הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 9

'וזאת תורת האדם' 9

עמ 25 בחוברת: מדרש בבראשית רבה: יש שם שתי בחינות: רופא ומרקח. = מי שמזהה את התרופה ומי שמכין אותה. אח"כ נאמר שלכל עשב יש מזל המכה בו ואומר לו גדל. כלומר לכל עשב יש מהות רוחנית גבוהה ממנו, המלובש בו ומשפיע עליו באופן שאיננו מובן לנו כיום. כח רוחני זה מנער את המהות החומרית וגורמת לה להתפתח.

שלושת ריעי איוב בתחילה היו אלופטים. הם ניסו לרפאו על ידי תוכחה ונכשלו. אח"כ בא אליהו בן ברכאל שהיה טוב יותר. אבל לבסוף בא ד' שתוך כדי גילוי סודות הבריאה = הבריאות, הביאו לאיוב מזור. אחד מסודות הבריאה עליהם נאמרו היו 'הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ' ובהמשך 'התקשר מעדנות כימה או מושכות כסיל תפתח' ובהמשך 'התוציא מזרות בעתו' והמדרש מחליף ר' עם ל', וקורא זאת 'מזלות'.  החכמים אומרים 'מזל הוא, שהוא ממזר את הפרות'. 'ממזר' בגימטריא 'רופא'. זה גם לשון 'מזור' שהוא אחד משמות הרפואה בתורה.  המילה מזור בתורה משמשת כדבר והיפוכו: גם מחלה וגם רפואה. זו אחת הסיבות שמילה זו שייכת לספירת ההוד עליו נאמר 'הודי נהפך עלי למשחית'. =גם דבר וגם היפוכו. 'ממזר את הפירות' מוסבר כמעדן את הפרות. = זה מרכך את הפרות. לשון רפואה בכלל מתפרש כריכוך, כהרפיה. כל אלו תהליכים של רפואה. כדי לעמוד על טיב העשב = על הכח הרפואי שד' שם בעשב, צריך להיות בקשר עם המזל = הכח הרוחני, שד' שם בעשב.

הצמח הכולל ביותר בתורה שלו סגולה לרפא ולטהר הוא האיזוב. זה לאו דווקא באכילה אלא הוא משפיע בדרך של מקיף. הוא משמש בתורה כצמח מזה, כלומר אחוז קטן ממנו עובר לחולה וזה מספיק. גם בהיות האזוב מקיף בלבד, יש לו סגולה לרפא. המילה 'אזב' היא בגימטריא 10, והיפוך האותיות קרוי 'זאב', שהיא אחת מאבות המחלות בתורה. המילה אזב שהיא בגימטריא 10 גם מופיעה בכל התורה 10 פעמים, מתוכם 5 פעמים בכתיב חסר, ו 5 בכתיב מלא. בכתיב מלא 'אזוב' = 16. המספרים 16 ו 10 שוים יחד 26, שם ד', כך שסך הופעות המילה 'אזוב' בתורה נותנים 5 פעמים שם ד'. נקודה נוספת היא שהאזב מרמז על כך שהא' באה לתקן את הזב. זב זה מלשון זיבה = שם כולל של מחלות. כלומר האזב קשור לכל המחלות. על הזיבה נאמר 'רר בשרו'. זהו מצב כללי של כל מחלה. הא' מתקן אם כן את הזב. כמו שבמילה אמת כתוב בקבלה שהא' מחייה את המת. מלבד העובדה שאזב מופיעה 10 פעמים בתנך, גם החלוקה היא על פי האותיות א', ז, ב'. יש מופע אחד של אזב שהוא יחודי, אח"כ יש 7 פעמים אזוב במובן של לטהר משהו טמא, ואח"כ יש עוד פעמיים אזב בנ"ך, פעם אחת בנביא ופעם אחת בכתובים. זה מפליא כיצד זה מקביל לספירות. המופע הראשון הוא בפסח מצרים בו ישראל נצטוו לשים מדם הקורבן עם אזב על המזוזות. זה נועד לשמור מפני המלאך המשחית ולמנוע פגיעה של מחלה בבני ישראל. מופע זה מקביל לספירת הכתר. זהו ריפוי מפני מלאך משחית שעתיד להגיע, וזה בגדר של 'מקדים רפואה למכה'. לכן הוא לחוד. המונח 'קדם' = להקדים, הוא תמיד כתר בקבלה. אח"כ יש 7 פעמים בהם אזוב בא לרפא מצב קיים של מחלה, יש 5 פעמים בנגע הצרעת, שגם הם עצמם מתחלקים ל2 ו3. אח"כ יש עוד שני פעמים בטומאת מת. בתיאור המצורע יש פעמיים אזוב בטהרת האדם המצורע, זה כנגד חכמה ובינה. אח"כ יש שלש פעמים אזוב בטהרת הבית המצורע. (בטהרת צרעת הבגד אין ציפורים ואזוב. תהליך כפרת הבגד הוא רק כיבוס). בצרעת הבית פעולת הטהרה קרויה 'חיטוי'. חדרי הבית הם 'ובדעת חדרים ימלא' הם כנגד חסד, דין, רחמים = חד"ר. החכמה והבינה הם כנגד השכל, והבית כנגד הגוף של האדם. בנוסף שלושת הספירות חסד דין ורחמים הם כנגד שלושת האימות של הלב מהן יוצאות כל הרגשות, בעוד שחכמה ובינה הם כנגד השכל המתלבש בלב. אח"כ מוזכר אזב בטהרת מת. טומאת המת היא בעצבות, ביסוד הטומאה. כלומר זה קשור לסיפיליס. צריך לטהר אדם כזה המושפע מרוח המת = לטהר אותו. המות אוחז באדם ברגליו. 'ורגליה יורדות מות'. בטומאת מת כתוב אזב פעמים. זה כנגד שתי הרגלים = כנגד נצח והוד. אח"כ כתוב בנ"ך פעמים אזב. בפסוק על חכמתו של שלמה המלך שעליו נאמר שדיבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזב אשר יוצא בקיר. על חזקיהו המלך שנגזר עליו מות על ידי ישעיהו הנביא, מסופר שפנה אל הקיר והתפלל. מכאן המקור שמתפללים סמוך לקיר. ד' קיבל תפילתו והוסיף לו 15 שנים לחייו. חז"ל דרשו שזה שפונים אל הקיר זה כדי להתפלל מקירות הלב  = מעומקא דעומקא דליבא. האזב גם כן יוצא מהקיר ככתוב בפסוק. האזוב הוא כנגד השפלות. השפלות האמיתית היא המרפאת את האדם יותר מכל, ותפילה מקירות הלב היא המביאה את האדם לשפלות אמיתית. אזב זה הקשור לחכמת שלמה הוא כנגד היסוד. לא נוכל להסביר זאת אבל כתוב בקבלה שחכמת שלמה שהיא קשורה לחכמת הטבע והמעשה קשורה לספירת היסוד. (גם יוסף היה חכם בענייני העולם הזה. יוסף הוא כנגד היסוד)

(הערה: כל האזובים בהקשר לצרעת האם חסרים 'אזב'. ייתר האזובים בתורה הם מלאים. )

האזוב האחרון מוזכר על ידי דוד בתהילים נא'. פרק זה הוא פרק התשובה. זהו הפרק בו נתן הנביא מוכיח את דוד על חטא בת שבע. נאמר שם בתשובתו של דוד 'תחטאני כאזב ואטהר'. דוד הוא כנגד המלכות. הביטוי פה הוא 'חיטוי'. טהרת החטא היא על ידי חיטוי. שוב החיטוי הוא תיקון לחטא. לשון נופל על לשון על דרך ההומואופטיה. כל המבנה הזה של עשר הספירות נקרא פרצוף.

האזב אם כן הוא האב טיפוס של הרפואה הטבעית. הוא פועל באופן הומואופטי מרחוק. לא צריך אפילו לאכלו. האזב מטהר את המצב הכללי של המחלה הקרוי זב.

יש שתי שיטות ביחס לבקבוק של התרופה. לפי הינמן צריך בכל דילול בקבוק חדש. שיטה אחרת עושה את כל הדילולים באותו בקבוק. זה קשור מאוד למה שדיברנו. הדילול מקביל לגלגול. הגלגול הוא בכל פעם בגוף אחר וחדש. אבל בעצם דור בא ודור הולך. כלומר: בעצם זה אותו דור המתגלגל בכל פעם ופעם.

הסברנו לפני כמה שיעורים על 4 מדריגות של מחלות: אקוטי, ושלש דרגות של מחלה כרונית.

פסורה, סיקוזיס, וסיפיליס אלו שלשות המחלות הכרוניות. הינמן כותב שכל המחלות באות מהפסורס. היא אם כל המחלות. יש שתי מחלות חמורות יותר היוצאות ממנה: הסיקוזיס = זיבה, והסיפיליס. על פי הינמן הפסורה מתחילה מהרגשת פירוד מבורא עולם. הבורא הוא הכל יכול. ברגע שאדם חש עצמו נפרד הוא מרגיש עצמו נפרד וגם מאויים על ידי סביבה עויינת ואז האדם מחפש מחבוא. כך הינמן מתאר זאת, וללא ספק הוא מתאר זאת על סמך הכתוב בחטא אדם הראשון. האדם חטא ואז חש עצמו נפרד וערום, וחיפש מקום להתחבא. לפי הינמן שתי המחלות האחרות הן:

לאחר התיסכול העמוק של הפסורה הדבר יכל להחמיר באחד משני אפיקים:

או שהאדם עושה מעצמו אלוק, ואז לפי דמיונו הוא חזק ויכל לעמוד כנגד האיומים של הסובב אותו. זוהי מחלה הזיבה. או שהאדם  מבלבל לגמרי את היוצרות, ושם מר למתוק ומתוק למר, כלומר מבלבל בין רע לטוב. וזה קרוי אצל הינמן סיפיליס. הביטוי של זה הוא נטיה לשפיכות דמים ולהרס: או הרס עצמי ואיבוד עצמי לדעת, או הרס של אחרים. זהו מצב של יאוש ואובדן גמור. מתוך 'האמא' = הפסורה, יש שני דברים שנולדים. בלשון חז"ל לשני הדברים הללו יש שמות: 'עבודה זרה', ו 'שפיכות דמים', כאשר הכל מגיע למקור שהוא 'גילוי עריות'. זוהי האמא שממנה נובע הכל. זהו המקור המכוסה. שפיכות דמים קשור עם בלבול יוצרות. ר' נחמן בסיפורו על בעל תפילה מספר שהיו אנשים שמתוך בלבול יוצרות חשבו שמצוה לרצוח. כלומר טעות שכלית ובלבול יוצרות יכולה להביא את האדם לעמדה אידיאולוגית המצדיקה הרס ואיבוד של דברים. כתוב בספרים ששפיכות דמים זה הפגם של עולם העשיה, בעוד שעבודה זרה היא הפגם של עולם היצירה. בעולם היצירה יש מקום לטעות מי מנהיג. מרגישים שיש ד', אבל אפשר לטעות ולפנות גם לפולחן עצמי. 'אני ואפסי עוד'. 'לי יאורי ואני עשיתיני'. זו גם טעות שיכלית אבל יותר רוחנית מאשר הטעות של לרצוח. בעולם היצירה יש מלאך וצריך להיזהר לא להתבלבל ולחשוב שהוא ד' ח"ו. המקום בו מתפתים לטעות ולעשות מעצמך אלוק הוא בעולם היצירה. זו גם בעיה של אומנים יוצרים. לכל היוצרים יש את היצר להפוך את עצמם לאלוק. זה קרוי עולם היצירה. עולם הבריאה הוא האמא של הכל. שם יש את ראשית הרגשת הנפרדות מד'. זוהי תחילת ההרגשה שהאדם לא באחדות. בעולם היצירה זה כבר לא כל כך מפריע לאדם אבל בעולם הבריאה זה מפריע לאדם שהוא חש עצמו לפתע נפרד = בודד וערום. לכן האדם מחפש שם להתחבא מתוך הרגשת הפירוד ומתחבא בחושך. לכן נאמר: 'יוצר אור ובורא חושך'. בעולם הבריאה צריך חושך. כל זה קרוי 'אמא'. בריאה היא ה' עילאה של שם ד'. שם זה ראש כל המחלות, ותיקונו הוא עבודה בכח עצמו, עבודת הבינוני, המלחמה כנגד היצר. לפני החטא האדם היה באצילות. מיד לאחר החטא הוא נפל לעולם הבריאה, הרגיש נפרד וחיפש שם להתחבא. אם המצב מחמיר האדם יורד ליצירה ועושה מעצמו עבודה זרה. אם נופל עוד יותר הוא נופל לעולם העשיה, ושם הבעיה היא כבר שפיכות דמים. על שלושת העבירות הללו נאמר יהרג ובל יעבור.

נעיר מספר הערות בתגובה לשאלות:

1. לפי השיטה המקורית התרופה צריכה להיות דומה אבל לא ממש אותו הדבר. ההבדל בין דומה לבין 'ממש אותו דבר' מוסבר בפרק לא בספר התניא שמסביר שרפואת העצבות תרופתה היא עצבות דקדושה. אם אדם סתם עצוב על ידי חשבון נפש ומרירות של קדושה הוא מבטל את העצבות החיצונית. מסבירים שיש בכך שתי בחינות כיצד מבטלים עצבות עם עצבות. הביטול הוא במינה ובדוגמתה. יש פה שתי בחינות 'מינה' ו 'דוגמתה'. ההבדל מוסבר על ידי שני מאמרי חז"ל. א. יש מאמר בו נאמר שהעץ של הגרזן בו חוטבים יער עשוי בעצמו מעץ = מהיער עצמו. כלומר מתוך היער עושים את הגרזן שקוצץ את היער. זה קרוי 'מינה' = אותו מין ממש.

ב.'ופגע בו כיוצא בו'. זהו סיפור כיצד פעם אחת נפל נחש גדול לבית המדרש בו למדו החכמים. אחד מהם קפץ והרגו. רבינו הקדוש אמר על כך: 'פגע בו כיוצא בו'. כלומר: מי שספונטני ומזנק להרוג את הנחש הוא עצמו משורש הנחש. דבר זה קרוי 'דוגמתה'. פרק לא' הוא פרק מאוד חשוב והוא עוסק בתרופת הסיפיליס. יש שם שתי בחינות: 'מינה' ו 'דוגמתה' ואין זמן להאריך.

2. על פי ההומואופטיה התרופה הנכונה גורמת לאדם לשחזר את כל המחלות. זה קשור למושג התשובה בחז"ל. תשובה אמיתית היא באותו מקום ובאותו זמן של החטא, וכעת האדם לא חוטא. זה לא חייב להיות תמיד בפועל ממש, אבל לפחות ברוחניות האדם צריך להתגבר על סיטואציה דומה לחטא. זה דומה למה שקורה עם התרופה. האדם חוזר לסיטואציות של החולי, אבל כעת מתגבר על כך ודוחה את המחלות החוצה.

(הרבי מקומארנא היה מתעסק הרבה עם רפואות, הוא כותב שהוא לא היה ממליץ על שום רפואה אם לא ידע את שמה, ואם לא ידע לכוון כונה קבלית הקשורה לשם התרופה. 'כוונות' – זה שמות קדושים. )

(חלק ממסירות הנפש של הרופא זה שהוא מוכן לבוא לביתו של החולה. להומואופט זה מאוד חשוב לראות את החולה במקומו. מסופר שרופא אחד סיפר למוהר"ש כיצד הוא בא לבית החולה, מושך בזקן ואז יודע מה לומר לחולה. הרבי אמר לו שאם כך זה בסדר. בקבלה הזקן קרוי יג' תיקוני דיקנא, והוא קשור ליג מידות הרחמים).