כל הסבות לשמוח

בע"ה

ליל שבת כי תשא תשפ"ד – כפ"ח

פרצוף השמחה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת מסר הרב לבנות תנועת הנוער "באתי לגני" (כתות ד-ח) שיעור מיוחד העוסק בשמחת אדר. השיעור פותח וחותם במעלת "שמחה בטהרתה", בלי שום סבה, ובין לבין בונה 'פרצוף' שלם של סבות לשמוח בהן. פרק א מציג התבוננות מלאה ומשמחת בסבות השמחה, שזור תובנות חשובות, ופרק ב חותם בהתבוננות מקורית על פרשות השייכות ל'סדרת השמחה' שבכל אחת מהן יש שמחת-חתונה מקורית מסוג אחר. שיעור נפלא לפתוח בו את חדש אדר-שני ולהתכונן לשמחת פורים.

א. פרצוף השמחה

שמחה בדרך לגאולה

שבת שלום. אנחנו נמצאים בחדש אדר, "מרבין בשמחה"[ב], וכבר מתקרבים לפורים – היום הכי שמח בשנה. שמחה פורצת את כל הגדרים. גדר פירושו מחיצה, הפרדה – השמחה פורצת את הגדר שבין אדם לה', בין אדם לחברו ובין אדם לשליחות שלו, ליעוד שלו.

ביטוי דומה ל"שמחה פורצת גדר"[ג] הוא "מלך פורץ גדר"[ד]. כנראה שכאשר אדם שמח הוא מגלה את ניצוץ המלך שבו, ניצוץ המלכות שיש בכל אחד ואחת.

ידוע שמשיח הוא אותיות יִשמח[ה] ו-יְשמח – ישמח בעצמו וישמח את כולם. אדמו"ר הזקן אמר[ו] שכאשר משיח יתגלה יפרסמו זאת בכל כלי התקשורת – אז כולנו נשמח מאד-מאד. אומרים כל יום בתפלה שני פסוקים של ישמח – "ישמח הוי' במעשיו"[ז] ו"ישמח ישראל בעֹשיו"[ח]. יש שמחה מלמעלה למטה, שמחה שה' שמח במעשים שלו, בבריאה שלו – ה' שמח בנו – ויש שמחה מלמטה למעלה, השמחה שאנחנו, עם ישראל, שמחים בה'. שני הפסוקים של "ישמח" הם כנגד שתי בחינת של משיח – "ישמח הוי' במעשיו", אור ישר של שמחה מלמעלה למטה, כנגד משיח בן יוסף, ו"ישמח ישראל בעושיו", אור חוזר של שמחה מלמטה למעלה, כנגד משיח בן דוד. כתוב ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[ט], עוד למעלה מהשרש של האור הישר, ולכן משיח בן דוד הוא העיקר.

הרבי טבע את הביטוי "שמחה בטהרתה"[י], כדרך להביא את הגאולה. אנחנו נדבר כעת על כל הסיבות להיות שמחים, אבל "שמחה בטהרתה" היא להיות פשוט שמח, בלי שום סבה – להיות תמיד בשמחה. "שמחה בטהרתה" היא אור מקיף הסובב את כל סבות השמחה כ"סבת כל הסבות" – יש הרבה סבות טובות לשמוח, אבל השמחה עצמה היא הסבה[יא] לכל הדברים הטובים בעולם.

כתר: שמחת האמונה

למה להיות שמח? קודם כל – "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך עולם שלא עשני גוי!". מסופר[יב] שרבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע פעם לבית הכנסת ודילג על ברכת "שלא עשני גוי" בברכות השחר (אותן נהג לומר בבית הכנסת) כששאלו אותו לפשר הדבר אמר שבבקר היה צריך להתחזק בשמחה, וכאשר התבונן בכך שהוא יהודי ברך בשמחה "שלא עשני גוי" והחל לרקוד. צריך לשמוח בעצם העובדה שאני יהודי. זו מתנה שקבלתי מלמעלה, ירושה מאבותינו, שלא תלויה בי.

כתוב בתניא[יג] שכאשר אדם צריך לשמח את עצמו עליו להתבונן שלא מוטל עליו שום דבר חוץ מהמצוה להאמין – והאמונה כבר קיימת אצלו, ירושה לנו מאבותינו. הבעל שם טוב אומר שכמו שצריך להאמין בה' צריך להאמין בכל יהודי – מה הכוונה? להאמין באמונה של כל יהודי, להאמין שבלב של כל אחד ואחת יש אמונה, שהיא ירושה מהאבות, אנחנו מאמינים בני מאמינים. כאשר אדם שמח באמונה שלו יש לו אחר כך גם כח לקיים את כל המצוות, כמו שכתוב שם בתניא, אבל הכל מתחיל מהשמחה באמונה, שהיא שמחה בעצם היהדות שלי.

כדי להקל, אנחנו מסדרים את הדברים לפי עשר הספירות – שחלק מהבנות כאן מכירות – ובונים מה שנקרא 'פרצוף'. השמחה באמונה, שלמעלה מהשכל, היא הכתר.

חכמה: שמחת התורה

כתוב[יד] שאין שמחה כשמחת התורה. כמו שהאמונה היא ירושה לנו, גם את התורה קבלנו בירושה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[טו]. התורה היא חכמתו של הקב"ה וכתובות בה המצוות שהן רצונו של הקב"ה, אבל בכללות התורה היא החכמה של ה' – "אורייתא מחכמה נפקת"[טז]. בפורים כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[יז] וחז"ל דורשים "'אורה' זו תורה"[יח] – הדבר הראשון ששמחים בו בפורים הוא התורה שקבלנו במתן תורה ואחר כך "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[יט]. יש קשר מיוחד בין פורים לשמחה בתורה[כ].

כאשר יהודי – בן או בת – לומד תורה עליו לחוש שהיא החכמה האלקית ושהיא נבדלת לגמרי מכל שאר החכמות. לגבי ידיעת שאר החכמות יש שיטות שונות האם ועד כמה צריך לדעת אותן – האם צריך לדעת חשבון? האם צריך לדעת עוד חכמות? כל מה שהוא אמת ודאי נמצא גם בתוך התורה, אבל החכמות האלה מופיעות גם במציאות. גם מי שלומד עוד חכמות צריך לדעת ולהרגיש שהתורה היא חכמה מסוג אחר לגמרי, 'ליגה אחרת' – זו החכמה של ה', חכמה אין סופית שלא דומה לשום חכמה אחרת – ומתוך כך לשמוח מאד כשהוא זוכה ללמוד תורה.

יהודי הוא טוב, גומל חסדים[כא], וכאשר יש לו משהו טוב הוא רוצה לשתף בו אחרים. כמו שעוד נסביר, יש שמחה מיוחדת בהשפעה והטבה לזולת. כאשר יהודי לומד תורה, ושמח מאד במה שהוא למד, הוא רוצה לשתף בו גם אחרים – ללמד את כולם תורה. עד כמה שאפשר, יהודי רוצה ללמד תורה גם לאומות העולם, להיות אור לגוים, שזהו אחד היעודים של עם ישראל.

בינה: שמחת ההולדה

"'אורה' זו תורה" היא הדבר הראשון, שכנגד החכמה (שיותר שייכת לאיש-לאבא), אבל ה"שמחה" המפורשת באה אחר כך. המושג שמחה סתם שייך לספירת הבינה[כב], לפי הפסוק "אם הבנים שמחה"[כג]. השמחה של האמא היא בילדים שלה. כל אחת כאן בע"ה תתחתן ותהיה אמא להרבה ילדים – וככל שיש יותר ילדים יש יותר שמחה.

יש הולדה של ילדים גם ברוחניות, כאשר ההתבוננות – הכח של הבינה – מולידה מדות בלב, אהבה ויראה. גם כאשר אדם מוצא את השליחות שלו, את היעוד שלו, ופועל לפיה – הוא מוליד שינוי במציאות[כד]. במובן מסוים, אפשר לומר שהתודעה של יעוד ושליחות קיימת אצל האמא, "אם הבנים שמחה", אפילו יותר מאשר אצל האבא.

דעת: אין שמחה כהתרת הספקות

יש מאמר חז"ל – "אין שמחה כהתרת הספקות"[כה]. בחדש אדר מוחים את עמלק, בגימטריא ספק[כו]. כאשר יש לאדם ספק בנפש, מצב של חוסר בהירות בדעת שלו, הוא יוצר לו כיווץ בנפש, מצב הפוך משמחה.

לדוגמה, אם לבת יש ספקות איפה היא תמשיך ללמוד אחרי שתסיים את בית הספר היסודי, והיא לא יודעת מה לעשות – היא בלחץ ובכיווץ בנפש. אם היא מגיעה להחלטה, יש לה בהירות בדעת שהיא תלך למקום מסוים – הוא מתאים לה, שם יהיה לה טוב ושם היא תצליח! – היא מתמלאת בשמחה.

יש ספקות בחיים. גם לבנות וגם לבנים יש את הספקות שלהם. בעזרת ה' כשמגיעים לגיל נישואין יש ספקות עם מי להתחתן וכאשר מקבלים החלטה, כאשר יש בהירות בדעת, יש שמחה גדולה. גם לגבי השליחות של אדם בחיים – יש לו ספק מה לעשות, מה היעוד שלו, וכשהוא מתיר את הספקות שלו ו"פורץ גדר" בכיוון הנכון זו שמחה גדולה. למה "מלך פורץ גדר"? לעשות לו דרך – הוא סולל דרך חדשה אל היעד הברור שלו.

"התרת הספקות" היא גם מלשון איסור והיתר – הספק הוא שאולי מה שאני חושב עליו הוא לא טוב, אולי הוא אסור, והתרת הספקות היא אמירה שהוא טוב ומותר. התרה היא גם מלשון תורה – התורה פושטת את הספקות ואומרת מה מותר. בחכמה היתה לנו תורה, בדעת יש התרת הספקות, וגם ההריון שבבינה קשור לכך. הדעת נמצאת מתחת הכתר – הספק הכי גרוע הוא ספק באמונה, חס ושלום, וכאשר יש כזה ספק, עמלק, צריך להרוג אותו ולהתמלא שמחה.

חג"ת: מועדים לשמחה

התורה קובעת זמנים מיוחדים לשמוח בהם – "מועדים לשמחה". יש שלשה רגלים שבהם התורה מצוה עלינו לשמוח – פסח, שבועות וסוכות. כתוב[כז] ששלשת הרגלים מקבילים לשלשת האבות – פסח שייך לאברהם אבינו, שבועות שייך ליצחק אבינו וסוכות ליעקב אבינו. יש הרבה מה להאריך בהסבר של ההקבלה, אבל כעת אנחנו מקצרים. בכוחות הנפש שלשת האבות הם אהבה-יראה-רחמים, פנימיות הספירות חסד-גבורה-תפארת, שבכל אחת מהן מתגלה השמחה באופן מיוחד.

אחרי שלשת החגים מהתורה יש גם שני חגים דרבנן – פורים וחנוכה – שמקבילים לספירות נצח והוד[כח]. כמובן, גם בשני החגים האלה השמחה מתגלה באופן המיוחד להם, כולל שיא השמחה בפורים[כט], אבל לספירות נצח והוד ניתן גם עוד הסבר ששייך להן במיוחד:

נצח: שמחת הנצחון

בחסידות מוסבר הרבה פעמים[ל] שאין שמחה יותר גדולה מהשמחה של נצחון. כאשר יש מאבק או מלחמה ומצליחים לנצח את המנגד – זו השמחה הכי גדולה. הדבר כתוב בצורה כל כך חזקה, שכאשר קוראים אותו נראה שהכוונה כפשוטה – שאין שמחה יותר גדולה מנצחון, ובשביל הנצחון המלך מוכן לבזבז את כל האוצרות שלו. נצחון שייך לספירת הנצח, כמובן.

איפה השמחה הזו מופיעה בחיים היום-יומיים שלנו? בכלל, אנחנו כרגע במלחמה, וכאשר יהיה נצחון אמתי, שלם ומוחלט – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[לא] – כולנו מאד נשמח. אבל בחיי היום יום אפשר להשתמש בעוד מילה – הצלחה. הצלחה במשימה מאתגרת היא נצחון שממלא את הלב בשמחה. אם בת מתכוננת למבחן, מתאמצת ומתייגעת, ומקבלת בסוף ציון טוב – היא נצחה, הצליחה והיא מתמלאת שמחה. זו סבה טובה להשקיע בלימודים, לקחת משימות שדורשות מאמץ – כאשר מתאמצים לנצח במשימה מגלים בתוכנו כוחות נעלמים, שלא ידענו שהם קיימים, ועמידה במשימה היא הצלחה-נצחון שנותנת הרבה שמחה. הרבי הכניס בשנים עשר הפסוקים את מאמר חז"ל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין"[לב] – חשוב לדעת שהצלחה-מציאה דורשת מאמץ ויגיעה ומאמץ ויגיעה מבטיחים הצלחה-מציאה (ולשמחה זו יש נגיעה מיוחדת לעצם האמונה שלנו, "תאמין"[לג]). כאשר הצלחתי, השגתי הישג, יש בתוכי אנרגיה שאני יכול לתת הלאה – להשפיע לזולת את פירות ההצלחה.

הוד: שמחת התודה

ה' עושה אתנו נסים בכל יום – גם נסים גלויים וגם נסים נסתרים – ויהודי צריך להכיר בנסים הללו ולהודות עליהם, "דע לומר תודה"[לד]. הודיה היא תכונה של ספירת ההוד. ההודיה – כמובן הודיה לה', וגם הודיה לכל מי שעשה לי טובה – ממלאת את הלב שמחה. כתוב שהשמחה מתפשטת עד למקום של ההודיה ("בינה עד הוד אתפשטת"[לה]). איפה רואים את השמחה המיוחדת בהודיה? איפה מופיע הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה"[לו]? איך מתחיל הפרק בתהלים? זהו פרק ק שמתחיל "מזמור לתודה" – השמחה מופיעה דווקא בתוך התודה. חז"ל לומדים ש"ארבעה צריכים להודות"[לז] מזמור קז בתהלים, בו חוזרת שמחת-רנת ההודיה שוב ושוב[לח]. הבעל שם טוב תיקן לומר את המזמור הזה לפני מנחה של ערב שבת – בסוף השבוע, לפני שבת, צריכים להודות לה' על כל נסי השבוע, כדי לזכות למנוחת ושמחת שבת בשלמות.

במובן מסוים, השמחה של הנצח והשמחה של ההוד הן הפוכות. כמובן, יש ביניהן גם קשר – אני צריך להודות על ההצלחות שלי. עם זאת, בשמחה של הנצחון מודגש ההישג שלי, אני הצלחתי ונצחתי וכו'. באיזה כח? כמובן, לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לט] אלא "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מ], אבל ההצלחה והנצחון היו פעולה שלי. לעומת זאת, כשאני אומר תודה אני מרגיש שאני לא עשיתי כלום – ה' עשה כאן הכל ואני מודה לו.

שוב, יהודי צריך להכיר בנסים שה' עושה לו בכל יום ולומד עליהם תודה.

יסוד: שמחת חתונה

באגרת המפורסמת של הבעל שם טוב[מא], בה הוא מספר שהגיע להיכלו של משיח, הוא מתאר שמחה גדולה והוא אומר שההמחשה הכי טובה בעולם לשמחה שהוא מדבר עליה היא שמחת חתן וכלה, שהיא השמחה הכי גדולה במציאות שלנו – "ונעשה שמחה ותענוג גדולים לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכל שכן במעלה העליונה כזאת". זו לא השמחה של "אם הבנים שמחה", אף שזו הכנה לה, אלא השמחה בעצם החתונה של חתן וכלה. כאשר המלך מנצח במלחמה הוא עושה סעודת הודיה – חיבור של נצח והוד – אבל עדיין השמחה בסעודת ההודיה לא דומה לשמחה בחתונה של הבן שלו, יורש העצר.

בעזרת ה' כל אחת כאן תהיה כלה, בעתה ובזמנה, ותשמח בשמחה הגדולה של החתונה שלה, אבל גם כל אחת מהבנות הצעירות ודאי השתתפה בחתונות. כשרוצים לחשוב על שמחה גדולה אפשר לדמיין אולם של חתונה, עם החתן והכלה, עם התזמורת וכל השמחה הגדולה שיש שם.

מה השמחה הגדולה בחתונה? "שמחה פורצת גדר" – שיורדות כל המחיצות. לפני החתונה היו מחיצות בין החתן והכלה ובחתונה המחיצות נופלות והם נעשים אחד. יש פסוק, לקראת סוף התורה, שאומר "מחצתי ואני ארפא"[מב]. הפשט של "מחצתי" הוא 'נתתי מכה'[מג], אבל חז"ל דורשים[מד] ש"מחצתי" הוא מלשון מחיצה – ה' אומר שהוא שם מחיצות בעולם, כל מיני הבדלות והגדרות, אבל בסופו של דבר "ואני ארפא", הוא עושה הרפיה ומוריד את המחיצות (כיווץ הוא שרש החולי והרפיה היא שרש הרפואה[מה]).

המושג שמחה הולך בקבלה וחסידות עם עוד מושג – המתקה. אצל הבעל שם טוב היסוד של הכל הוא הכנעה-הבדלה-המתקה[מו]. בהכנעה יש עדיין כיווץ בנפש, יש מחיצות, יש גדר שמגבילה אותי (לטובתי ואפילו מרצוני) שלא אצא מגדרי ולא אפרוץ למה שלמעלה ממדרגתי, וגם כל הענין של הבדלה הוא לעשות מחיצות בין דברים, גדר שתפקידה למנוע ערבוב תחומים והסגת גבול ולכבד את הזולת ואת מה ששייך לו. "שמחה פורצת גדר" מורידה את המחיצות – היא המעבר מהבדלה להמתקה. כמובן, זה לא אומר שאין יותר הגדרות, גם אצל חתן וכלה שמקימים בית צריכים לשמור בהידור על כל ההלכות, אבל יש שמחה גדולה של הורדת המחיצות שהיו קודם. "שמחה פורצת גדר" כזו מתבטאת בהנהגת "שלי שלך ושלך שלך" של החסיד[מז], כאשר כל המחיצות בין אדם לחברו נופלות מתוך שמחה ואהבה רבה[מח].

שמחה של חתן וכלה שייכת לספירת היסוד, בה יש את היחוד בין החתן והכלה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[מט].

מלכות: שמחת הנתינה

בפורים יש ארבע מצוות – מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. הרמב"ם אומר[נ] שמתוך כל מצוות פורים השמחה הכי גדולה היא דווקא במתנות לאביונים. כתוב[נא] שסתם מצוה היא נתינת צדקה – סתם מצוה היא לעשות טובה למישהו – ולכן כאשר מדברים על "שמחה של מצוה", מושג מאד חשוב, השמחה מתחילה משמחה של נתינת צדקה. נתינת צדקה שייכת לכל אחת מהבנות – כמובן, גם לתת צדקה בגשמיות, לעזור לחברה, אבל גם לתת צדקה ברוחניות, לשתף את הזולת בדברים טובים.

בהוד דברנו על השמחה באמירת תודה, השמחה כשאני מקבל משהו ואומר עליו תודה – תודה לה' ותודה למי שנתן לי את המתנה הטובה. אבל עם כל השמחה שיש בקבלת מתנה, שמחה הרבה יותר גדולה היא כאשר אני נותן מתנה למישהו, כאשר אני יכול להעניק משהו.

בהקבלה של המצוות של פורים לאותיות שם הוי' ב"ה[נב] המצוה של מתנות לאביונים היא כנגד המלכות, לכן שמנו אותה כאן כנגד המלכות. המלכות, שמקבלת מכל הספירות שמעליה, היא המקור לעולמות התחתונים בי"ע – היא מחלקת את השפע לכל הברואים. המלך הוא מי שעושה הכי הרבה צדקה – הוא צריך לדאוג שיהיה טוב לכל הנתינים שלו, בכל המובנים, וזו השמחה של המלכות.

ולסיכום:

	כתר שמחת האמונה (עצם היהדות)
חכמה שמחת התורה		בינה שמחת ההולדה
	דעת אין שמחה כהתרת הספקות
חסד שמחת פסח		גבורה שמחת שבועות
	תפארת שמחת סוכות
נצח שמחת הנצחון		הוד שמחת ההודיה
	יסוד שמחת נישואין
	מלכות שמחת הנתינה (שמחה של מצוה-צדקה)

ב. חתונות שמחות

סדרת השמחה

נסיים בעוד דבר: ידוע שלכל אות יש את הערך המספרי שלה. בגימטריא הרגילה המלה שמחה שוה 353. אבל אפשר לחשב כל אות גם במספר סידורי, לפי המיקום שלה באלף-בית[נג]. בצורת החישוב הזו האות ש שוה 21, האות מ שוה 13, האות ח שוה 8 (כמו במספר רגיל) והאות ה שוה 5 (גם היא כמו במספר הרגיל).

מה מיוחד במספרים האלה? דברנו קודם על הכרות עם עוד חכמות. אחד הדברים החשובים בחכמת החשבון ובחכמת הטבע היא סדרת המספרים שיוצרים את היחס הכי יפה ואסתטי – לנשים יש קשר מיוחד ליפי ואסתטיקה – היחס שנקרא 'חתך זהב' (שמבוסס על סדרת המספרים שאנחנו קוראים להם 'מספרי אהבה'[נד], שנקראים בעולם מספרי פיבונאצ'י). איך הסדרה הזו מתחילה? 1, 1, 2 – הכל מתחיל מלקחת שני אחדים ולחבר אותם, כמו חתונה, ואז נולדים 2, מצות "פרו ורבו"[נה] היא לפחות שני ילדים, בן ובת[נו]. אחר כך הסדרה ממשיכה 3, 5, 8, 13, 21. כנראה יש משהו מיוחד דווקא במספרים 5, 8, 13, 21, שמהם מורכבת המלה שמחה – משהו יפה ואסתטי גורם להרבה שמחה.

סדרת הפרשיות בתורה

למה מדברים על זה השבוע? מה המספר בתורה של פרשת השבוע שלנו, פרשת כי-תשא (אותה קוראים תמיד בחדש אדר)? בחומש בראשית יש 12 פרשיות, וכי-תשא היא הפרשה התשיעית בחומש שמות – הפרשה ה-21 בתורה. מה הפרשה ה-13? שמות. הפרשה ה-8 היא פרשת וישלח והפרשה ה-5 היא פרשת חיי שרה.

לפני שנסביר את המכנה המשותף של הפרשות הללו, נשאל – מה המספר הבא? כל מספר בסדרה הוא חיבור של שני המספרים הקודמים לו, כך שהמספר הבא הוא 13 ועוד 21 – 34. איזו פרשה זו? צריכים לזכור שפרשת "בחקתי", שקוראים תמיד סמוך ל-לג בעומר, היא הפרשה ה-לג בתורה (ויש בה הרבה רמזים של לג[נז]), אז הפרשה ה-34 היא פרשת במדבר.

מה המספר הבא? 55. למה הוא מקביל בתורה? [פרשת בראשית.] בתורה יש 54 פרשות, אז אפשרות אחת היא באמת לחזור לפרשת בראשית. אבל מה בא אחרי 54 פרשיות? אנחנו קוראים בפרשה על חטא העגל, אבל כתוב שאלמלא היינו חוטאים – ואולי עדיין יש הזדמנות לחזור אחורה, לתקן את העבר – כל התורה היתה חמשה חומשי תורה וספר יהושע[נח]. אפילו שספר יהושע הוא ספר שלם, כתוב בפירוש באריז"ל[נט] שביחס לפרשות של התורה הוא כמו עוד פרשה – לכן אפשר להתייחס אליו כפרשה ה-55.

חתונות שמחות

מה המשותף לכל הפרשות הללו? מה שמח בהן? אמרנו שהשמחה הכי גדולה היא שמחת חתונה. בכל הפרשות הללו יש חתונות מיוחדות:

בפרשת חיי שרה יש את החתונה היהודית הראשונה – החתונה של יצחק ורבקה, עם כל הסיפור של השידוך שלהם. זהו המקור הכי מפורט וארוך בתורה על שידוך יהודי, ואדמו"ר הזקן אומר[ס] שזו החתונה הכי משמעותית בתורה, השרש לכל הזיווגים בקדושה, עוד יותר מאשר החתונה של אדם וחוה בפרשת בראשית. הנישואין של יצחק ורבקה, בפרשת חיי שרה, הם גם המקום הראשון והעיקרי בתורה שכתוב בו על האהבה של האיש לאשה[סא]. אמרנו ששמחה הולכת עם המתקה, שמחה גם הולכת עם אהבה[סב] – שמחה היא תמיד במצב של אהבה. החתונה כל כך שמחה כי יש אהבה בין החתן והכלה. בשמחה כולם שותפים, אבל האהבה היא רק בין החתן והכלה. בהזמנת החתונה של הרבי, ההזמנה לבוא ולהשתתף בשמחה, ראשי התיבות של הפסקאות הן אהבה (אלא שהם לא הודגשו, משום שהרבי הריי"צ רצה לשמור את האהבה הזו צנועה וסודית[סג]).

איזו חתונה חשובה יש בפרשת וישלח? בשביל זה צריך להיות 'מקובלת'... [הדר ומהיטבאל.] בדיוק, בפרשת וישלח כתוב על המלכים של עולם התהו, בהם לא כתוב שהיו נשואים – לא אומר שלא התחתנו, אבל התורה לא מחשיבה זאת כנישואין – ובסוף כתוב על הדר ומהיטבאל, שהאריז"ל אומר[סד] שהם הסוד של ראשית התיקון והדוגמה לנישואין מתוקנים. הם מגיעים אחרי המלכים של עולם התהו, והם לוקחים את כל ה"אורות דתהו" ומכניסים אותם ל"כלים דתיקון" – במובן הזה, יש אפילו מעלה בחתונה שלהם שאין בחתונה של יצחק ורבקה, שכולה בקדושה ובתיקון. בכל פרשה כאן זוכים לעוד סוג של חתונה שלא היתה קודם.

מה החתונה בפרשת שמות? "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"[סה]. מענין שזו פרשת שמות, אבל זו חתונה בלי שמות – חתונה שהתורה לא מגלה לנו את השמות של החתן והכלה, ששמותיהם מופיעים רק יותר מאוחר בתורה[סו]. השם שחוזר כאן הוא לוי – "איש מבית לוי" לוקח את "בת לוי" (הוא מתחתן עם דודה שלו, אסור לפי תורה, אבל זה לפני מתן תורה)[סז]. לוי נקרא על שם "הפעם ילוה אישי אלי"[סח], כך לאה אחלה לעצמה – לוי הוא לשון ליווי, קשר וחיבור בין האיש והאשה. גם בבית המקדש היה עיטור שמסמל נישואי איש ואשה עם ביטוי מלשון לוי – "כמער איש ולֹיות"[סט]. התורה אומרת שיש נישואין, בתוך הגלות של מצרים, שכל הענין שלהם הוא "ילוה אישי אלי", ומהם נולד גואל ישראל, זו החתונה שממנה נולד המשיח.

איזו חתונה יש בפרשה שלנו, כי תשא? הפרשה מתחילה עם מנין ישראל ו'השלמות' למעשה המשכן, אחר כך יש ציווי על שבת ואז יש פסוק סיום של מתן תורה – "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"[ע] – ומיד מדובר על חטא העגל. מענין שבין הנושאים הראשונים יש הפסקות בחלוקת הפרשיות, אבל חטא העגל מופיע מחובר לסיום הפסוק של מתן תורה, בלי שום הפסק – "מאגרא רמה לבירא עמיקתא"[עא]. רש"י מסביר על "ככלתו" בכתיב חסר, "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – זו החתונה של משה עם התורה, שנקרא "כלת משה"[עב]. "'יום חתונתו' זה מתן תורה"[עג], אבל הדימוי בפועל של חתן וכלה הוא של משה והתורה בפסוק הזה. בסוף הפרשה משה שם מסוה – חוץ מאשר כשהוא מדבר עם ה' או עם ישראל – כמו כיסוי פני הכלה מתוך הצניעות שלה. זהו נושא ארוך בחסידות[עד], שלפעמים כתוב שאנחנו החתן והכלה היא התורה[עה] ולפעמים כתוב שהתורה היא החתן ואנחנו הכלה[עו], וכך יש את שני הכיוונים בפרשה שלנו. בכל אופן, זו החתונה של משה עם התורה.

למה מיד אחר כך מופיע חטא העגל? איך הגיעו "מאגרא רמה לבירא עמיקתא"? במדור 'הסיפור החסידי' בגליון נפלאות השבוע יש סיפור על הרבי ר' אלימלך, שכדאי שכל אחת תקרא, בו רואים שלפעמים בשביל שיהיו ילדים צריך איזו מריבה קטנה בין בני הזוג. העיקר בין בני הזוג הוא אהבה, אבל אם הם כל כך אוהבים שאין ביניהם שום הבדלים, שום חיכוכים, יכול להיות שיהיה קשה להם להגיע ל"אם הבנים שמחה". אחרי מתן תורה, החתונה בין משה (בשם כל ישראל) והתורה, צריכים איזו 'מריבה' קטנה, חטא העגל, כדי להגיע ללידה – הילדים הם כל בעלי התשובה[עז].

אלה ארבע החתונות בפרשות ה-שמחה – 5, 8, 13 ו-21. נמשיך בסדרה:

מה החתונה בפרשת במדבר? ["לכתך אחרי במדבר"[עח].] קשור... מה נוסף במיוחד בפרשת במדבר לעם ישראל? מה ראינו במתן תורה, כשה' התגלה עם כל המלאכים, ורצינו גם לעצמנו? חז"ל אומרים[עט] שכאשר ראינו את מחנות המלאכים, עם הדגלים שלהם, התאווינו גם לדגלים. בפרשת במדבר עם ישראל מסודר לפי המחנות עם הדגלים. בשביל מה רוצים את הדגלים? הם כנראה קישוטים, כמו שכלה מתקשטת ב-כד קישוטי כלה בשביל החתן, ובפרשת במדבר יש את הנישואין של ה' עם עם ישראל שמסודר לדגליו – "ודגלו עלי אהבה"[פ].

אחר כך אפשר לחזור לפרשת בראשית – לתיקון של החתונה של אדם וחוה – אבל אפשר גם להגיע לספר יהושע. מה החתונה המיוחדת בספר יהושע? החתונה של עם ישראל עם ארץ ישראל – "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"[פא] – שלא היתה קודם. החתונה הזו היא העיקר, היא התכלית, שעם ישראל נכנס לארץ ועושה לה' דירה בתחתונים, התכלית של כל הבריאה[פב]. חדש אדר הוא אלף-דר – אלופו של עולם דר בתחתונים ושמח בדירה שלו בתחתונים[פג].

ולסיכום:

חיי שרה – חתונת יצחק ורבקה

וישלח – חתונת הדר ומהיטבאל

שמות – חתונת איש מבית לוי עם בת לוי

כי תשא – חתונת משה עם התורה

במדבר – חתונת ה' עם עם ישראל לדגליו

יהושע – חתונת עם ישראל עם ארץ ישראל

נחזור לתחלת השיעור: נתנו פרצוף שלם של סיבות לשמוח – הסיבות הן בפנימיות, כשהכל מוקף באוירה של "שמחה בטהרתה", בלי שום סבה. העגול הגדול של השמחה הוא התיקון לחטא העגל. שתהיה שבת שמחה, כתוב "'וביום שמחתכם' אלו השבתות", ושנזכה בזכות השמחה של חדש אדר לביאת המשיח!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אדם שמח מגלה את ניצוץ המלכות שבו – "מלך פורץ גדר" ו"שמחה פורצת גדר".
• משיח בן יוסף הוא שמחה מלמעלה למטה ("ישמח הוי' במעשיו"), אור ישר, ומשיח בן דוד הוא שמחה מלמטה למעלה ("ישמח ישראל בעושיו"), אור חוזר (שהוא העיקר).
• שמחה בטהרתה היא "סבת כל הסבות" – השמחה היא הסבה לכל הדברים הטובים, לכל הסבות לשמוח.
• שמחת היהדות היא השמחה באמונה שירשנו מאבותינו.
• צריך להאמין בכל יהודי – להאמין שלכל יהודי יש אמונה בלב.
• שמחת התורה באה מתוך תחושה שחכמת התורה היא 'ליגה אחרת' מכל החכמות.
• מי ששמח בתורה רוצה לשתף בה את כולם – את כל ישראל ואפילו את אומות העולם.
• "אם הבנים שמחה" – כמה שיותר ילדים יש יותר שמחה!
• עיקר השליחות הוא שינוי המציאות – החיצונית וגם הפנימית.
• "אין שמחה כהתרת הספקות" – בהירות לגבי מסלול בחיים, נישואין ושליחות גורמת שמחה.
• שמחת הנצחון מתבטאת בחיי היום-יום בשמחת ההצלחה באתגרים מאמצים – "יגעת ומצאת תאמין!".
• כדאי לקחת אתגרים הדורשים מאמץ – הם מגלים בנפש כוחות נעלמים וממלאים בשמחה.
• בשמחת הנצחון מורגש שאני עשיתי (בכוחות שנתן לי ה') ובשמחת ההודיה מורגש שלא עשיתי כלום.
• הודיה לה' והודיה לזולת ממלאות את הלב בשמחה.
• בערב שבת יש להודות לה' על כל נסי השבוע וכך לזכות למנוחת שבת ושמחת שבת בשלמות.
• ההמחשה הכי טובה לשמחה היא לדמיין שמחת חתונה.
• שמחת החתונה היא השמחה של פריצת המחיצות בין החתן והכלה.
• בהכנעה והבדלה יש גדרות-מחיצות והמתקה היא "שמחה פורצת גדר".
• כיווץ הוא שרש החולי והרפיה היא שרש הרפואה.
• "שמחה של מצוה" מתחילה בשמחה של צדקה.
• עם כל השמחה בקבלת מתנה – שמחה הרבה יותר גדולה היא להעניק מתנה.
• בכל פרשה ב'סדרת השמחה' יש חתונה מיוחדת.
• שמחה הולכת עם אהבה – החתונה כל כך שמחה כי יש אהבה בין החתן והכלה.
• חטא העגל אחרי מתן תורה הוא מריבה אחרי החתונה – מריבה שמאפשרת הולדת בעלי תשובה.
• עם ישראל התאווה לדגלים ככלה שמתאוה לתכשיטים להתקשט בהם עבור החתן.
• תכלית החתונות היא החתונה של עם ישראל עם ארץ ישראל – מימוש הדירה בתחתונים.
• תיקון חטא העגל הוא שמחה בטהרתה – העגול הגדול של השמחה-בלי-סבה שמקיף את כל הסבות.