הגברת "קול יעקב" ו"ידו"

כ"ט חשון תשפ"א – רשימת הרב

נחלי אמונה – פרשת תולדות

(לעילוי נשמת ר' דוד-רפאל פיינשיל בן עמי) ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

על עניינם של "יעקב ועשו האמורים בפרשה"[ב] כותב רבי נחמן בתורה הראשונה בלקו"מ:

‏כִּי אִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵֹּכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵֹּכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵֹּכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. כִּי הַשֵֹּכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת ח) "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקֹב. כִּי יַעֲקֹב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה. (תִּקּוּנִים תִּקּוּן י"ד, זֹהַר מִשְׁפָּטִים קכ"א:), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קי"א) "רֵאשִׁית חָכְמָה". וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ז) "וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם". וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס וְחַכְּמַנִי...

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵֹּכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, זֶה בְּחִינַת עֵשָֹו שֶׁבִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כ"ה) "וַיִּבֶז עֵשָֹו אֶת הַבְּכוֹרָה"; דְּהַיְנוּ הַשֵֹּכֶל כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (מִשְׁלֵי י"ח) "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ".

וְזֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּחִינַת לְבָנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָהוּ כ"ד) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא "מִסְכֵּן וְחָכָם" (קֹהֶלֶת ד), בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא "מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" (שָׁם), בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵֹכֶל, בְּחִינַת "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה" וְכוּ', כַּנַּ"ל.

בתחלת התורה מוסבר כי המאבק בין הקדושה לקליפה, בין יעקב ועשו, הוא על החן ("כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמת של ישראל נפל, כי עכשו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם"), ובהמשך מוסבר כי חיבור החכמה (השכל שיש בכל דבר, שהוא החיות של כל דבר[ג]) והמלכות (לה שייכת האות נון) הוא היוצר את החן. חבור החכמה והמלכות של יעקב, מלכות דקדושה של "ילד מסכן וחכם"[ד], יוצר חן אמת דקדושה. אך גם אצל עשו, מלכות דסטרא אחרא של "מלך זקן וכסיל", יש חכמה המתחברת למלכות – ולכן הוא זוכה ל"שקר החן"[ה] – אלא שבו ובחכמתו נאמר "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", עשו הכסיל[ו] לא מחפש את החכמה לכשעצמה (ולהתפעל ממנה כפי שהיא), אלא את ההתרגשות והדבקות האישית שלו בה, את "התגלות לבו" המשתתפת עם החכמה ו'מנצלת' אותה (כפי שמסביר אדמו"ר הזקן[ז]).

בשתי הבחינות, של החכמה והמלכות, שיש בכל אחד מהאחים אפשר להתבונן גם לאור דברי רבי נחמן בלקומ"ת עט (רשימת ראשי פרקים בכתב יד של רבי נחמן, שרבי נתן מתאמץ לבאר). שם הוא מסביר שאף שיצחק אומר "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[ח] – הקול ליעקב והידים לעשו, לכאורה – הרי גם לעשו ישנו קול, כמו שכתוב בהמשך "וישא עשו קֹלו ויבך"[ט]. עשו מנסה לחקות את "קול יעקב" ואף להתגבר עליו – "שצריכין להגביר הקול קול יעקב על הקול דסטרא אחרא שהוא בחינת עשו, שנאמר בו וישא קולו, שהוא מתגבר להעלים, חס ושלום, הקול של יעקב, וצריכין להתגבר להכניע הקול של עשו, כדי שנזכה לשמוע הקול של יעקב". ולאידך, פשוט שליעקב יש גם יד, כאמור בלידתו "וידו אֹחזת בעקב עשו"[י] – הוא נקרא יעקב על שם ידו (יוד) האוחזת בעקב, היינו שיד זו עצמית אצלו, ו"ידו" של יעקב עתידה להתגבר על "הידים ידי עשו".

אם כן, גם ליעקב וגם לעשו יש קול וידים[יא]. בהמשך לתורה א, יש לומר שהידים שייכות לחכמה והקול הוא ההמשכה השייכת למלכות (כאשר המנהיג ניכר בקולו):

יד מובנה גם יד השכל (כבביטוי "עד מקום שיד שכלו מגעת"), כפי שמפרש מורנו הבעל שם טוב[יב] על הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[יג] היינו בכח-מה שלך, כח השכל – החכמה שהיא יד יעקב (וכפירוש "פותח את ידיך"[יד], 'את יודיך'[טו] – הידים הן יודין, נקודות הברקה של חכמת-יעקב). יעקב-ישראל הוא "הבחיר שבאבות"[טז] – הבחיר שבשכלים, בחינת "שכל הכולל". "קול יעקב" הוא ההמשכה מלמעלה למטה – כח הגילוי (הנמשך למלכות), סוד ה-ו שבשם (היוצאת מ-ה עילאה, בחינת בינה-אמא, רבקה אם יעקב, שהיא סוד התבונה – בה חפץ יעקב, בניגוד לעשו אחיו ש"לא יחפץ... בתבונה" – ונמשכת ל-ה תתאה, למלכות, אשתו האהובה רחל, כמו שכתוב "וישק יעקב לרחל וישא את קֹלו ויבך"[יז]).

לעומת "ידו" של יעקב, שכולה הברקת חכמה אלקית (כח-מה של בטול), הרי ש"ידי עשו... שעִרֹת"[יח] – השערות הן הצמצום, כאשר עשו מצמצם את השכל שכולו יהיה שקוע רק בגשמיות, ברדיפת עושר וכבוד. למגמה זו מכוונת כל "חכמת אדום"[יט], "חכמים המה להרע"[כ] (כחכמת דואג האדומי) – התחכמות בחכמות הטבע מתוך המגמה להבליט את היש החיצוני של העולם ובעיקר לנצל את הידיעות למימוש אינטרסים אישיים. קולו של עשו הוא חכמת הפרסום שלו – החן שלו, "שקר החן".

התגברות ידו של יעקב על ידי עשו היא החזרה לחכמה אמתית, התפעלות מתבונה קדושה וטהורה (ולא מ"התגלות לבו"), והתגברות קולו היא החלצות מ"שקר החן" של המלכות דקליפה וכל פרסומיה וזכיה למנהיגות אמת שקולה מלא חן אמת (של "תתן אמת ליעקב"[כא]).