כבוד האדם

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

הקנאה התאוה והכבוד הם שרשי החטאים. הקנאה שייכת בעיקר לרובד ה'מוטבע' בנפש, נצח-הוד-יסוד. התאוה שייכת לרובד ה'מורגש', חסד-גבורה-תפארת. הכבוד שייך לרובד ה'מושכל', חכמה-בינה-דעת (ונמצא שסדר המשנה הוא מלמטה למעלה).

הכנעה הבדלה המתקה

קנאה תאוה וכבוד הם ה"לעומת זה" של סדר התיקון היסודי "הכנעה הבדלה המתקה" (שלימד מורנו הבעל שם טוב[א]), כפי סדר המשנה:

מדת ההכנעה היא שלא לקנא כלל, שהרי 'לא מגיע לי כלום' ועלי להיות עשיר השמח בחלקי שנתן לי ה' במתנה (הפך מקרח, כפירוש רש"י כאן "ויש אומרים הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן" וכך יצא קרח מן העולם).

בהבדלה פורשים מכל תאוה רעה (הבאה מהנפש הבהמית), ומתמקדים ב"תאות צדיקים אך טוב"[ב].

ההמתקה שייכת לתיקון הכבוד. המתגאה רודף אחר כבודו הנפרד והמדומה (ואז הכבוד בורח ממנו[ג]), אך באמת "צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום"[ד] – מתוך הכרה ש"הכתר והכבוד לחי עולמים" (עצם הכבוד הוא לה', ולאדם יש התפשטות מאותו כבוד). למעט בכבוד עצמו היינו למסור את כבודו לה' (להחזיר את ההתפשטות לעצם), וכך 'כבוד האדם' עצמו נמתק בהיותו חלק מכבוד ה', שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"[ה], ובזה מקיים "תן לו משלו [הכבוד שהוא שלו] שאתה ושלך שלו"[ו] (וכך האדם בורח מהכבוד והכבוד מחזר אחריוב). בפרט, "למעט בכבוד עצמו" הוא הכנעה שבהמתקה, ו"להרבות בכבוד שמים" הוא עצם ההמתקה.

לאחר הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה מגיעה הכנעה נוספת, דווקא בעקבות ההמתקה, התמסרות עצמית בדרגה גבוהה[ז]. בענייננו, ככל שיש יותר כבוד אמתי כך האדם מכניע עצמו יותר כשהוא מוסר את הכבוד לה'. ועוד, אחרי תיקון הקנאה התאוה והכבוד מגיע שלב נוסף של קנאה טובה ומזוככת: כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה"[ח], ו"רוח קנאה" קדושה (רוח טהרה[ט]) כקנאת פינחס ואליהו לשם שמים.

שלש העבירות

קנאה תאוה וכבוד שייכים לשלש העבירות החמורות (כדברי המפרשים[י]): הקנאה היא שרש לשפיכות דמים (כמו קנאת קין בהבל, קנאה-כעס-רציחה), פגם בין אדם לחברו; התאוה היא השרש לגילוי עריות כמובן, פגם באדם עצמו; הכבוד הוא השרש לעבודה זרה (שלוקח את הכבוד מ"מלך הכבוד"), פגם בין אדם למקום.

גם בזה, התיקון הוא בהכנעה-הבדלה-המתקה: את הנטיה לשפיכות דמים יש להכניע לגמרי, זהירות מופלגת שלא לפגוע כלל באף אחד (כמו המלבין פני חבירו ברבים שהוא כשופך דמים), וכן להתרחק בתכלית מהכעס. ביצר העריות צריך לנהוג הבדלה, בין תאות איסור רעה ובין אהבת איש ואשתו, "מצא אשה מצא טוב","תאות צדיקים אך טוב". את יצר העבודה הזרה (כבוד) כבר בטלו חכמים בתחילת ימי הבית השני[יא], כלומר הפכו אותו לגמרי לעבודת ה' (וממילא אין יותר 'יצר' המושך לפנות מה' אחרי ע"ז), המתקה.

שלש המדות בקדושה

למדות קנאה תאוה וכבוד יש שרש עליון בקדושה אצל השם יתברך. קנאה – "כי ה' קנא שמו אל קנא הוא"[יב]. תאוה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[יג]. כבוד – "הכל ברא לכבודו"[יד]. והצדיקים הדומים לבוראם נוהגים גם במדות הללו בקדושה:

קנאה – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן [מזרע יוסף = קנאה]... בקנאו את קנאתי בתוכם"[טו] (ובזכות הקנאה הקדושה זכה לכהונה, כהן איש חסד הרוצה רק בטובת ישראל, היפך הקנאה הרעה).

תאוה – דוד המלך שהיתה לו תאוה לבנות את בית המקדש (תאוה = בית) ולקיים את תאות ה' לדירה בתחתונים.

כבוד – שלמה המלך שישב על כסא ה'[טז], וזכה לכבוד של בנין הבית בפועל, הגשמת תאות ה' ותאות דוד אביו, כרמז: תאוה כבוד = מקדש. בחנוכת הבית אמר שלמה את המזמור העוסק בבירור הכבוד והמתקתו "שאו שערים ראשיכם... ויבא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד"[יז].

רמז בשלישיה, קנאה תאוה כבוד = 600, מישרים, ביטוי של שלמות השייך למי שמתקן את שלש המדות[יח]. אם נוסיף עוד קנאה (בחינת הכנעה שאחרי ההמתקה כנ"ל) נקבל חשמל חשמל (סוד החשמל הוא היסוד של הכנעה הבדלה המתקה, חש-מל-מל).

כל המשנה, רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם = 2678 = אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח, עשרת הדורות מאדם ועד נח (שהיו מכעיסין בקנאה תאוה וכבוד עד שהביא עליהם את מי המבול) = הוי' פעמים אדם נח![יט]

משפחת אדם הראשון

בפרשת בראשית: חטא האשה נבע מתאוה, "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם"[כ] (ה"תאוה" הראשונה בתורה)[כא]. חטאו של האדם היה ש"הסתכל בהיכלי הקליפות" (כמבואר בחסידות) – זהו חטא של קנאה, קנא בקליפות שמא יש להם 'רכוש' כלשהו, מחוויות רוחניות עד תענוגים גשמיים (הסתכלות מתוך סקרנות הנובעת מקנאה סמויה). שרש חטאו של קין היה שוב קנאה, קנאתו בהבל, קין לשון קנאה. אך עוד לפני כן פגם הבל אחיו בחטא הכבוד, כאשר קרבנו התקבל והוא התכבד בקלונו של קין. הכבוד של הבל גרם לקנאה של קין.

נמצא שהסדר הוא קנאה-תאוה-כבוד-קנאה – אדם חוה הבל קין. כמו שהתבאר שאחרי הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה מגיעים להכנעה בדרגה גבוהה יותר.