אותיות יא-יב – שיעור מס' 6

י סיון תשמ"ה

 

ניגנו ניגון

יא. ר' נתן מוסטריאצנה [חסיד הצמח צדק] היה בליובאוויטש בזמן שביתו נפטרה, וכשבא הביתה והגידו לו חלץ נעליו וישב על קרקע כדין, ואחר כך ראו בני הבית וראו שפניו נתאדמו, וחשבו שהיצר לו מאוד, ואחר כך נתאדמו פניו עוד יותר ואמר בהתלהבות "הנה הבאתי מאמר חסידות מלויבאוויטש". הנה נראה עד כמה התקשרותו עם חסידות.

בשבוע שעבר למדנו שדיני אבלות באים לתקן את העולמות, שהרי היעדרות הנשמה מן העולם היא רק בממד העולמות, בעוד שעל ממד הנשמות והאלקות כתוב "איש לא נעדר". ר' הלל מסביר בפלח הרימון שזה נאמר על עולם המלבוש. על המלבוש כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אפשר לחשוב שמה שלא התייחס כל כך לאסון זה היסח הדעת מן הצרה לחסידות. אגב, למרות שבדיני אבלות אסור ללמוד תורה, חסידות – וגם מקובלים כך נוהגים – כן לומדים. כך גם בתשעה באב. גם כאן, זה לא היסח הדעת. אסור להסיח דעת מן האבלות. זה חלק מתקון לסיבת האבלות. יש דרכים שונות: אמירת לחיים וכד'. תקון הנשמה זה לקשור אותה עם שורשה, ומה הדבק? תורת החסידות. תורת הנגלה קשורה עם העולמות – "ועלמות אין מספר – אלו ההלכות". נקראת עץ הדעת טוב ורע כי התייחסת ונכנסת אל טוב המציאות המעורבת טוב ורע. ברגע שבא האריז"ל ועוד יותר הבעש"ט יש שינוי בעולמות. מה שהיה צריך לתקן כבר ניתקן. בכל ספרי הסוד כתוב שהעיקר זה לקום בחצות ואילו הבעש"ט היה רגיל להיות ער לפני חצות. ביתו, אדל, מעידה עליו במכתב שהיה ישן מחצות ועד שעה שש, ופעם שאלה אותו 'מה עם תקון חצות?' וענה לה שאת החצי השני כבר תקנו, והוא בא לתקן את החצי הראשון. כך זה ביחס ללימוד חסידות בשעת אבל. הגענו לשלב כזה שתקון העולמות – שחסיד מתלהב בעת אבלות על בתו ממאמר חסידות – שפנים חדשות באו לכאן. לא צריך לדאוג יותר מדאי על תקון העולמות, כי כעת זה זמן תקון הנשמות והאלקות. הקליפה תמיד תופסת את הקדושה בנקודת התורפה שלה, כמו שאת החסרונות שלך אתה יוכל לשמוע מן השונא שלך. לכן מה שרואים שהמתנגדים מסלפים ומעלילים על החסידות – זה עצמו על נקודת האמת. אחת העלילות שהיו על תחילת ימי החסידות זה שאוכלים בתשעה באב – כך הלשינו לגר"א וגרמו להחרמתם מצדו. הטענה היתה טענת שקר אבל שייכת לחסידות. למה אמרו דוקא את זה ולמה התפתה להאמין דוקא לזה? כי יש בזה משהו שמתאים ושייך דוקא לחסידות. הם מבטלים אבלות כי כנראה המשיח כבר בא, ואם כן זו משיחיות שקר. האמת היא כמו עכשיו, אצל הרבי, שקשה מאוד לעמוד על דעתו. פעם אחת אומר שמשיח כבר מגיע ופעם אחת אומר שכעת "חושך כפול ומכופל".

נדייק יותר: יש משהו בתוך העולמות שכבר ניתקן ויש חלק שלא רק שעדיין לא ניתקן אלא שיש בו יותר חושך, עד כדי כך שאפשר ליפול מזה למרה שחורה. היו צדיקים שאפילו נתנו רשות לחסידים קצת להתהולל ובלבד שלא ליפול בעצבות. אפשר לומר שזו חולשת הדור, והדורות הקודמים היו חזקים כדי לקבל את האסון בלי להתמוטט, אבל הדורות שלנו זה פיקוח נפש ממש שתהיה התמוטטות נפשית [סוגיה חשובה שלא נידונה מספיק בהלכה. בזהר שבירה נקראת מיתה, מיתת המלכים]. אבל, מצד שני, יש בחושך שלנו משהו יותר חזק, שגם אם הייתי חזק כמו הדורות שעברו גם לא הייתי מצליח להתמודד. כמו לשמוע הרבה על השואה, כיוון שדבר בסדר גודל כזה לא היה קודם, אז גם אם אני חזק כדי לשמוע על דברים כאלו לא היה מסוגל לשמוע על זה יותר מדאי. שני האופנים האלו הם על דרך ההסבר הרגיל, שאסור להיות בעצבות ולכן משתנה היחס לאבלות. אבל כעת אמרנו משהו אחר לגמרי. אמרנו שההסבר הוא שעיקר העניין עכשיו זה לגלות אלוקות, שמשיח עכשיו. יש אור של האריז"ל והבעש"ט ואני צריך להפיץ אותו.

כמו שספרנו על ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאצלו בחדר המשיח כבר בא. ממילא ברור ש"איש לא נעדר". החסיד הזה כל כך דבוק וקשור בחסידות שאצלו משיח כבר בא. זה עצמו מתקן את הנשמה. חסידים מספרים על הגר"א שפגש את אחותו לאחר כמה עשרות שנים. הוא יצא רק לרגע וחזר לחדרו ללמוד. חסידים אומרים על זה 'איפה דרך הארץ'? אני לא אומר כך. לא מופרך שבזה שממשיך ללמוד עושה את התקון האמיתי. על ירושלים כתוב ש"מי שלא מתאבל על חורבנה לא זוכה לראות בנחמתה". כך בונים את ירושלים, אבל עכשיו אנחנו צריכים לבנות חלק אחר של בית המקדש, את חלק האור והשכינה שבה. בדורות הראשונים האבלות היא כדי שהנשמה לא תרד לגהינום אלא תלך לגן עדן – זה עדיין תיקון העולמות, אבל בדורות האלו התקון הוא לקשור את הנשמה בצרור החיים את ה'. איך עושים את זה? כשהפנים מתאדמות מחסידות. לגבינו, הממד הפנימי הוא שהמשיח כבר בא, והתפקיד שלנו הוא להפיץ אותו. אם אתה יכול להגיע להתאדמות זה סימן שאתה מפיץ את האור. זה שחסידים לא אוכלים בתשעה באב זה דרך אגב. לא אוכלים למרות שבאמת כבר אפשר היה לאכול רק שעוד לא גמרנו את המלאכה להפיץ את החסידות. זו נשיאת ההפכים של "משיח now" עם "חושך כפול ומכופל".

להגיע להשגה כזו, שנקראת "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר", זה גילוי של תחית המתים. ר' הלל מסביר שהשגה זו היא יחוד פנימי של אבא ואמא לשם הולדת נשמות חדשות. "רוב אונים" היא פנימיות אבא פנימיות עתיק, "אמיץ כח" היא פנימיות אמא פנימיות עתיק.

לפני כמה שבועות סיפרנו שמצוות של גשמיות הם לא התכל'ס, לא צריך להדר בהם. כעת אנו אומרים את הצד השני, שגם מצוות של צער הגוף הן לא התכל'ס. עושים את זה, אבל דרך אגב. העבודה עכשיו, גם בשבת וגם בתשעה באב, היא ללמוד חסידות. היא עבודה ששווה ומשווה. כמו האמרה של הרבי מקוצק שכמו שבת כל יום חול ויום כיפור.

כמובן, צריך לומר שכמו שעיקר התניא זה 'אל תהיה רמאי', אז מי שרק מחקה מדרגה כזו הוא ממש בשאול תחתית, אבל מי שאצלו זה באמת – אז הוא חסיד אמיתי.

לחיים לחיים!

אנחנו יוצאים משבועות, אז החג הבא הוא תשעה באב. כתוב שהיום טוב שיהיה הוא בספירת היסוד. שלושת הרגלים – פסח שבועות וסוכות – הם כנגד חג"ת, חנוכה ופורים הם כנגד נצח והוד, ותשעה באב הוא היסוד. חורבן הבית הוא פגם הברית. אבלות זה אמיתית זה לומר בכנות גמורה "אבל אשמים אנחנו", שאמרו אחי יוסף על מכירתו למצרים. כל זה לפני שכתוב "ויגש אליו יהודה", שאז היה זיווג המלכים, כמבואר בזהר. זו התקשרות עצמית של מלך במלך, החזרת הנשמה לשורש על ידי הדבק. הדבק הוא השם הטוב – "אומר לדבק טוב הוא", שהבעש"ט הוא הבעל של השם הזה. להשלמת התמונה – ראש חודש הוא המלכות.

ניגנו 'אימתי קאתי מר'

יב. פעם אחת אמר הצמח צדק מהו ענין [עונש] כרת: כשהוא אומר 'איך דארף דוס' [אני מוכרח את זה. באותו רגע שאומר את זה זו בחינת כרת]. כי שכאומר 'איך ויל דוס' [אני רוצה את זה] אין זה רע כל כך, שכל אחד יש לו נפש מתאוה, אבל כשאומר 'איך דארף דוס' – זהו מפני שנפשו נכרת משורשה ח"ו. וביאר הרש"ג [המשפיע ר' שמואל גרונם לתלמידים מה ששמע מהצמח צדק] על פי דברי הרמב"ם [בתחילת ספרו: "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, שאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי - אין דבר אחר יכול להמצאות, ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים – הוא לבדו יהיה מצוי], שכל הנמצאים צריכין לו והוא אינו צריך להם", וזהו אמיתית אלוקות: צריכין כל הנשמות להרגיש שהן חלק אלו-ה, אבל כשאומר 'איך דארף דוס' הלא נכרת נפשו האמיתית – האמת שאין הוא צריך להם.

הוא מסביר שלהיות קשור לה' ולא להיות נכרת זה שהוא כמו אלו-ה. כמו שהוא לא נצרך לכלום גם הנשמה צריכה להרגיש כך. כולם צריכים אותה והיא לא צריכה אף אחד, וכאשר צריכה משהו זה סימן שנכרתה משורשה. חז"ל אומרים שכל יהודי צריך להרגיש שכל העולם לא נברא אלא בשבילו – "בשבילי נברא העולם". "ועמך כולם צדיקים", וכל יהודי צריך להרגיש איך הוא ה"צדיק יסוד עולם", שהעולם עומד עליו. הבנין צריך את היסוד, אבל היסוד לא צריך את הבנין. יהודי הוא אלוקות מצומצמת כיסוד עולם. ה' נקרא "אדון עולם" העולה אין סוף [השל"ה מבטיח שאם מכוונים כך את יצליח בכל אותו יום], אבל יהודי נקרא יסוד עולם. הרמב"ם פותח במילים "יסוד היסודות לידע", כך נעשים יסוד. אדון עולם הוא האלקות, יסוד עולם הם הנשמות, והעולם עצמו הוא העולמות.

לחיים לחיים!

יש בספרי המוסר הרבה דרכים לתיקון כרת. הרש"ג אומר כאן, שיהודי צריך להתבונן שגם אם כל העלמות יעלמו כעת הוא ימשיך להישאר, ולזה קוראים תיקון כרת... אתה לא צריך את העולם.

על פי פשט, אדם קשור לחיים לשלו. רוצה לחיות חיי בשר. זה כולל גם קשר לאישה ולבנים. אם באופן הכי כללי אדם צריך לחיות בעולם הזה זה אומר שהוא צריך את זה, הוא נכרת. אם זה בשביל קיום שליחותו כאן – זה משהו אחר. יש ספר שנקרא מבחר פנינים על מידות טובות [ר' שמחה בונים מפרשיסחא אמר שהוא גלגול של המחבר] ושם יש שער שנקרא שער היאוש, איך צריך להתייאש מהעולם הזה. הוא שייך לך אז מה אתה רודף אחריו. ברגע שמתייאש ממנו זה תקון כרת. יאוש עולה יצר טוב, וכן אברהם אבינו – הראשון שהתייאש מן העולם הזה. הגיע לדרגה שלא צריך את העולם, ובכל זאת מתמסר אליהם. לאחר שהגיע להבדלה יכול להמתיק. "לך לך" זה לומר לו להתייאש. אדם נשאר בבית אביו כי רוצה לרשת את הנכסים, וה' אומר לו לעזוב הכל ולהתייאש מבית אביו. הפסוק שלפני זה הוא "וימת תרח בחרן", עליו דרשו חז"ל "עד כאן חרון אף של מקום לעולם". כל זמן שיש התקשרות לעולם יש חרון אף על העולם שהתיקון שלו הוא ללכת מזה – "שכחי עמך ובית אביך". כתוב בזהר שהשכחה הזו היא בחינת "לך לך". אותיות יאוש נמצאים במלך יואש, שהוחבא בקדש הקדשים עד גיל שש [לאשת יהוידע הכהן שהחביאו קראו יהושבע. יש בתנ"ך אלישבע, בת שבע ויהושבע. היא הגבוהה מכולן], אז הרגו את עתליה והמליכו אותו. כל זמן שיהוידע היה חי היה צדיק, לאחר שמת עשה מעצמו עבודה זרה – היחיד שעשה כך. דן קל וחומר מכהן גדול שנכנס רק אחת בשנה, והוא היה חי שש שנים שם, אם כן הוא אלו-ה וצריכים להשתחוות לפניו כאלו-ה. להיות אלו-ה זה שכולם צריכים אותי ואני לא צריך אך אחד. קדש הקדשים זה מקום שמחוץ לעולם הזה, לכן מי שנמצא שם שש שנים מקבל את ההסתכלות הזו, רק שתפס אותה בטעות, על עצמו. על זה כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". ההוד הוא הוד המלכות, וכן להודות לה' – "מודה אני לפניך". הודי הוא ההודאה על עצמי, שאם כל העולם ילך אז רק ה' יישאר. קשה לי לצייר, כי אם כל העולם הולך אז גם אני הולך, לכן אני רק יכול להודות שזו האמת. הודי זה שאני מודה לעצמי, שאני נשאר. אם ההוד הזה הוא הוד שלי עצמי [זו ההתבוננות של ההודים. כל הגורואים בעולם יונקים מיואש...] – זו עבודה זרה, ואם זה האלוקות זו התבוננות יהודית. לזה הגיע אברהם אבינו, המלך הראשון בקדושה – "עמק המלך". כל מלך צריך להיות כך. שהוא לא צריך אף אחד וכולם צריכים אותו. הוא צריך להיות באי תלות גמורה.

לכאורה תשאלו "אין מלך בלא עם"? זו קושיה על הרמב"ם. קושיה על דבריו על ה'. התשובה שמלך אמיתי הוא מלך בזה שהוא לא צריך להיות מלך. הוא באמת מלך. אבל הוא לא צריך אותם. בחסידות כתוב שמלכותו לא תתגלה ללא עם, אבל עצם המלכות לא תלויה בשום דבר. כל מידה אחרת קיימת ורק צריך להוציא אותה החוצה. בכח המלכות זה נמצא בהעלם, אבל עד שלא יבוא מישהו מבחוץ ויגרום לך להוציא אותה – לא תדע שהיא קיימת, אבל שורש המלכות אתה לא צריך אותו. לכן שורש המלכות היא ברדל"א ולכן אתה לא יכול לדעת אותה לפני שהיא מתגלה. זו הכוונה על שאול שהיה "נחבא אל הכלים". הרבי הרש"ב מסביר שהוד הוא ברדל"א והדר הוא בגלגלתא. המחשבה שאתה לא צריך אף אחד זה לפני המחשבה שכולם צריכים אותך.

נאמר יותר מזה, אם הוא יודע שהוא לא צריך אותם – זה גאוה כמו שקרה ליואש, ברגע שהם אומרים לו שהם צריכים אותו – אז הוא מרגיש שהוא לא צריך אותם, ואז הוא מרגיש שכדי להיות מלך הוא כן צריך אותם.

לחיים לחיים!

* * *