הגר הבינוני

ב' אדר א תשפ"בלא מוגה

מוצאי ב' אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

האתגר של דורנו (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור נוסף בנושא האתגר של דורנו, אתגר הגיור, הופך גר-הצדק להיות הגיבור הראשי של ספר התניא, התורה שבכתב של החסידות – הבינוני. פרק א של השיעור מעמיק בתחלת התניא ומראה כי התהליך המפורט בו הוא המתאים ביותר דווקא לנפש הגר, בה ה'קיטוב' בו מתאפיין הבינוני מצוי בצורה הכי חדה ומובהקת. כלומר, "ספר של בינונים", המציב את הבינוני כאידיאל עבודת ה', בעצם קורא לכל אחד להזדהות עם גרי הצדק וללמוד מהם את עבודת ה'. פרק ב מרחיב, לאור זאת, את תמונת חמש הדמויות שמשרטט אדמו"ר הזקן בתניא, ובתעוזה רבה אף מוסיף עוד דמות – בעל-התשובה, שהוא ממוצע מחבר העומד בין דמויות הצדיקים לדמויות הגרים. הפרק חותם בהתבוננות קצרה אך מלאה בכל סדר השתלשלות – התבוננות חדשה העולה מן הדברים.

א. הבינוני של התניא – גר-צדק

ישראל, גר-צדק וגר-תושב

כל האנושות צריכה לעבוד את ה' – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[ב].

בני האדם, שצריכים לעבוד את ה', מתחלקים לשלשה סוגים: מחד עומדים בני ישראל המיוחסים, החייבים מעצם היחוס שלהם בכל התורה כולה ועליהם נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[ג]. מאידך עומדים גרי-תושב, שקבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח, ועליהם נאמר "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא"[ד]. בזמן שהיובל נוהג מקבלים את גרי-התושב לגור בארץ [ה], ויש אף מצוה להחיותם [ו]. אבל גם כשהיובל לא נוהג, ולא מקבלים גרי-תושב, עדיין ישנה מציאות של חסידי אומות העולם. בין היהודים וגרי-התושב נמצאים גרי-הצדק – אלה שעולים מהאומות, ממצבם כבני-נח חסידי אומות העולם, ומצטרפים לעם ישראל.

שלשת הסוגים הללו מקבילים לשלשת העולמות בריאה, יצירה ועשיה ("בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו"): גרי-תושב הם בעולם העשיה "שרובו רע ומיעוטו טוב"[ז] – הטוב שלהם הוא בגדר ה"מיעוטו טוב" והמצוות שלהם גורמות שהם יעסקו בתיקון עולם המעשה (עשיה היא גם לשון תיקון [ח]) ולא חלילה בהשחתתו. גרי-צדק שייכים לעולם היצירה, עולם הרגש, שחציו טוב וחציו רע (ולכן בכל גיור יש ממד של הימור). מחצב נשמות ישראל הוא בעולם הבריאה [ט], שרובו טוב ומיעוטו רע (זהו מקום הגילוי שלהם כ'נפרדים', אך עוד קודם יש להם שרש באצילות). מה עם הגוים שלא מקיימים שבע מצוות בני נח? הם מתחת לארבעת העולמות של הקדושה.

עד כאן בקיצור מה שכבר הסברנו [י], וזהו רקע להתבוננות שנעשה כעת בספר התניא:

"ונפש השנית"

משפט חשוב ביותר בספר התניא קדישא הוא התחלת פרק ב בחלק הראשון של התניא – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש". עיקר החידוש כאן הוא המלה "השנית". אם אדמו"ר הזקן מדגיש את המלה "השנית", סימן שזהו משהו עצמי – שהנפש של הקדושה של היהודי היא שנית [יא]. כמו שיש טבע ראשון וטבע שני, וידוע [יב] ש-טבע שני בגימטריא אמת – טבע ראשון אינו אמת, הוא תהו יחסית לתיקון.

לא במקרה, או כדרך אגב, בפרק הראשון הוא דבר על הנפש הבהמית של היהודי לעומת הנפש הבהמית של העכו"ם ורק בפרק השני הוא מדבר על הנפש האלקית של יהודי, "נפש השנית". מאד עיקרי שנפש האלקית היא "נפש השנית", המוזכרת אחרי שאדמו"ר הזקן סיים את הפרק הראשון.

הנפש הבהמית של חסידי אומות העולם

אדמו"ר הזקן סיים את הפרק הראשון בכך שנפש הבהמית של יהודי היא מקליפת נגה, שיש בה טוב, ומהטוב שבה באות המדות הטובות שישנן ליהודים בטבע – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים [יג]. אצל הגוי, עובד עבודה זרה ממש, עכו"ם, אין את אותו טוב בכלל – כל מה שעושה "חסד לאֻמים חטאת"[יד], אם הוא עושה דבר שנראה טוב, הוא על מנת להתייהר [טו]. כפי שהוא מסביר, נפש הבהמית של גוי היא מ-ג קליפות הטמאות לגמרי, שהן רע גמור, שאין בהן טוב כלל.

יש שם חידוש מופלא של רבי הלל מפאריטש, החסיד ה'עובד' הגדול של חסידות חב"ד, שהוא מהחידושים הכי חשובים בספר התניא: הוא אומר שנפש הבהמית של חסידי אומות העולם היא מקליפת נגה, כמו אצל יהודי, ולא מ-ג קליפות הטמאות לגמרי [טז]. ג קליפות הטמאות לגמרי הן רע גמור, אין להן חלק בהשתלשלות העולמות של הקדושה, כמו שאמרנו. לעומת זאת, קליפת נגה כבר שייכת כאן לעולמות של הקדושה. הגם שבעולם העשיה הרוב רע והמיעוט טוב – על המיעוט הטוב הזה אפשר לומר שהוא טוב מאד, כמו המדות הטובות אצל היהודי. מצד הנפש הבהמית, חסידי אומות העולם, מדרגת גר-תושב, הם כמו כל יהודי – גר תושב שוה ליהודי!

לאור זאת אפשר להבין הרבה יותר מה הכוונה "השנית": המלה "השנית" אומרת שכל הטובים מתחילים מהטוב של קליפת נגה, ומכאן אפשר להתעלות. אנחנו מדברים לאחרונה [יז] על עלית העולמות, עלית האנושות – כולם מתחילים מבן אדם ומבן נח ומשם מתעלים. אחרי שמתחילים מהבסיס הזה אפשר לקבל את הנפש השנית. כלומר, "נפש השנית" משמע גם בזמן.

"נפש השנית" בגיור

אם אני אומר את הביטוי "נפש השנית" משמע שקודם לא היתה לך "נפש השנית" ועכשיו באה לך "נפש השנית". לכן, אצל היהודי המלה "השנית" לא כל כך חלקה – הגם שגמר כניסת הנפש האלהית ביהודי הוא רק בגיל שבו הוא מתחייב במצות [יח], אבל הזיקה שלו לנפש האלהית קיימת מאז שהוא נולד, הוא יהודי גמור מאז שהוא נולד. אבל אם מדובר בגר – המלה "השנית" היא חלקה לגמרי. למה? כי גר קודם היה מחסידי אומות העולם, הוא היה רק עם נפש בהמית מקליפת נגה, שיש בה טוב, כמו שרבי הלל אומר. ועכשיו, בזכות הגיור גופא, הוא זוכה לנפש חדשה, "נפש השנית" ממש.

גר שנתגייר הוא כתינוק שנולד [יט]. מתי הוא זוכה לנפש החדשה? על פי ההלכה, באיזה פעולה מפעולות הגיור [כ] היא נכנסת? בטבילה. יש דעות שונות בהלכה [כא] אם גם המילה וגם הטבילה, שתי פעולות הגיור (לגבר) בזמן הזה, צריכות להיות לכתחילה בפני שלשה דיינים או שלא. מדייקים [כב] ברמב"ם [כג] שלא לעיכובא שהמילה תהיה בפני שלשה, אך הטבילה חמורה יותר. כל כך למה?

ההסבר הוא כבר לפי חסידות [כד]: המילה היא בחינת "סור מרע"[כה], כורתים את הערלה, הוא סר מקליפת הערלה, כל הגויישקייט שלו וכל רושם העבודה-זרה שלו, שהיא היפך היהדות. אבל על פי פשט, מתי הוא מקבל מצוות? הרי גיור הוא קבלת מצוות, "עשה טוב". באיזה שלב הוא מקבל מצוות? בטבילה. צריכים לעמוד עליו שלשת הדיינים, ואז – כש"הוא עומד במים", עוד לפני שמכניס את הראש לטבול – "מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה"[כו]. הוא למד קודם הרבה, דברו אתו הרבה, אבל עכשיו העיקר – עכשיו הזמן ש"נפש השנית בישראל", הישראל שלו, נכנסת אצלו. לכן כאן, לכל הדעות, צריך להיות בפני שלשה.

לא כל כך ידוע, אבל יש גם דעה בגמרא [כז] – לא להלכה – שברית מילה היא לא לעיכובא. זו דעת רבי יהושע. יש שם גם דעה הפוכה, של רבי אליעזר, שהמילה עיקר והטבילה לא לעיכובא. תמיד הלכה כמו רבי יהושע כנגד רבי אליעזר [כח], אבל כאן אנחנו פוסקים כדעה שלישית – כדעת רבי יוסי, כחכמים – ששתיהן לעיכובא. לכן היום אף אחד לא חולם שאפשר להיות גר בלי מילה וטבילה, אבל יש בגמרא את כל מגוון הדעות. בכל אופן, לגבי קבלת המצוות וזמן כניסת הנפש השנית, העיקר הוא הטבילה. בזמן הבית יש דבר שלישי, קרבן, שהוא ודאי לא עיקר גם אז והיום אינו בכלל – זהו נושא עיקרי שנאריך בו בעזרת השי"ת [כט].

דמות הבינוני – גר-צדק

אם נמשיך את הרעיון הזה נגיע לתובנה מאד חשובה לגבי הבינוני של התניא. הרי זהו "ספר של בינונים" – גם חידוש. בשביל מה אתה מקדש את המלה בינוני? מה אדמו"ר הזקן רוצה בזה? זהו משהו מוזר, אולי החידוש ב-ה הידיעה של ספר התניא – במקום לקדש את דמות הצדיק הוא מקדש את דמות הבינוני. גם הדגשת המלה "בינוני" מוזרה וגם המינוח "נפש השנית בישראל" ביחס לנפש האלקית הוא מאד מוזר.

כפי שעוד נרחיב, תמיד מסבירים [ל] שהבינוני של התניא שייך לעולם היצירה, עולם של חצי טוב וחצי רע – לכן הוא בינוני, בין טוב לרע. חז"ל אומרים [לא] שבינוני הוא מי שבפועל חציו טוב וחציו רע, ואדמו"ר הזקן אומר בפרק א של התניא שזהו "שם המושאל" (כמו שמסביר גם לגבי הגדרות הצדיק והרשע, רוב זכויות ורוב עבירות). אדמו"ר הזקן אומר שהחצי-חצי כאן הוא בנפש, ולא במעשים בפועל, אבל ההגדרה היא חצי-חצי והמקום של חצי-חצי הוא עולם היצירה.

כל זה היה לומר לנו איזה מקור מאד חשוב, שהתחושה הפנימית של הבינוני בתניא היא בעצם כמו זו של גר-צדק. כמובן, הפשט שכל אחד צריך להיות בינוני – "היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה"[לב]. ה"כל אדם" שמודגש כאן שלש פעמים ('חזקה') הוא לאו דווקא מי שנולד יהודי, "כל אדם" יכול להיות גם מי שנולד גוי והתגייר כהלכה [לג] (ואז מתגלה למפרע שהוא "גר שנתגייר", ולא 'גוי שנתגייר', תמיד היה גר-צדק [לד]). בודאי ש"כל אדם" כולל כאן את היהודים מלידה... אבל גם אצל היהודי, המקום של הבינוני בנפש הוא "הגר אשר בקרבך"[לה] – המקום שיש בו הזדהות עם הגרים (כמובן, גם להיפך, כל גר-צדק יכול להיות בכל המדרגות שמנויות בתניא – "הלואי בינוני" וגם "צדיק גמור" – והיחס כאן הוא רק לגר-צדק כאב-טיפוס). הגר מרגיש כל הזמן חצוי ביחס למקום שלו, וזו גם החויה של הבינוני – שבמעשה הוא נמצא במקום טוב, של הקדושה, אבל בלב שלו הוא חצוי, הוא לא מרגיש 'בבית', כמו אזרח הארץ (שעל כן הוא זקוק לעבודת האתכפיא תמיד [לו], "איזהו גבור [אותיות גר בו, על הגר להיות גבור] הכובש את יצרו"[לז]).

לימודי הבינוני מהגר

מה הבינוני יכול ללמוד מהגר? קודם כל, הבינוני היהודי יכול לקבל חיזוק מההתבוננות בדמות של הגר. אדמו"ר הזקן כותב בתניא [לח] שהקושי של הבינוני הוא העובדה שיש מלחמה מתמדת, איזו הגעה לשיווי משקל במצב שהוא כל הזמן לא יציב. אמרנו [לט] שכל גיור הוא הימור, הגר נמצא גם אחרי הגיור במצב של חצי-חצי. האם בגלל זה שלא יתגייר? מה פתאום?! מהמרים הימור אופטימי, אפילו ש"סורו רע"[מ] ויש חשש שהוא יפול – הולכים על אמון בכך שהוא יצליח, ומעודדים אותו לעשות מעשה בלתי-הפיך, להתגייר. זו השראה לכל בינוני להכנס למצב של הימור, של שיווי משקל ומאבק מתמיד, ולהיות אופיטימי שזה יצליח.

אפשר להוסיף כאן עוד לימוד, שגם יסביר משהו בולט בפרק ב בתניא: הגר לא עומד ברשות עצמו – הוא כל הזמן צריך לקבל השראה, הכוונה וגם חיזוק ואפשר לומר חיבוק מישראל המיוחסים. היחס בין ישראל המיוחסים לגר-צדק הוא כמו בין המח ללב, וכל ספר התניא אומר שהבינוני זקוק ל"מח שליט על הלב"[מא] – הגר חייב הנחיה של ישראל. לפי אותו עקרון, כל בינוני בעצם צריך כל הזמן הכוונה וחיזוק מהצדיקים, ממי שמעליו. כשמבינים את זה אפשר להבין למה כל כך 'לחוץ' לאדמו"ר הזקן לדבר בפרק ב של התניא על החשיבות של התקשרות לצדיקים ועל כך שכל יהודי מקבל מהם את החיות שלו (דרך פנים או דרך אחור, לפי הקשר שלו או ההתנגדות שלו אליהם). לא רק שהתקשרות לצדיקים היא יסוד החסידות בכלל, אלא שהיא היסוד של עבודת הבינוני בפרט, שהוא כמו גר שחייב שהיהודים המיוחסים (הצדיקים) יקלטו אותו ויחזקו אותו.

ב. קריאה חדשה בספר התניא

ישראל והגרים – י-ה ו-וה

נמשיך להתבונן לאור זאת בכל המבנה בתניא, וגם נוסיף משהו שלא כתוב בתניא.

קודם כל, נחזור להשלים את התמונה שבה פתחנו לשם הוי' שלם: אם שתי בחינות הגר, גר-צדק וגר-תושב (חסיד אומות העולם), הם כנגד יצירה ועשיה, "יצרתיו אף עשיתיו", ה-וה של שם הוי', סימן שעולמות אצילות ובריאה, י-ה של שם הוי', הם אנחנו, היהודים המיוחסים. יחסית י-ה הם שמים ו-וה הם ארץ, "והנגלֹת לנו לבנינו"[מב]. לפעמים רק ה-ו הוא שמים וה-ה תתאה הארץ [מג], אבל בכללות זו חלוקה של י-ה ו-וה [מד]. זו החלוקה שאנחנו בונים (כמו הרמז שהבאנו, ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"^ג ו"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא"^ד עולים יחד "בראשית ברא אלהים את השמים [ישראל] ואת הארץ [הגרים]"). מה הוספנו כעת? קודם אמרנו שמחצב הנשמות הוא בריאה, ה עילאה, אבל המושג צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[מה], הוא אצילות, י. כל המבנה הוא:

יישראל

הישראל

וגר-צדק

הגר-תושב

חמש המדרגות בתניא

כעת נחזור לספר התניא:

אם מפרשי התניא מסבירים בפירוש שהבינוני הוא היצירה, מהי העשיה? העשיה בתניא נקראת "רשע וטוב לו". מי למטה מכל ההשתלשלות, שלא מחשיבים אותו בכלל עם השאר? ה"רשע ורע לו". מה פירוש "רע לו"? שאין לו אפילו הרהור תשובה [מו], אין לו אפילו חלק קטן טוב כמו שיש בעולם העשיה, "אף עשיתיו". עשיה היא תיקון – יש שם איזה תיקון, "אשר ברא אלהים לעשות"[מז], "לתקן"[מח]. אבל מי שאין לו שום נקודה מתוקנת הוא לא בתוך התמונה, אלא למטה מהתמונה – זהו ה"רשע ורע לו". ה"רשע וטוב לו" הוא עשיה, תשעים ותשע פסיק תשעים ותשע אחוז מכולם – כולנו, כל היהודים, רשעים לפי ההגדרות של התניא, אבל יש לנו משהו טוב. הבינוני הוא כבר עולם היצירה, שכעת אנחנו אומרים שהוא העולם של הגר-צדק – עולם הגיור, עולם של חצי-חצי, של ספק שקול.

מהו, אם כן, עולם הבריאה? בדרך כלל מסביריםל שבחמש המדרגות שמפורטות בפרק א, עולם הבריאה היינו "צדיק ורע לו", כי בעולם הבריאה "רובו טוב ומיעוטו רע". בשם המושאל, "צדיק ורע לו" הוא צדיק שרובו זכויות ומיעוטו עבירות. בעולמות זהו עולם מאד טוב, עולם של שרפים [מט], של שכלים נבדלים [נ], של חב"דניקים – צדיקים וקצת רע להם. מה הקצת רע להם? קליפת התניא [נא] – יש להם עדיין קצת גאוה. מהו, לפי זה, עולם האצילות? "צדיק גמור", "צדיק וטוב לו".

שוב, זו החלוקה שמסבירים לפיה בדרך כלל את ספר התניא, ובהקבלה להסבר כעת:

צדיק וטוב לואצילות (י)ישראל

צדיק ורע לובריאה (ה)ישראל

בינונייצירה (ו)גר-צדק

רשע וטוב לו עשיה (ה)גר-תושב

רשע ורע לומתחת לעולמותעכו"ם

ככה מסבירים תמיד, אבל עכשיו נאמר חידוש, "אין בית המדרש בלא חידוש"[נב]. שתי המדרגות התחתונות כאן היו גרים. שניהם טובים, גר-צדק הוא ודאי טוב, "ככם כגר"[נג] ממש, וגם גר-תושב, כמו שאמרנו, מצוה להחיות אותו, מותר להושיב אותו בארצנו. מתאים ששתי המדרגות האלה מקבילות ליצירה ועשיה, לעולמות הקדושה. אבל את נשמות ישראל, שמעל הגרים, טוב יותר לחלק לשלש מדרגות, ולא להסתפק רק בשני סוגי צדיקים:

צדיקים – מאצילות ומעלה

לומר שבינוני הוא יצירה ו"רשע וטוב ולו" הוא עשיה – חלק ומקובל, אבל לומר שהצדיק, אפילו רק "צדיק ורע לו", הוא בריאה – כבר לא כל כך פשוט. הרע של עולם הבריאה הוא לא בדיוק כמו שאדמו"ר הזקן מתאר את הרע של ה"צדיק ורע לו". כתוב בפירוש בתניא שהרע של ה"צדיק שאינו גמור" הוא רע נסתר לגמרי, רע שלא במודע. הוא כותב שלצדיק ורע לו נדמה שכולו בסדר, רק יש סימן שאינו מאה אחוז – שלא כל היצר הרע הפך להיות טוב. אם לא כל הרע הפך להיות יצר טוב – סימן שיש לך עדיין קצת רע, שאינך מודע אליו בכלל. בחסידות קוראים לרע כזה "העלם הרע"[נד]. זהו לא בדיוק המצב של עולם הבריאה, בו יש מעט רע – אבל הוא רע גלוי.

איפה המצב הזה, שנראה שאתה מאה אחוז צדיק – "כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה"[נה], וגם אתה בפני עצמך, כשאתה מסתכל על המעשים של עצמך וגם על הכוחות הפנימיים שלך, אתה מאה אחוז? איפה נמצא "העלם הרע"? יש מושג בקבלה וחסידות שגם בעולם האצילות, עליו כתוב "לא יגֻרך רע"[נו], יש קליפה דאצילות. קליפה היא רע, ובאצילות אין רע – הקליפה דאצילות לא ממוקמת בתחום של האצילות אלא למטה ממנו, בראש עולם הבריאה. ככה כותב האריז"ל [נז]. יש אפילו שם לקליפה הזו – ראומה. מה פירוש ראומה? "ראו" את ה"מה" שלי, את הבטול שלי [נח]. הקצת רע שנשאר ל"צדיק שאינו גמור" הוא קצת מודעות עצמית, קצת טפיחה על השכם – ראו אותי שאני עושה מעשים טובים. הקצת רע הזה שונה מכל הרע שאנחנו מכירים – הוא לא רע במודע, אבל הוא מונע ומעכב אתהפכא גמורה, ששייכת דווקא ל"צדיק גמור" שהכל טוב אצלו.

מה אמרנו עכשיו? שכל הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – כל מי שמגיע לו שם צדיק נמצא מאצילות ומעלה. גם ה"צדיק ורע לו" הוא באצילות, והרע שלו לא אצלו במודע, לא בתחום ההויה שלו – הוא לא בעולם האצילות אלא ממוקם למטה, בראש עולם הבריאה. אם כן, איפה הצדיק הגמור, שבאמת מאה אחוז טוב? יש משהו למעלה מעולם האצילות – אדם קדמון (א"ק). בא"ק "כולם נסקרים בסקירה אחת"[נט] – הוא "הרצון הכללי" של כל ארבעת העולמות אבי"ע [ס], קוצו של י שמעל י-ה-ו-ה.

בקיצור, אנחנו אומרים עכשיו שהצדיק הגמור הוא א"ק ואילו הצדיק 'סתם' – כך נקרא לו – באצילות. החידוש הזה גם מסביר לנו את המושג שהוא הכי ליבת-החסידות, שבכל דור יש רבי – משה שבדור [סא] שהוא משיח שבדור. מי המשיח שבדור? אדם קדמון שבדור [סב]. כך כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל [סג] – הצדיק הגמור הוא המשיח, ולמטה ממנו יש את כל שאר הצדיקים.

בעל תשובה – בין הגרים לצדיקים

מה נשאר לנו פנוי עכשיו? עולם הבריאה. אפשר באמת לומר שעולם הבריאה הוא החב"דניקים המשכילים, השכלים הנבדלים, אבל מי אמור לפי הפשט הקבלה והחסידות להיות בעולם הבריאה? יש עוד סוג של יהודים מיוחסים, שנולדו לאברהם, יצחק ויעקב – לא גרי-צדק ולא גרי-תושב. מדובר ביהודי מהעריסה, אבל הוא לא צדיק בכלל. הוא בחור טוב מאד, הוא כל כך טוב שיש מי שאומר שהוא יותר טוב מהצדיקים [סד].

מי הבחור הטוב הזה, שבאמת שייך לעולם הבריאה? קוראים לו בעל-תשובה. כתוב ש"אמא מקננא בכורסיא"[סה], עולם הבריאה-הבינה הוא עולם של תשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[סו]. זהו גם עולם של שמחה, בינה היא שמחה ("אם הבנים שמחה"[סז]) – צריך לעשות תשובה משמחה. שוב, איפה הבעל-תשובה? הוא עולם הבריאה. אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים בעלי תשובה [סח], לקרוא לתנועת החסידות תנועת התשובה. בסוף יצאו חב"דניקים, עולם של שכל, אבל הוא רצה שכולנו, כל היהודים, נהיה בעלי תשובה. אכן, חב"דניק אמיתי הוא-הוא הבעל תשובה – "ולבבו יבין" היינו השכל של עולם הבריאה, שמביא לידי תשובה תמיד ("ושב"), להיות "כל ימיו בתשובה"[סט]. זהו שכל שתמיד תובע את האדם "אַיֶּכָּה?!"[ע], מתוך ההתבוננות ש"אלקות בפשיטות" ומציאותו שלו "בהתחדשות", וממילא עליו לתת דין וחשבון ו'להצדיק' את קיומו.

התוספת הזו מתבקשת, כי אם אני מדבר כאן על יהודים מול גרים, אני חייב להתחשב במושג בעל-תשובה – הוא הממוצע המחבר ביניהם. בעל תשובה בתוך העם היהודי מרגיש את עצמו כמו גר. יכול להיות שבעל תשובה היה מאד רחוק, עד כדי עבודה זרה. באותו סימן ביורה-דעה שמדבר על גרים ועל טבילה – סימן רסח – יש שאלה האם בעל תשובה שנולד יהודי, ועכשיו חוזר בתשובה, צריך לטבול לשם התשובה שלו כמו שגר צדק טובל בשביל להיות יהודי. הפסק הוא שראוי שיטבול לשם כך [עא]. כלומר, יש דמיון ושווי גדול בין גר צדק לבעל תשובה.

גם כאן יש 'השראה' גדולה לבינוני, אפילו אם הוא ישראל – כמו שהצדיק מחזיק את הבינוני, גם בעל תשובה נותן לו השראה, מלמד אותו שאפשר להתגבר תמיד, להיות "כל ימיו בתשובה". במקרה הטוב, התשובה הופכת את שיווי המשקל הכמעט-בלתי אפשרי של הבינוני להתגברות מתמדת – לתשובה-שקודמת-לחטא כל פעם מחדש. במקרה המציאותי יותר, בעל התשובה מלמד את הבינוני שנפל שאפשר שוב לקום ולחזור להיות בינוני (בניגוד למחשבתו הראשונה שאיבד לנצח את הגדרת הבינוני, ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו"[עב]). גם ביחס לגר-צדק, השראת בעל התשובה אינה רק לעצם הליך הגיור. במחשבתו הוא התגייר על מנת להיות יהודי כשר, בינוני של תניא לפחות... ומה טוב צדיק גמור, אבל אם הוא נופל אחר כך, בעל התשובה מלמד אותו שגם יהודים נופלים, ותמיד אפשר לעשות תשובה.

סיכום התמונה החדשה

כעת יש לנו תמונה חדשה, שהיא המשך לכל מה שהסברנו: מלמטה למעלה – גר תושב, גר צדק, בעל תשובה, צדיק (סתם, שבלשון התניא נקרא "צדיק שאינו גמור", שיש לו עדיין קצת קליפת "ראומה", קצת 'תראו את הבטול שלי', קצת מודעות עצמית), משיח (שבלשון התניא נקרא "צדיק גמור", הוא למעלה מהכל, קוצו של י, רצון פשוט, א"ק)[עג].

אדמו"ר הזקן כותב בתניא [עד] שבכללות אין לנו השגה בצדיקים, כי עולם ההשגה הוא עולם הבריאה והצדיקים הם באצילות – אין לנו השגה בהם. גם שם יש שתי מדרגות, שני צדיקים, הצדיק של אצילות והצדיק העוד-יותר-גדול של א"ק. המדרגות הנמוכות תומכות כל מה שלמעלה מהן, והן הבעלי-תשובה, גרי-הצדק וגרי-תושב, חסידי אומות העולם, שרבי הלל דואג להסביר לנו את היסוד החשוב ביותר, שהם כמו החלק החילוני של היהודי. נקרא לנפש הבהמית 'החילוני שביהודי'[עה]. הוא אומר שחסידי אומות העולם הם כמו היהודי החילוני הטוב, עם המדות הטובות שלו – שלהם דווקא יש את הרחמנות, הבישנות וגמילות החסד [עו]. בכל אופן, עדיין נשמר כאן היחס בו י-ה, יחד עם קוצו של י, הם ישראל ו-וה הם גרים:

קוצו של יא"קצדיק גמור (ישראל)

יאצילותצדיק שאינו גמור (ישראל)

הבריאהבעל תשובה (ישראל)

ויצירהבינוני (גר-צדק)

העשיהרשע וטוב לו (גר-תושב)

התבוננות בכל סדר השתלשלות

כל המדרגות שמנינו עד עכשיו הן אחרי הצמצום הראשון, בחלל שגם נקרא "טהירו תתאה"[עז]. לפני הצמצום הראשון יש "טהירו עילאה"[עח] – אור אין סוף שלפני הצמצום. יש גם כח שמחבר את "טהירו עילאה" ל"טהירו תתאה" – הקו, עליו כתוב "אז יבקע כשחר אורך"[עט]. הקו הוא כבר אלקות. כתוב בכתבי האריז"ל [פ] שמותר להתפלל למושג קו, הוא אור אין סוף הממלא כל עלמין. הקו הוא כבר שם ה'. איזה מהשמות הקדושים של הקב"ה מייצג את סוד הקו? יש בענין כמה שיטות. יש שכתוב שסוד הקו, השם של הקו, הוא שם ש-די, "שאמר לעולמו די"[פא], ויש שכתוב שהוא שם הוי' – זהו היחס בין חיצוניות הקו לפנימיות הקו [פב]. חיצוניות הקו היא כח ההתחלקות שיש בעולמות, הכח האלקי שמחלק בין העולמות (כולל א"ק), ואילו פנימיות הקו, סוד התורה [פג], ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[פד], היא כח ההתכללות של הקו, הכח שמאחד את כל העולמות להיות אחד, שיתגלה שהכל הוא "הוי' אחד"[פה], שה' אחד בשבעה רקיעים ובארץ [פו].

אם כן, עשינו עכשיו מבנה של שש מדרגות שנמצאות אחרי הצמצום – הקו, א"ק וארבעת העולמות. לפני הצמצום יש גם אור אין סוף, "טהירו עילאה". עוד למעלה מכך יש מה שבלשון החסידות נקרא עצמות, עצמותו ומהותו יתברך, שאינו אור אין סוף – יש דילוג העצם בין העצמות לאור אין סוף, שני דברים הכי רחוקים בין כל המדרגות [פז]:

שלמות ההתבוננות שלנו הערב היא בסוד אז, א למעלה מ-ז [פח] – עצמות למעלה מ-ז מדרגות של הארה-השתלשלות. גם ה-ז מתחלקת ל-א (לפני הצמצום) למעלה מ-ו (אחרי הצמצום), וה-ו מתחלקת ל-א (קו, גילוי אלקות ממש) למעלה מ-ה (נאצלים ונבראים, א"ק-אבי"ע), וה-ה ל-א (א"ק, הרצון הכללי) למעלה מ-ד (עולמות), וגם ב-ד יש א (אצילות, אחדות וטוב אלקיים) למעלה מה-ג (העולמות הנפרדים בריאה-יצירה-עשיה), וב-ג יש א (בעל תשובה, יהודי מלידה) מעל ב (שני סוגי גרים) וב-ב אחד (גר-צדק, יהודי לכל דבר) מעל א (גר-תושב, חסיד אומות העולם).

עוד פעם, זו ההתבוננות שלנו. אדמו"ר האמצעי אומר [פט] שכל יום צריך איזו התבוננות של כל סדר השתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. ההתבוננות שלנו הערב היא שיש את עצמותו יתברך, אור אין סוף (שם הוי'), אור הקו (שם ש-די), א"ק, אבי"ע. אדם קדמון שהוא הרצון הפנימי של כל ארבעת העולמות ויש ארבעת העולמות [צ]:

עצמות

טהירו עילאה (שם הוי')

קו (שם שדי)

א"ק (משיח)

אצילות (צדיק)

בריאה (בעל תשובה)

יצירה (גר-צדק)

עשיה (גר-תושב)

עד כאן ציירנו תמונה כללית של כל הנשמות וכל העליה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

מחצב נשמות ישראל בבריאה; גר-צדק שייך ליצירה; גר-תושב שייך לעשיה.
נפש בהמית מקליפת נגה, הכוללת טוב ורע, משותפת לישראל ולחסידי אומות העולם.
הנפש האלקית היא "נפש השנית" – קומה המתווספת בישראל מעל הרובד הטוב המשותף ממנו מתחילה האנושות לעלות.
בישראל הנפש האלקית והנפש הבהמית קיימות יחד מלידה – אך בגר מורגשת התווספות "נפש השנית".
מילת הגר היא "סור מרע" – פרישה מהערלה. טבילת הגר היא "עשה טוב" – קבלת המצוות.
ה"נפש השנית" נכנסת בגר דווקא בעת הטבילה.
הגדרת הבינוני היא חצי-חצי – הגדרת עולם היצירה והגדרת מציאותו של גר-צדק.
הבינוני חש לא במקומו הטבעי – כגר.
הבינוני יכול ללמוד מהגר כיצד 'להכריע' במציאות חצויה.
כשם שהגר זקוק לקליטה תומכת של ישראל – הבינוני זקוק לתמיכת הצדיקים.
מי שאין בו נקודה מתוקנת – נמצא מחוץ-מתחת לעולמות הקדושה.
מעט הרע של "צדיק ורע לו" היינו נקודת הגאוה.
הרע של הצדיק נמצא מחוץ למודע שלו, מחוץ לתחום הויתו – כמו הקליפה דאצילות.
קצת רע של טפיחה-עצמית על השכם מונע אתהפכא גמורה.
הממוצע בין הגרים לצדיקים הוא בעל תשובה.
חב"דניק אמיתי הוא בעל תשובה תמידי, השואל את עצמו תמיד "אַיֶּכָּה?!" מתוך התבוננות ש"אלקות בפשיטות" ומציאותו "בהתחדשות".
בעל תשובה בתוך ישראל הוא כמו גר-צדק ביחס לישראל.
הבינוני מקבל השראה מהצדיק וגם מבעל התשובה.
בכל יום יש למצוא התבוננות חדשה בכל סדר השתלשלות – מראש כל המדרגות עד תומן.