אותיות א-ג – שיעור מס' 2

ט אייר תשמ"ה

 

ניגנו ניגון של ר' הלל

נתחיל ללמוד היום את רמח אותיות מהתחלה, כסדר. נזכיר שהדברים הללו נאמרו על ידי המשפיע הראשי בליובאוויטש – ר' שמואל גרונם אסתרמן – ששמע מזקני החסידים, בעיקר מר' הלל מפאריטש.

הפסקה הראשונה היא אמרה בשם ר' חיים אברהם, הבן השני של האדמו"ר הזקן. הוא נקרא על שם ר' אברהם המלאך. הבן השלישי הוא ר' משה. שלושתם חתומים על הקדמת התניא. אחרי הסתלקות האדמו"ר האמצעי חשבו להכתיר אותו והוא סרב. אחריו חשבו על ר' אייזיק מהומיל. במשך כל חייו – אצל אביו אחיו ואחיינו – סרב לומר תורה ברבים. היה אומר על עצמו "בליבי צפנתי אמרתך". על האדמו"ר האמצעי ציווה אביו מצעירותו לחזור חסידות ברבים, והיו צדיקים שהתנגדו לכך. חשבו שמזיק לעילוי הצעיר. ר' אברהם מקאליסק כתב בחריפות לאדמו"ר הזקן שמזיק לנער, ששמענו מפי המגיד שנועד לגדולות. לעומתו, ר' חיים אברהם היה נחבא אל הכלים וצנוע, למרות שידע הכל. לשיטת חב"ד זה יוצא מן הכלל. אחד בא לרבי מהר"ש ואמר שאם יאמר חסידות ברבים זה יקלקל אותו, אתה רוצה להרוג אותי? והרבי ענה: "תהיה בצל רקוב, אבל חסידות תאמר ברבים". כל ההגדרה של חסידות זה שצריך לדאוג לטובת הזולת אפילו על חשבון טובתו הרוחנית. שורת הדין זה "חייך קודמים לחיי חברך", אבל חסידות זה לפנים משורת הדין. בכל אופן, הבן הזה הוא יוצא מן הכלל הזה.

נרחיב קצת על השינוי בחיי האדמו"ר האמצעי. לפעמים כשיש שינוי בחיים, כמו עליה לגדולה, האדם משתנה. גם האופי. כשמלאו לרבי עשרים שנה לנשיאות סיים לכתוב ספר תורה על שם הרבי הקודם, הוא עשה מזה ענין גדול – במידה מסוימת תחילתו של כל המהלך המשיחי שקיים היום. על שמשון כתוב שאימתו היתה מוטלת במשך עשרים שנה על הפלשתים, ומכאן למדו חז"ל שהשפעת צדיק נמשך עד עשרים שנה. פה, בירושלים, היו שמועות בין הלא-חסידים שודאי כעת ילבש שטריימל ויקבל את ההנהגה. זה דוגמה למעברים חשובים אבל שלא משנים את האופי ואת ההנהגה. זו הנהגה 'עצמית'. מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה. בקוצק היו אומרים שלא לחשוב שכשבאה שבת, עם כל מה שקורה, אתה נהיה משהו אחר. אסור להיתפס לחיצוניות. אצל הקב"ה, למרות כל החידושים, נאמר "אני הוי' לא שניתי", "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם". כל השינויים מתרחשים בפנימיות לגמרי. משה רבינו הוא בחינת נצח, תחילת המוטבע בנפש, כמו אופי [אגב, לבן השלישי של האדמו"ר הזקן גם קראו משה, והוא בסוף ימיו יצא לגלות בעולם בעילום שם בתור איש עני, וכשהיה בא לבית כנסת לא היה מתארח, אפילו בשבת, ללא יין ולחם משנה. פעם אחת הגיע למקום שמישהו הכיר אותו ונחרד. התחיל להפציר בו שצריך לעשות שבת כמו שצריך. ענה לו "שמעתי מאבא שכל המצוות שתלויות בגשמיות לא צריך להדר בהם", ולכן אפשר לעשות גם ב"דיעבד". זו הנהגה של חב"ד – שכל וטבע, והשאר זה לא העיקר, ואכמ"ל].

לפי זה יש בין בני האדמו"ר הזקן הדרגה. האדמו"ר האמצעי היה אמור להיקרא הימנונא, על שם רב הימנונא סבא בעל הסודות הכי עמוקים בזהר, ורק מפני כבוד המגיד נקרא דוב בער. הוא בעצם רזין דרזין, ודוקא בגלל זה היה צריך לגלות את עצמו. רק כך מציל את עצמו, ולמרות הכל נשאר רזין. הבן השני, ר' חיים אברהם, הוא חסיד ושתקן. הבן השלישי היה צריך להעלים את עצמו לגמרי, וזה סיפור ארוך בפני עצמו שאין כאן מקומו.

עד כאן הקדמה ביחס לבעל האמרה. כעת נקרא אותה:

א. יותר טוב להתקשר בשידוכין עם בעל-בית חסיד פשוט מאשר עם צדיק של פולין.

מה רוצה לומר? כמובן שלא לזלזל בצדיקים של פולין, אלא שהיה 'פנימי'. הצטיין במידת הצניעות והפשיטות. צדיק של פולין – כבודו במקומו, אבל בשידוכין אתה נכנס לתוך מערבולת של חיצוניות של קדושה. יכול להיות שאצל אותו צדיק זה בסדר גמור, אבל אתה נכנס למצב מסובך. שידוכין זה כבוד, לבושים, ואתה נכנס למשהו שלא הולם אותך. אתה נכנס למנטאליות בה אתה צריך להדר במצוות של גשמיות, ושומר נפשו ירחק מזה. למה דוקא בשידוכין (לא אומר חלילה לא להיות בקשר)? הנישואין הם סוד הצניעות. כתוב שמי שעושה שידוך בשביל ממון לא עולה השידוך יפה. גם בקדושה יש דברים חיצוניים, שיכולים לפגוע בצניעות, בעיקר בדור הבא, אצל הילדים. בן חסיד פנימי וצנוע סביר יותר שיוולד להורים צנועים ופשוטים מאשר להורים מלאים בחיצוניות של קדושה.

צריך לדעת שיסוד כל השידוכין של קדושה זה פשיטות. זה יסוד החיים, שצריכים להיות על יסוד של צניעות. בקריאה ראשונית זה נראה כהתלוצצות, אבל בפנימיות זה מה שאמרנו [בפועל היו הרבה שידוכים כאלו בקרב חסידי ואדמורי חב"ד]. יש גרסאות שאפילו לא כתוב את המילה 'חסיד', אלא רק 'פשוט'. זה העיקר פה.

לחיים לחיים!

ב. מי שמתקן מעשיו [נ"א: מי שנותן צדקה] נעשים מוחו ולבו אלף פעמים ככה [ולאו דוקא על ידי לימוד. כמו בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע בהר סיני]. על דרך מאמר חז"ל "שכל טוב לכל עושיהם – ללומדיהם לא נאמר, אלא עושיהם".

הסיפור שמסופר על הווארט הזה הוא, שביום היריד יצא הצמח צדק בבוקר לבית הכנסת לתפילת שחרית ופגש אותו יהודי שבקש הלואה. הוא ענה לו שאחר הפילה יכנס אליו ויקבל את ההלוואה. בהמשך דרכו חשב שאולי צריך את הכסף עכשיו, לכן חזר לביתו, לקח כסף וחיפש אותו עד שמצאו בשוק והלוה לו. כשחזר לבית הכנסת והתעטף בטלית נגלה אליו האדמו"ר הזקן, לאחר תקופה שלא נגלה אליו, ואמר לו את הווארט הזה.

בקבלה ובחסידות נדרש שמעשה הוא שע מה. מה זה בטול. רק בתפיסה חסידית ללכת להתפלל במצב כזה זה רק הישות. הבטול הוא פנימיות אבא, דרכו מתגלים שע נהורין של הכתר, מאור ה"תרין תפוחין קדישין". זכוך המח והלב בא משני המזלות – מזל עליון [נוצר] מזכך את המח ומזל תחתון [ונקה] מזכך את הלב – ויחוד שני המזלות נעשה על ידי שע נהורין של הכתר. 'תקון מעשיו' כאן זה דוקא תקון שיש בו בטול של "בטל רצונך מפני רצונו", אפילו דבר שהוא לכאורה רצון ה' כמו ללכת להתפלל. ב"עשה רצונו כרצונך" זה רק בטול של החיצוניות, בירור של שם בן, אבל לבטל את הרצון שלך שנעשה מכח אותו בטול של עשיית רצונו זה בירור שני של שם מה. אין ענין להדר ב"רצונו" שהוא גם "רצונך". אפילו אצל בעלי המוסר, כמו אצל ר' ישראל מסלנטר, יש סיפורים כאלו, של הידור בעזרה ליהודי על חשבון הידור במצוות.

לחיים לחיים!

ג. יעקב אבינו אמר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת... ואתה הייתי לשתי מחנות". וקשה דמה טעם "קטונתי" משום "כי במקלי"? [על פי פשט, מרוב החסדים שעשית איתי אז "קטונתי" – שמא נתמעטו זכויותיי, אבל לפי זה העיקר חסר מן הספר ורק כתוב מהם החסדים. צריך להסביר את הקשר בין ה"קטונתי" ל"מקלי"] ועוד קשה מהו ענין ה-ב מחנות, והלא הוא עשה? [גם כאן, על פי פשט שתי מחנות בא להדגיש את ריבוי הרכוש שזכה לו בחסדי ה', ואם רק רוצה להזכיר את חסדי ה' לא צריך להזכיר את עובדת היותו בשתי מחנות בעוד הוא עצמו חילק אותם רגע אחד לפני, וצריך היה להזכיר רק מה שבידי שמים. צריך לדעת שאצל חסידים העיקר זה התירוץ, לא הקושיה. במנטאליות של 'מתנגד' העיקר זו הקושיה, והתירוץ לא חשוב... יש משהו אמיתי בזה, כי התירוץ הוא אור והקושיה כלי, והעצמות שורה דוקא בכלי, אבל לא לרצות לגמרי את התירוץ זה תהו, שבירה והגשמה יתירה. הוא מתרחק מאלוקות. התירוץ צריך להיות נוגע לעבודה. לא סיפור אובייקטיבי של העובדות, של הדיון בשמים על הזכויות. זה מתאים לרואה חשבון בשמים. אבל פה מה זה עוזר? חכמה זה נחמד, גם קבלה זה נחמד, אבל זה לא העיקר. לא רק ידע. עיקר העבודה זה בטול. יותר או פחות ישות] הענין שהיה מתאונן על שנתקטנה חסידותו [יש מצב שבו יחד עם זה שאתה גדל אתה מרגיש שאתה יורד. לא הזכויות שלי אלא המצב הנפשי שלי עכשיו ברגע הזה], שבאמת היה צריך להיות אמונתו לה' בתוקף גדול כל כך שאין לו לירא כלל [נסביר את זה. גם כשאדם בירידה מתנהג בהתאם למצבו. לא סוגר את החנות. לכן יעקב כן עושה השתדלויות על פי טבע – חלוקה למחנות וכו' – אבל עם זה מתאונן לה' שיראה עד היכן הגיע. כשירד לחרן עבר רק מקלו בלי שום פחד, וכעת "הייתי לשתי מחנות" ועושה תכסיסים. הוא מתאר את מצבו כלפי שמיא. זה נקרא פשיטות] כי מי יעשה לו מאומה מבלעדו יתברך כי אין לך דבר שחוץ ממנו. ואמונה זו היתה לי בתחילה שבמקלי עברתי בלי שום יראה ופחד, וכידוע שהבעל שם טוב עבר פעם אחת את נהר דניסטר בלי שום שם, רק באמונה לבד [זה סיפור שלם, שבתחילת חייו עבר עם שם והתחרט על כך כל חייו, עד שנזדמן לו שוב ותיקן את זה. בספרים כתוב שבמקלי עולה יעקב, בלי שום תחבולה חיצונית] ועתה אני ירא מעשו עד שהוצרכתי לעשות תחבולות שיש בזה קצת ירידה.

אמרנו שזה פירוש חסידי בטהרתו, אבל לא תמצא פירוש כזה במאמר חסידות מודפס. זה יכול לומר רק ר' הלל או ר' שמואל גרונם בהתוועדות. למה דוקא זה העצם של החסידות? לומר על יעקב אבינו שיש לו ירידה, שיש פה חשיפה עצמית, זה יכול רק חסיד בהתוועדות. כששותים לחיים זה שהחיצוניות נופלת וכל אחד יכול לחשוף את עצמו. בלי זה – זה לא חסידות. כשרבי אומר חסידות הוא נמצא במקום אחר. הפירוש הזה הוא הכנעה, שיש בה יותר התעצמות מאשר בהמתקה. הכנעה שיש בה כזו חשיפה יכולה להמעיט חלילה בכבודו של הצדיק ולכן רבי לא אומר דבר כזה. התוועדות זה כמו תורה שבכתב. במאמרים זה כמו בתורה שבעל פה זה בבחינת "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם". זה לרומם את הצדיק. בתורה שבכתב חושפים גם את החולשות. ה"חש" אינו דואג לדמותו של הצדיק. זה עיקר מה שצריך ללמוד על חולשות, על הכנעה.

לחיים לחיים!

* * *