הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 7

'וזאת תורת האדם' 7

לשיטה ההומואופטית חידוש רב בדרך הכנת התרופות הנעשית על ידי מהילה דילול וניעור. הניעור החזק של החומר נעשה כדי שהכח של החומר יחול על המימס (מים או אלכוהול) שהוא בית הקיבול של אותו כח. כדי לדבר על חומרים צריך לדעת את שמם בלשון הקודש. אבל יש חומרים שונים שאין להם כלל שם בלשון הקודש, או שאיננו יודעים את שמם. מה עושים אז?

הכלל הראשון הוא שהומואופט צריך לנסות ולדעת את שמות החומרים בעברית. יש הרבה דברים שיודעים בעברית את שמם האמיתי. אם יודעים את הידוע, אח"כ לאט אט ד' יעזור לנו להרחיב את הגבולות ולהכיר את החומרים ששמם איננו ידוע. עתידה ארץ ישראל להתפשט לכל הארצות וגם לשון הקודש עתידה להתפשט, ולכסות את כל התחומים. כאשר מתעצמים עם הקדושה הקיימת, הקדושה הולכת ומתפשטת לתחומים נוספים. המקובל אבולעפיה דיבר על כך רבות ביחס ללשון הקודש. הוא אמר שחייבים להכיר את 70 הלשונות של האומות, והאמין שהכל נובע מהרלא שערים של לשון הקודש, עד כדי כך שאם יש לנו חומר עם שם בלועזית ואין לו שם בעברית, ומתעצמים עם השם בלועזית, אם תשרה עלינו רוח הקודש נכיר מאיזה שורש צריך לבנות משקל נכון כדי לכנות שם בעברית לדבר זה. זוהי המצוה היחידה שהספיק אדם הראשון לעשות לפני החטא, הוא קרא שמות לדברים, בבחינת 'מקדים רפואה למכה' שכן כך יוכל אח"כ לרפא עצמו מן החטא, שכן בתוך השמות שקרא יש את כל הרזים למכתו האנושה של החטא. האפשרות הנוספת היא לקחת את השם הלועזי ולהבין מהיכן הוא עצמו בא מהרלא' שערים. אנחנו עדין לא במדריגה זו שכן עדין לא התעצמנו עם השמות אותם יש לנו. יש לנו כיום 7 מתכות שאותן אנו יודעים ומכירים היטב בספרי הקבלה.

בחוברת בעמ' 15 רואים שכנגד כל אות מכב אותיות העברית יש איזשהו חומר. יש מימן את אותיות א' מ' ש' כנגד אויר מים ואש, אח"כ יש את 'בגד כפרת' כנגד 7 המתכות, ולאחר מכן יש את יב האותיות הנותרות כנגד יב האבנים היקרות שבחושן של הכהן הגדול. ידוע שכיום יש הרבה נסיונות לטיפול רפואי על ידי אבנים יקרות. אנו יודעים את השמות של אבני החושן אבל זיהוי האבנים הללו כיום איננו בטוח. כלומר אנו רואים שיש הרבה חומרים שאנו יודעים את שמותם בעברית. בסוף גם מה שאין לו שם בעברית, יקבל שם. כל שם של חפץ בעצם כולל בתוכו שם של ד' שכן הכל זה ד'. לכן במודעות של שפה ברורה כל מילה ומילה תקרא בשם ד'.

נושא נוסף הוא מדע האלכימיה. זהו מדע מזולזל כיום. הסיבה היא שאלכימיה וכישוף הלכו ממש יחד במשך הדורות. אבל צריך להוציא את הניצוץ הטוב מכל דבר. אלכימאי מצטייר כאחד שמקדיש את חייו להוציא מנחושת זהב. אבל הנסיונות הללו נכשלו. מדוע אי אפשר לעשות מנחושת זהב? ההסבר כיום הוא שנחושת וזהב הם יסודות ואינם תרכובות. לכן לא ניתן אפילו כיום במעבדה להפוך יסוד ליסוד אחר. למה באמת אי אפשר? הצלחה בזה היא 'דילוג הערך'. לאין ערוך יותר קשה לעשות זאת מאשר ליצור תרכובת, ונכון להיום אין אפשרות לעשות זאת. אלו הינו יכולים לפרק את האטום של הנחושת המכיל 29 אלקטרונים, להוסיף לו עוד 50 אלקטרונים ולעשות אטום חדש, אז הייתי עושה זהב. כלומר צריך פירוק של האטום הראשון, ואח"כ לחברו בצורה חדשה. אלו 2 ריאקציות אטומיות. אבל המדע של היום עדין לא הגיע לכך. החום הנצרך לפירוק אטום ולהרכבה חדשה הם מעל השגת המדע הכימי של היום. אבל ברוחניות הדילול והניעור של החומרים הם הפעילויות המקבילות לפירוק אטום ולהרכבתו מחדש. המהילה היא על דרך פירוק האטום והניעור הוא על דרך ההרכבה מחדש. מה שקורה בסוף זה שברוחניות עושים את הפעולה הכישופית הזאת של הפיכת נחושת לזהב.

מדען רגיל של היום מתאר כאמור זאת כך: מחממים נחושת כל כך עד שהנחושת מתפרקת לגמרי = מתה, אח"כ אנו מקימים את הנחושת לתחיה, בצורה של זהב. כדי להפוך נחושת לזהב, צריך להוסיף לנחושת בדיל. צריך לבדוק בספרי האלכימיה האם זה באמת מה שהם ניסו לעשות. (הם לא הכירו את המספרים האטומיים). אם זה מה שהם ניסו לעשות היתה להם השראה. כיצד עושים כסף מחומרים יותר זולים? לוקחים בדיל (50) מחברים עם ברזל (26) ותכ"ד תהליך ההרכבה מוציאים נחושת (29) ואז מקבלים כסף. רואים שבדיל הוא חומר מאוד משמעותי בכל תהליכי האלכימיה.

בעמ' 15 בחוברת: 'כסף חי' הוא כספית. כל ייתר המתכות שמופיעות שם מופיעות בפירוש בתורה. הייחוד בכספית שהיא המתכת היחידה שם שהיא נוזל ולא מוצק.

המילה 'און' מקבילה כאמור לביטוי 'כח חיים' אצל הינמן. 'און' הוא גם זרע. הביטוי vital force מקביל אצל קאנט ל 'נוזלי הגוף'. הזרע הוא עיקר התמצית של נוזלי הגוף. בתור מתכת הוא המתכת הנוזלית = הכספית. הספירה של הכספית בקבלה היא ספירת היסוד. 'יסוד' בגימטריא = 80, מקביל למספר האטומי של המתכת 'כספית'.

הרבה פעמים המספרים האטומיים של המתכות נרמזות בתורה. למשל בפרשת תרומת המשכן, המילה נחושת מופיעה במקום ה 29, וכן במקומות נוספים בתורה. הדבר מרמז על מספרה האטומי.

ראינו שהבדיל משמש גם בעשיית זהב וגם בעשיית זהב. בדיל קשור לשורש 'הבדלה'. שלב ההבדלה קשור לדילול החומר  = היכולת להמית חומר אחד על מנת להחיות חומר שני. השם בדיל מלמד על כך שיש כאן כח של הבדלה, ולענייננו זהו סוד הדילול של החומר. כיום במעבדה לא עושים זאת על ידי דילול חומר אלא על ידי חום, שבעזרתו המדען ממית חומר כדי ליצור חומר אחר. הומואופט עושה זאת בצורה רוחנית יותר על ידי דילול.

המילה therapy באה מהמילה 'תרופה' בעברית. התרופה ההומואופטית נוצרה במספר שלבים:

א.     מציאת חומר דומה למחלה, וניצול חוק 'הדומה בדומה'. זהו ה 'חוק'.

ב.      דילול, מהילה וניעור. זהו 'ומשפט', ככתוב 'שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו'. 'חוק ומשפט' זה גם 'פרה אדומה' = אותיות 'רפואה דומה'.

כדי לתקן אדם צריך לעבור שלושה שלבים 'הכנעה, הבדלה, המתקה'. או בלשון האר"י ז"ל 'חש, מל, מל'. 'המל' האמצעי הוא מלשון 'ברית מילה'. הוא מצוי בין שני מצבים קיצוניים: שתיקה, ודיבור. הביטוי של האגו של האדם הוא 'דיבור'. האדם רץ לבטא את עצמו. שתיקה היא הורדת גובה וגבהות. מצב של ביטול. המצב של 'חש' בנפש, קרוי 'הכנעה'. על ידי שתיקה = בלימה, מגיעים למצב של ביטול בנפש. בהומואופטיה יש שלושה שלבים:

1.'חוק הדומה בדומה',  2. 'דילול'  3. 'ניעור'.

מה זה 'דומה'? חוץ מזה שמדובר בשני דברים דומים, דומה זה גם מלשון 'דממה'. הפסוק אומר 'קול דממה דקה'. 'קול' = מל, דממה = שתיקה, דקה = דקות, כמו הדילול, זוהי ההבדלה. הפסוק מכיל את שלושת השלבים.

יש עוד פסוק המקשר בין דממה וקול. באיוב כתוב 'דממה וקול אשמע'.

כדי לדעת מה התרופה המתאימה לפציינט צריך להיות גם עם ידע וגם עם רוח הקודש = לראות מה המהות האמיתית של הטיפוס שלפניך, ואיזה חומר מתאים לו. כדי לראות אותו נכון הדבר דורש נפשית מן הרופא מצב של 'ביטול מוחלט'. 'אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת'. או שיש 'אני' או שיש את 'ההוא'. כדי לראות את הזולת האדם חייב להיות בביטול, אחרת הוא יערב את עצמו בתוך האופן בו הוא מדמה את הזולת. גם אם אדם לא במדריגה הזו, והוא איננו צדיק, לא נשמה כללית ולא בעל רוח הקודש, בכל אופן אם יש לו חוש לכך עליו לרפא, ויש לו מצוה לזה. אבל עליו להשתדל. ההשתדלות היא לנסות ולהכניע את עצמו. הרבי האמצעי בחב"ד היה מקבל ל 'יחידות'. מושג זה מקביל בעצם לקבלה של חולה על ידי הרופא. זה קרוי יחידות שכן זה מפגש בין ה 'יחידה' בנפש של הרב ושל החסיד. זה בסוד ה 'ציצית' = מפגש בין הצדיק העליון ובין הצדיק התחתון. כדי שהחיבור יפעל והרבי יוכל לתת עצה טוב לצדיק על הרבי להתפשט רוחנית מכל הלבושים שלו, כלומר גם מהתדמית האישית שלו, ולהתלבש בתוך התדמית = הנפש והלבושים של זה שהוא בא לעזור לו. מסופר על הרבי האמצעי שבאותו יום שהיה מקבל אנשים ליחידות, כמעט כל שעה היה צריך לצאת מהחדר, להיכנס פנימה ולהחליף את כל בגדיו מרוב זיעה. הוא היה עד כדי כך מזיע. כששאלוהו על כך הוא הסביר שאין האנשים מבינים את הקושי שבלהתפשט מעצמי מכל וכל ולהתלבש בתוך האדם שנכנס לקבל עיצה. מרוב המאמץ הוא הזיע. זוהי דוגמא מה צריך לעשות אדם שרוצה לעזור לאנשים: בין אם זה רופא ובין אם זה פסיכולוג, ובעיקר רופא הומואופט. אם אתה רוצה להכיר את האחר בלי להכניס את עצמך לתוך התמונה התנאי ההכרחי הוא לבטל את עצמך כליל. זה מקביל לצמצום הראשון בו ד' היה צריך לצמצם עצמו כדי לאפשר את עמידת העולמות, ובתוך החלל שנוצר הבהיק אור שממנו נוצרו כל העולמות. המשל לכך הוא הקשר שבין רב לתלמיד. השכל של הרב גדול לאין ערוך משכלו של התלמיד. כדי שהרבי יוכל להשפיע שכל לתלמידו עליו למצוא נקודת מוצא שדרכה הוא יכול להאיר לתוך שכלו של התלמיד. כדי לעשות זאת הרב צריך לבטל את שכלו לגמרי, לכבות את אורו לגמרי, ואז באותו רגע כיון שבאמת הרבי הוא נשמה כללית, ויש לו בתוך הים האינסופי של שכלו איזו טיפה המתאימה לשכלו של תלמידו, באותו רגע הוא יכול למצוא את הטיפה המתאימה לתלמידו. הדבר בנוי על ביטול, על כך שהרבי איננו סומך על שכלו, אלא עומד דום, אל מול המקרה החדש העומד למולו. גם בספרי ההומואופטיה מודגש שאסור לדמות מקרה למקרה. כל אדם הוא עולם חדש לגמרי ועל הרופא לעמוד דום, נפעם, אל מול העולם החדש הנגלה למולו.

כדי להצליח לקבוע את 'הדומה', כדי למצוא את 'חוק הדומה לדומה', על האדם לעמוד 'דומם', המקביל לחוק זה היא הדממה בנפש. המקביל לזה אצל משה היא התכונה 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. רק בזכות שתיקתו, דממתו הפנימית, וענותנותו היה יכול לרפא את אחותו מרים. זהו אם כן השלב הראשון = 'הדממה'. = ההכנעה.

כיצד ניתן להסביר את המשנה: 'הטוב שברופאים לגהינום'? והרי נאמר 'ורפוא ירפא' והרמב"ם אומר שזו מצוה רבה ועצומה !? אמרנו אתמול דרוש על כך: הרופא הטוב ביותר = ההומואופט, יורד לגהינום כדי להוציא משם תרופות. תרופותיו מצויות שם בנחשים, בעקרבים וכו'. אבל זהו דרוש. היסוד לדרוש הזה בתורה הוא דרוש חסידי על המשפט 'עז פנים לגהינום'. החסידים אמרו שהתנאי הראשון להיות חסיד באמת הוא 'עזות פנים דקדושה'. גם בשו"ע נאמר 'הווי עז כנמר'. מסבירים בפשט שאדם צריך להיות עז לעת הצורך, אבל אל לו לקנות מידה זו קנין גמור שכן זה עלול להפילו לגהינום. אבל החסידים הסבירו שכל הזמן אדם צריך להיות 'עז'. הוא צריך שיהיה לו יוזמה כל הזמן, הוא צריך אפילו להיות מוכן ללכת לגהינום כדי להוציא את כל האנשים שנפלו לשם. 'גהינום' הוא חולי. הגהינום בעולם הזה הוא היסורים = העובדה שהעולם והאנושות סובלת. הרופא חייב להיות מוכן להתגבר או במודע או שלא במודע על הפחד מההידבקות במחלות. הוא צריך שיהיה לו מסירות נפש. רופא מקל על הסבל שיש בעולם, אבל כדי להקל על הסבל הרופא צריך שתהיה לו מסירות נפש. בזוהר כתוב שהצדיקים הגדולים ביותר כשנפטרים מהעולם הזה עוברים דרך הגהינום כדי להוציא משם נשמות שמצויות שם. גם את המשפט 'טוב שברופאים לגהינום' אפשר כאמור לדרוש כך. מהו הפשט של המשפט? רוב המפרשים מסבירים שזה שהרופא חושב שהוא טוב, גורם לו לסמוך על הידע שלו, והוא פחות מידי מלבש בתוך החולה להכיר את מצוקתו, והוא יותר מדי סומך על זה שהוא טוב, ולכן בגאוותו זו הוא הורג אנשים, ולכן ראוי לגהינום, שכן הוא סומך על היותו טוב ולא מתמסר מספיק לחולה. זהו הדבר שעליו אנו מדברים, שכן מה שדרוש מרופא הוא לא לתת תרופה על סמך היידע שלו. אסור להכניס את הידע ההומואופטי למחשב ולתת תרופות על פי הנתונים במחשב. הומואופט טוב חייב לפעול על ידי 'עינו' 'וידו'. העין רואה את המהות הפנימית של החולי, והיד מטפלת במציאות. אסור לנו להסתמך על ידע. זה לא שאסור מחשב, אלא שהמחשב מעמיד את ההומואופט בניסיון עוד יותר גדול. אסור לרופא להסתמך על הידע שלו.

הצמח צדק אמר שיש שלושה טיפוסים מהם הוא אינו מחזיק: מלמד זקן, חייל זקן, חסיד זקן. לחסיד אסור אף פעם להיות זקן, עליו תמיד להיות עם רוח צעירה. חייל זקן אינו טוב שכן אם היה טוב הוא היה עולה בדרגה ולא היה נשאר חייל פשוט. חייל טוב הוא בעל יוזמה של התקדמות. (בחב"ד אומרים שהבחינה של החייל היא קבלת עול. לכאורה קבלת העול יכולה להימשך תמיד והיכן מצוי גרעין ההתקדמות? יש לומר שבתוך הפקודות של המפקד מצוי הזרע הדורש ממך להתקדם. לכן על ידי ההתקדמות בעצם האדם מקיים פקודה סמויה = התקדם. אם האדם אינו מקיים פקודה זו אין הוא שווה כלום). ממלמד זקן אין הוא מחזיק, שכן אם הוא היה מלמד טוב הוא היה מת מזמן. אי אפשר להחזיק מעמד הרבה זמן במשרה של מלמד, שכן המקצוע מצריך כל כך הרבה מסירות שלא ניתן להחזיק מעמד במקצוע זה הרבה זמן.

על פי זה אפשר גם להסביר 'הטוב שברופאים לגהינום' = אם אתה רופא שנשאר הרבה זמן 'טוב' = 'בריא', אז אתה צריך ללכת לגהינום. כלומר: מרופא נדרשת כל כך הרבה אמפטיה ורחמים על החולה שרופא טוב צריך להפוך לחולה בעצמו. אלא שעליו להקל על המחלה של עצמו כדי שלא יפול עמוק בתוך אותו בור ממנו הוא מנסה להוציא את החולה.

פירוש נוסף הוא שיורדים לגהינום כדי ללמוד את חוק הדומה בדומה. כתוב בקבלה שהעונש שבו מענישים את החוטאים בגהינום איננו נקמה, אלא הוא רפואה ותיקון. כלומר: הגהינום הוא בעצם בית חולים. גן עדן הוא בית הבראה. כל מי שהיה בבית חולים יודע שזה נכון, וזהו גהינום. מסופר שפעם הודיע ר' לוי יצחק מברדישב שהגהינום נשרף. כעת יש שתי ברירות: או שנבנה גהינום חדש, או שנהפוך את גן עדן לגהינום ונבנה גן עדן חדש. הצדיק פסק שצריך לעשות מגן העדן הקודם גהינום = מבית ההבראה נבנה כעת בית חולים הרבה יותר סימפטי, ונבנה גן עדן חדש, שכמוהו טרם היה. סיפור זה הוא משל להמחיש מה החסידות חידשה בעולם. החסידות באה כדי לעשות מהגן עדן הקיים גהינום, ולעשות גן עדן חדש לגמרי.

הטוב שברופאים חייב להגיע לגהינום = לבית חולים, כדי ללמוד איך לרפא חולים. זהו בית חולים הומואופטי. שם הם רואים שמי שחטא באש צריך גהינום של אש, מי שחטא בשלג צריך גהינום של שלג וכו'. זהו חוק הדומה בדומה.

כל הפירושים נועדו כדי לתת את התחושה שדבר ראשון הרופא צריך לבטל את עצמו, את הישות שלו, להידמות למשה רבינו. חז"ל אמרו שמספר המחלות בעולם הוא פג' כמנין 'מחלה'. אבל השורש הרוחני של המחלה = החולי, הוא כמנין 'חם' = 48. הזיווג של הזכר והנקיבה = 48+83=131. המספר 131 הוא בגימטריא שמו של זה שמביא את כל המחלות לעולם 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות' ושמו הוא ס.מ. שנותן בגימטריא את מספר זה. כלומר זהו החיבור של 'חולי' + 'מחלה'. גם התיקון רמוז באותו מספר, ותיקונו הוא 'ענוה' = גם כן 131. כלומר תיקונו של הסמ, הוא ענוה. זהו השורש של כל הרפואות שיש בעולם. כל זה קשור בנפש עם חוק הדומה בדומה שבעצם הוא חק הדממה, 'דום לד'. שזהו שתיקה, הכנעה, ועל כך נאמר 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם'. שתי הבחינות הבאות הן מהילה וניעור.

מהילה, שהיא גם פעולת הדילול, קשורה לברית מילה. כמו המילה 'מוהל'. מה המוהל מוהל? הוא מוהל את כח המתאווה של המין. הרמב"ם כבר אמר שהמילה באה למהול את תאוות המין. זה בא לקדש בקדושת ישראל את הזיווג העתידי בין האיש לאשה. אין לך 'און' גדול מזה. כל כח החיים מצוי שם. המוהל עושה זאת על ידי הפרדת העורלה הגסה, = העור העבה האטום (אטום = מלשון טומאה) וגם את הקרום הדק = השקוף, שכנגד הטהרה. המצב הטהור הוא זה שבו אין הרגשה כלל. = 'כעצם השמים לטוהר', זהו מצב בו אין עננים, ואז בעצם לא מרגישים את השמיים. מרגישים רק מצב של שקיפות וטהרה. יש שני סוגי טמטום. יש טמטום גס, ויש טמטום דק = שנראה שקוף וטהור, אבל בעצם הוא הקליפה הדקה של האצילות = שהוא מרגיש את השקיפות שלו עצמו. כלומר, הוא מרגיש את האצילות של עצמו. זוהי הטומאה הדקה. צריך להזכיר שהמילה 'עור' והמילה 'רע' שייכים לאותו שער ברלא שערים. זהו האחור והפנים של אותו שער. השער ער הוא ההוד של התפארת הישרה, בעוד ששער רפ של רפואה הוא ההוד של התפארת החוזר. עור זה גם עורלה. צריך לחתוך את העורלה הגסה וצריך גם לפרוע. במילה פריעה יש גם פר, וגם ער. שני השערים יחד. במילה מתחיל תהליך של כל החיים, של מהילה ודילול= של קדושה והבדלה. לקדש דבר זה להוריד את החיצוניות הגסה וגם לפרוע ולקרוע את הקליפה העדינה, ומה שנשאר הוא כעצם השמים לטוהר. אם זו פעולה נמשכת פעולת הקדושה, הקידוש, מתרחשת כל יום ויום. זהו הדילול של החומר = ניסיון להגיע לחומר בקדושה. כדי לקבל 'ברזל קדוש' למשל, צריך לדלל ולדלל אותו עד שבעצם לא נשאר כבר חומר. בכל פעם שמדללים צריך לדאוג שהחומר לא יברח לחלוטין ולכן צריך בכל פעם לנער אותו כדי להחזיר את החומר אל תוך המימס שלו. דבר זה נקרא 'המתקה'. פעולת המהילה נקראת 'הבדלה' בנפש, והניעור הוא 'ההמתקה' = להחזיר את הדבר ולחבר אותו עם המציאות. זוהי ההורדה אל תוך המציאות של אותו דבר קדוש ונבדל. פעולת הניעור היא כנגד הדיבור, כנגד המל האחרון.