חש-מל – משתיקה להתגלות

טעימה מהתוועדות י' שבט

מוצאי י' שבט תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

זכינו להתוועדות י' שבט ברוב-עם ובאריכות גדולה. לפנינו מובא בתמצית אחד מפרקי ההתוועדות – שמתקשר גם לשיעור הנוסף שבגליון, מהשבת שאחרי י' שבט – בנוסח של 'טעימה' מהמהלך הגדול. לכן משובצים בדברים גם אזכורים אגביים של ענינים שנתבארו באריכות בהתוועדות, ואף על פי כן המהלך עומד בפני עצמו, כשתמציתו היא שהחיבור בין הנשמות למלאכים מחולל מעבר משתיקה והעלם ("חש") לגילוי ("מל"). בתהליך הזה מתוארות כאן שלש מדרגות, שלש בחינות חש-מל, כשהציפיה היא לגילוי הכי שלם, מלא ומידי – הגילוי שיביא את המשיח.

"שיר השירים" – מנשמות (מחשבה) למלאכים (דיבור)

בכל שנה ב-י' שבט אמר הרבי מאמר "באתי לגני", המיוסד על המאמר האחרון של בעל ההילולא הריי"צ אותו מסר ללמוד ב-י' שבט. בהמשך המאמרים "באתי לגני" ישנם עשרים פרקים, כך שבכל שנה משנת תשי"א התמקד הרבי בפרק אחד (עד שנת תש"ל, וחוזר חלילה) – כך שהשנה אנחנו בפרק יג, עליו מיוסדים מאמרי "באתי לגני" תשכ"ג ותשמ"ג. בכל מאמר ממאמרי "באתי לגני" מביא הרבי ציטוט מכל אחד מהרביים, מהבעל שם טוב עד הרבי הקודם.

במאמר משנת תשכ"ג הציטוט שמביא הרבי מהמגיד ממעזריטש הוא פירוש עמוק באור תורה[ב] על "שיר השירים" – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[ג]. כתוב ש"אין המלאכים אומרים שירה עד שישראל אומרים שירה"[ד] – אין למלאכים רשות לשיר לה' לפני שישראל אומרים שירה. כלומר, המלאכים צריכים להיות בבחינת "חש" עד שישראל יאמרו שירה ורק אז הם יכולים לדבר, "מל". לכן המלה "חשמל", המלה הכי סודית שיש בתנ"ך, היא סוג של מלאכים שחשים עד שהם מדברים[ה]. סוד החשמל, הסוד של העלם וגילוי[ו] – קודם העלם, "ברישא חשוכא"[ז], "חש" אותיות חשך, ואז גילוי, "מל" לשון מול[ח], התגלות מולי – הוא הסוד הכי עמוק גם בחסידות. כשמוסיפים עוד בחינה של מל, חש-מל-מל, זהו סוד הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות של כל תורת הבעל שם טוב[ט]. ה"מל" בסוף הוא המתקה. עיקר ה"מל" הכי ממתיק, ממתיק את כל היפך הטוב שיש במציאות, הוא השירה – סוד השירה, "אז ישיר".

מה החידוש של הרב המגיד? יש לו כמה פירושים, אבל הפירוש שהרבי מביא – שהוא העיקר לעניננו – הוא הסבר שישראל צריכים קודם לומר שירה כי "ישראל עלו במחשבה"[י] ואילו המלאכים נבראו רק בדבר ה', כמו שמביא גם בתניא[יא], ששרש נשמות ישראל אין סוף יותר גבוה משרש המלאכים. המלאכים הם בחינת דיבור של ה' – הדיבור חשוב ונצרך מאד, הוא התגלות, בעוד המחשבה אינה התגלות עדיין. אף על פי כן, דיבור בלי מחשבה הוא כלום, אין בו לא חכמה ושכל ולא טעם (במילים של הרבי במאמר). לכן, קודם נצרכת השירה של ישראל, שירת הנשמות. השירה של ישראל היא חידוש, כי שרש ישראל הוא "אור המאיר לעצמו"[יב]. ה"אור המאיר לעצמו" מצד טבעו לא פורץ בשירה, אך כשהוא כן פורץ בשירה זהו חידוש גדול מאד, חידוש שנדרש לתיקון העולם – ואז שרים המלאכים. כך הוא מסביר את "שיר השירים" – "שיר" אחד שעולה על כולנה, שיר הנשמות, שממנו נובעים כל "השירים". השיר של הנשמות, בשבילו ה' ברא את העולם, אליו הוא תאב (בסוד בראשית אותיות שיר-תאב[יג]), מאפשר הרבה-הרבה שירים של המלאכים, השליחים שמביאים את השירה לכל פינה בעולם. שוב, עיקר החידוש שהנשמות עצמן שרות – לא רק שהן מאפשרות למלאכים לשיר, כדי שהמלאכים יקבלו השראה מהנשמות הנשמות צריכות לשיר בעצמן. לכן קודם ישראל צריכים לומר שירה ואחר כך המלאכים.

"ברן יחד כוכבי בקר"

היסוד של שירת הנשמות לפני שירת המלאכים מובא גם במדרש וגם בגמרא, אך בכל מקום מביאים כהוכחה אליו פסוק אחר[יד]. הגמרא מביאה ראיה מהפסוק באיוב "ברָן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים"[טו]. רש"י מסביר שהיהודים-הנשמות הם "כוכבי בקר" (בגימטריא "חלק אלוה ממעל"[טז]!) כי נמשלו לכוכבים, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו, "כה יהיה זרעך"[יז] (המשיח הוא כוכב, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"[יח] – סגולה מיוחדת של חדש שבט). "בני אלהים" הם בפירוש מלאכים, והם מריעים רק אחרי "ברן יחד כוכבי בקר", אחרי שירת הנשמות.

כל הפסוק "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" שוה שלש פעמים חשמל (1134). יש בפסוק 'חזקה' של חשמל – שלש פעמים חשמל. צריך לומר שכל חשמל כאן הוא באופן אחר. איך נסביר זאת?

שוב, עיקר הסוד כאן הוא סוד החשמל, כנ"ל. בפרקים הללו בהמשך "באתי לגני" מסביר הרבי הקודם את הביטוי שאור אין סוף הוא "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית"[יט]. הוא אומר ש"למעלה עד אין קץ" הוא העלם אחר העלם – עוד העלם ועוד העלם ועוד העלם, שהאור מסתלק ותוך כדי שהוא מסתלק הוא מתעלם. "למטה עד אין תכלית" הוא גילוי אחר גילוי[כ]. האור יורד, אמנם הוא מתמעט ומצטמצם, אבל בכל אופן הוא מגיע לכל מקום, "למטה עד אין תכלית". הכל שייך לסוד הצמצום. תוך כדי הצמצום קורים שני דברים בעת ובעונה אחת, ברגע אחד – ה' מתעלם עד אין קץ, העלם אחר העלם, וה' מתגלה (בצמצום, אבל מתגלה) למטה מטה עד אין תכלית. הוא מסביר ששתי התנועות הללו הן בעצם אחת – ההעלם והגילוי הם דבר אחד לגמרי, ההעלם הוא ה"חש" והגילוי הוא ה"מל". לאור זאת נסביר שלש בחינות של חשמל:

חש-מל בו זמנית

החשמל הפשוט, הראשון, הוא כמו שכתוב בחז"ל בעת חיבור, זיווג, ש"מגלה טפח ומכסה טפחיים"[כא]. גם זו פעולה אחת. ההעלם אחר העלם, ה"מעלה מעלה עד אין קץ", הוא תוך כדי ה"מטה מטה עד אין תכלית" – תוך כדי שהוא "מגלה טפח" הוא "מכסה טפחיים". יש פה חש-מל ביחד[כב], אבל באמת יש כאן כיסוי וגילוי, שתי תנועות הפוכות, שמתחוללות ביחד.

גילוי כל ההעלם

הפירוש השני – שכבר מתחיל להיות "בזבוז האוצרות", נושא עיקרי של המאמר – הוא שצריך לגלות את ההסתר, את ההעלם עצמו. גילוי ההסתר הוא כבר היפך סדר הבריאה, לכן יש בו ממד של "שטות דקדושה" ו"עזות דקדושה". ה' ברא את העולם, לשון העלם, על ידי צמצום, אבל הרצון הפנימי שלו הוא שלא נקבל את המצב הנתון – את העולם כמו שאנחנו רואים. אנחנו רוצים אחרת! שה' עצמו יתגלה כאן. לא מספק אותנו שיהיה חש-מל, העלם וגילוי, אפילו שהתנועות של "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית" הן ביחד. הרצון שלנו לשיר הוא הרצון שיתגלה העומק של כל מה שנמצא באוצר של הקב"ה מימי קדם, של כל ההעלם – ה"העלם העצמי של אור בעצמות המאור" בלשון הרבי הרש"ב[כג], עד לבחינת יחיד שלפני הצמצום.

מה שאנחנו אומרים הוא שטות, שטות דקדושה, עזות דקדושה, מה אתה מעיז לנגוע ב"חש" ולגלות אותו?! מה אתה מעיז לנגוע בחשך, "ישת חשך סתרו"[כד], "יֹשׁב בסתר עליון"[כה], ולהפוך אותו לאור, שיהיה "יתרון האור מן החשך"[כו] דווקא?! זו עזות! העזות הזו היא עיקר המשמעות של להיות חסיד. להיות לא-חסיד פירושו להשאיר כמו שה' עשה – ה' מגלה טפח ומכסה טפחיים? בסדר. חסיד לא רוצה בכך, הוא צריך לגלות את ה"חש", לגלות את הסודות, כמו שהרבי האמצעי אומר[כז] – אין יותר סודות, הכל על השלחן, שזה יהיה ה"מל".

גילוי מדורג וגילוי פתאומי

גם בגילוי של כל ההעלם, שה"חש" עצמו יתגלה, יהפוך להיות "מל", יש שתי אפשרויות:

אפשרות אחת היא לגלות בהדרגה, כל פעם עוד קצת מתוך האוצרות, מתוך האוצר הבלום ביותר – בהדרגה, לא לשבור את הכלים. הלואי שלא לשבור את הכלים... הרי עצם הנגיעה בחש הוא כבר סכנה גדולה של שבירת כלים, כלומר, סכנה שלא נהיה מסוגלים להכיל את האור הגדול הזה – להכיל את הגילוי שאנחנו לא קיימים בעצם, ש"כולא קמיה כלא חשיב"[כח]. בסדר, לאט-לאט, "מי השִׁלֹח ההֹלכים לאט"[כט]. אפשר לגלות לאט-לאט – זו אפשרות אחת.

אפשרות שניה היא "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[ל]. המשיח יבוא פתאום – שפתאום הכל מתגלה, הכל נשפך. לכאורה זו שבירת כלים 'על בטוח', אבל קורה פלא – שום דבר לא נשבר, הכל נשאר שלם. פלאי פלאים. ה"מל", ההתגלות, הוא פתאומי לגמרי, בבת אחת, שלא בהדרגה כלל וכלל. חש-מל.

מה ההבדל בין שתי הבחינות? אם הגילוי של ה"חש" בהדרגה, מתוך התחשבות בכלים וזהירות שלא לשבור אותם, הגילוי הוא "עד ולא עד בכלל"[לא] – הוא אף פעם לא יגמר, כי מדברים על אין-סוף. אי אפשר בהדרגה לגלות את כל האין-סוף, רק כל פעם עוד קצת ועוד קצת, אבל הכל הוא "עד ולא עד בכלל". כתוב, במיוחד אצל רבי אייזיק[לב], שהתכלית של המשיח היא בעיקר "עד ועד בכלל" – שהכל יתגלה. בשביל שהכל יתגלה אין ברירה – אין אפשרות לעשות זאת בהדרגה. אם אתה רוצה שהכל יתגלה הגילוי צריך להיות פתאום, בבת אחת.

עוד פעם, אף על פי שגילוי כזה הוא שבירת כלים 'על בטוח' – קורה נס, שהגילוי לא שובר אף כלי. כמו שכתוב[לג] שחסידות היא כמו אש, התלהבות, ואש שורפת. לכן החסיד הגדול שרוצה להפיץ את תורת החסידות צריך להביא אותה אליך, אל כל אחד ואחד, כי פוחדים מהאש הזו – צריך להביא אותה אליך, לשים קרוב לפנים שלך, ופתאום אתה רואה שהאש לא שורפת. אותו דבר כאן, החש-מל השלישי הוא לגלות הכל בבת אחת.

הנס של התגלות "משיח נאו"

שוב, יש חש-מל בו ה"חש" הוא "חש" וה"מל" הוא "מל". יש חש-מל בו ה"חש" עצמו "מל" – אבל בהדרגה. ויש חש-מל שלישי, שה"חש" כולו "מל" מיד, כמו שהרבי אוהב את המלה "מיד"[לד], "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[לה] ו"אין 'והיה' אלא לשון מיד"[לו], נאו, ווי וואנט משיח נאו, בלי להתחשב כמה אנחנו מוכנים.

הרבי רק אומר שאנחנו כן מוכנים, אפילו שנדמה לנו שאנחנו בכלל רחוקים-רחוקים, שקועים עמוק-עמוק בתוך הישות שלנו, בתוך גסות הרוח שלנו, שהיא העבודה זרה שלנו. "פתאֹם יבוא אל היכלו", ואנחנו היכל ה' – יש פסוק "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה"[לז] (כמו החזקה של "קדוש קדוש קדוש"). אנחנו, עם ישראל, ההיכל של ה' ו"פתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", המשיח. זהו החשמל האחרון.

גם בחשמל הראשון אין הפרדה בין ה"חש" וה"מל", זהו סוד הצמצום בו ה"למטה מטה עד אין תכלית" וה"למעלה מעלה עד אין קץ" הם היינו הך. כל שכן וקל וחומר בשני החשמלים האחרים הכל יחד.

העיקר שה' יזכה אותנו למשיח נאו – היום המסוגל לזה הוא י' שבט שחל ביום רביעי[לח], כמו השנה הזו, שאז קוראים בו את שירת הים. בתוך השירה יש עשר אזכרות של שם הוי'. האזכרה האחרונה, המלכות, היא האזכרה ה-358 מתחלת התורה – האזכרה ה-משיח – בפסוק "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[לט]. כל הפסוק הזה שוה שלום. השלום כאן הוא שלום בין הפכים, שלום נסי, כמו השלום כאן בין ה"חש" וה"מל", שכל האוצרות יתגלו בבת אחת, הכל ישפך ברגע אחד, ולא רק שהגילוי הפתאומי לא יהרוס את המציאות אלא שהוא יתקן אותה.

לחיים לחיים, שיהיה לנו המשך י' שבט שמח.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "שיר השירים" היינו "שיר" הנשמות – גילוי עצם העלם המחשבה – המתפשט בכל העולמות באמצעות ה"שירים" של המלאכים-השלוחים שבבחינת דיבור.
• "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" עולה ג"פ חשמל – שלש מדרגות של חש-מל.
• מדרגה ראשונה: חש-מל היינו קיום בו-זמני של תנועת "למעלה מעלה עד אין קץ" (העלם-חש) ו"למטה מטה עד אין תכלית" (גילוי-מל).
• עזות פנים חסידית היא הדרישה שההעלם עצמו יתגלה.
• מדרגה שניה: חש-מל היינו גילוי ההעלם עצמו בהדרגה מתוך התחשבות בכלים.
• מדרגה שלישית: חש-מל היינו גילוי כל ההעלם בבת אחת.
• גילוי מלא – "עד ועד בכלל" – דורש גילוי פתאומי.
• הנס של הגאולה הוא "משיח נאו" – גילוי פתאומי שלם ללא שבירת הכלים.