת המשלח). אפילו בדימוי של רבי אושעיא אפשר למצוא את הנקודה שבתוך הנקודה – המערב שבתוך ה"כל מקום" – ולפני הצמצום היינו שרש הקו באין סוף, כח הגבול שבאוא"ס (שאפילו לפני תפארת הנעלם, אלא בעצמות ממש – כפי שמבאר ר"ה מפאריטש). הממלא זה התיחסות פרטית, כפי שאנו דנים בשיטת מרכז הרב – כל העיסוק בנושאי כלל ופרט.

[הנקודה שבנקודה = 637 = יראת הוי' ("אשה יראת הוי' היא תתהלל", בחינת רחל) = תורה הוי' (אם מחברים לזה החור שבחור עולה יחד 1372).]

אחר כך מבואר שהמלאכים משתלחים ממקומות שונים – מלאכים שייכים רק לתודעת "שכינה בכל מקום", ומשתלחים מכל מקום, ורק המשלח של הנשמות זה מדרגת "שכינה במערב". כך מה"מ אמר לאהרן שהוא שליח ה', וענה לו שאני שליח משה שיותר שליח ה' ממך – ובא נלך לאהל. אתה משתלח מ"בכל מקום", ומשה מ"שכינה במערב" – באהל – ולא משנה מי שלח אותך. מהסובב באים העיגולים – סוכ"ע זה יותר גבוה מהקו, אך עיגולים פחות מקו, עיגולים-נפש וקו-רוח. המלאכים משתלחים רק מהעיגולים, תופעה מהנפש, והנשמות מהקו-מהרוח. בברקים אמרנו שיש מעלה במי שקבלת ממנו ממי שאתה מחזיר (כאילו המשלח יאמר – איפה שלא תהיה, תשים לי בתיבת דאר...), ואילו המלאכים יותר במעלה – שאותו משלח שולח מכל מקום, אך זו בדיוק תופעת עיגולים. השליחות של משה, שמחזיר אותה כל פעם למשלח במקומו (בהר), זה מהקו – זה "משה מלגאו", כי הקו זה יעקב עצמו, ומה שחודר לתוך הצמצום (שזה זיווג) זה "אלו תולדות יעקב יוסף" (שיוסף מחבר אותו עם רחל, שנקודת ציון שבה זה בנימין). רמז: יעקב רחל יוסף בנימן = ד"פ יעקב (הוא הכל, הממוצע – הקו בדרכו להתחבר לצד השני של העיגול, שאז תבוא הגאולה האמיתית והשלמה; יוסף יסוד הדכורא, יסוד יעקב, ובנימין רוח יעקב אך בתוך יסוד רחל, הנוקבא, וביחד פועל היחוד התמידי של "יהיה הוי' אחד" – כש-וה יהפוך ל-יה, זיווג תדיר, בסוד אויר-יה במערב ש"תדירא בשכינה").

"יערף כמטר לקחי וגו'" – רואים שמשה מונה את כל הרוחות, בהקשר לתורה, ואף שלא הולך בסדר "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" בכל זאת מתחיל מהמערב. סיבוב מערב-צפון-מזרח-דרום – בעונות השנה זה סתו-חרף-אביב-קיץ (תקופות תשרי-טבת-ניסן-תמוז), כסדר דגלי המדבר וכסדר העונות מראש השנה (יפה שקוראים האזינו בתשרי, ולא בניסן). ערפו של עולם = 832 = ארץ ישראל (היפוך ספרות רחל) = כבוד פעמים הוי' ("כי מלא כבוד הוי' את כל הארץ"). למה ארץ ישראל בכלל קשורה למערב? כי הארץ המובטחת זה המערב של היבשת בו היא יושבת, הגדה המערבית שלה (לבי בסוף מערב [קיצור של השיר...] = 502 = שכינה ביניהם).

בכלל, תמיד מסבירים שכח העם בעורף. בכל מקום שיש יהודי – "שכינה בכל מקום" – אך בעורף יש עצם הלוז, יש ריכוז. בדיון היום אם להיות בחזית או בעורף, יש צד להחליט שהעיקר זה העורף – תל אביב – שם עיקר ה"שכינה במערב", בעירוב הדעות (ערף נוטריקון עירוב פרצופים – שם אין פרצוף ברור, וכשכל הפרצופים מתערבבים רואים רק את העורף).

הערוך מביא בשם רבינו גרשום (כמוזכר במסורת הש"ס, ומופיע ברבינו גרשום על הדף) ש"יערף כמטר לקחי זו רוח מערבית" – "זה העוסק התורה לשמה ומרכין אזנו לשמו לקחי". לפי פירושו עורף זה הרכנת הראש לשמוע. פירוש פנימי במהות המערב, עליו מדובר כאן. העיקר בדבריו – "וברוח מערבי ערפו של שכינה, דכתיב 'צפון וימין אתה בראתם' דמשמע שימינו של שכינה בדרום ומשאלו בצפון ופניו במזרח וערפו במערב, אלמא דשכינה במערב". אומר שהעורף זה היא עצמה, ואם ערפה במערב אז כולה במערב. אפשר לחשוב שעורף כמו שמאל וימין – שזה כיוון אחור. אם זה כיוון אחור זה הכי פחות עצמי, אך אם זה העורף – זה העיקר. השכינה נמצאת בעורף של עצמה. [תמיד מסבירים גם ב"אחור וקדם צרתני" – שאחור קודם לקדם, מערב למזרח – ואחור זה שרש האשה (שנבראו דו-פרצופין). אומרים שאחור זה הלא-מודע, ולפי זה רבינו גרשום אומר שהעצם של האדם נמצא בלא-מודע שלו, שרש בחינת אשתו, שהיא בחינת רחל. כמובן שהלעומת-זה של זה היא ערפה, אם גלית, שדוד-השכינה צריך להרוג אותו. עוד תיקון – זה ודאי קשור לסוד עגלה ערופה, המצוה בה יעקב עסק עם יוסף לפני ששלחו לשכם, המקום המועד לפורענות, ואז ירד למצרים, לצד מערב-דרומי).

רבינו גרשום מפרש שמערב ודרום זה לשמה (מעלת "נפתלי שבע רצון ים ודרום ירשה" – שב'תורה... מורשה קהלת יעקב' יזכה ללימוד לשמה; דרום = ה"פ ים; דורשים דרום – שדר ברומו של עולם, ובמצוות התמידיות דרום זה אהבת ה', אך כאן מקשר למצות האמונה שברומו של עולם; ים דרום = אשה = דבש; עוד הוכחה לדבריו, שלימוד תורה לשמה נקרא "למימינים בא" – ימין זה דרום), וצפון ומזרח זה שלא לשמה. אומר שהמזרח זה "כשעירים" – מי שלומד תורה בבחינת שד. צפון זה המזלזל בתורה – ובתלמידי חכמים – לוקח זאת בקלות, משוה חכמת התורה לחכמות חיצוניות. מי שרוצה לחבר תורה ומדע צריך להזהר מרוח צפונית. במתכות הכי גבוה זה הזהב, ומי שלומד תורה שלא לשמה מזלזל בזהב. בלומד תורה כשד יש כמה פירושים: או שלומד באתכפיא ("כאילו כפאו שד"), שלא זכה להגיע ל"עושין רצונו של מקום" מתוך תענוג, וכפי שמבאר האגלי-טל ששרש תורה לשמה כשמקבלים תענוג מכך. והראיה, שאיפה שמכריחים ללמוד תורה בנערותם – שהחינוך ללמוד בכפיה – תמיד יוצאים לתרבות רעה. עוד פירוש: שדין יהודאין – תאוות היתר, לומד תורה ביחד עם גלידה ביד (זה קשור, כי לא מקבל מספיק תענוג מהתורה, לכן חייב תוספת תענוג מתאוות היתר שלו). דרוש מאד יפה של רבינו גרשום, שעיקרו שעיקר השכינה עורפה – זה הנקודה שבנקודה. [רש"י מביא שרוח צפונית ממתקת השאר, וכך אפשר לפרש ש"מזלת זהב" זה ממתיקה את גבורות הזהב, ואם כפי שאומר רבינו גרשום זה גם ממתיק וגם מביא רעה אפשר לומר שזה איזה שרש של המתקה לפני הבדלה].

שני המלאכים בזכריה, "ומלאך אחר יוצא לקראתו" – הראשון להגביל והשני להיות בלי גבול. צריך קודם גבולי ואז לסתור אותו בבלי-גבול – כמו "בקש לברוא את העולם במדת הדין וכו'" – כדי שבסוף יהיה עצמות בתוך גוף, בלי גבול בתוך גבול. כך אף ש"פרזות תשב ירושלם" ("פתי יאמין לכל דבר"), הרי "ואני אהיה לה חומת אש וגו'", הגבול מתרחב תמיד להכיל את הבלי-גבול.

לשני פירושי רש"י ה-יה במערב (הזכרנו הראשון כפשוט, כי גם תוספות מסכימים לו).

"מסערת את כל העולם כשעיר" – רוח סערה, הקשה מכל הקליפות.

תוד"ה "וצבא השמים לך משתחוים": "שאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואים" – אסמכתא מצוינת לביאורנו שמדע התורה הוא סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי. כך ה' רצה, שאנו נחוה באופן מסוים, ולפי איך שנראה כך נלמד את המוסר השכל.

שם: סברת "אי אפשר להשים ארון וכפורת אלא בצד אחד" קשה, כי לכאורה כך גם בהשתחויה – חייב ללכת לאיזה כיוון. גם סברת הריצב"א קלושה. אפשר לפרש שהארון לא "מזרח שבמערב", אלא שבכללות רואים שזה במערב וזה שזה במזרח המערב נותן מקום להבין שהשכינה היא בנקודת המערב שבכל מקום, כולל המזרח שבמערב.

ענין כללי: כל מחלוקת של ר"י ור"ע מוסברת בחסידות כמחלוקת חו"ב – צדיקים ובע"ת. בדיוק מתאים למוסבר בסוד הוי' ליראיו שער אור-אין-סוף שחכמה זה שרש "לית אתר פנוי מיניה" ובינה שרש "כולא קמיה כלא חשיב". תשובה, עבודה ממטה למעלה, זה נותן תחושת "כולא קמיה כלא חשיב". כאן מתבאר שאף ש"לית אתר פנוי מיניה", תמיד יש נקודה של "כולא קמיה כלא חשיב" – לכן רבי עקיבא, אם כי אזן רו"ש ("נכנס בשלום ויצא בשלום"), בכל זאת עיקר עבודתו ב"רצוא" (תשובה) ולכן "כל ימי הייתי מצטער וכו'".

תוד"ה "לכל רוחתא אוקמן": שלוש דעות בתפלה – לכל מקום, למערב, לארץ ישראל (ואם קשרנו ארץ ישראל למערב, כנ"ל, אז מחבר שתי סברות אחרונות).

תוד"ה "רוח מערבית": מביא ש"שכינה בכל מקום" מבין ששכינה במערב המקדש – ולשם ישראל משתחווים – וזה ממש אומר ש"בכל מקום" עומדת "שכינה במערב". הדעה ש"שכינה במערב" לדעתו קשורה למושג הכיוונים עצמם – ממלא כל עלמין.

שכינה בכל מקום = 623 = רוח הקדש = ז"פ גוף. שכינה במערב = 699. יחד עולה 1322, והממוצע זה אסתר.

הגה"ה ורבינו יצחק: אפשר לומר שאדם נברא דו-פרצופין, ובאחור זה חוה שמסתכלת למערב, אל ה"שכינה במערב". הוא תורה והיא תפלה – בתפלה צריך להסתכל ולהשתחוות לכיוון השכינה, ואילו בתורה לא צריך לחשוב כל הזמן על ה' (ולהסתכל לכיוון האור).

תוד"ה "רוח מזרחית": זה המזרוחניקים, שנדמים כאנשים נוחים, אך כאשר באים לפורענות – להאמין במדינה – זה נהפך ל"רוח סערה", מקור הכפירה של המדינה.

טו. לפי זה שהערף זה האדם בעצמו (השכינה עצמה) וההסתכלות זה למזרח, אבל הרכנת האזן והשתחואה במערב. כמו מי שאמר "כנוטל פרס מהמלך ויוצא משתחוה". ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" זה באחור – עבודת הערף – ואילו הקדם זה "לאסתכלא ביקרא דמלכא". היוצא משתחוה זה "שוב לאחד" – לחזור אחורה ושם למצוא את המלך. לצאת אחורה מהמלך, מה"רצוא", אך דווקא שם תמצא – בעורף – את עצם המלך ותשאב בו. בתורה "לאסתכלא" ובתפלה "לאשתאבא" (מסביר מה שלפעמים כתוב ש"לאסתכלא" יותר מ"לאשתאבא" ולפעמים הפוך).

טז. אם נחבר למצוות התמידיות המערב זה "ולא תתורו" – שמירת הברית. כל המצוות התמידיות נוטות למזרח, חוץ מ"ולא תתורו" שלגמרי למערב, ושם עצם הלוז. "ולא תתורו" כתוב בסוף פרשת שלח, המתחילה בלתור את הארץ – את ה"ערפו של עולם". זה איזה תיקון של ירושת ארץ ישראל – שאם נכנסים לארץ עם "לתור" אובייקטיבי זה לא טוב, אבל אם נכנסים על מנת להשאב או להתעצם במקום זה טוב. לכן כל כך חשובה עבודת האדמה – כל מסחר כאן כמו "לראות בבנות הארץ", שמזה בא אונס וזנות, אך אם הכוונה זה להתלכלך באדמת קדש זה "לאשתאבא בגופא דמלכא".

יז. מחלוקת רבי יוחנן ורבי אבהו בברכות לד, ב:

שם כל הדרוש על "עין לא ראתה" – הכל שייך לשנה שלנו. לפי רבי אבהו "עין לא ראתה" זה מקום בעלי תשובה שצדיקים לא עומדים, היינו שלפיו שנה זו היא שנת "הנקודה שבנקודה", שנת "לאתבא צדיקיא בתיובתא". לפי זה עין כן ראתה חכמה ולא בינה – חכמים אשתכחו ונבונים לא אשתכחו. לא אשתכחו צדיק אחד שעושה תשובה ומביא גאולה – זה בחינת "עין לא ראתה". אחר כך שתי דעות אם "עין לא ראתה" זה "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" או שזה "עדן". "עדן" זה גם חכמה, אבל חכמה יותר עמוקה – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – ו"יין המשומר וכו'" זה "פנימיות אמא", ועל כל אחד כתוב "עין לא ראתה", היינו שבמקום המיוחד לבעלי תשובה יש את שתי הבחינות – עדן סתימאה ויין המשומר וכו'. "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" = 2814 = ו"פ (ממוצע כל מלה) 469, מספר המילים שבכל מעשה בראשית (כולל שבת), כלומר ש"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" זה הכל, כולל שבת, בתוך ששת הימים – זה גם כן כמו צד המערב שבכל מקום. 2814 בצירוף המלה עדן וב"פ "עין לא ראתה" (עין ימין לא ראתה עדן ועין שמאל לא ראתה יין המשומר) = 4472 = ד"פ (ממוצע של כל ביטוי) 1118 (שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד).

צד המערב שבכל מקום = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל = לויתן בהמות ("מועט מחזיק את המרובה" זה המקום בו מתחברים שרשי נשמות לויתן עם שרשי נשמות בהמות, והקניגיא לעתיד לבוא כדי לחבר אותם – הקניגיא בצד המערב שבכל מקום). המערב שבכל מקום = 855 = אדם פעמים חוה = תהלתך.

"מועט מחזיק את המרובה" נאמר בחז"ל על המלים "אל חי בקרבכם" בתחלת יהושע – שכל עם ישראל הצטמצמו בין שני בדי הארון – ובקבלה זה כינוי לספירת היסוד, "אל חי".

יח. ארבעה ביטויי מערב: ימה אחור עורף מערב = 932 (מאה יותר מ"ערפו של עולם") = עץ הדעת טוב ורע = ד"פ עץ החיים (ממוצע כל מלה). זה "עץ החיים" שבתוך "עץ הדעת טוב ורע" (שעל דרך "בכל מקום עיני הוי' צופות רעים וטובים" – משלי טו, ג).

יט. יג ר"ת מערב בתנ"ך בלשה"ק ועוד ג בלשון תרגום, על דרך "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה ג בריתות". יג פעמים מערב = הוי' פעמים יוסף = ו"פ הוי' בריבוע. (הוי' יוסף = יעקב; הוי' פעמים יוסף = יג פעמים עין יעקב; עין יעקב = יוסף יוסף = מערב, ר"א אבולעפיא אומר שיוסף יוסף = אינו גוף ולא כח בגוף, המתחלק ל-ו צרופי הוי' ו-ו צרופי הוי', כנודע). לפי זה מערב, אף שלכאורה זה ההמחשה הכי גופנית ל"עצמות בגוף" דווקא – כשהצדיק הוא הצלם ודמות המהלך בארץ של ה' – והפלא שדווקא בנקודה זו יש את הגילוי השלם של "אינו גוף ולא כח בגוף".

כ. סיכום (יכול להיות כותרת): תורה ומצוות בכל מקום, ותשובה במערב. הראש של הצדיק שבכל מקום יש הזדמנות ללמוד תורה או לקיים מצוה, אבל לעשות תשובה צריך להתבודד (כמו אצל רבי נחמן). – איזה "במסתרים תבכה נפשי". אי אפשר לומר שצריך מקום מתאים בשביל תורה ומצוות, כי אחרת לא היה שוה לכל נפש. אבל תשובה דורשת מקום – כמו בסיפור של התינוק שבכה ואדהאמ"צ לא הקשיב, אז כתוב שכדי להוכיח אותו אדה"ז היה צריך לחכות לעת-רצון. עת רצון זה המערב, זמן שאדם מסוגל לבכות ולהתעורר בתשובה. תורה ומצות בכל מקום = 1391 = יג פעמים 107. תשובה במערב = 1027 = יג פעמים 79. יחד עולים יג פעמים מקום – עולים "מקום [פעמים] אחד", שניהם במקום אחד.

כא. עוד גימטריא פלאית: רחל מבכה על בניה = 472 = ב"פ רלו (שיעור קומה של יוצר בראשית, "ורב כח" – שיעור קומה של מעשה בראשית זה "כל מקום") = "ב[פעמים]כל מקום" (שתי בחינות "כל מקום", סתם "כל מקום" והמערב שב"כל מקום"). בכל מקום במילוי – בכל במילוי = ירושלים; מקום במילוי = משיח – עולה ב"פ "רחל מבכה על בניה" (היינו שזה הממוצע שלהם)!

כב. "וצבא השמים לך משתחוים" זה כמו "ועבודתו עדי ערב" – "שוב יום אחד לפני מיתתך". נקרא לזה סוף היום. היום = אין, סוף היום = אין סוף (כמו שהבעל שם טוב אומר שתמיד הגילוי זה כשהולכים הביתה – הולכים לצד מערב, ל"ביתו זו אשתו"; מי שיצא לעבודה חוזר בסוף היום הביתה – סוף היום זה אור השכינה, ולכן המערב נקרא "אור-יה", האור המתגלה בסוף היום, אור י-ה – אור הבא לחולל את זיווג י-ה).

כג. אמרנו "עשי מלאכה במים רבים" = 820 = "ואהבת לרעך כמוך". זה גם חלק המילוי של מערב – מם עין ריש בית.

כד. רבי עקיבא רבי אבהו = 621 = ג"פ אור (ג"פ סוף היום). המכנה המשותף סברת שכינה במערב, וכשמוסיפים לשמותיהם עולה 1320 = תרבות מערב (גם ר"ת תם – יעקב איש תם מסוגל לתקן תרבות המערב, כאשר הוא ממשיכים אותו רבי עקיבא ורבי אבהו).

[מכאן ואילך – מוצש"ק לך לך, טלפונית]

כה. חוץ מרבי עקיבא ורבי אבהו עוד מישהו חשוב שסובר ש"שכינה במערב" – רבי יהושע בן לוי, אשר מביא את הפסוק "וצבא השמים לך משתחוים". סך הכל שקול, כי רבי עקיבא ורבי ישמעאל חברים, רב ששת ורבי אבהו בערך באותו זמן, וגם רבי יהושע בן לוי ורבי אושעיא. ריב"ל הוא משיחיסט (עד שנשבר, אך אחר כך אולי התאושש...). אמרו לו ש"שכינה במערב" – שילך לרומי, השרש והמקור של התרבות המערבית, לחפש את המשיח. שם מוצאים את המשיח בין המצורעים שבשער – בין המצורעים מהתרבות המערבית. אצלו הלשון שהמערב זה "מקום תפלה", ורמז מופלא: מקום תפלה = רבי יהושע בן לוי ("בואו נחזיק טובה לאבותינו..." שהודיעו איפה אני נמצא...). כאשר שאל את המשיח מתי בא אמר לו "היום", וחכה עד סוף היום וכשלא בא אמר ששקרן וכו'. על כל פנים, רואים שחכה עד סוף היום – עד "שכינה במערב" – ואחרי שזה עבר כבר היתה לו בעיה (לפי זה, משיח בא בסוף היום, אז לכן יש אנשים שרוצים להתפלל ביחד עם משיח, והשאר ידוע...).

שלושה שסוברים שכינה במערב: רבי עקיבא רבי יהושע בן לוי רבי אבהו = 1322 = שכינה במערב שכינה בכל מקום. מוכיח שהסובר "שכינה במערב" מתכוון במערב של בכל מקום – הנקודה שבנקודה, כפי שנתבאר.

כו. משהו פשוט, שיחוד המערב שהוא הרוח היחידה שכפולה של שם הוי' ב"ה (עוד לפני שמתייחסים שדווקא יב פעמים הוי' וכו').

כז. דבר מובן מאליו, ש"במסתרים תבכה נפשי" זה הענין של "לבו דואג בקרבו". "דאגה בלב איש" זה נקודת המשיח שבכל אחד, נקודת הזיווג. על זה נאמר "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – רזי תורה זה השמחה הנמסרת רק למי שיש לו נקודה זו בלב, נסתרת לגמרי אחרי שהתגלתה פעם אחת (כמו אצל ה' שברגע החורבן ממש זה התגלה), ברגע התשובה. זה גופא שיש לו את זה זה כלי לרזי תורה משמחים – "עז וחדוה במקומו".

כח. כמו סוף היום וסוף החיים – "עדי ערב" – יש גם "יום אחרון", ורחל היא אשת החיל בה "ותשחק ליום אחרון". זה "גדולה הבטחה שנתנה לנשים יותר מלאנשים" – בטוחות במשיח וביום אחרון וכו'. "יום אחרון" = אורך ימים. מי שכל הזמן חי ביום האחרון זוכה ל"אורך ימים בימינה".

כט. בהמשך הסוגיא בבבא-בתרא עוד כמה נקודות חשובות:

עד סוף הסוגיא זה אותו סוגיא, כי בסוף חוזרת המחלוקת איפה השכינה, ושם מובא שריב"ל אומר ששכינה במערב רק שמצדד לצפון או לדרום לפי "הרוצה להעשיר" ו"הרוצה להחכים". אז מובא שרבי חנינא אמר לרב אשי להתפלל דרומה, לכיוון ארץ ישראל – על זה תוספות אומרים שזו דעה אחרת. מוזר שפתאום בלי הכנה באה דעה אחרת בסוגיא. כרונולוגית רואים שדעה זו – שנתקבלה בהלכה – היא בתקופת חתימת התלמוד (בעוד הדעות הקודמות מתנאים ואחר כך אמוראים מוקדמים). תמיד סוף הגמרא זו כמו 'החלטת הגלות' – שהולכים לשהות בגלות הרבה זמן, ר"ל – ואז צריך להתפלל דרך ארץ ישראל. כל זמן שלא התייאשו ממשיח עכשיו, שלא צריכה להיות גלות, אז לא צריך להתפלל דרך הארץ – עוד לא הוקבע שעיקר הלב היהודי זה געגועים לארץ ישראל (ה"נקודה" במאמר נקודה-קו-שטח במלכות ישראל). "הנקודה שבנקודה" בה מדובר היא עוד לפני הנקודה הזו, ורק אחר כך התחלק לנקודה הקודמת לקו ושטח – נקודת הגעגועים לארץ ישראל.

לפני זה מדובר על "אוצר טוב" של גשמים – עולה שדי (= במערב). "אוצר טוב" כמו "בזבוז האוצרות" של המלך הרוצה לנצח במלחמה ("נחזיק טובה לאבותינו" שאגרו אוצרות שאפשר לבזבז). "טוב" זה צדיק ("אמרו צדיק כי טוב") ו"אוצר" זה רדל"א (כמו בזבוז האוצרות ב"באתי לגני", שזה גילוי דבר שהעין לא ראתה, וכל זה נמצא "במערב".

בסוגיא זו קודם כל מחלוקת אם העולם דומה לאכסדרא או לקובה, אבל לפי כל הדעות – שלא נכנס לזה – ה'ווארט' שיוצא מזה שהילוך ביום וסיבוב בלילה (כך מפרש את הפסוקים בתחלת קהלת). תמיד הסיבוב כולל את הצד הצפוני, בין לפי אכסדרא (פתוח) בין לפי קובה (סגור), ותלוי בחורף או בקיץ היכן מזרח ומערב – ביום קצר הם בלילה וביום ארוך הם ביום. ה'ווארט' שההילוך כמו אור ישר, כמו ה"קו", והסיבוב זה "עיגולים" ו"מקיף". יוצא מאד יפה, ההילוך כשיטת ריב"ל – "וצבא השמים לך משתחוים" – רואים את הקו שואף למערב, ואילו בסיבוב לא רואים זאת. יש משהו בהילוך על דרך "ונתתי לכם מהלכים בין העומדים" – אפשר לומר שה"עומדים" גם מסתובבים, מחוץ לאהל/אכסדרא שאנו רואים.

הכי מענין שיש עוד דרוש שלם מספר איוב לז של ארבע רוחות. יוצא שיש שני פסוקים בכל התנ"ך שמביאים מסוגיא זו רמז לארבע רוחות העולם – בסוף עמוד א מהאזינו: "יערוף כמטר לקחי [רוח מערבית] תזל כטל אמרתי [רוח צפונית] כשעירים עלי דשא [רוח מזרחית] וכרביבים עלי עשב [רוח דרומית]", ובעמוד ב מאיוב לז (בסדר אחר): "מן החדר תבא סופה [רוח דרומית] וממזרים קרה [רוח צפונית] מנשמת אל יתן קרח [רוח מערבית] ורוחב מים במוצק [רוח מזרחית]". יפה שהרוח המערבית, שהיא זו שמענינת אותנו היא "נשמת אל" – משהו מופלא, ביטוי אלקי באין ערוך יותר מכל שאר הרוחות (קשור לסוד הנשימה שלנו, "ויפח באפיו נשמת חיים", שכנראה "מאן דנפח מתוכיה נפח" זה ברוח המערבית; כנראה מאחז"ל "איזהו חכם המכיר את מקומו", שמקומו לא ידוע, הוא במערב – הנקודה שבנקודה – שאי אפשר להגיע אליו אם לא בעלי תשובה). מנשמת אל = בית המקדש = משולש אם (יום ה-אם, ר"ת מנשמת אל).

[יום א, טלפוני]

ל. רוח מערבית = 936 = ג"פ מערב = רחל במספר קדמי = לאה פעמים הוי' (סוד "רחל הגדולה", במספר קדמי). בעצם הוספנו ל-מערב עוד רוחית – מספר שנוסף לכל כיוון בשביל להפוך אותו לרוח פלונית, דהיינו שלכל כיוון נוסף ב"פ מערב. רוח ית (= רוח קדוש) = שפל רוח (ית – סוד תי נימין בקבלה). על כך אומר לויטס איש יבנה "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה", ואומר הבת-עין שבזכות זה זוכים ל"טובה הארץ מאד מאד". מאד במספר קדמי עולה יוסף, אז מאד מאד במספר קדמי עולה מערב (הראשון "אינו גוף" והשני "אינו כח בגוף"). ההפרש בין רוח לבין שפל הוא 196 = 14 בריבוע. שמות סוברי שכינה במערב – עקיבא יהושע אבהו – עולה ג"פ 14 בריבוע, היינו שהממוצע שלהם הוא יד (אבהו) בריבוע, כך שבסוף מתגלה שהכל זה רבי אבהו האומר "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם".

דברנו על "במסתרים תבכה נפשי" אך זה גופא מתחבר מאד ל"מאד מאד הוי שפל רוח וכו'".

שכינה בכל מקום = רוח הקדש. ה"שפל רוח" = 624 = ב פעמים מערב = כד פעמים הוי'. שכינה בכל מקום = 623, אחד פחות – ואז הנקודה האמצעית (הנקודה שבנקודה) של "שכינה בכל מקום" זה מערב! (אולי הגימטריא הכי יפה כאן בהכל). אפשר להסביר שב"מאד מאד הוי' שפל רוח" יש יותר מאשר "רוח הקדש" – גילוי היחידה שלמעלה מגילוי אליהו הנביא. בזמן הגלות בסוף אין לא את זה ולא את זה, ולכן מתחילים מהנקודה של "והתפללו דרך ארצם" (נקודה של נקודה-קו-שטח).

בסגנון אחר: "שכינה במערב" ו"שכינה בכל מקום" הם (כל אחד מהם) בסוד העלם וגילוי – "שכינה בכל מקום" זה גילוי "העלם שישנו במציאות" (או העלם האור) ו"שכינה במערב" זה גילוי "העלם שאינו במציאות (או העלם העצם). "דרך ארצם" – עצם והתפשטות. ר"י עמדין אומר שבלי שאיפה ממשית לעלות לארץ אז התפלה דרך הארץ לא שוה שום דבר – זה עצם שכולו התפשטות מנקודה לקו ולשטח.

מאד מאד הוי שפל רוח רוח הקדש = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

שפל רוח במילוי (במילוי מה = מאד) עולה חלק המילוי 832 (= ארץ ישראל, רמז מובהק ל"בת עין"). היחס בין השרש (624) למילוי (832) הוא 3 ל-4, ג"פ יצחק וד"פ יצחק (יצחק בחינת ארץ ישראל) – יחד עולה ז"פ יצחק (מתחלק גם בהוי' וגם ב-ז). שפל רוח גם במספר קדמי – 2457 – מתחלק ב-ז וב-יג. מילוי ומספר קדמי עולה 3913 = שלוש וחצי פעמים 1118 (ז פעמים חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

לא. נחזור לפסוקים שהגמרא מביאה מאיוב – "מן החדר וגו'":

גם בפסוק האזינו וגם באיוב (בשני הפסוקים יחד) יש מט אותיות.

המלה האחרונה מאיוב זה "במוצק" = רחל. המלה האחרונה בכל קטע זה מה שהרוח פועלת – סופה, קרה, קרח, במוצק = 1002 = רחל במילוי. ר"ת "מן החדר תבא סופה" עולה שרה. מן החדר = רבקה. ורחב מים = אשה. קרה קרח = תריג. רצף 308 (קרח) 307 (מן החדר) 306 (רוחב מים) 305 (קרה). ממילא מן החדר רוחב מים = קרח קרה = תריג.

כל הפסוקים יחד – האזינו ואויב – עולה 7439, ובצירוף שכינה במערב עולה 8138 = 26 פעמים 313 (השראה של 13) = הוי' ועוד הוי' פעמים מערב.

לב. ארבע רוחות הארץ = כט פעמים אם (חצי מ-חן פעמים אם, הנ"ל סעיף ד). יש "ארבע רוחות השמים", אך בכוונת ד רבתי ד"אחד" בשמע ישראל זה "ארבע רוחות הארץ". מספר זה בריבוע עולה אם בריבוע במשולש (קשר פנימי בין כט ל-אם – רחבעם מלך בגיל אם ומת בגיל חן – שכאשר מעלים כפולתם בריבוע עולה המשולש של אם בריבוע).

רוחות = כתר = ד"פ קנה וכו'. ביחזקאל בנבואת העצמות היבשות כתוב "מארבע רוחות בואי הרוח" ואפשר לדרוש ש"מארבע רוחות בואי – הרוח [המערבית, ב-ה הידיעה]" – שהרוח בה עיקר שכינה תבוא מכל הכיוונים. אפשר לקשר ל"עיקר שכינה בתחתונים היתה" – לגנוני (שם "לרוח היום לעת ערב"). לפי"ז "שכינה בכל מקום" זה שכינה, ו"שכינה במערב" זה "עיקר שכינה". עיקר שכינה בתחתונים היתה, כי מערב הכי תחתון בספירות.

לג. אמרנו גימטריאות של רבי עקיבא רבי יהושע בן לוי רבי אבהו (שכינה במערב שכינה בכל מקום) ושל עקיבא יהושע אבהו (ג"פ אבהו בריבוע). נעשה גם רבי עקיבא רבי יהושע רבי אבהו = ג"פ זאת (הממוצע) = ג"פ טובה הארץ מאד מאד.

לד. הרוח המערבית זה "נשמת אל", כנ"ל. אם א = 1000, אז נשמת אל = 1820.

[טז חשון – חזרה מיצהר:]

לה. נושא חשוב ועיקרי שלא הזכרנו – הכותל המערבי, ששכינה לא זזה ממנו. זה "שכינה במערב" בפירוש. להבין את הקשר לרחל: יש את המדרש המפורסם (מדרש תלפיות ל"ואתחנן") שאדם הראשון בנה כתל מערב, אברהם דרום, יצחק צפון, יעקב מזרח ומשה את הגג. [מנחה-הר-שדה-בית-ואתחנן (כפולות קג, כמבואר במ"א) – המספר הבא הוא  618 (= אל אלהי ישראל, מזבח של יעקב; שנים קראו למזבח בשם ה' – יעקב קרא למזבח "אל אלהי ישראל" ומשה קרא למזבח "הוי' נסי" – 1000 מתחלק ל-614 = אל אלהי ישראל ו-386, מתחת לטבור ומעליו, ו-386 מתחלק לחזה שהוא 236 ולראש שהוא 146 = הוי' נסי), המספר של 'חתך זהב', משיח שישלים הכל. כל הענין של 'חתך זהב' שייך לארכיטקטורה – זה שלמות הסדרה הזו]. יסוד הבנין ותחילתו זה הכתל המערבי – אדם הראשון הוא (גם יסוד וגם) מלכות, לגבי האבות הוא כמו רחל. הכל מתחיל מהמנחה שלו, ומה ההבדל בינה לבין הר-שדה-בית-ואתחנן? ש"מנחה" זה ביטוי של התשובה שלו, וכל השאר הם צדיקים. מי שמתקרב לתשובה זה משה רבינו שרוצה להכנס לארץ ישראל, אך זו עדיין לא תשובה על החטא שהנחיל היפך החיים לעולם. כפי שהסברנו שהמערב זה נקודת התשובה, מקום שבע"ת עומדין. זה גם עיקר תפיקוד של בית המקדש – להקריב קרבנות לכפר על בע"ת. ידוע מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן מה עיקר המקדש – המזבח (בו עיקר עבודת האדם, עבודת התשובה) או השראת השכינה בקה"ק. בעצם הא בהא תליא – לפי עבודת התשובה של האדם כך גילוי השכינה. מערב גם עבודת התשובה מלמטה וגם השראת השכינה מלמעלה, לכן השכינה לא זזה מעולם מהכותל המערבי – מקום בו היהודים עושים תשובה.

לומדים ששכינה לא זזה מכתל המערבי משה"ש בפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". "אחר כתלנו" זה גם אחור-מערב, וגם עצם המושג "כתל" בגוף זה העורף – יש משהו בכתל המערבי שהוא "ערפו של עולם". כלומר, עצם המושג כתל שייך למערב – לכן אדה"ר, שהיה לו חוש בשמות, הולך אוטומטית למערב כשרוצה לבנות כותל. "הנה זה עומד אחר כתלנו" גם על משיח. העיקר כאן זה ה"משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" – זה מציץ לכאן, ורק צריך לפקוח את העינים. אומר שהמושג "שכינה במערב" זה שכינה שמחכה לגאול את עם ישראל. לפי"ז "שכינה בכל מקום" זה שכינה שבאה להשגיח ולהיטיב, אבל עוד לא מבצע משיח. היות ש"שכינה במערב" זה מבצע משיח של השכינה בעצמה. אפשר לומר ש"משגיח מן החלונות – מציץ מן החרכים" זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מי שהוא משגיח זה משיח בן יוסף – הוא משגיח כשרות. "חלון" זה נשמע יוספי. מציץ, כמו ציצית, מזכיר יותר "צמח שמו מתחתיו יצמח". גם "חרכים" יותר נסתר, יותר מתאים למשיח בן דוד. בכל אופן, השכינה השורה בכתל המערבי זו השכינה הזו, המחכה לגאול את עם ישראל. לפי זה מנהג טוב למשיחיסטים שרוצים לכתוב בכל חדר "יחי" שיכתבו במערב – גם טוב להלכה, שיתפללו לכיוון השני.

אמרנו שיש משהו בעצם במלה "כתל" שקשור לזה – המסגרת זה "כל" (כמו שכינה בכל מקום), אך הפנימיות זה ת. יש בקבלה שכתוב שאור ישר באלף-בית זה א-ש (לכן אמות זה אמש), וה-ת זה כבר אור חוזר – ת בפה בספר יצירה. צריך לומר שה-ת ב"כתל" זה השכינה במערב, זה הנקודה שבנקודה – המערב שבתוך ה"שכינה בכל מקום". שכינה = ח"פ כל (תורה ראשון בלקו"מ – שקודם יש ח, אז יש נ, ואז ביחד עושים ת, אך לא כותב שם הרמז הכי יפהפה שח"פ נ עולה ת). ה-ת רשום על המצח – ת' תחיה (זה ה-ת של הקדושה). יש איחול ביידיש – שתחיה לראות משיח. בסוגיא זו השכינה נקראת "יה", אז הרמז הכי יפה למה שאמרנו כעת ששכינה-יה = ת.

רמז לזה ש"כתל" שייך בעצם לאדם הראשון, לחטאו ולתיקונו: כתל = י"פ אדם. ("כתל אחד לשניהם" – העורף של אדם וחוה לפני הנסירה; אצלו זה המערב – אצלה זה השרש שלה, כי הפרצוף שלה דמיוני, כח המדמה שלו).

לו. רב ששת לא רצה להתפלל למזרח, לכיוון השמש, בגלל המינים. בכל אופן, "שמש הוי' ומרפא בכנפיה", וכשמתפללים למזרח בבקר זה לכיוון השמש (עיקר התפלה וה"יהי רצון" זה שתהיה רפואה). מי שרוצה לקיים תפלה לכיוון מערב הכי טוב זה במנחה. אף שיצחק תקן תפלת מנחה, "לשוח בשדה לפנות ערב" (גם תפלת אליהו, הכי מתקבלת), כנראה התחיל כבר מאדם הראשון – עובר מאדם ליצחק לאליהו הנביא (גם היה בשביל להחזיר בתשובה).

לז. בלשון חז"ל "מערבא" זה ארץ ישראל בכלל.