התוועדות ז אדר

התועדות ז' אדר

ז' אדר ב תשס"חירושליםמאד לא מוגה

בע"ה

התוועדות ז אדר

אור ל-ז' אדר שני ס"ח – חפצדי, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

היום יום ההילולא ויום ההולדת של משה רבינו. בשיא של הנס של פורים במגילה קוראים "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אחד מארבעת הפסוקים שהציבור אומר ביחד. בהמשך לאותו פסוק, הפסוק שבא אחריו, שמסיים את הפרק אחרי שכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ממשיך הפסוק ואומר "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". קודם כל צריך להבין את ההמשך, שאחרי השיא הזה של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" יש את סיום הפרק – "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון [זה חזרה על הפסוק הקודם, אבל צריך להבין את כל המשך הפסוק] ליהודים משתה ויום טוב [ואז הסיום, שהוא ודאי שיא הפסוק –] ורבים מעמי הארץ מתייהדים [מתגיירים, גיור כהלכה] כי נפל פחד היהודים עליהם", זה השיא.

כמו שאמרנו, "שמחה וששון" כתוב בשני הפסוקים במפורש, אז צריך לומר שהפסוק השני בעצם מפרט ומסביר את כל ארבעת השלבים של הפסוק הראשון – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". חז"ל אומרים "'אורה' זו תורה" שמחה – יו"ט, ששון – מילה, ויקר – תפלין. על פי פשט "דבר המלך ודתו" זה דבר המלך אחשורוש, אבל ידוע שכל פעם שכתוב "המלך" במגילה זה רומז למלך מלכי המלכים הקב"ה, לכן בהחלט "דבר המלך ודתו" רומז לדבר המלך העליון ודתו. קודם כל צריך להכין מקום, שבאותו מקום "דבר המלך ודתו מגיע", ואז אם יש כזה מקום מוכן – ובשביל זה אנחנו יושבים כאן, הלואי שהמקום שלנו יהיה המקום שדבר המלך ודתו מגיע – ואם יש כזה מקום, שהוא בחינת "אורה זו תורה", אז ממילא "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב", יש שמחה וששון. מה עם יקר? חז"ל אומרים ש"'ויקר' אלו תפלין שבראש", ומהיכן לומדים זאת? מהפסוק "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש" – דורשים "נקרא" (גם שם הפרשה שלנו, "ויקרא אל משה") מלשון "ויקר". וממילא הדברים כפתור ופרח, זה מתקשר במפורש, שכנגד "ויקר" כתוב סיום הפסוק – "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך", "ויקר", ואז "ויראו ממך", ולא סתם יראים אלא "ורבים מהארץ מתייהדים". מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", זה מרדכי היהודי ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

נחזור ל"דבר המלך ודתו", שזה "'אורה' זו תורה". יש כאן שני ביטויים – "דבר המלך" ו"דתו". לשון זו חוזרת ארבע פעמים במגילה – פעם אחת "דבר המלך" בלי "ודתו", ואז ארבע פעמים "דבר המלך ודתו". סך הכל יש חמש פעמים "דבר המלך" במגילת אסתר, כנגד חמש פעמים אור – "אורה" זה אור ה – ב"יום אחד" של מעשה בראשית, שחז"ל דורשים כנגד חמשה חומשי תורה. דבר המלך = אש, "הלא כה דברי כאש". זה שאש הולכת עם "ודתו" זה מפורש בתורה – "מימינו אש דת למו". האש, דבר המלך, מצטרפת לדת. מה ההבדל בפשט בין "דבר המלך" ל"דתו"? ה"דת" זה הדבר הקבוע במדינה, "כל יודעי דת ודין", חוקת המדינה. "דבר המלך" זה גזירה מיוחדת, אם זה בתורה זה "הוראת שעה", ואם היא באה מציווי המלך זה תורה חדשה. "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". כתוב ש"תורה" סתם זה "ודתו", זה התורה, וזה מציון, אבל "ודבר הוי' מירושלים" זה תורת בעלי תשובה (המצוינים ביראה), "תורה חדשה מאתי תצא". קודם צריך להיות "דבר המלך" ואז יחד עם זה "ודתו" – קודם "זה אלי ואנוהו", "דבר המלך" המיוחד לי בעת ובעונה הזאת, שצריך לקבל מה"חד בדרא", משה רבינו (בעל ההילולא ויום ההולדת של היום), שהוא זה שמורה ומשמיע לנו את דבר המלך, וזה לא נפרד חלילה וחס מ"ודתו", "אלהי אבי". כתוב "מוליך לימין משה", דבר המלך הוא תורת חסד, "מימינו אש", הנגלה זה מים ופנימיות התורה זה אש. יש הלכה שמים הם חציצה בפני תפילין של ראש (צריך לדעת, שכאשר יוצאים מהמקוה לנגב טוב את השער שלא תהיה חציצה). מים זה יכול להיות "מים הזידונים", תענוגות בני אדם, שזה מובן שזה חוצץ בפני תפלין. אבל מים זה גם נגלה – מים בלי אם. צריך את האש והמים ביחד – זה לא מכבה את זה ולא שורף את זה – ואז המים כבר לא רטובים, כבר לא חוצצים, והתפלין יכולים להכנס ולהיות "תפלין שבראש" (ולא רק על הראש). בכל אופן, "דבר המלך" זה מה שמתגלה לנו על ידי משה רבינו ואתפשטותיה בכל דרא ודרא (אדר ואדר, במיוחד בשנה כמו שלנו שיש שני אדרים) – זה האש, שמצטרפת תמיד עם הדת, "דבר המלך ודתו". אם יש לנו מקום מוכן לקבל ולקלוט בתוכנו את "דבר המלך ודתו", אז בטוח ש"שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב", ואז הסוף "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

עיקר מה שצריך להתבונן בו בשיחה הראשונה, מה זה "פחד היהודים" שנופל על עמי הארץ – תופעה כל כך חזקה עד שפועלת שהם מתייהדים. בהמשך המגילה כתוב פסוק דומה – "כי נפל פחד מרדכי עליהם". קודם "כי נפל פחד היהודים" ואחר כך אותו פסוק ממש בנוסח "כי נפל פחד מרדכי". צריך להבין את ההבדל בין "פחד היהודים", בגללו "מתיהדים" (משא"כ בגלל "פחד מרדכי"), ל"פחד מרדכי" (שיש לו מעלה נוספת, היות שכתוב בהמשך). רק כדי שנחזיק ראש: ב"פחד היהודים" נסביר שיש שלש דרגות, כנגד עולמות-נשמות-אלקות. ב"פחד מרדכי" יש שתי בחינות, שהן בעצם מקשרות ומחברות בין שלש המדרגות של "פחד היהודים".

יש "פחד היהודים" כפשוטו. הגוי מפחד – היהודים תפסו חוזק, יד ישראל תקיפה, אז פוחדים שיבוא יהודי ויפגע בגוי, אז הגוי פוחד מהיהודי, מהכח הפיזי של היהודי. זה פירוש פשוט, שגם נכון, אבל בפירוש הזה לא די בשביל להתייהד גיור כהלכה. לכל היותר אפשר להיות "גרי אריות", גיור מתוך פחד פיזי בלבד. מי שמתגייר מתוך פחד פיזי קוראים לזה "גרי אריות", שזה לא גיור אמיתי. צריך לומר שאם מדובר כאן ב"רבים מעמי הארץ מתיהדים" – וזה התיהדות באמת – אז "כי נפל פחד היהודים עליהם" הוא יותר עמוק. בכל אופן, הקומה התחתונה, קומת ה"עולמות", זה ש"פחד היהודים" היינו שפוחדים מהיהודים. זה דבר נחוץ, זה צריך להיות – לא מספיק, אבל זה דבר חשוב. למה הדבר דומה? כשמקימים כאן בארץ התנחלות, התיישבות, אז דבר ברור וידוע שבזמן שתופסים איזה מאחז או מקום חדש בארץ שצריך שיהיה פחד ממשי שהגוים-האויבים לא יתקרבו למקום. זה דבר שכל אחד מבין אותו, וכל אחד גם עושה אותו בפועל. יש כאלה שלא עושים את זה מספיק. לא צריך גדר, ודברים כיוצא בזה, וצריך "פחד היהודים". מתנחלים בארץ, אז צריך שהגוי ידע שזה פחד בשבילו להתקרב למקום הזה. פעם אחת הרבי אמר לנו שבכל מקום בארץ זה התנחלות – הוא אמר לגבי כפר חב"ד, אבל זה גם ירושלים עיר הקדש, וגם כל מקום בארץ, כל ישוב יהודי בארץ, במיוחד לפי הנתונים של ימינו, כמו שלדאבוננו גם ראינו את זה לפני שבוע. כל מקום בארץ הוא בחינת התנחלות, והכלל הראשון – ההלכה הראשונה של התנחלות שחייב להיות "פחד היהודים" כפשוטו. זה קומת העולמות – זו תופעה פיזית, אבל זה לא מספיק, וזה גם לא מתחיל משם. אצל יהודי זה לא חייב להתחיל שמה, מלמטה. יש עוד שתי קומות הרבה יותר גבוהות ופנימיות ועצמיות מה זה פחד היהודים.

יש פירוש אחד שהרבי מסביר ב"פחד היהודים". יש ליהודי יראת שמים, והפחד שלו מה' יתברך כל כך חזק בו, שהוא מופיע אצלו לא רק בעניני תורה ומצוות אלא גם ובעיקר בעיני הרשות שלו, במשא ומתן שלו – הוא ירא להונות, לגזול, יש לו פחד להרויח כסף על חשבון איזו מדה טובה, כגון עבודה עברית. יש לו פחד להרוויח פרוטה או עשרה אחוז או עשרים אחוז ולהפסיד הזדמנות להדר במצות ה'. הפחד הזה, שהוא כל כך גדול עד שמופיע אצלו לא רק במצוות המפורשות שמקיים אלא גם בעניני הרשות שלו – זה משדר גלים. ודווקא הפחד שמופיע בעניני הרשות זה משדר את הגלים שלו ומגיע גם כן לתוך הלב של הגוי, וזה פועל אצלו גם כן איזו התעוררות נפשית פנימית שיכולה להביא אותו גם להתגייר. להתקרב ליהדות, להתייהד. יש בזה קידוש ה'. היהודי גם לא גוזל מגוי – אסור לגזול מגוי. אבל אם רוצים שהכל יהיה אקטואלי אצלנו, הגוי בעצמו מרגיש שמתוך יראת ה' טהורה ואמיתית ליהודי אסור לעסוק ולפרנס את הגוי, שיכול להיות סתם תמים אבל הוא בחזקת אויב, כמו שהרבי אומר בפירוש שכל ירושלים המזרחית מאוכלסת בכך וכך עשרות אלפי מחבלים. כלומר, כל אחד בחזקת מחבל או עוזר ומסייע למחבל, לכן לעת עתה – עד שלא יהיה פה תיקון הרבה הרבה יותר יסודי אצלנו – אסור לי להתעסק איתך ולהעסיק אותך ולעסוק איתך. ואם זה מנקודה פנימית של יראת שמים, אז זה גם עובר לגוי, עד כדי כך שזה יכול להשפיע עליו להתייהד. יש עוד בחינות של "פחד היהודים". מה זה הפירוש השני הזה? פחד שהיהודי פוחד, והפחד הפנימי שלו עובר גם הלאה לגוי, "ויקר" – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". רואים את יראת ה' שעליך, ויראת שמים זה משהו שמפחיד גוי. ידוע בקבלה שמדת הפחד ומדת הגבורה הם אותה מדה – מי שיש לו יראת שמים הוא מתקבל כגבור. גם מכאן זה יורד לקומה היותר תחתונה שאמרנו קודם, שזה אחד שצריך לפחד ממנו. אחד שאין לו יראת שמים אז לא פוחדים ממנו, אבל אחד שיש לו יראת שמים אפילו החיות פוחדות ממנו (כמו שכתוב בחז"ל ומובא בתניא קדישא, שמי שיש לו יראת שמים מאיר אצלו צלם אלקים ואז אפילו החיות הרעות רואות זאת ומפחדות להתקרב אליו). עד כאן יש לנו קומה שניה של "פחד היהודים". אפשר רק לחדד זאת עוד טפה – יש פסוק שאומר "אשרי אדם מפחד תמיד". ידוע ש"אדם מפחד תמיד" זה ראשי תיבות אמת. חז"ל מפרשים זאת על ת"ח או בחור ישיבה – שזה כל הבחורים היושבים כאן – שמפחד לשכוח תלמידו. עליו נאמר "אשרי אדם וכו'" – יש לו אושר ושמחה בפחד, "פחד יצחק" – זה גם דוגמה של פחד שהוא מעל ומעבר. אין מצוה בתורה לפחד משכחת התורה – צריך להזהר ולשמור שלא לשכוח, לא לעשות משהו בכוונה שמשכיח, לא להזניח, אבל הרגש הפנימי של הפחד זה הידור ביראת שמים. וההידור ביראת שמים מתוך כתלי הישיבה, "מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע" – שיש שם בישיבה בחורי חמד שיושבים ולומדים, ויש להם "אשרי אדם מפחד תמיד", זו דוגמה פשוטה איך בחור ישיבה מגן על עם ישראל במדה מסוימת יותר מהחיל, יש איזה שדר של פחד שיוצא מבין כתלי הישיבה ומגיע לכל הגוים בארץ ישראל וממש מפחיד אותם.

יש פסוק שאומר "ופחד ורחב לבבך" – הפסוק מדבר מביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. כתוב שמשיח יבוא פתאום, "פתאום יבוא אל היכלו האדון", וההופעה הגדולה, ה"רוב טובה" הפתאומי של התגלות מלך המשיח, מה זה פועל בנפש של כל מי שחווה את זה? פחד. זה פחד מהתגלות של טוב אין סופי פתאומי. השניה הראשונה זה "ופחד" מהתגלות הטוב הגדול, האין סופי, השניה השניה זה כבר "ורחב לבבך", שהלב מתרחב עד אין סוף ונעשה כלי לקבל את האור אין סוף שמתגלה. אם תעשו חשבון, "ופחד ורחב לבבך" = ד"פ פחד, פחד פנים ואחור (פ פח פחד פחד חד ד). יש עוד פסוק מאד חשוב של פחד, כדי שנבין ממנו יותר טוב מה זה "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (ואחר כך "פחד מרדכי" שנופל עליהם), גם לגבי דורו של משיח, הדור שלנו: "אחר ישובו [סימן לביאת המשיח זה תשובה, 'סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין', כך פוסק הרמב"ם, וזה 'אחר', אחרי כל יסורי הגלות, והתשובה היא] ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם [כמו שמבקשים אבדה, ה' הלך לאיבוד, דוד הלך לאיבוד, ובסוף ישובו ויבקשו את האבדה] ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". מה זה שם לשון "ופחדו"? קודם כל, חז"ל אומרים שבדורו של רחבעם, של חלוקת הממלכות, עם ישראל מאס בשלושה דברים – בה', במלכות בית דוד ובבית המקדש – והמשיח לא יבוא, הגאולה האמיתית והשלמה לא תבוא, עד שיבקשו את שלושתם חזרה. זה בפסוק שלפנינו, בקשה וחזרה לשלושת הדברים האלה. גם בדור שלנו יש תופעה של מאיסה בשלשת הדברים האלה, והתיקון שצריך לבקש אותם. מי שמבקש במסירות אחרי האבידה של הדבר הכי יקר לו, מחפש במסירה ובנתינה. "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם" זה ה' ודוד, אבל מה עם בית המקדש? על זה כתוב "ופחדו אל הוי' ואל טובו". הרד"ק מסביר ש"ופחדו" זה כמו ב"ופחד ורחב לבבך" על התגלות, גילוי של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", התגלות של בית המקדש – "בהר [לשון בהירות] הוי' יראה", כשם שבא לראות כך בא ליראות – אז "ופחדו", אבל הרד"ק מוסיף שזה גם כולל לשון נהירה אחר משהו, כמו שכתוב בפסוק אחר בישעיה שכל הגוים ינהרו אל הר הבית, כך כותב הרד"ק ש"ופחדו" זה רגע אחד של פחד מהתגלות של רוב טובה, אבל יחד איתו ממש יש נהירה, פחד שפועל ומביא נהירה אל ה' ואל טובו באחרית הימים. על זה נאמר "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים".

אם כבר אמרנו את זה, נאמר מאמר מוסגר, לפי זה ההתגלות הכי גדולה כאן זה הסוף – זה בית המקדש, "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". צריך לומר לפי זה שיש כאן שלש עליות – שתי בקשות, "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם", ופחד אחד, "ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". במלים פשוטות, הבעל שם טוב כותב שלבקש את דוד המלך זה לבקש הרגשת השגחה פרטית על כל צעד ושעל בחיי – בחיי הפרטיים ובחיי הציבור, חיי עם ישראל בארצו, להרגיש ולדעת שכל פרט הוא בהשגחה פרטית. כך כותב הבעל שם טוב בכתר שם טוב, שלבקש את דוד המלך הכוונה לבקש השגחה פרטית. לא למאוס אף פעם בשום דבר, לדעת שכל פרט – אדם נוקף אצבע – זה בהשגחה פרטית, וכל שכן משהו יותר גדול וחמור ורציני. זה דוד המלך – זה השגחה פרטית. מה זה ה'? אמונה שיש ה' בעולם. לפי זה, לבקש את דוד מלכם זה לבקש מה שבלשון החסידות מכונה "ידיעת המציאות". משהו קורה, ואני מרגיש שמאחורי כל הקורות יש יד ה' – אני לא רואה את ה', אבל אני מרגיש באמת שכל מה שקורה זה יד ה'. זה דוד המלך, קוראים לזה "ידיעת המציאות". אבל בית המקדש זה יותר מ"ידיעת המציאות" – זה "ראית המהות". כמו שהסברנו מה זה "ופחדו אל הוי' ואל טובו" – "וירא אלהים את האור כי טוב", זה ראיה ממש, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". מי בונה את בית המקדש? מי מכין את ההתגלות הזאת? משיח בונה מקדש, כמו שהרמב"ם פוסק, כמו שהרבי תמיד מביא. זה המשך של דוד המלך, של משיח בן דוד, אבל יש לו שם משל עצמו וקובע ברכו לעצמו – בנין בית המקדש. לפי זה "ובקשו את הוי'" זה בקשה להאמין בה' בפירוש. אז אם רוצים לסכם את השלבים – "אחר ישובו", אחרי המאיסה של העם צריך שנתפוס את עצמנו ונבקש בכל לב ונפש את מה שמאסנו: אמונה, ידיעה, ראיה. "ובקשו את הוי' אלהיהם" – זה אמונה בה', אמונה בתורה; "ואת דוד מלכם" – זה כבר ידיעה, ידיעת מציאות ה', הרגשת השגחה פרטית; והסיום, התכל'ס, היעד, זה לא רק לבקש אבידה אלא שתבוא פתאום התגלות של ראית המהות – "ופחדו אל הוי' ואל טובו". יש שמסבירים שפחד זה פה אחד, ויש מסבירים – לפי מה שנתבאר כעת – שה-פ זה פתאום (פתע פתאום) וה-חד זה חדוה. בשמחה יש כמה דרגות, והנקודה הראשונית – נקודת השמחה שמפחידה מרוב טובה – נקראת חדוה. אחרי החדוה יש גילה, אחר כך גילה, אחר כך שמחה ובסוף ששון. אז פחד זה פתאום חדוה.

כל זה היה מאמר מוסגר להסביר את "פחד היהודים", שפירושו הראשון היה פחד פיזי מהיהודי והשני שהפחד הפנימי שבתוך היהודי מקרין גם החוצה עד שמגיע לגוים ומתגייר אותם. הפחד השני הוא פחד ברמת הנשמות. קודם אמרנו שיש פחד של עולמות, שפוחדים מהיהודי, פשוטו כמשמעו – פוחדים להתקרב להתנחלות. הפחד השני שפוחדים ממה שהיהודי פוחד מה'. מה זה הקומה העליונה ביותר?

כשכתוב "פחד יצחק" אז מה הכוונה? מה הפחד שלו? זה לא מה שיצחק פוחד – "פחד יצחק" זה כמו "אלהי אברהם" (הפסוק הוא "אלהי אברהם ופחד יצחק"). באמת יצחק פוחד ממנו, אבל "פחד יצחק" זה כינוי לה' – ה' הוא הפחד של יצחק, זה הפשט, וממילא יצחק פוחד ממנו. הפשט זה לא הפחד שבתוך הלב של יצחק, אלא הקב"ה הוא פחד. אבל בכל אופן זה "פחד היהודים", כמו "פחד יצחק" – זה שהקב"ה הוא פחד זה עובר לאומות העולם, לעמי הארץ, לגוי, דרך המציאות של היהודי. רק היהודי יכול לברר את העולם הגויי מסביב, זה התפקיד שלנו, להיות "אור לגוים" – יש מה שהגוי מתפעל מהיראה של היהודי, אבל משהו יותר מזה, שהפחד לא מתלבש ביהודי, אלא זה בסוד מעבר בלבד, בסוד השראה, שהפחד הוא הקב"ה ממש שורה על היהודי וזה עובר לגוי. ה', שהוא "פחד היהודים", זה מגיע גם לעמי הארץ. צריך להבין את זה, מה זה יכול להיות גוי שבדרך מעבר מהיהודי חווה את הקב"ה. אם הוא חווה את הקב"ה, והקב"ה הוא פחד נורא – מכנים אותו "נורא", "נורא תהלות", ה' הוא פחד – אז הוא מתייהד. בספר תהלים ידוע שבתחלה שני הפרקים הראשונים היו מחוברים, ואחר כך חלקו אותם לשתים – הראשון מתחיל "אשרי" והשני מתחיל "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק". "העשירי יהיה קדש להוי'" – הפסוק העשירי בתהלים, שהוא קדש, הוא בהמשך ל"למה רגשו גוים", "יושב בשמים ישחק הוי' ילעג לו". יש ביטוי ביידיש – א מענטש טארכט, אונד גאט לאכט, אדם חושב "רבות מחשבות בלב איש" וה' צוחק. כשהגוי מרגיש זאת, כמו בסיפור היפה של מגילת אסתר, שהמן חושב ועושה הרבה פעולות לממש את "מחשבת המן", ובסוף ה' יושב בשמים וצוחק עליו, "צחוק אחד גדול" (= א-דני ילעג למו!). אם יש דבר שיכול להפחיד גוי – וגם יהודי – זו החויה הזאת, שאני מתכנן וחושב ובונה בנינים והקב"ה יושב בשמים וצוחק עלי צחוק אחד גדול. "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" – הגוי משקיע במשימה שלו, כל מחשבתו ודבוריו ובמעשיו, ובסוף הקב"ה "ישב בשמים ישחק הוי' ילעג למו".

אם כן, הסברנו בקיצור את שלש הקומות של "פחד היהודים", ונחזור בקיצור: הקומה התחתונה זה פחד היהודי פשוטו כמשמעו, שפוחדים מהיהודי, פוחדים להתקרב לישוב. הפחד השני שמרגישים את הפחד בתוך הלב של היהודי, ודווקא ההידור ביראת שמים – מה שבא לידי ביטוי בעניני הרשות שלו (דברים שיכול לבוא רב ולומר שזה בסדר, זה בסדר לקנות מערבים, אבל מי שיש לו פחד בלב מרגיש שזה אסור), וזה מגיע לגוי. השלישי זה מה שמגיע לגוי הקב"ה עצמו בדרך מעבר – הקב"ה שהוא "פחד יצחק", שהוא צוחק עלינו. גם יהודי צריך להיות שרוי בפחד הזה ש"א מענט טראכט אונד גאט לאכט", אבל אצל יהודי זה משמח אותו בסופו של דבר, הוא גם צוחק עם ה' – ה' צוחק עלי וגם אני צוחק על עצמי, משתתף עם ה'. גוי לא בנוי לזה, אם כולם צוחקים עליו הוא מרגיש בכי רע, עד שבסוף תולים אותו על עץ גבוה חמישים אמה וממשיכים לצחוק עליו.

אמרנו ש"פחד מרדכי" זה שתי בחינות, שני ממוצעים. ב"ויקרא אל משה" יש אותיות "ויקר", ורש"י כותב שאם היה כתוב "ויקר" (לא לשון יקר, כמו במגילה, אלא לשון מקרה) זה לשון מקרה וטומאה, לשון ארעי, כמו "ויקר אלהים אל בלעם". ידוע, כתוב בקבלה, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו", והוא תקון של בלק ובלעם – בלק בלעם = מרדכי. כתוב עוד בקבלה שבחיבור האותיות האחרונות שלהם, בלעם בלק, זה עמלק. מה שנשאר זה בבל – זה חורבן בית ראשון. עמלק זה מאז ומתמיד רצועה לאלקאה, ובפרט זה חורבן בית שני והגלות שלנו היום. "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – כתוב בזהר ש"מדר דר" זה משה רבינו, שמתפשט בכל דרא ודרא (בכל אדר ואדר, כנ"ל). מרדכי בא קודם כל לנצח ואחר כך גם לתקן את שני אלה, לכן הוא הלעו"ז שלהם, של בלק ובלעם, של עמלק ובבל. ה"פחד יצחק" אצל כל יהודי עובר דרך מעבר, אבל אצל מרדכי, צדיק הדור, ה"חד בדרא", המשה רבינו שבדור ("מרדכי בדורו כמשה בדורו"), יש אצלו בתוך ה"ויקרא" א זעירא – מה זה? קודם כל זה הכח לתקן את "אשר קרך בדרך", לשון הטומאה והקרי שכתובה על עמלק. ה-א הקטנה זה כמו הסיפור המפורסם שפעם אחת המגיד ממעזריטש עבר בין התלמידים שלו בלילה, כשהם ישנו, והסתכל על כל תלמיד איך הוא ישן על הספסל בבית מדרש. כשהוא הגיע לתלמידו הצעיר, אדמו"ר הזקן בעל התניא, הוא התבונן בו מאד והתפעל – פחד – והתבטא "אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן". אלו המלים של המגיד ממעזריטש כאשר הוא הסתכל על אדמו"ר הזקן ישן על הספסל – זה ה-א זעירא של "ויקרא אל משה", הגילוי שזוכה אליו ה"חד בדרא", המשה שבדור. ה-א זה "אלופו של עולם", וזה שהוא קטן זה הפלא – איך הבלי גבול מצמצם את עצמו ונעשה כל כך קטן שיכול להכנס בתוך גוף מוגבל, וגם שכל מוגבל, וגם הכל מוגבל. אצל משה רבינו הכל מוגבל, זה לא אין סוף, ואף על פי כן יש איזה פלא – אלף-פלא – לא מובן, שהאלף מתקטנת ונכנסת בגבול. בחסידות יש ווארט שרבי זה "בלי גבול בגבול" – שהבלי-גבול מצטמצם ומאיר בתוך גבול. מי שיש לו את זה יש לו באמת "תפלין שבראש" (מה שרבי אליעזר הגדול דורש "אלו תפלין שבראש") – "מימינו [מימין משה] אשדת למו" – ה"תפלין שבראש" זה שבמדה מסוימת את פחד ה' מרגישים ממש בו. המדרגה הזאת היא ממוצע, כמובן, בין "פחד היהודים" העליון לבין "פחד היהודים" השני – בין "פחד היהודים" באלקות ל"פחד היהודים" בנשמות. היות ש-א זעירא נקרא – "ויקרא אל משה", ואל מרדכי בדורו שכמשה בדורו – אז כשהגוי פוחד מיהודי לא ברור אם פוחד מהיהודי או מה' שבתוכו. רבי הוא ממוצע מחבר, וגם בשביל הגוי לא ברור – ולא צריך להיות ברור – אם זה פחד מהאלקות או מהנשמות.

אחר כך יש פשט: מה ההבדל בין "פחד היהודים" ל"פחד מרדכי"? הפירוש הפשוט ש"פחד היהודים" זה פחד ממעשי היהודים, שיושבים בערי הפרזות בלי גדר, כי פוחדים מהם והם חזקים. ממרדכי לא פוחדים שיבוא וירביץ – מה בפשט הוא עלול לעשות לגוי שראוי לפחד ממנו? היות שמרדכי הוא משנה למלך הוא יכול לחשוב מחשבות, לעו"ז של המן שחשב מחשבות, ויכול מטעם המלך להוציא "דבר המלך ודתו", איזו גזירה רעה נגד עמי הארץ, נגד הגוי. מרדכי הוא השר כאן, המשנה למלך, והפחד ממנו זה פחד מהכח שלו – הכח שלו לגזור גזירות. זה פשט ההבדל בין "פחד היהודים" ל"פחד מרדכי" – היהודים יכולים לבוא ולהרביץ, הם לא נעבעכים, ולמרדכי יש מעמד כזה שהוא יכול לחשוב מחשבות ולגזור גזירות. מאיפה באות המחשבות למרדכי? המחשבות שלו באות לו מהיראת שמים שלו, אבל מה שיכול לצאת מזה מפחיד – מה שהוא מסוגל וסתם יהודי אחר לא מסוגל. הוא יהודי, וממילא יש לו "פחד יצחק" בלב, ולאור הפחד שלו הוא יחשוב כל מיני מחשבות ויכולות לצאת מזה כל מיני גזירות, כמו לגרש את כל הערבים מהארץ וכו' – כל מיני גזירות יכולות לצאת ממנו, וזה פחד. הפחד הזה, אם נתבונן היטב, זה כעין ממוצע בין הפחד של היהודי בעצמו לבין הכח שלו לחולל משהו במציאות בפועל ממש. לכן ב"פחד מרדכי" יש את שתי הרמות הללו, שמשמשות ממוצע בין שלש הרמות של פחד היהודים.

עד כאן השיחה הראשונה. נאמר "לחיים לחיים". אולי רק נסיים עם ווארט אחד מאד יפה, שכמו שכתוב במגילה חמש פעמים "דבר המלך", העולה אש, כתוב פעמים "דבר המלכה", העולה אשה. המלכה שם זה לא אסתר אלא ושתי המלכה, ו"דבר המלכה" זה סירוב פקודה. "מלך בלא מלכה לאו איהו מלך ולאו איהו גדול" – מלך בלי מלכה הוא לא מלך ולא גדול – ו"דבר המלכה" זה סירוב פקודה, כל מלך צריך מלכה שגם "ותמאן", גם תסרב. זה מאמר מוסגר בפני עצמו: מדברים על סירוב פקודה. אף אחד למטה לא היה צריך לסרב פקודה אם זה היה מתוקן בשרש – "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא". הסירוב פקודה, המלכה של המלך, צריך להיות עם המלך עצמו – "מלכות פה", "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", "דבר המלך" זה משהו חדש, שיכול לנגוד במדה מסוימת עם הישן, ורק בסוף יתחבר לגמרי עם "ודתו", עם המלך. זה יכול להיות רגע סירוב פקודה. אם הבג"ץ גוזר שלא הורסים ח"ו את הבית של המחבל ומגרשים את משפחתו, אז מלך שאין לו כח לסרב פקודה לדת של המדינה הוא לא מלך – לכן צריך סירוב הפקודה לבוא מלמטה. אם סירוב פקודה היה במקום הנכון שלו, בתוך הראש-הכח של המלך בעצמו, אז אף אחד לא היה צריך לסרב פקודה. אבל ידוע שכל המלכים של תהו לא היו נשואים, היה מלך בלא מטרוניתא, וגם כאן במדינה הזאת המלכים לא נשואים – לא משנה מה שנדמה. יש לנו כאן חתן וכלה, זה תיקון, זה "הדר ושם אשתו מהיטבאל" – זה עולם התיקון. אם אין מלכה אין "דבר המלכה", אין סירוב פקודה בשרש. פעם אחת (בכל התנ"ך, במגילה) כתוב "דבר המלכות", פעמים (בכל התנ"ך, במגלה) "דבר המלכה", חמש פעמים "דבר המלך" במגילה ועוד חמש פעמים בכל התנ"ך – הסימן זה אהבה (א "דבר המלכות", ה "דבר המלך", ב "דבר המלכה", ה "דבר המלכות" בשאר התנ"ך – השרש במגילה ועוד ה' בשאר התנ"ך, ו"תן לחכם ויחכם עוד"). נמשיך לשמוח, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

שיחה שניה:

יש לנו פה הערב שבע ברכות, אז אחרי השיחה הזאת – תוך כדי עוד קצת ריקוד – כל מי שנטל ידים שיברך ברכת המזון, שנוכל אחר כך לעשות שבע ברכות.

ז אדר זה היארצייט ויום הולדת של משה רבינו, וזה בגימטריא רבי, זה גם אורה, גם זהר (ספר הזהר של רשב"י, הגלגול העיקרי של משה רבינו אחרי מרדכי היהודי, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"). דווקא בתחלת מגלת קהלת יש כמה רמזים מובהקים למשה רבינו, בעל ההילולא ובעל יום ההולדת של היום. הרמז המובהק ביותר הוא "מה שהיה הוא שיהיה" – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". בספר קהלת יש יא פסוקי הקדמה, שנותן את הטון הכללי של מה שכתוב אחר כך בספר קהלת. יש הרבה פשטנים שסוברים שמתוך הספר הזה, קהלת, בכללות יוצא שאין גלגולי נשמות בעולם. מביאים ראיות דווקא מספר קהלת, מכל ספרי התנ"ך, אבל על פי הפנימיות הדבר הפוך ממש – כל סוד הגלגול רמוז דווקא בספר קהלת, יותר מבכל ספר אחר. ממש דבר והיפוכו, "ונהפוך הוא". יא פסוקי הקדמה, מתחיל "דברי קהלת" ואחר כך "אני קהלת", וביניהם יש יא פסוקים. הסוד של יא פסוקים אלו הוא כנגד הספירות, כולל הכתר – הפסוק הראשון כנגד הכתר, ואחר כך עוד עשרה פסוקים כנגד הספירות לפי הסדר, וכל זה מהוה הקדמה, ואחר כך יש את שאר הספר. הפסוק החמישי גם רומז למשה – "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם". כתוב שזה על משה, המנהיג, שגם כאשר הוא מתחת הארץ ומסתתר מעינינו עדיין זורח ומאיר בששים ריבוא נשמות ישראל ("ואל מקומו שואף" זה אל המקום שדובר עליו קודם, "מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע").

לפני זה יש את הפסוק הרביעי (ד, פסוק הדעת) "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". על הפסוק הזה דורש הזהר בפירוש ש"דור הולך" זה משה רבינו ו"דור בא" זה משה רבינו, ומקשרים זאת ל"מלחמה בעמלק מדור דור" – משה חוזר בכל דור כדי להלחם את ה"מלחמה להוי' בעמלק". "והארץ לעולם עומדת" – לפי הרבה פירושים זה כנסת ישראל, שאנחנו הארץ, "ארץ חפץ" בלשון הנביא, והארץ חפץ זה "צבור לא מת", "לעולם עומדת". אסמכתא וחיזוק לכך שהדין של ציבור, "ציבור לא מת", זה דווקא בארץ ישראל – זה "והארץ לעולם עומדת". כל מי שכלול בציבור, שבטל בכלל, הוא גם לא מת – גם הפרט שקשור ובטל לכלל, לצבור, הוא נמצא ב"ארץ החיים", ארץ ישראל היא ארץ החיים. הוא זוכה להיות כאן, בארץ החיים, וכמו הציבור גם הוא לא מת – הוא חי חיים נצחיים. יש מקום אחד שכתוב ש"דור" זה "דורו של משה", אבל בזהר כתוב בפירוש שמשה הוא נקרא הדור – הוא הדור. זה כמובן מתאים לכך שמשה שקול כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל, "הנשיא הוא הכל" כמו שרש"י כותב, ו"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – כל העם זה רגלי משה, ובזכותם ה"אנכי בקרבו", ה-א זעירא 'נקרא' ומתלבש בתוך משה רבינו. הדור של משה רבינו נקרא "דור דעה", מתאים לכך שזה הפסוק כנגד הדעת.

מה שאנחנו נעשה כאן עכשיו, היות שזה קשור להילולא וליום הולדת של משה רבינו, זה ללמוד מגוון פירושים על פסוק זה שמתקשרים כמקשה אחת. לא נעבור על כל הפירושים, ואפילו קצת נמעט מדרכנו לעשות פרצוף של עשרה פירושים, אבל נבחר את עיקרי הפירושים שמובאים במדרש ובזהר הקדוש על הפסוק ונבנה מהם פרצוף על הפסוק שהזהר דורש על משה עצמו, שזה היום שלו. נפתח ברמז יפה – ידוע שמשה הוא ה"חיה" (החכמה, "מן המים משיתהו") של עם ישראל. לפעמים כתוב שהוא הנשמה של עם ישראל, בסוד "משה זכה לבינה", "ונשמת שדי תבינם", אבל שרשו "מן המים משיתהו" זה חכמה – הוא מתחלק ב-חיה (חזק חזק חזק, וכל חזק זה ה"פ חיה) – יה פעמים חיה (יה זה גם שם החכמה בקבלה). אבל יש מדרגה יותר גבוה מהחיה, יחידה, וגם במספרים זה זוג חשוב – 23 ו-37. לפי הזהר שאומר שהמלה "דור" זה עצמו משה רבינו – כמוסיפים ל-משה את המלה דור עולים מ-15 פעמים חיה ל-15 פעמים יחידה. יש מדרש מפורסם שבמצרים היתה אשה, יוכבד, שילדה ששים ריבוא בכרס אחת – היא ילדה את משה רבינו, שהוא ששים ריבוא בכרס אחת.

הפירוש הראשון של "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" זה הפירוש שאמרנו עכשיו, שהוא כנגד החכמה. החכמה היא למעלה מהזמן, היא חיים נצחיים – משה ריבנו לא מת בכלל, בכל דור יש משה, "מרדכי בדורו כמשה בדורו" והיינו הך, הוא הוא, "והארץ לעולם עומדת", ומה שנדמה ש"דור הולך ודור בא" זה אותו דור, אותו משה רבינו. "מה שהיה הוא" – הוא עדיין הוא. "וזרח השמש ובא השמש וכו'" זה אותה שמש כל הזמן, רק שעולה במזרח ושוקעת במערב וכו'. פירוש זה הוא החכמה, ה-י שבשם, והקוץ של ה-י רומז לכתר עליון – ליחידה, היינו מה שהדור מעלה את ה-יה פעמים חיה ל-יה פעמים יחידה. הזמן בו זוכה משה רבינו לגילוי היחידה זה ז אדר. הימים מר"ח שבט עד ז אדר זה הימים בהם אמר משה את חומש דברים, יחידה ימים. גם השנה, מאדר"ח אד"ר עד היום הזה הוא זה לז ימים – יש משהו בחדש אדר שזה יום ה-לז, יום היחידה, או מר"ח שבט בו מתחילים לומר משנה תורה או בשנה מעוברת זה לז ימים מאדר"ח אדר א.

יש פירוש שני, שזה כבר פירוש של המדרש, ואותו נשייך לבינה. המדרש אומר משהו מאד מיוחד, שלכאורה לא לפי המציאות. כתוב במדרש שבכל יום נולדים ששים ריבוא נשמות, ובכל יום מתים ששים ריבוא נשמות, שעל זה נאמר "דור הולך ודור בא". איך יודעים ש"דור הולך ודור בא" זה בכל יום ויום? יש בכלל חקירה גדולה, כמה זמן דור, ולפי המדרש הזה דור זה יום אחד – בכל יום דור הולך ודור בא. מה שמענין הוא שכותב קודם שנולדים בכל יום ששים ריבוא – צריך לבדוק בבתי רפואה בארץ ובעולם (מן הסתם מדובר ביהודים)... – ושבכל יום מתים ששים ריבוא. הפירוש הזה, שלכאורה לא מתאים למציאות, אך בכל אופן חז"ל אומרים זאת ומקדימים את הלידה לפני המיתה – צריך לומר שיש בזה סוד, זה ודאי קורה באיזה מקום, באיזה עולם, באיזה ספירה. ואיפה זה קורה, שבכל יום נולדים ששים ריבוא ומתים ששים ריבוא? באמא עילאה. כמו שהפירוש הראשון, שדור זה משה – וזה היינו הך, "מה שהיה הוא" – שייכנו לחכמה וגם לקוצו של י, הפירוש הזה הוא אמא. הרמז הראשון הוא שהרי ללדת ולהולד זה מתוך רחם האם. כשהנשמה מתה זה כמו שבלילה מחזירים את הנשמה, מפקידים אותה, "בידך אפקיד רוחי פדית אותי הוי' אל אמת" – לאן היא מסתלקת? לתוך הרחם, או של אמא תתאה או של אמא עילאה. היא חוזרת למצב של עיבור שני כדי להוולד מחדש במוחין חדשים. הדעת מסתלקת כדי ש"דבר המלך" יתגלה ויתחבר שוב עם הדעת. ידוע בזהר שאמא זה סוד התשובה. מה חז"ל רוצים ללמד אותנו, אם אומרים שבכל יום נולדים ששים ריבוא ובכל יום מתים ששים ריבוא אז סימן שזה מצב אידיאלי – כך צריך להיות. ששים ריבוא זה כל שרשי נשמות עם ישראל, וכאילו חז"ל קובעים שבכל יום עם ישראל נולד מחדש ובכל יום הוא מת. על חכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה". איפה יכול להיות שעם ישראל כל כולו נולד כל בקר מחדש, וגם עם ישראל מת כל ערב מחדש? זה יכול להיות רק בסוד תשובה עילאה. מה זה תשובה עילאה? כל ימיך בתשובה. כמו שאנו אומרים תמיד בשם הבעל שם טוב שמביא זאת בשם הרס"ג, שכל יום ויום צריך לחזור על המודעות האלקית שהיתה לי ביום האתמול – תשובה אמיתית זה כמו גיור כהלכה, "כתינוק שנולד דמי", וכדי שיהיה כתינוק שנולד האני הקודם צריך למות. "אדם כי ימות באהל" – אהל שכולו אש, אהלה של תורה אך דווקא האש שבתורה, "דבר המלך" ששורף את מי התורה, בלי לזרוק אותם או לכלות אותם, אבל רק שלא יחצצו בפני התפילין שבראש. אם כן, הפירוש הזה שבכל יום נולדים ששים ריבוא, הכוונה שחז"ל רוצים לומר שראוי ונכון שבכל יום עם ישראל יקבל מוחין חדשים לגמרי – מודעות אלקית חדשה ונעלית באין ערוך מהמודעות של אתמול, ובשביל זה צריך שעם ישראל ימות בכל יום, שזה תשובה. התשובה הכי גדולה זה תשובת רבי אלעזר בן דורדיא, ששם ראשו בין ברכיו וגווע בבכיה. היות שמביא זאת בתניא קדישא זה ודאי שוה לכל נפש – צריך לחשוש הייתי במקום עליו כתוב "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים", כפירה, וגם אני הייתי שם, ובשביל תשובה על זה צריך למות, אבל באותו רגע אני גם נולד מחדש, שזה סוד ז אדר. הדבר הזה קורה ב"הנסתרֹת" – ב-ה נסתרות, באמא עילאה. באבא אין בכלל היפך החיים, אבל באמא כל יום מתים ששים ריבוא ונולדים מחדש, ועל זה נאמר "דור הולך ודור בא". איך יודעים שזה בכל יום? מהפסוק הבא, "וזרח השמש ובא השמש", וכמו שזה כל יום גם חילופי הדורות זה בכל יום.

הפירוש השלישי, כנגד הדעת, גם לקוח מהמדרש. המדרש אומר – זה דבר שמופיע בכמה מקומות בחז"ל, אבל כאן זה מופיע עם חידוש מאד מאד מיוחד – שכל שופט, בכל דור ודור, חשוב כמשה רבינו. זה המשך של החכמה – בחכמה "מרדכי בדורו כמשה בדורו" היינו ש"מה שהיה הוא" ממש. בדעת זה קצת אחרת, "יפתח בדורו כשמואל בדורו" – אין לך אלא שופט שבימיך, צריך להסתפק בשופט שבימיך ולא לחשוב שהדורות הקודמים היו יותר טובים, הרבי הקודם היה יותר טוב, וממילא בכלל לא צריך רבי כי הוא לא מגיע לקרסולי הרבי הקודם. יפתח, שחז"ל אומרים שהוא מקלי עולם, וגם שמשון אומרים שהוא מקלי עולם, כתוב ביחד עם שמואל ומשה ואהרן (ששמואל שקול כנגד משה ואהרן), לומר שאין לך אלא שופט שבימיך. מאמר חז"ל הזה, שכאן דורשים אותו על הפסוק "דור הולך ודור בא", כתוב בכמה מקומות לאו דווקא על הפסוק הזה. אבל כאן המדרש מסמיך את זה על הפסוק הזה, ומחדש חידוש מפליא – שאפילו אם שמואל בעצמו היה בא ומופיע, מתגלה פתאום, בדורו של יפתח אל תלך אחרי שמואל אלא אחרי יפתח, כי הוא השופט שבימיך. זה משהו מופלא ביותר. אם כן, יש פה חידוש – אם הכל זה אותו משה רבינו, שזו תפיסת החכמה, אז הכל אותו דבר ואף פעם אין לי בעיה, אבל כאן המדרש אומר שיש ודאי המשכיות, "אתפשטותא", אבל הגענו למצב שהשופט זה יפתח. בזכות מה הוא שופט? אולי זה אדם רשע שלא ראוי לתואר זה? הוא שופט כי הוא מושיע את ישראל מאויביו, ככתוב בתחלת ספר שופטים שבכל דור היו שוסים ומצערים לעם ישראל וה' העמיד שופט שהושיע את העם. ידוע שיש מחלוקת בין הרמב"ם לאברבנאל – הרמב"ם לא מונה את השופטים 'קלי עולם' במסורת קבלת התורה, והאברבנאל כן מונה כל אחד כחוליה במעבר התורה. לכאורה זה שני טיפוסים רחוקים לגמרי זה מזה, אבל הוא מחדש שאם הצדיק – משה רבינו – פתאום יופיע, כמו שיש כאלה שחושבים שמשה רבינו מהמהדורה הקודמת פתאום יופיע, ויש אחד שהוא מקלי עולם. אחרי מי הולכים? אחרי משה שמתגלה או אחרי יפתח? כאן חז"ל אומרים בפירוש שאתה הולך אחרי יפתח. עד כה חשבתי ש"יפתח בדורו כמשה בדורו" זה בלית ברירה, אבל כאן המדרש אומר – נדמה לך שזה בדיעבד, אבל תדע לך שזה לכתחילה. יש בכל דור ודור מי שהוא חי את הדור הזה, מי שה' שתל אותו בדור הזה – מי שהכי מזדהה עם הסבל, הגשמי והרוחני, של הדור הזה, והכי מתמסר במס"נ ממש להושיע את אנשי הדור הזה. זה השופט של הדור, ואין לך אלא שופט שבימיך ואחרי זה צריך ללכת, ולא משנה אם פתאום יבוא שמואל בכבודו ובעצמו או משה בכבודו ובעצמו. יש משהו דומה – נשמע קצת הפוך, אבל כדאי לומר זאת. ודאי רובם שיושבים כאן זוכרים את "מעשה בבעל תפלה" של רבי נחמן, שם כל מדינה ממנה מלך בדיעבד, בינתיים, עד שיופיע המלך האמיתי. אותו מלך, ברגע שהמלך האמיתי מופיע, אז המלך הראשון שרק היה בינתיים, כדי שיהיה סדר במדינה, מיד מרים ידים ומוסר את המלוכה למלך שמופיע. יש ודאי שכל בקביעה זו, יש דברים בגו – יש דברים שהמלך עצמו מרגיש עצמו רק כשלב בינים, והוא עצמו רק מחכה להתגלות של המלך האמיתי ורוצה לרדת מהכסא ולמסור לו את המלוכה. אבל יש גם את המדרש, וצריך להבין איך הם ביחד. הסברא של המדרש היא "קורא הדורות מראש" – שהקב"ה ממשיך את הדורות, עם הראש של הדור, "מראש", מא"ק שבו שרש כל הנשמות. הקב"ה מוציא בכל דור ודור נשמה מהראש, מא"ק, ושותל אותו בדור – הוא מנהיג הדור. כתוב גם שהקב"ה הראה לאדה"ר ספר שכתוב בו שיש "דור דור ודורשיו" – ראה כל דור עם מנהיגו. גם משה רבינו ביום זה, ז' אדר, ה' מעלה אותו לראש הפיסגה ומראה לו דור דור ודורשיו – מראה לו כל השופטים. ומשה מאד שמח שרואה את יפתח, שהוא המנהיג של הדור, ולא חושב לרגע שאני במהדורה זו אחזור בדור של יפתח. אדרבה, הקב"ה מראה לו – רק כי יודע שישמח בכך, "וראה ושמח בלבו" (כמו שכתוב על אהרן) – איך בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו וה' מצילנו בידם באמצעות שופט, צדיק, חד בדרא שבאמת ממשיך את משה רבינו. זה הפלא, סימן שמשה יותר גבוה ממקור שתמיד נראה אותו דבר – הוא מעצמות ממש, פושט צורה ולובש צורה אחרת לגמרי. זה שמשה חוזר כיפתח זה הרבה יותר חידוש מזה שהוא יחזור כמשה. פירוש זה בדעת, כי שרשה בכתר, בפנימיות הכתר – רדל"א, שלא יודעים בכלל איך משה נראה כשהוא חוזר, אבל בטוח יחזור. אפשר לסמוך על הקב"ה, "קורא הדורות מראש", ש"ויקרא אל משה" להופיע באופן הנכון בכל דור. כמובן שהמנהיג מרגיש כיפתח, גם דוד המלך יודע שיש קופה של שרצים מאחוריו, אז איך הגעתי עד הלום? רדל"א. לדעת את זה זה תיקון הדעת, זה נקרא בר-דעת, לכן גם כן שמים פירוש זה בספירת הדעת. כתוב שמי שלא בר-דעת זה כמו ילד שיכול להיות עם הרבה חכמה והרבה בינה, אבל דעת אין לו. מי שמוחא דיליה סביל רק לחשוב על אותה הופעה – הופעה אחת בלבד – של משה רבינו זה חכמה, אבל זה לא בר דעת, זה לא גדלות מוחין. זה קטנות מוחין יחסית, אם כי זה מדרגה יותר גבוהה. זה דבר והיפוכו, חכמה לפני דעת – וגם כוללת את הכתר, לפחות את חיצוניות הכתר, קוש"י – רק שדעת עולה עד פנימיות הכתר, פנימיות פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א.

עד כאן שלשת הפירושים שיש ביניהם קשר: היות שמשה רבינו שקול כנגד כל הששים ריבוא, לכן הוא הששים ריבוא. הפירוש השני שכל הששים ריבוא צריך להוולד מחדש בכל יום – וזה כנראה גם בזכות משה רבינו – לחזור לאין ולהוולד מחדש. דבר שלישי צריך את הדעת הזאת, לא לחשוב שמה שראיתי זה מה שאני צריך לראות כל הזמן. לדעת שהעצם חוזר כל פעם בלבוש אחר, והלבוש שמתאים היום זה משהו אחר – זה יכול להיות משהו מאד נחות, כך זה נדמה, לכן מי שבורח מזה ולא מוכן להודות בזה – שאומר שהיום אין צדיקים, דור יתום, אין כלום – אין לו דעת. גם כשדברנו על "אוהב צדיקים" על מי חושבים? על תלמידי המגיד, כך מן הסתם חשבו מי שכתב שיעור זה, אבל לא זאת הכוונה. כמו שפעם אחת הרבי מהר"ש את אביו הצ"צ האם גם היום יש לו צדיקים – זה לא מתלבש בעיני, איני רואה את הציור הזה של לו צדיקים – אז הצ"צ אמר לו שיש גם היום, אבל זה משהו אחר לגמרי. כך לגבי החד בדרא – זה נקרא דעת, ואנו שמים פירוש זה בדעת.

ה-ג ספירות העיקריות שבלב – חג"ת – נעבור בדרך מעבר, כי הפירושים שיבואו עכשיו הם פירושים סוד הגלגול. עד כאן לא דברנו ממש על גלגול, אם כי מובן שאם משה רבינו זה אותו אחד זה סוג של גלגול, אבל עכשיו נכנס ממש לעובי הקורה של חכמת הגלגול כפי שלמד האר"י הקדוש:

האר"י אומר שהפסוק "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" הוא בן זוג של פסוק אחר, מספר איוב, "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". מה זה "הן כל אלה יפעל גבר פעמים שלש עם גבר"? שהא-ל, שם של חסד ("חסד אל כל היום"), נותן צ'אנס פעמים-שלש לחזור בגלגול כדי לתקן את עצמך. אבל אם הא-ל שהוא חסד רואה אחרי שלש פעמים שלא תקנת כלום, ואתה רק מקלקל יותר, אז הוא אומר מספיק – זה לא כדאי, הכל כדי לתקן ולא לקלקל – ולכן יותר טוב שתרד לגיהנם ותקבל שם את התיקון. הגלגול היה כדאי לזכות את עצמך, שתתקן עצמך בעולם הזה, אבל אם לא הלך אז מספיק. מה הפסוק "דר הולך ודר בא והארץ לעולם עומדת" – אומר האריז"ל שזה הבן-זוג שלו, שכאשר הקב"ה רואה שיש התקדמות – אמנם התקדמות מעטה, אבל כל פעם שאתה מתגלגל יש קצת התקדמות, אתה כן קצת מתקן עצמך יותר – ואם הקב"ה רואה שהדברים מתקדמים ולא מתדרדרים מדחי אל דחי, אז ה' נותן לך שוב ושוב עד ששים פעם. אם עושים חשבון שיש ששת אלפי שנים בעולם הזה, ונתחיל מאדם הראשון, אז להתגלגל ששים פעם הכוונה שדור זה מאה שנה – אז זה מקיף את כל ששת אלפי שנין דהוי עלמא (קודם אמרנו שדור זה יום אחד, וכאן משמע שזה מאה שנה). עוד הפעם, אם ה' רואה שהאדם מתגלגל מגלגול לגלגול אומר לו – טוב, תמשיך, לא רק פעמים-שלש (שזה אם מקלקל), ארבע פעמים וכו' עד ששים פעם. כך האריז"ל לומד את הפסוק הזה – שני הפסוקים יחד – שזה גם לפי הזהר.

כתוב, וגם מוסבר אצלנו באריכות, שאם האדם לא הצליח תחת הנהגה של חסד, אז ה' מנסה אולי יצליח תחת הנהגת גבורה. אם זה לא הולך ה' נותן עוד צ'אנס תחת הנהגת תפארת, כי אלו שלש הנהגות עיקריות. לכן חג"ת הן הן ה"פעמים שלש עם גבר". לפעמים נותנים לך הרבה חסד, אושר ובריאות, ואז בגלל כל כך הרבה חסד יש "וישמן ישורון ויבעט". אז ה' אומר שיחזור שוב בגלגול וננהג עמו בגבורה, שיהיה עני ומיוסר, ואז אולי יחזור בתשובה. מה שקורה כש"אין עני אלא בדעת", שהעוני מעביר אותו על דעתו ועל דעתו קונו, אז מתברר שגם הנהגת הגבורה לא עזרה כלום – אז נעשה משהו באמצע, תפארת, מדת הרחמים. לרוב האנשים רחמים אמורים לעזור, לעורר "כמים הפנים לפנים", אבל יש מי שכל כך אין לו דעת עד שאסור לרחם עליו כי לא מגיב נכון גם למדת הרחמים. כתוב שמי שאין לו דעת אסור לרחם, כי לא מכיר את הרחמים, לכן אסור לרחם על אכזריים ומי שמרחם על אכזריים מתאכזר בסוף על הרחמנים האמיתיים, עם ישראל קדושים. פעם שלישית ה' אומר שילך עם האדם במדת הרחמים, וזו המדה שהכי אמורה לעזור לאדם לתפוס את עצמו ולחזור בתשובה, אבל אם גם זה לא עוזר מוטב שהנשמה תקבל את הדין, את הענש, שגם הוא תיקון – בדרך קשה יותר – וכך הוא יתוקן. אם כן, כל השלש פעמים זה לעבור את הגלגול בחג"ת.

אבל זה שיש פה שתי אפשרויות בכלל, שאם אתה מתקדם נותנים עוד צ'אנס ועוד צ'אנס, ואם אתה כל פעם מתדרדר אומרים אחרי שלש פעמים די – לגיהנם, לטובתך – זה סוד המאזנים, "מאזני משפט". יש גם רמז מופלא – יוצא לפי הקבלה שבחכמה ובינה יש גלגול וגן עדן, ואחר כך בתפארת ומלכות יש גלגול וגיהנם (שני אופני גלגול). סוד הוי' של גלגול-גן עדן-גלגול-גיהנם – הכל עולה משפט, זה המשפט צדק של הקב"ה, לפי "מאזני המשפט". הן נצח והוד. כלומר, שתי אפשרויות אלו הן נצח – לחזור לנצח, עד ששים פעמים בהן תקיף כל ימות עולם, עד שתגמור לתקן עצמך לחלוטין – והוד – בו "הודי נהפך עלי למשחית", הכף חובה בה הגלגול לא עוזר אלא רק מוריד עוד ועוד, מדחי אל דחי, אז "איהי בהוד", מוטב לך גיהנם מאשר לחזור עוד הפעם ולקלקל עצמך עוד יותר ועוד יותר. זה ה"כף חובה" של ספירת ההוד. אם כן, שתי בחינות אלו שהאריז"ל מסביר זה מאזני משפט של נצח והוד.

נקח רק רעיון זה ונפרש לדורנו: במלכות נראה שיש פירוש ש"דור הולך ודור בא" זה "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת". לפי פירוש זה היינו מלכות של או"ה, לא של ישראל, אבל עכשיו נחשוב ונשייך זאת לעם ישראל. אנחנו עם של חסד, ואוהבים ומצווים לדון כל אחד לכף זכות. אבל מה קורה אחר שלש ממשלות רואים שלא רק שהמצב לא מיתקן ונעשה קצת יותר טוב, קצת יותר אידיש – הרי זה אמור להיות מדינת היהודים, וצריך להרגיש כל פעם שזה קצת יותר יהודי – אם מרגישים פעם אחרי פעם, עד שלש פעמים, שזה כל פעם פחות יהודי? אז מי שהוא עם חסד, וגם עם מבט אמיתי, מיד צריך לומר די – נתנו לדבר הזה צ'אנס, כמו הקב"ה, עד שלש פעמים. הקב"ה נותן שלשה צ'אנסים, לפחות כדי שאראה שאתה בעליה. מדינת ישראל – עברו כבר שלשה צ'אנסים, עברו הרבה יותר מזה. ישראל זה מלשון א-ל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", והציבור צריך להיות כאן הא-ל ששוקל במאזני צדק שלו, מאזני משפט (ובשביל זה גם צריך דעת, הפירוש הקודם), האם רואים עליה או ירידה, אם כל פעם יותר יהודי או כל פעם פחות (אף על פי שהוא לא גוי מאה אחוז). מי שהוא עור לא פקח לראות ששלש פעמים זה מספיק – "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". אם אתה א-ל, חסד ורחמים, ואחרי שלש פעמים תחליט אם עולה – טוב, אם יורד – תעצור את זה. זה פיקוד הציבור, שאחרי שלש פעמים שנתנו צ'אנס זה מתדרדר – תפסיק עם זה. אם לא היה מושלם, אבל כל פעם עולה, אפשר לתת עד ששים דורות. אפשר להתווכח מה זה דור, אבל אם רואים שהדור מתדרדר מדור לדור – מבחינת אידישקייט, שזה העיקר – אז הציבור צריך להחליט בחסד שצריך משהו אחר. שהדבר הזה צריך לקבל את תיקונו במקום שמחכה לו, שזה הכל חסד, אבל שתכל'ס – על פני כדור הארץ, "והארץ לעולם עומדת" – צריך לקום דור אחר, ממסד אחר, ממשלה עם פנים חדשות ואחרות לחלוטין. אין שום דבר בטוח בעולם, אבל נותנים שלושה דורות לבחון אותו, והדבר הזה כבר הוכיח את עצמו שצריך לסלק אותו – הממסד העכשוי. צריך משהו חדש, תוך כדי תקוה שאפילו אם הדבר החדש לא יתחיל מאה אחוז מתוקן – ניתן לו גם את הצ'אנס להתעלות בקדש. זה נצח והוד – החכמה לדעת שצריך להפסיק את ההוה בגלל שהוא מתדרדר והולך, ולא להיות טמבל ועור שאולי זה באיזה שלב זה פתאום מעצמו יתהפך – זה הוד, זה תיקון ההוד. אחר כך, כשיש משהו חדש שקם, ורואים שיש כן התקדמות ועליה, זה נצח – "דידן נצח".

נעבור לסוד, שזה היסוד והמלכות: יש מקום אחד שהאריז"ל כותב שרק גברים מתגלגלים, ולא נשים, "דור הולך ודור בא" זה גברים "והארץ לעולם עומדת" זה נשים. לפי ההגיון היה צריך לומר שנשים לא מתות, כי כתוב "והארץ לעולם עומדת" – קשה להבין את הפשט שלו, איך מפרש מילים אלו (תיכף נראה זאת בהמשך). בכל אופן, זה שאומר ששני חלקי הפסוק זה גברים לעולם נשים, זה כנגד יסוד ומלכות. כאן זה גם המקום שמוכיח מה שאמרנו קודם, שיש גלגול ב-ו של שם הוי' – על פי הזהר, שאומר שגלגול זה ו גלגל, שה-ו של שם הוי' מגלגל את הגלגול, וזה מסתיים בספירת היסוד, שם ה-ו פועל על גלגול הגלגל, עד היסוד, שיש שם נשמות דדכורא, אך למלכות זה לא מגיע. אחר כך האריז"ל אומר, תוך כדי דיבור, שיש יוצא מהכלל – אשה שחוזרת בגלגול לצורך בעלה (זה כל כך רחב, עד שכמעט עוקר את הכלל), או שאשה חוזרת בגלגול כדי לעזור לאשה אחרת ללדת. יש אשה שהיא נשמה זכרית, ולכן לא יכולה ללדת, אז כדי לעזור לאשה מסכנה זו שלא יכולה ללדת יש אשה אחרת שמתנדבת להתגלגל בה ולתת לה כח להעלות ימ"נ ולהכנס להריון, ובסוף כשנולדה בת אשה זו מתגלגלת בתוכה. איך שלא יהיה, יש כאן שתי בחינות – יסוד ומלכות.

נלך פירושים שהם רק מלכות: התרגום, וגם רש"י, מפרשים פסוק זה. התרגום אומר "דור של צדיקים הולך ודור של רשעים בא אחריו, והארץ עומדת לעולם כדי לקבל את הפורענות של דור הרשעים". רש"י כותב אחרת – דור של צדיקים הולך, ודור אחר בא להוציא מבני הרשעים את מה שאביהם עשק. גם לפי רש"י וגם לפי התרגום ה"דור הולך ודור בא" זה לא בעיקר על הצדיקים – כי אם זה הצדיקים, הם כבר הלכו – אבל לפי רש"י "והארץ לעולם עומדת" זה ענוים וצדיקים. לפי זה מה שהיה קודם גברים זה רשעים, ומה שהיה קודם נשים זה ענוים וצדיקים – ווארט נחמד לציבור הנשים. על כל פנים, לפי זה "והארץ לעולם עומדת" זה מדת הענוה.

יש עוד פירוש בחז"ל "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת והארץ לעולם עומדת זה שעם ישראל עומד לעולם" – אנו עם הנצח, עם ישראל עומד לעולם, וסביבו מלכות עכו"ם נכנסת ויוצאת. אם כן, עשינו כאן מהלך קיצוני מהקצה אל הקצה – מהפירוש העליון ש"דור הולך ודור בא" זה משה רבינו עצמו עד לאחרון שזה מלכויות או"ה. באמצע אמרנו שדור זה יכול להיות גם מה שהיום קוראים לו ממשלת ישראל – "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". התכל'ס הוא שהכל תלוי ב"והארץ לעולם עומדת", שלפי פירוש אחד של האריז"ל זה הנשים. אם אמרנו קודם שצריך להתפכח, ולהגיע לדעת שאם זה לא הצליח שלש פעמים אז די – לא בוחרים בו יותר, זה לא לטובת אף אחד, לא לטובתו ולא לטובתנו ולא לטובת אף אחד. במקום לרדת לגיהנם, בשבילו גיהנם זה פשוט שירד מהכסא שלו בממשלה – בזה נסתפק, וזה התיקון שלו. מאיפה התעוררות זו צריכה לבוא? מהנשים, מהענוים, מה"והארץ לעולם עומדת", "תתאה גבר". בזה אנחנו נסיים.

עשינו קודם יחידה אחת, של חב"ד, אחר כך יחידה אחרת בה עברנו דרך חג"ת אך בעיקר רצינו להגיע לנו"ה, מאזני המשפט, מה שנוגע לאקטואליה. אחר כך חברנו זאת גם ליסוד ומלכות, פירוש האריז"ל לגבי גברים ונשים, ובסוף מלכות נטו – מלכות נכנסת ומלכות יוצאת – והארץ זה עם ישראל, "ענוים יירשו ארץ ויזכו לרוב שלום". יש שני פסוקים (בפרק לז בתהלים, שייך ל-ז אדר) – "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה" (פסוק שהריי"צ מביא ב"באתי לגני") ו"ענוים יירשו ארץ ויתענגו על רב שלום". שנזכה להיות גם "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה", שמשכינים השכינה עליה ממעלה למטה, וגם ל"ענוים יירשו ארץ [מלמטה למעלה] ויתענגו [גילוי פנימיות הכתר] על רב שלום", וכשזה יקרה אז "ופחדו אל הוי' ואל טובו" באחרית הימים.

עכשיו, תוך כדי שנמשיך לשיר ולרקוד, אז מי שצריך לברך ברכת המזון – בפרט החו"כ וכל המסובים – שיברכו, ואז נוכל לעשות יחד שבע ברכות.

השלמות (טלפונית, ט' אדר-שני; י"א אדר-שני):

התחלה מהחלק השני של ההתוועדות – דור הולך ודור בא:

א. משהו שצמח מהדף החדשי, על פילא בקופא דמחטא. משה רבינו חי פיל שנים – פ עד שהתייצב לפני פרעה ו-יל שנים אחרונות (חז"ל אומרים שנתנבא ארבעים שנה). זה מתקשר עם ה-א זעירא – משה הוא פיל של קדושה, "מה גדלו מעשיך הוי'", ו"אלהים כל כך גדול נכנס בגוף כל כך קטן", זה סוד ה-א זעירא. עוד גדול זה אברהם, "האדם הגדול בענקים", שחייו זה פיל במילוי – פא יוד למד. הפיל הוא החיה הכי גדולה ביבשה, ה"מה גדלו" של היבשה, לעומתו יש את הלויתן, שהיות שהוא בעלמא דאתכסיא הוא עוד יותר גדול (אפילו באין ערוך יותר גדול, אם זה הלויתן המקורי). הכי גדול זה אלקים – זה ר"ת אלף (זעירא; וכן הסימן של ויקרא זה אלף פסוקים) – אלקים, לויתן, פיל (בכל אחד יש אותיות לי, וביחד זה 120 – פיל). אלקים-לויתן-פיל זה סדר של צמצום, והפיל ממשיך להצטמצם ונכנס לקוף המחט. א-להים לויתן פיל = שבת (זך פעמים הוי') = דבר מלכות (לויתן = מלכות, אלקים פיל = דבר). פיל, חוץ מזה שזה שנות משה רבינו, זה אליהו הנביא – הוא נכנס לקוף המחט לבשר על הגאולה, ויוצא משיח. זה שהוא נכנס למחט ואז יוצא זה סוד מעבר יבק, "דור הולך ודור בא", הוא מתאיין ויוצא שוב. באותו רגע שהוא התאיין בתוך קוף המחט הוא גם היה בדיוק אותו דבר. זה כמו בפיזיקה הקוונטית, כשעוברים בחור שחור (שזה מעבר יבק בקבלה, סוד ההסתלקות מהעולם הזה), כל הרכב המציאות מתאפס, ואחר כך זה יוצא – זה אותו הדבר, אבל זה יכול להראות משהו אחר לגמרי.

כל הסוד של פילא בקופא דמחטא, שנכנס ויוצא, זה בעצמו "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". דור זה לשון מהדורה (כמו שהבעש"ט אמר שהוא מהדורה חדשה של חובת הלבבות – אולי נכנס למאמר על רשב"י).

אלקים לויתן פיל זה עולמות-נשמות-אלקים, ממעלה למטה (לויתן זה נשמות הצדיקים). הכל דברים גדולים – א-להים = גדול גדול (כשאומרים "א-להים גדול" זה "שלם וחצי"). יש אלף-בית אכב"י (הממוצע בין אלב"ם לאתב"ש), ואפשר לומר שרומזת לכניסת הבלי-גבול בגבול, "אך" לשון צמצום והוא נכנס "בי". אלהים באכב"י זה 729 = 27 בריבוע = 9 בחזקת 3 = 3 בחזקת 6 = לא תרצח וכו'. אלהים לויתן פיל באכב"י = גדול בריבוע! הכל גדול גדול, אבל יורד ומצטמצם עד שנכנס בקוף המחט, עד שאליהו הנביא יוצא משיח מהצד השני.

ב. רמזים מופלאים בפסוק "דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת": דור הלך ודור בא = 484 = 22 בריבוע (גוף נשמה, שמחה ענוה, פורים פסח וכו'). "והארץ לעולם עמדת" = מלכות מלכות (ד"פ רמח). לעולם עמדת = משה משה (אסמכתא מופלאה לזה שכל הפסוק הזה מדבר על משה רבינו), הכנף 13 בריבוע.

זה הפסוק הרביעי ב-יא הפסוקים (שלא הסברנו, כי זה ענין גדול). בכל ה-יא פסוקים יש 123 מילים (יחי המלך, ענג, קין פחות הבל – שאולי הכי חשוב כאן). כל מגילת קהלת זה הבל – הוא הגיבור כאן. קהלת זה רת"ס קין-הבל-שת – כל שרשי הגלגולים לפי קבלת האריז"ל – אבל הגלוי הוא הבל, "הבל הבלים אמר קהלת". קהלת מגלה את כל לבו בראשית דבריו ואומר "הבל הבלים וגו'". הרמז הכי הכי מובהק ש-הבל במספר קדמי עולה 123 (קין פחות הבל – כשקין הורג את הבל הוא מפחית את ההבל שבתוך עצמו, ונותר 123 – העולה מלחמה, מלחמת אחים – וזה הבל במ"ק). התוספת, החלק הקדמי, זה א-להים (86). [קין במספר קדמי 845 – 5 פעמים 13 בריבוע, א-דני פעמים אחד. קין הבל במספר קדמי זה 968 – הריבוע הכפול של 22, היינו שהממוצע שלהם הוא 22 בריבוע = דור הלך ודור בא. הכנף גם ריבוע – 19 בריבוע. כלומר, ההפרש ביניהם הוא ריבוע כפול והסכום שלהם הוא ריבוע כפול]

בפסוק שלנו, הדעת שבפתיחה (מפתחא דכליל שית, ובכלל כולל כל הספירות) הר"ת עולים 123, ושאר האותיות עוד 11 פעמים 123. כלומר, כל הפסוק עולה 12 פעמים 23. בתוך הפסוק יש הבל בדילוג – הולך, בא, לעולם (ר"ת של המילים בדילוג שוה, וכן דילוג שוה של 7 אותיות).

סימן הפסוק (רו"ס) דת, וכן שתי האותיות האחרונות זה דת. מה-ד הראשונה ל-ד האחרונה יש בדיוק באמצע ו – דוד בדילוג של 12 אותיות. זה מתקשר ל"דבר המלך ודתו" שגם נוטריקון דוד.

אסתר קהלת = הוי' פעמים א-להי (עב).

הלך = משולש 10. בא = משולש 2. ביחד זה חן. הלך בא עמדת (שלשת הפעלים בפסוק) = 22 פעמים הוי' (השאר זה איתיאל איתיאל).

כל הפתיחה זה מ"דברי" עד "לאחרונה", והמלה האמצעית זה "אל". דברי אל לאחרונה = ישראל = קוהלת.

הפסוק הרביעי מתחיל מהמלה ה-23. יש בפסוק 7 מילים ו-26 אותיות. המילים זה זה 23-24-25-26-27-28-29 = ז"פ 26 (כי זה באמצע) = יעקב, וזה בדיוק סימן הפסוק, ז מילים ו-26 אותיות.

דור משה = יה פעמים הבל. הבל במילוי = 492 = ד"פ 123. אז כל הפסוק עולה ג"פ הבל במילוי. במילוי המילוי = 1543. ביחד עולה 2035 = הכל פעמים הבל.

ג. אמרנו ש"דור" לשון מהדורה. דור גם לשון הידור. בכלל, עיקר הדורות שצריך לתקן זה המלכים קדמונים דתהו, שהתיקון שלהם זה הדעת. תיקון הדורות מפסיק את ההתדרדרות של התהו ומתחיל את התיקון. אם יש עליה כל הזמן, אפילו קצת, זה מצדיק את הגלגול ללא הפסק. הדר מפסיק התדרדרות שבעה מלכים הראשונים ומתחיל תיקון של שיפור – מתאים לו "דור הולך ודור בא". בכל אופן, "הידור הולך והידור בא" – בכל דור יש הידורים אחרים, ואפילו ההידורים של הדור הקודם לא תמיד נשאר ומתאים לדור שלנו. "והארץ לעולם עומדת" זה ההלכה הקבועה והנצחית. התורה היא נצחית, אבל הידורים הם בהתאם לדור. זה גם ווארט די חזק, שלא כל הידור זה נשאר – הידור זה משהו יותר זמני.

יש אפילו פירוש של השפ"א עה"פ – בכמה מקומות – שעבודת ה' הפנימית משתנה והחיצונית קבועה. מתאים לזה שדור זה ר"ת דחילו ורחימו – שכותב בהקדמת התניא שזה משתנה מאדם לאדם. במ"א כותב ש"והארץ לעולם עומדת" זה העצם של היהודי שגם לא משתנה. כלומר, הפנימיות משתנה, החיצוניות טבועה (יחסית), ויש עצם ממש שגם קבוע – "כח המניע [של העבודה הפנימית] הבלתי מתנועע". לפי"ז שני פירושים ל"והארץ לעולם עומדת" – החיצוניות או העצם. זה קשור לווארט שדור לשון הידור – הידור הולך והידור בא וההלכה לעולם עומדת. אם כותבים כך זה קצת דבר והיפוכו, כי הלכה לשון הליכה – כשאדם הולך הוא לא עומד – אז יש כאן איזו נשיאת הפכים. יש משהו קבוע ב"ילכו מחיל אל חיל" בהלכה, קביעות בהליכה בקדש. אם נשחק עם הפסוק ונכניס הדור במקום דור והלכה במקום הארץ, אז כל הפסוק עולה משה במספר קדמי (והזהר דורש את הפסוק על משה רבינו). השפ"א דורש זאת על "שנות דור ודור" – שהפנימיות משתנה בכל דור ודור. אם מקשרים להידורים, צ"ל שההידורים משקפים את הפנימיות. לפי זה יוצא ששינוי זה סוד השנה של עש"ן, ולפי זה העצם הבלתי משתנה זה עצם הנפש והחיצוניות הקבועה זה העולם, בסוד עולם-שנה-נפש.

ד. בדילוג תיבות: דור ודור והארץ עמדת = ו"פ אור (ששת הצירופים). יש כאן עליה במספרים – 210, 216, 302, 514. המספר שלפניו, ה'מניע', זה רחל. לפי האריז"ל יש כאן גלגולים של זכרים ונקבות ("לעולם עמדת"), אבל ההתחלה של הכל זה רחל. מתאים קצת לתרגום שיש דור של צדיקים ודור של רשעים והארץ מזומנת כל הזמן לספוג את הפורענות של כולם. מחד היא מקבלת את תוצאות כל הדורות שעוברים עליה, ובפנימיות היא הכח המניע את הכל – עוד הפעם "כח המניע הבלתי מתנועע". רחל, המלכות, היא המניעה כאן את הסדרה. אם מצרפים אותה מקבלים 40 פעמים הבל, והממוצע של חמשת המספרים הוא "הארץ" (העולה ח"פ הבל).

ה. כל יא הפסוקים עולים רפח פעמים מהיטבאל (צריך בדיקה חוזרת, לוודא). אם מוציאים את הפסוק שלנו, הרביעי, נשאר ס פעמים אמת, העולה ע פעמים חשמל.

ו. במלכות היה מכלול – גם הנשים, 'חצי' מפירוש האריז"ל, הענוה שרש"י מדבר עליה, וגם מלכות נכנסת ומלכות יוצאת באו"ה. עוד דבר שלא נאמר: יש גם מדרש שכולם לא עומדים בתפקידיו של הקב"ה, כולם מתבלים "דור הולך ודור בא", ורק הארץ – שגם רמז לכנס"י – עומדת בתפקידו של הקב"ה, לכן אינה בלה. עוד מדרש דומה שהארץ "מעמדת תפקידיה ומעמדת מזונותיה".

באותו מדרש גם מביא את זה שכל מה שיש באדם יש בארץ, ומביא הרבה דוגמאות – מפסוק זה לומדים שיש לארץ רגלים. זה שלארץ יש את כל האיברים זה מדרש מצוין בשביל פרצוף הנוקבא – פרצוף הארץ. ראש לארץ – כתר. עינים – חכמה. אזנים – בינה. פה – דעת (דעת גניז בפומא). ידים – חו"ג. ירכים – נו"ה. טבור – תפארת. ערוה – יסוד. רגלים – מלכות (הרבה פעמים בקבלה הרגלים, בפרט מה שנוגע בארץ, זה מלכות – אז כאן במקום לשים פה מלכות, וכדי לחלק בינים ירכים לרגלים, הפה זה דעת. להתבונן גם בסדר הדברים וגם בפסוקים שלהם). החידוש כאן ב"והארץ לעולם עומדת" שעומדת על רגליה. יכול להיות קשר לשלש רגלים בשנה (שלש רגלים = בראשית = שלשה דברים יחד). רגל רגל = גלגלת. כשמצטרף למלכות עולה הבל פעמים הוי' = דור הלך ודור בא והארץ לעולם.

ז. כפי שהוזכר, הזהר חיבר את הפסוק הזה עם "הן כל אלה יפעל פעמים שלש עם גבר [= אדר; דור הולך ודור בא זה "אדר ראשון הולך ואדר שני בא"וגו'". בכחות הפנימיים אדר זה הרצון, זה "והארץ לעולם עומדת" (זה הרצון העצמי, המתבטא ב"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה").

עוד רמז: יש משה מרדכי משיח – כולם יוצאים מ-מ (סימני גואלים אליהו-משיח, אסתר-מרדכי, אהרן-משה) – עולה 977 = אמונה תענוג רצון = כתר שם טוב (בו נכללים כל הכתרים) = עצמות אין יש. צריך לכוון אותם שמשה הוא התענוג, "מן המים משיתהו" (בחינת אין), מרדכי הוא הרצון התקיף (בחינת יש), משיח הוא האמונה (בחינת עצמות). זה מתחבר עם ה"דור הולך ודור בא" – אם זה הרצון, הארץ, אז זה בעיקר מרדכי (יותר ממשה). רק ש"ענוים יירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום" – מאירים בתוך הארץ-הרצון את התענוג.

הן כל אלה וגו' דור הלך ודור בא וגו' = 3029 = 13 פעמים 233. זה מספר האהבה ה=7 ומספר האהבה ה=13 (233 = עץ החיים). כלומר, יש כאן אהבה פעמים אור הוי'.

לשון הזהר: רזא דגלגולא, כל דאתיין עד תלת זימנין ולא מתקנן אתקריאו פושעי ישראל וערב רב, אבל צדיקים בכל זמנין דייתון מתקנין, אינון ייתין עד ארבע ועד ששים דורים. אשרי מי שמשרה את הקב"ה בכל איבר, ואם לא הוא צריך לבוא בגלגול. המפרשים מסבירים שזה כמו שכתוב שכל מצוה זה כנגד איבר, אבל הלשון יפה – שצריך להשרות את הקב"ה בכל גלגול.

אמרנו שגלגול-ג"ע-גלגול-גיהנם = משפט = גל פעמים אחד (לכן את כל תורת הגלגול דורשים בזהר בפרשת משפטים).

הזהר מתחיל מהפסוק "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", ואומר "דא משה דאתמר ביה 'דור הולך ודור בא' וגו'", ובהמשך מקשר לחמשה סוגי ערב רב. זה מתקשר למה שאמרנו במ"א, שהערב-רב זה אלו שלא תקנו עצמם בפעמיים-שלש. משה, שקבל ערב רב, חוזר בגלגול לתקן אותם. זה תוספת על מה שאמרנו שהם צריכים לרדת לגיהנם – מצד עצמם לא יכולים להקים עצמם ("נפלה לא תוסיף קום וגו'"), אבל משה יכול להקים אותם ואולי חוזרים על סמך זה שהוא יחזיר. כמו שאומר שאשה לא חוזרת, אלא בשביל לעזור לבעלה, וכן אומרים הפוך – מגיע למישהו גיהנם, ובתור חסד לא מחזירים אותו שוב להוסיף קלקול, אבל פתאום יוצא בשמים כרוז שיש משה רבינו עכשיו 'משהו משהו' ויתכן שיתקן כולם ויביא משיח, אז כדאי לתת עוד צ'אנס - הם לא יכולים לתקן עצמם, אבל אולי משה יוכל. זה חשוב לעניננו, למה שאמרנו שהעיקר זה להוריד אותם מהכסאות, אבל עיקר התקוה בשבילם שמשה רבינו של הדור שלהם יהיה מספיק טוב שיגמור את התיקון שלהם ויחזיר אותם בתשובה (ביחד עם קרח). הוארט הוא שבגלגולים יש לכל כלל הרבה יוצא מהכלל. בכל דור קרח חוזר, אף שמקלקל יותר, וחייב להיות בעולם שלנו איזה קרח שבסוף יודה למשה רבינו.

גם כתוב בקבלה ש"דור הולך ודור בא" הולך גם על משה רבינו לפני שאנו מכירים אותו – משה בדור המבול ובדור הפלגה וגם אפילו בבריאת העולם, הוא כל הזמן היה והוא חוזר מדור דור.

ידוע ש"אדר" זה אלף-דור – "דבר [אחד לדור] צוה לאלף דור", זה גם משה רבינו שחוזר לתת את התורה בסוף האלף דור (אחרי שקומטו תקע"ד והיו כו). מקשרים גם לר"ת "ממכון שבתו השגיח" – סוד ההשגח"פ בכל דור ודור. גם האריז"ל מביא שבתפלה למשה יש "מעון אתה היית לנו בדור ודור" – גם דור ודור של משה.

עד כאן השלמות ל"דור הולך ודור בא".

השלמות ל"פחד היהודים" (שאפשר/כדאי לחלק ל-1 על הקבלת ארבעת חלקי הפסוק, 2- דבר המלך ודבר המלכה, 3- פחד היהודים, 4-פחד מרדכי; אולי אפילו רק הבחינות של "פחד" זה מאמר בפ"ע):

א. לענין אמונה-ידיעה-ראיה: אמונה ידיעה ראיה = אדם דוד משיח. "ואת דוד מלכם" כנגד דוד, והמשיח בחינת בית המקדש – "משיח בונה מקדש". "אתם קרויים אדם" זה "ובקשו את הוי' אלהיהם" – זה האדם הישראלי. מספר זה גם עולה שמן זך (= זית = הבל באכב"י).

כל הפסוק "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים" = 3570 = ג"פ 1190 (= הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד; ג"פ פסוק של משיח כנגד ג' התקונים שיש כאן) = דור (= רחב) פעמים 17 = 15 פעמים רחל.

הזכרנו הרד"ק ש"פחדו" זה כמו פחד מחדוה פתאומית. יש מפרשים זאת על דרך "אשרי אדם מפחד תמיד" – שמתגלה פתאום דבר גדול, ומפחדים שלא ילך מיד כמו שבא מיד, שלא נגרום על ידי מעשינו הלא-טובים שהשכינה שעכשיו מתגלה לנו תסור מאתנו. תגובה אוטומטית שקורה כשיש גילוי ואדם מרגיש ספונטאנית שלא מגיע לו (מאד קשור ליסוד היסודות של פרק בעבודת ה', ששום דבר לא מגיע לי, אז אם כל דבר זה מתנה שאיני ראוי לה יש גם פחד שתלך לאיבוד – בפרט אם זה התגלות פתאומית ורבה של טוב אין סופי).

רק מהמלה "פחד", בלי "פחד היהודים" או "פחד מרדכי" אפשר לעשות מאמר: יש עוד מובן של פחד בתנ"ך – גידי פחדיו ישורגו (הביעין של הבהמות שבסוף איוב). זה עבודת דוד מלכא משיחא – "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". מי שהוא בבחינת העבודה של "בהמות", בהמה רבה שלפני האצילות, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך", אז אצלו כתוב "גידי פחדיו ישורגו". פסוק זה עולה ז"פ פחד. הווארט שהזרע – זרע המלוכה – מתבשל בתוך הפחד. "ישורגו" זה שהגידים עבים כעבותות – הגידים המובילים את הזרע אצל הבהמות עבים וקשים כחבלים. הווארט העמוק לעניננו שהזרע מתבשל בתוך הפחד – מי שיש לו פחד זה מאד מאד יעיל ומסוגל להבשיל זרע, זרע המלוכה. מי שהיום הכי פוחד מהמצב – לא פחד משתק או מלחיץ, אלא "ופחד ורחב לבבך" תוך כדי אמונה ומשיח וכו' – אצלו מתבשל בכך זרע המלוכה (האירועים המלכותיים שלנו), נולד מה"אשרי אדם מפחד תמיד". הבהמות כאן זה בעצם דוד מלכא משיחא, האומר על עצמו "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך", כנ"ל. כל הפסוק הזה אומר משיח: בער ולא אדע = משיח הוי'. בהמות = מלך המשיח. הכל יחד עולה ה"פ משיח בן דוד.

בפסוק המקורי שלנו, "ובכל מדינה ומדינה וגו' שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב" – משתה וששון שמחה ויום טוב = ג"פ תריג = גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

בקורקונדנציה מביא איזה מדקדק שפחד היפוך אותיות דחף – הדחף של "להביא את מלך המשיח תיכף ומייד ממש זה גם חלק מהפחד – לכן יש דחף ונהירה להביא משיח. כאן זה דחף להביא דבר שעוד לא גלוי, השראת השכינה במקדש.