1

בע"ה

בדר"ח טבת ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

ספר המאמרים תש"ו (14)

ד"ה "תקעו בחדש" (5)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון ויטבסק.

אנחנו פה בעמ' 13. בפרק הקודם למדנו שהתהוות העולמות היא מהמלכות, מלכות דאצילות, וכל הספירות העליונות, מהכתר ולמטה, הן להמשיך את רצון ה' להוות את הבריאה. הכתר הוא הרצון, אבל החידוש היה שכל הספירות – גם החכמה והבינה וכו' – הן כדי להמשיך את הרצון עד המלכות, היעד הוא המלכות, כדי שבפועל ממש המלכות תהווה את העולמות. שום ספירה אחרת לא מסוגלת להוות, כי הכל בדרך קירוב, ורק המלכות היא בבחינת נבדל והיא יכולה להוות יש מאין, שהיש לא מכיר במקורו שמהווה אותו באין. לכן כל פעם שכתוב שהבריאה היא מספירה אחרת, כמו "כל אשר חפץ הוי' עשה", שהחפץ הוא הכתר, או "כלם בחכמה עשית" או "בראשית"-"בחוכמתא", אין הכוונה שההתהוות מהכתר או החכמה או שאר הספירות, אלא ספירות אלה ממשיכות את הרצון למלכות שמהווה בפועל. לכן הסברנו שכל מה שיש לאדם, כל הספירות, הן בדרך להגיע למלכות. גם אצלנו – להגיע למלכות ישראל. אמרנו שבהמשך הזה הקיצור הוא לפעמים לשני פרקים יחד, וכך גם כאן רק בסוף יהיה קיצור לפרקים יג-יד יחד.

נמשיך לפרק יד:

יד) והנה בפלה"ר [כשמובא בספרי החסידות פלח הרמון אין הכוונה לפלה"ר לרבי הלל מפאריטש – אותו שם, כנראה יש קשר פנימי – אלא פירוש של הרמ"ק שמובא בסוף ספר הפרדס. זה עוד לפני כתבי האריז"ל, אך מביאים זאת הרבה בחסידות.] ש"ג פ"ב [של הפרדס לרמ"ק.] הביא בשם הזהר בראשית גלופי אגליף ההוא סתימאה קדישא ([מסביר שהכוונה ל]כתר [הכתר חקק. בלשון הזהר כל חקיקה היא מעבר ממדרגה למדרגה.]) גו מעוי [בתוך הבטן שלו.] בחד טמירא ([ומפרש שם שהיא ה]דעת שבחכ' [הרבי לא מסביר זאת כאן כלל, שהכוונה דווקא לדעת שבחכמה, ולא כל ספירת החכמה.]) דנקיד בנקודה דנעיץ כו' [שה"חד טמירא", שלפי פירושו הדעת של החכמה, הוא בעצמו "נקיד בנקודה דנעיץ", נקודה שנעוצה הלאה, כפי שיסביר תיכף. זו כללות ספירת החכמה, אבל מי ש"נקוד בנקודה דנעיץ" הוא דווקא ה"חד טמירא", הדעת של החכמה. את כל הפרטים האלה הוא באמת לא מסביר בהמשך, אלא רק מביא כאן את הפירוש. הוא רוצה את הביטוי "נקודה דנעיץ" לעומת "נקודה דלא נעיץ". הכתר כלל נקרא "נקודה דלא נעיץ", הוא לא מתפתח בגלוי בספירות שאחריו, הוא מדלג. "החכמה מאין תמצא" – היא נמצאת מהכתר בדילוג. הכתר בכללות הוא "נקודה דלא נעיץ" והחכמה "נקודה דנעיץ", אך אומר שההתהוות הזו באה מהכתר, והיא באה באמצעות הדעת שבחכמה שהיא ה"חד טמירא". כעת נראה איך הוא מסביר את זה:], והיינו דמבאר אופן ההמשכה מהכתר אל החכ' [אמרנו שבכלל "גליפו" היינו המשכה.], וכ' דחכ' נק' נקודה דנעיץ [היא נקודה שנעוצה בנקודות שבאות אחריה.] להיותה דבוק בהמדרי' דאחרי' ["דבוק" היינו "נעוץ".], משא"כ כתר נק' נקודה דלא נעיץ מפני שהוא מובדל [בכל אופן, צריך טפה להסביר את מה שהוא לא הסביר, מהו ה"חד טמירא" שהוא הדעת שבחכמה. דעת היא לשון התקשרות. כתוב בחסידות שיש בחינה בפנימיות החכמה שנקראת "'קדש' מלה בגרמיה", שקדושה ומובדלת כמו הכתר, ולא נעוצה בבינה או בשום ספירה אחרת בהמשך. יש בחינה בחכמה שלא מתחברת עם הבינה. תמיד חו"ב נקראות תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, אבל נקודת ה"קדש" היא נבדלת, "מלה בגרמיה", עומדת בפני עצמה בלי קשר לבינה. בפלח הרמון שאנחנו מכירים, פלח הרמון של רבי הלל, יש כמה וכמה מאמרים שהוא מדבר על נקודת הקדש הזו, ואיך הקדש הוא ראשית הקו האמצעי. יש את החכמה כראשית קו הימין והיא מתחברת בתמידות עם הבינה שהיא ראשית קו השמאל – בשרש יש זיווג תמידי בין הימין והשמאל, תרדלמ"ל – אבל נקודת הקדש של החכמה, שלא מתחברת לבינה, היא לא בקו ימין אלא ראשית הקו האמצעי, אחרי הכתר, שהוא נושא ההפכים בקוים, עיקר המשכת העצמות בו נאמר "עד מהרה ירוץ דברו". ברוך ה' היום תהיה לנו ברכת כהנים בהידור רב – בלאו הכי יש הרבה כהנים, וכעת יש עוד יותר – ודווקא הכהנים שמברכים הם "עד מהרה ירוץ דברו", כתוב שזה בא מהקדש, מהקו האמצעי. כהנים גם קשורים לחכמה, אבל הבחינה האמתית ממנה הכהן מברך היא הקדש שבחכמה, ראשית קו האמצעי, ששם השפע יורד מהר מאד, "עד מהרה ירוץ דברו" עד למלכות ואז עד לעולם שלנו, זה הקדש. יחסית בתוך פרצוף אבא, שזה ספירת החכמה המפותחת, הקדש הזה הוא חכמה שבחכמה, למעלה ממה שכתוב כאן על ה"חד טמירא", הדעת שבחכמה, הוא עצם נקודת החכמה. כמו שכתוב בתניא, דעת זה הקשר בין המוחין והמדות – לשון התקשרות והתחברות, אסור להסיח את הדעת – אז גם בתוך פרצוף אבא הדעת היא הקשר של המוחין שבחכמה לתוך המדות והיסוד של החכמה. עיקר מה שהחכמה היא "נקודה דנעיץ" מתבטא ביסוד אבא, שהוא השביל התחתון של ה-י של שם הוי', שהוא המתחבר עם אמא ונעשים תרדלמ"ל. שרש הכח הזה בחכמה להיות "נקודה דנעיץ" באמת מתחיל מהדעת של החכמה, אז ככה צריך להסביר את הסוד הזה שמסביר בפלח הרמון, שהתכונה של אבא להיות נקודה דנעיץ באה ממה שהכתר חוקק, "גליף גליפו" ב"חד טמירא" והוא "נקיד בנקודה דנעיץ", ועל שם כך החכמה בכלל – לא הקדש של החכמה, אלא החכמה בכלל ובפרט היסוד שבחכמה – נעשה "נקודה דנעיץ" בשאר הספירות. כעת הוא ממשיך:], ומן החכ' מצטייר בבינה [מהחכמה מגיע לבינה, כאשר השביל-המעבר מחכמה לבינה היא יסוד אבא, השבילא שהוא הקוץ התחתון של ה-י שבשם הוי'.] שבא יותר בבחי' התגלות [החכמה נקראת ראשית הגילוי, אבל היא עדיין בתכלית הפשיטות – נקודה אחת פשוטה – כפי שיסביר בהמשך. פתאום מבריק ברק, אבל כנקודה, ואז הוא מתחיל להצטייר בבינה, ברחם האם, שבא יותר בבחינת התגלות. עד כאן ציטוט אחד מהזהר עם פירוש של בעל הפרדס. כעת  מביא עוד ציטוט:], ובהקדמת הזהר ד"ב א' ע"פ [בתהלים ח'.] הוי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אי' מלה סתימאה הוה קמי' קוב"ה וגלי במתיבתא עילאה [היה דבר סתום לפני הקב"ה והתגלה במתיבתא עילאה.] ודא הוא בשעתא דסדכ"ס ([הוא מצטט את מקדש מלך, פירוש הזהר. פלח הרמון הוא פירוש של הפרדס, ומפרש כדרכו – בלי מדרגות האריז"ל. המקדש מלך מפרש לפי האריז"ל, ולכן מגיע כאן למדרגות מאד גבוהות שבדרך כלל לא מוזכרות בפרדס. איך מפרש סתימו דכל סתימין? יש הרבה מדרגות "סתימין" ויש אחד שמעליהן.] דע כי או"א סתומים גו זו"ן [הם נקראים "סתימין" כי סתומין במדותו במלכות.], אריך [עוד יותר סתום,] גו או"א, עתיק [עוד יותר סתום,] גו אריך, אדם קדמון גו עתיק וא"ס ב"ה [שבעצם קשור לסוד הקו שלמדנו כאן במאמר קודם.] נגנז תוך א"ק והוא הנק' סדכ"ס, מק"מ [כמה מדרגות יש לו כאן במקדש מלך? הכי סתום, "סתימו דכל סתימין", נקרא כאן אין סוף. אין סוף נפרש כאן על הקו, הנשמה שסתומה בתוך א"ק. א"ק כמעט לא מופיע ברמ"ק, בספר הפרדס, ובקושי יש עתיק ואריך כשני פרצופים של הכתר. כאן יש אין סוף בתוך א"ק בתוך עתיק בתוך אריך בתוך אבא ואמא – שניהם יחד – שהם כבר בתוך זו"נ. אז יש אחד סתום בתוך ארבע מדרגות של "סתימין" – יחד ידוע אצלנו של אחד לארבע. ה"סתימו" הוא אחד בתוך ארבע מדרגות של "סתימין", א"ק-עתיק-אריך-או"א. אם יש ארבעה ואחד למעלה מהכל, אז אף על פי שלפי ערכין זה לא י-ה-ו-ה, צריך לומר שבפנימיות זה כן י-ה-ו-ה, כל פעם שיש מבנה כזה. כלומר, הכל יחסית – כלל גדול בקבלה – ולפי זה הסדכ"ס הוא הקוש"י, המדרגה החמישית-משיחית שלמעלה מהכל, שסתומה לגבי כל הסתומים, וארבע המדרגות של "סתימין" הם י-ה-ו-ה. יוצא משהו מענין, שא"ק יהיה ה-י – זה אפשר להבין קצת – ועתיק ואריך הם ה עילאה ו-ו שבשם, ובסוף או"א יהיו עשיה. איך מתאים לאדה"ז שהשכל יהיה עשיה? "כלם בחכמה עשית", כפי שמפרש כמה פעמים בתניא שלגבי הקב"ה החכמה נחשבת לעשיה ממש. ככה יוצא לפי ההתבוננות הזו. אבל עתיק יהיה אמא – מתי עתיק הוא אמא? כתוב שהתגלות עתיקא באמא. ההתגלות של עתיק היא תענוג, ועיקר התגלות התענוג באמא, ה עילאה שבשם. אריך יהיה ו, שעל זה כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", כאשר שם "עתיקא" הוא אריך, הרצון מתגלה בלב. ככה צריך להתבונן בפירוש המק"מ לפי האריז"ל. (חיצוניות עתיק מתגלה בבינה? כי הרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק".) ההתגלות המלאה של התענוג של עתיק היא דווקא בבינה. העונג רק עובר בחכמה, בנקודה גלמית-היולית. אבל הרגשת העונג – להרגיש "טוב", כפי שדובר בי"ט כסלו, זה עתיק, פנימיות ה-ט שביסוד אמא. יש ענג, אבל שיהיה טוב, שיהיה לך טוב, זה דווקא במא – התגלות עתיקא באמא. אריך, רצון, הרבה פעמים קשור דווקא לז"א – זעיר אנפין ואריך אנפין הולכים יחד. זו רק התבוננות, מאמר מוסגר, על איך המקדש מלך מפרש "סתימו דכל סתימין". זה כלל גדול, כי הביטוי חוזר הרבה בזהר, וכנראה שזהו פירוש קבוע של המק"מ לסדכ"ס. שוב, מה הסוד שהיה לפני הקב"ה והתגלה במתיבתא עילאה? בשעה שסדכ"ס – לפי פירוש המק"מ – ]) בעא לאתגליא (פי' רצה לגלות מלכותו [גם חידוש. אפשר לומר שהתגלות היא ביחס לכל מדה שלו – אם אדם הוא נדבן, אולי הוא רוצה לגלות את נדיבות הלב שלו, כמה שהוא אדם טוב ונותן הרבה  צדקה. כאן אומר שעיקר ההתגלות של מישהו – ההתגלות של ה' – היא לגלות את המלכות שלו. כאשר סדכ"ס – קוש"י במדרגות כאן – רוצה להתגלות, לגלות את המלכות שלו, אז]) עבד ברישא נקודה חדא (אבא [הוא מביא את כל זה כדי לחזק ולתת אסמכתא למה שהביא בפרק הקודם – המשך ישיר – שכל הספירות הן כדי לעורר רצון למלכות, הכל כדי להגיע למלכות, ורק המלכות יכולה להוות את העולמות התחתונים, תכלית הכוונה של הקב"ה. מה הוא עשה כדי להגיע למלכות? "נקודה חדא", החכמה, ולפי הציטוט הקודם היא "נקודה דנעיץ", שלא כמו הכתר שהוא "נקודה דלא נעיץ".]) ודא סליק למהוי מחשבה [הנקודה נעשית מחשבה. קודם היה רצון. הרבה פעמים מחשבה ורצון מתחלפות, כמו "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" שיש גם נוסח "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא", וכמו שלפני הצמצום כתוב שהמניע לבריאה הוא 'מחשבת אנא אמלוך' שהיא 'רצון אנא אמלוך'. הביטוי לחילוף הזה הוא שהרצון של הכתר נעשית מחשבה ב"נקודה חדא" של החכמה. אבל המחשבה היא לא התכלית, כתוב "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – המחשבה צריכה לבוא לבינה, ובבינה] צייר בה כל ציורי' (ע"י ציור אימא וזו"נ [כפי שלמדנו גם בפרק הקודם, שהסברנו שניקוד הבינה הוא צירה, ציור, ואילו ניקוד החכמה בקבלה הוא פתח. פתח פותח משהו, הוא ראשית הגילוי, כדי שהדבר הזה יתפתח עוד ועוד. כלומר, הוא לא ה"קדש מלה בגרמיה". זה שניקוד החכמה הוא פתח שייך דווקא ל"נקודה דנעיץ" של החכמה כי הוא פותח תהליך – לכן החכמה נקראת "ראשית", כי היא ראשית של תהליך שיבוא, נקודה דנעיץ. הבינה היא צירה, כח הציור, ומחדש כאן שכל מה שמתחתיה כלול באותו 'צירה'. אחרי הציור]) חקק בה כל גליפין כו' דחקיקה הוא יותר מציור [קודם יש ציור ואז חקיקה.] וכמ"ש הפרד"ס בענין רשימה חקיקה כו' [ארבע מדרגות. קודם הוא צייר ואחר כך חקק, ובחקיקה יש עוד יותר ממשות, לממש את המחשבה.] הובא בלקו"ת בהוספות ד"ה להבין מ"ש באוצ"ח, וכ"ש הוא בבחי' המשכת האור דכתר ממדרי' למדרי' עד בחי' מל' [שוב, כל זה להסביר שמהכתר ומטה הכל נועד להמשיך את הרצון למלוכה להתהוות.], אבל ההתהוות [היא לא מכתר ולא משום ספירה אלא] הוא מבחי' מל', וזהו דאחר אומרו בראשית ברא אלקי' את השמים כו' דמרומז בזה כל הע"ס דאצי' וכמ"ש בתוספתא דזהר בראשית דל"א ע"ב ["בראשית" – "בחכמה" ו"בקדמין", כתר וחכמה; "אלהים" – אור אמא, אלקים חיים; "ברא" היינו השביל הנעלם המחבר את אבא ואמא – "בראשית ברא" הם "מלה ופלג מלה", "ברא" חצי מ"בראשית" והיא השביל שמחבר את "בראשית" ואת "אלהים", את חכמה ובינה. לא סתם כתובה "אלהים" כמלה שלישית. בתרגום השבעים שינו כי גוים לא יכולים להבין זאת, יכולים להבין שמישהו ברא את אלקים. לפי הסוד באמת ככה, "בראשית ברא אלהים" היינו מכתר לחכמה ודרך השביל התחתון – שנקרא "ברא", התפתחות הנקודה של החכמה – מגיעים לבינה; אחר כך "את השמים" היינו ז"א, המדות, הו"ק, ו"את הארץ" המלכות. אם כן, בפסוק הראשון יש השתלשלות כל עשר הספירות. כך כתוב בתוספתא של הזהר. אחרי שיש לנו את כל עשר הספירות], נא' אח"כ והארץ היתה תהו, שלא הי' עדיין התהוות העולמות [הוא אומר שתהו אינו פוסטקייט, ריקנות, של בלאגן, כמו שאומרים שבית המדרש הוא תהו ובהו. אומר כאן ש"תהו ובהו" הוא עדיין לא מציאות, הוא טרום-מציאות. בפסוק השני, שכתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" וגם "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" עדיין אין התהוות. יש את כל הספירות, אבל התהוות המציאות לא קרתה עדיין. זה מתאים לפירוש רש"י וגם לפירוש האבן עזרא – שמפרשים אותו דבר – ש"בראשית ברא" היינו 'בראשית ברוא'. הרמב"ן מפרש כפי שאנחנו מבינים, ש"ברא" היינו שברא בפועל, אבל רש"י והאבן עזרא, הפשטנים, מבינים שזו תחלת תהליך שלא נגמר, לא הסתיים, עד הפסוק השלישי. שניהם מפרשים ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היינו תחלת תהליך הבריאה, ואז עדיין "והארץ היתה תהו ובהו", לא היתה מציאות ממשית, ואז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", וזו ראשית ההתהוות בפועל. זה מתאים כאן גם לזהר.] עד ויאמר אלקי' יהי אור [חז"ל מפרשים ש"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" היינו אברהם אבינו, היהודי הראשון. אפשר להבין שכל מה שהיה עד אברהם אבינו היה תהו, לא היה מציאות עדיין. מתי העולם מתחיל להתהוות? כשיש יהודי – יהודי שהולך ומפרסם אלקות בעולם. אז מתחילה להיות מציאות אמתית. כל זמן שהוא לא נמצא בשטח, לא רק שזה "תהו ובהו" של בלאגן, אלא שאין מציאות עדיין. (איך יתכן ש"ורוח אלהים מרחפת על פני המים"?) זה טרום, כמו בשורה ש"הנה הנה משיח בא" אף שעדיין לא רואים אותו – אבל "רוח אלהים מרחפת על פני המים" – זו בשורת הגאולה, אבל הגאולה ממש, ההתהוות בפועל, היא "ויהי אור", אברהם אבינו. (הרס"ג מתרגם את "רוח אלהים" כרוח פיזית, 'ורוחות אלקים מנשבות', כי אין העברת מסרים בלי רוח.) "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ודאי שרוח היא רוח.] דמבחי' דבור העליון דבחי' מל' [המלכות היא עולם הדבור.] נתהווה האור [האור בא מה"ויאמר". בתוך המלה "ויאמר", שהיא ראשית הדבור של ה', ראשית התגלות הדבור של ה', יש גם אותיות אור, יש אפילו אותיות מאור, מקור האור, וכל המלה היא אותיות אורים, כמו שאומרים בהלל הגדול "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו". בדרך כלל ריבוי של אור הוא אורות, אבל יש פעם אחת "אורים". (יש אורות במובן של ריבוי אור בתנ"ך?) לא, יש "טל אורות טלך", ש"טל אורות" היינו ירקות על פי פשט. או ש"אורות" היינו גשם – יכול להיות גשם או ירקות. בלשון חז"ל אנחנו אומרים "אורות", אבל בפשט לשון התנ"ך אין הכוונה לאור – רק דורשים ככה. גם בפשט של "לעושה אורים גדולים" אין הכוונה אור אלא מאור, כאילו חסרה כאן מ. האור נמצא בתוך האמירה. גם לפי הסוד, שרש אמר הוא אור-מים-רקיע – "יום ליום יביע אמר". הכל מתחיל אור, שנמצא מאד חזק בתוך האור. הדבר הראשון שה' אומר, ראשית התגלות המלכות שלו, היא דווקא אור.], וכן כל הנבראים, והנה בחי' מל' כלולה ג"כ מע"ס [כמו שלאבא יש דעת דאבא ויסוד אבא, כך המלכות היא פרצוף שלם מעשר ספירות. מה הכתר שלה?] בחי' כתר מל' הוא בחי' הרצון למלוכה [הרצון של המלך למלוך הוא כתר המלכות שלו.], וכמו עד"מ המלך שמכתירים אותו בכתר מל' הוא שמעוררים בו הרצון למלוכה [קודם הרצון לא היה גלוי אצלו, וכשמכתירים אותו מעוררים בו רצון למלוכה.], ועם היות שיש בו ענין ההתנשאות מצ"ע [אם הוא באמת מלך, מאז ומתמיד הוא מלך, מרגע שנולד ולפני כן – הנשמה שלו ירדה לגוף כנשמה מיוחדת של מלך, ויש לו הנתשאות מצד עצמו. ועם זאת] ה"ז בהעלם בעצמו [ההתנשאות מצד עצמו היא בתכלית ההעלם, בהעלם שאינו במציאות כמו שהסברנו בפרקים הקודמים. וכשהעם בא ומכתיר אותו, מקבל את מלכותו ברצון, מה זה פועל?] וההכתרה היא בהתגלות ההתנשאות שבא בבחי' רצון למלוך [ההתנשאות העצמית שלו, שהיתה בתכלית ההעלם, מתגלה ובאה בבחינת רצון גלוי למלוכה, "אנא אמלוך", במודע שלו.], ואין זה עדיין בבחי' התנשאות על עם ממש [לא שמנהיג בפועל, אלא המחשבה-הרצון של "אנא אמלוך" כנ"ל.], ובאמת הוא ההתגלות בהתנשאות עצמי שהי' תחלה בהעלם בעצמו [זה עוד שלב – מה שהיה בתכלית ההעלם, ההתנשאות העצמית שלו, גם צריך להתגלות. אם כן, יש התגלות ההתנשאות העצמית, שהיתה בהעלם, ואז עוד שלב של רצון גלוי למלוך, ואז עוד שלב של מלוכה בפועל – שמתחיל להתנהיג את המדינה בפועל בהתנשאות על עם, כמו שכל מלך צריך להנהיג את העם שלו בהתנשאות בפועל. אז כמה מדרגות יש כאן? ארבע מדרגות, שגם צריך לעשות מהן י-ה-ו-ה. יש מה שהמלך הוא בהתנשאות עצמית מאז ומעולם, אך זה נעלם לגמרי. אחר כך זה מתגלה ככח נבדל מהעצם, כפי שהסביר בפרקים הקודמים. אם היה העלם שישנו במציאות – הגילוי הוא בקירוב, לא כח נבדל. אם ההעלם אינו במציאות – הגילוי הוא ככח נבדל. גילוי ההתנשאות העצמית אינו רצון למלוך – זו התגלות של עצמו, ולא שרוצה משהו אחר. כל דבר עצמי הוא הוא – לא שאיפה למשהו, לא שואף ולא רוצה כלום. ההתנשאות העצמית מתגלה. אחר כך יש שלב שכן – העם באים, רוצים שאמלוך עליהם, אז בסדר. אני לא סתם מקבל את התפקיד בעל כרחי, בכפיה. כנראה אי אפשר לעשות כפיה דתית, ולא שום צורה של כפיה, על מלך שיהיה מלך. הוא חייב איזה כיף בענין הזה, אחרת לא ילך בכלל, וזה תלוי בהכתרה – תלוי בעם, שיתנו למלך איזה כיף להיות מלך. בשביל מה הוא צריך את זה בכלל? זה עוד שלב. אחרי ההתנשאות העצמית, שעדיין אינה רצון להיות מלך, יש רצון למלוכה. אבל הרצון למלוכה אינו המצב שלו כאשר ממש נכנס לתפקיד, הוא עדיין לא יושב על הכסא. הישיבה על הכסא היא הנהגת המדינה בפועל, וזה כבר שלב אחרון, שלב רביעי. אז יש פה ארבעה שלבים, גם התבוננות מאד חשובה לגבי מלכות: ההתנשאות העצמית טרם נתגלתה, בתכלית ההעלם שאינו במציאות; התגלות ההתנשאות העצמית; הרצון למלוכה; ההנהגה בפועל. רוצים לעשות מזה י-ה-ו-ה. שתי המדרגות הראשונות הן לגמרי "אור המאיר לעצמו" – המדרגה הראשונה כל כך "לעצמו" עד שאפילו לא מודע לה, אבל גם המדרגה השניה היא לעצמו, בלי שום חץ כלפי חוץ. המדרגה השלישית הופכת את הכיוון, שכבר מתייחס לזולת, היא ה-ו, אבל עדיין לא בפועל. המלוכה והשליטה בפועל היא ה תתאה. הכל לפי ערכין, יחסית, והתגלות ההתנשאות לעצמו היא ה עילאה, ועצם ההתנשאות העצמית היא י. בדרך כלל י הוא ראשית הגילוי, אבל כאן אין גילוי – נעלם לגמרי.] וע"י ההכתרה ה"ז יוצא ובא בהתגלות, ויש בזה ג"כ הרצון למלוך, ובפרטי' הוא ב' ענינים [ההתגלות של ההתנשאות והרצון למלוך הם שני דברים, לא אותו דבר.] שנעשה ע"י ההכתרה הא' התגלות בחי' התנשאות עצמי שנעשה מוגבה ומרומם בעצמו בהתגלות [גם התגלות ההתנשאות נעשית על ידי ההכתרה. זה חידוש – מה פתאום שמתוך ההעלם העצמי תתגלה לעצמו ההתנשאות? הוא אומר שגם זו פעולת ההכתרה. ההכתרה פועלת שקודם כל שמרגיש את עצמו מלך – לא מלך על מישהו אלא מלך על עצם – ואחר כך, היות שהוא מלך, כנראה צריך להיות מלך בפועל, יש לו איזה כיף בזה, שירצה למלוך על אלה שהכתירו אותו. הפעולה של הזולת קודם פועלת משהו לגמרי בתוך עצמו, בלי להתייחס אליהם. הם באים, כמו שמדליקים איזה אור – כשבאים ומשתחוים למלך הם לוחצים על איזה שמדליק אצל המלך את ההתנשאות העצמית שלו. אין בכך עדיין שום יחס אליהם, הם רק עשו זאת, כמו קטליזטור, זרז. אחר כך מזה בא שהנה האנשים הטובים האלה, שבאו והכתירו אותי, כדאי וכיף לי להיות מלך עליהם – זה רצון למלוכה. אחר כך צריכים להכנס לתפקיד, שזה הכי קשה – זו המלכות בפועל.], והב' הרצון למלוך בהתנשאות על עם [שעדיין אינו המלוכה בפועל:], וגם הרצון הזה אינו עדיין התנשאות על עם להנהיגם ולהדריכם שזה בא דוקא אח"כ שהוא מושל ושולט, רק שהוא רצון גלוי להיות מתנשא על עם [החידוש כאן שלא רק מנושא בעצמו, אלא רוצה בגלוי להתנשא על עם.], והדוגמא מזה יובן במלכותא דרקיע בחי' מל' דאצי' דכתר מל' הוא בחי' רצון גלוי למלוכה [וכנראה שפנימיות הכתר, או אפילו הרדל"א של הכתר, היא התגלות ההתנשאות. הרדל"א של הכתר הוא ההעלם העצמי, העלם שאינו במציאות, וכשהוא מתגלה לעצמו הוא כמו מדרגת הדעת של פנימיות הכתר. הרצון להיות מלך בפועל היא חיצוניות הכתר של המלכות, הכל בכתר המלכות. הסברנו לפי י-ה-ו-ה, כי את כל המדרגות אפשר להסביר בערכים אלה, אבל במונחי הקבלה ההתנשאות העצמית טרם התגלתה, גילוי ההתנשאות העצמית וגם הרצון למלוך – הכל בכתר של המלכות. אפשר להסביר עוד קצת יותר לעומק: ברדל"א יש מושג "חביון עז העצמות" שמתלבש ברדל"א. אפשר לומר שמה שהמלך הוא מלך בעצם הוא מצד חביון עז העצמות. ההתגלות של ההתנשאות היא תחושה לעצמו, ה-בן דרדל"א (גם ברדל"א יש מה ו-בן), ההתגלות לעצמו של ההתנשאות העצמית. איך אני יודע שלפעמים גם הרדל"א יכול להתגלות? מה המקור בתורה לביטוי 'ראש גלוי'? התרגום של "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי". הם ודאי הרגישו במדה מסוימת שיוצאים ביד רמה. התחושה של "יד רמה", תחושה של רוממות עצמית שנקראת "בריש גלי", מקור הבחינה הזו של רדל"א, היא כבר התגלות לעצמו של רוממות עצמית. לכן אפשר לומר ששניהם הם כמו פנימיות וחיצוניות, או חביון עז העצמות או מה ו-בן של רדל"א. אחר כך אריך, סתם כתר מלכות, הוא הרצון למלוכה בפועל. ז"ת דעתיק של כתר המלכות עם ז' תקוני גלגלתא של כתר המלכות וכללות אריך – זה רצון למלוך. אחר כך המלכות דמלכות היא כבר מלכות בפועל. בתוך פרצוף המלכות גופא הכל יורד מכתר עד המלכות.], ואין זה עדיין בבחי' התנשאות על עולמות נבראים ונפרדים [הוא רק רוצה להיות מלך, אבל זו לא ההתנשאות בפועל – לא יושב על כסא ומנהיג את המדינה.], והיינו דמבחי' זו אינו נמשך עדיין להיות התהוות העולמות בפו"מ שזהו מבחי' מל' שבמל' [ההתהוות היא מהמלכות של המלכות, ולא מהכתר של המלכות.] שזהו בחי' ההתנשאות על עולמות בבחי' מקיף [מדרגה שלישית של "נבדל" שהסברנו בפרקים הקודמים.] להיות התהוות העולמות [כאן אומר גם חידוש חשוב. אצל ה', להוות את המציאות ולמלוך עליה בפועל זה היינו הך. אנחנו מייחלים ליום של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". כעת ה' לא מפורסם ומקובל. רש"י מסביר על "שמע ישראל" ש"הוי' אלהינו" היום ולעתיד לבוא "הוי' אחד," ורק אז, כאשר יקראו כל העמים בשם ה' לעבדו שכם אחד, יהיה ה' אחד, לעתיד לבוא, בימות המשיח. אבל כאן הוא אומר שמרגע שה' בורא את המציאות – וה' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – עצם פעולת ההתהוות היא כבר מלוכה בפועל. רק מה? דא עקא שלא מרגישים זאת. "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", כאשר "אז אהפוך אל עמים", זה כאשר כבר מורגש לנו. נאמר בצורה ששייכת לנו: ברגע שרוצים לעשות שינוי במציאות, כפי שרוצים לעשות כאן – גם לפני שמישהו קבל את המלכות של התורה, ברגע שמתחילים לעצב ולעשות מציאות חדשה אתה כבר מלך. אתה כבר מלך בפועל – לא רק התנשאות ולא רק רצון למלוך. המלכות בפועל מתחילה מעיצוב המציאות – שאתה יורד למציאות ובורא אותה. זה מה שכותב כאן, שבריאת המציאות ומלכות הן אותו דבר. אז בוא נעשה את זה...], אבל בחי' הרצון למלוכה הוא רק הרצון להיות מתנשא כבי', וזהו"ע הכתר [של המלכות, ולא המלכות של המלכות.] שממשיכים בר"ה שהוא הרצון למלוכה כנודע [המלכות בפועל באה בהמשך השנה.] זהו בחי' המלך הקדוש [שאומרים בראש השנה, בעשרת ימי תשובה.], וגם שזהו התגלות בחי' התנשאות עצמי [המדרגה השניה, אחרי העלם ההתנשאות העצמית, עוד לפני הרצון למלוכה.], וזהו הבקשה מלוך על העולם כולו שעי"ז הוא המשכת החיים [עוד חידוש – ברגע שה' רוצה להיות מלך, אף שהוא לא מלך בפועל, משמע שכבר יש המשכת החיים על כל השנה.] על כל השנה שהו"ע גילוי אור פני מלך חיים [דברנו על הפסוק הזה גם בי"ט כסלו. כנראה שברגע שהמלך רק רוצה למלוך יש אור בפנים שלו, שהוא מקור של חיים – כבר אפשר לומר "מלך ביפיו תחזינה עיניך", עוד לפני שהוא מצליח לעבור שלב להיות מלך בפועל. ברגע שיש רצון למלוך כבר פניו מאירות ב"אור פני מלך חיים". זה מה שפועלים בראש השנה וזה מקור של חיים. יש התהוות ויש חיות. ההתהוות באה מהמלכות של המלכות, כמו שאמרנו קודם, להתחיל לעצב את המציאות מחדש, לבנות כלים חדשים. מהי מציאות? כלים. צריכים לבנות מערכת של כלים חדשים – זו מלכות בפועל. אבל ברגע שיש לו רצון למלוך יש לו כבר אור פנים שהוא מקור של חיים.].

קיצור [של שני הפרקים יחד, ואז סיימנו – לכבוד ראש חדש טבת, נר שביעי של חנוכה – את המאמר השני כאן. להזכיר מה שהקדושת לוי אומר, שחנוכה הוא גילוי אור תקיעת השופר של ראש השנה, אז מתאים לסיים בחנוכה מאמר של ראש השנה.]. יקשה דכתי' בראשית בחוכמתא, ותרגם בקדמין, א"כ ההתהוות [לכאורה] מצד הכתר וחכ' [בקדמין-בחוכמתא, ולמה אמרנו שהיא מצד המלכות?], ויבא שתכלית כוונת ההתהוות הוא בי"ע [צריך להגיע מטה-מטה. כמה שעולם האצילות רם נשא, הוא לא התכלית – לא בשבילו ה' ברא את העולם – התכלית היא העולמות התחתונים.] שבהם דוקא נשלם הכוונה העליונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, והממוצע הוא אצי' דתחלת הגילוי הוא בכתר [בתוך האצילות גופא, גילוי רצון ה' מתחיל בכתר.] והוא נק' ראשון אבל הוא נבדל עדיין ["נקודה דלא נעיץ" לפי הפרק שלמדנו היום.], וראשית הגילוי הוא בחכ' שמקבל מראשון [ונקראת "ראשית", לשון נקבה. ראשית מתחילה תהליך. ראשון הוא דבר שעומד בפני עצמו, אבל ראשית היא של משהו, כמו שרש"י אומר שראשית היא צורה של סמיכות – "מגיד מראשית אחרית". ה"ראשית" היא קודם כל לגבי "אחרית" – עומק אחרית הוא אמא, תרדלמ"ל – והיא נקודה דנעיץ.] אבל הוא בחי' פשיטות עדיין [גולם היולי.], ומצטייר בבחי' בינה [מנקודת פתח לנקודת צירי.], יבאר לשוני הזהר [מביא שני לשונות.] גלופי אגליף ההוא סתימאה קדישא [שלפי פלח הרמון על הפרדס הוא כתר. והמאמר השני, שפרש לפי המקדש מלך:], בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגליא [רוצה להיות מלך – רצון להתגלות הוא רצון למלוך.], דבכללותן הוא סדר ואופן המשכת הרצון בההתהוות מהכתר לחו"ב ומדות עד ספי' המלכ' [שהיא התכלית – הכל כדי להגיע אליה.], אבל ההתהוות בפועל הוא ע"י ספי' המל' דוקא [ולא על ידי שום ספירה קודם.], ויבאר דספי' המל' ג"כ כלולה מע"ס והרצון למלוכה הוא בחי' כתר מל' וממשיכים ע"י ההכתרה [כשהעם בא ומכתיר את המלך, מה קורה?] א) התגלות התנשאות עצמי [ה עילאה בי-ה-ו-ה שעשינו. הוא לא הסביר מה זה בכתר המלכות, ואנחנו רק אמרנו שזו כנראה התגלות ה"יד רמה", ה"ריש גלי", של כתר המלכות.], ב) הרצון למלוך [שהוא קרא לו סתם "כתר מלכות".], וזהו בקשתינו בר"ה למלוך על העולם כולו להיות גילוי אור פני מלך חיים בחיים טובים על כל השנה [שה' יזכה אותנו לחיים טובים על כל השנה, שיבוא משיח. (בקשר לקולות נרות חנוכה, קולות שופר, כתוב בחסידות שהקולות נמשכים בסכך – סכך בגימטריא מאה – יש רמז בנרות חנוכה בקשר למאה קולות?) כמה נרות מדליקים? מ-1 עד 8 – 36 נרות. 36 הוא גם משולש 8 וגם 6 ברבוע. זה חידוש – המספר הבא שגם משולש וגם רבוע 1225. כשמגיעים לנר שמיני, הערב – כשיש שלמות של כל שמונת הנרות יחד – מתגלה גם התכללות של 8 ברבוע, שכל נר כולל את כל הנרות. כמה זה 8 ברבוע? 64. 36 ועוד 64 הם כל ה-100 קולות. אם תכוון את הכוונה הזו הערב תגלה את כל מאה הקולות של הסכך. ב"זאת חנוכה", דווקא בשלמות, יש התגלות של ההתכללות, שכל אחד כולל את כולם.].

אחרי התפלה – לחיים עם משפחת שפירא (לכבוד השידוך של יוסף חיים פרל ותחיה שפירא):

[הרב איציק: כתוב שאסתר הגיע לאחשורוש בחדש העשירי, שהגוף נהנה מן הגוף, אז חשבתי ששידוך בטבת זה תיקון של זה.]

חדש טבת זה מלשון טוב. שהכל יעלה טוב, שיהיה שידוך טוב ובית טוב, שהכל יהיה טוב בגשמיות וברוחניות. טבת הוא החדש העשירית. העשירי הוא גם קדש, "העשירי יהיה קדש להוי'". קודם דברנו על "קדש מלה בגרמיה", שרש הקו האמצעי שנאמר עליו "עד מהרה ירוץ דברו" – המשכת ברכת כהנים. כעת אתה נושא בת כהן בע"ה, וצריך להיות תלמיד חכם לשם כך. אני מברך אותך שתהיה תלמיד חכם אמתי ותצטרף למשפחת הכהנים, להמשיך את השפע "עד מהרה".

[הרב ברך בפה"ג.] לחיים לחיים. הרבי עושה ענין גדול מהסיפור של אחשורוש. הזכרת את מאמר חז"ל ש"הגוף נהנה מן הגוף". הגוף הוא היש הנברא והגוף העליון הוא היש האמתי – זה חדש לחבר את הגשמיות לעצמות ה', שהעצמות ממש, היש, הגוף העליון, יהנה מהגוף התחתון, מהגשמיות. כל מה שבונים בית נאמן בישראל – שיהיה נחת רוח לקב"ה, לעצמותו יתברך, שתהיה אחדות עם עצמותו יתברך.

יש כבר תאריך? [היתה התלבטות על האולם. בכפר אין אפשרות לעבודה עברית. יש ערבים בשטיפת הכלים.] אפשר להביא חבר'ה שישטפו את הכלים... אני חושב שבטוח יסכימו. איפה שיהיה – שיהיה טוב. נריה הראשון שגלה לאוזני שיש שם ערבים ששוטפים כלים – הוא עשה את הברית עם חד-פעמי, אז כך גם אנחנו עשינו בברית של הנכד. ברית זה אפשר, אבל בחתונה קצת אחרת. [באמת נריה אמר שלכן עושה את החתונה בירושלים.] צריך לבדוק אם מוכנים כאן, אם תהיינה כמה חתונות אולי כדאי להם – שנרבה להם קליינטים.

ולגבי מגורים? [עוד לא, הלך מהר.] אפשר לחדש משהו, שאני מציע לכל אברך חדש שילמד כאן בכולל, אם הוא רוצה.

נגנו ניגון.

[הרב איציק: לפני שנתיים וחצי כשהיינו אצל הרב עם כל המשפחה הרב אמר שאחרי שנהיה בירושלים נגיע לספר מה קורה. לקח שנתיים וחצי, אבל הגענו.] קורים דברים טובים. [ב"ה.] השליחות להדו היתה כדאי – השידוך הוא פרי מן השמים לשתי החברות. שליחות שם מתאימה לחנוכה – 'איהי בהודו'... [האר"י כותב שבחנוכה גם הוא בהוד.] כנראה שצריכים להיות שם בחנוכה.

עוד ניגון.

[הבנות הולכות כל יום חמישי לחלק נרות בתחנה מרכזית. תספרי איך הולך: הולכות כל פעם כ-12 בנות, בשתי קבוצות, ומחלקות כ-80 זוגות נרות שבת.] שיהיה הרבה אור. ברוך ה', צריך להרבות אור. הבעל שם טוב אהב אור, לכן הוא אהב את חנוכה יותר מכל החגים. כל בת שמחלקת נרות זה חנוכה כל השנה. במוסף של ר"ח שאמרנו היום יש 12 דברים שמבקשים – "לטובה ולברכה וכו'", ששה זוגות – וכתוב בספרים שהם כנגד החדשים. "לחיים טובים ולשלום" הם כנגד כסלו וטבת – חדש טבת הוא שלום. שלום מתחיל מהבית ומשם מתפשט לכל העולם. יש בטבת משהו מיוחד של שלום בית. כמובן שזה קשור לכהנים, שמברכים "וישם לך שלום". כמדומני שאפילו כתוב לכוון ב"וישם לך שלום" על שלום בית – מברכים כל יהודי "וישם לך שלום", קודם כל שלום בית, וכשיהיה שלום בית השלום יתפשט לכל העולמות. זו הברכה של חדש טבת. יוצאים מ"חיים טובים" ומגיעים ל"שלום". את שני החדשים האלה מחבר חנוכה, וכנראה שהוא הזמן הכי טוב לומר לחיים, שלפי מנהג העולם אומרים "לחיים טובים ולשלום". "לחיים ולברכה" חוזר לחדש אייר, אבל "לחיים טובים ולשלום" הוא לפי סדר החדשים בחנוכה. שיהיה "לחיים טובים ולשלום".

בספר סוד הוי' ליראיו על המלה שלום הוא בתוך השער שנקרא "אהרן הכהן". שם כתוב ש-שלום שוה ח פעמים בטול – 47 הוא המספר הראשוני של המלה שלום, בטול וגם כי טוב. בשביל שלום צריכים הרבה בטול. ח פעמים בטול – שמונת ימי החנוכה. מכל הבטול מגיעים לגוף שנהנה מן הגוף, היש הנברא שמתחבר ליש האמתי. שיהיה שלום עם כל הפירושים של שלום. לחיים לחיים.

רק חסרים הילדים הנשואים [כדי שיהיה שלום...]. אנחנו מברכים גם את הנשואים, את כל הילדים. בירושלים כולם קבלו דמי חנוכה? [רק ילדי בית הספר.] כאן עוד לא קבלו – בקשתי שיפרטו מאתים ₪ לשקלים, אבל אף אחד פה בכפר לא מוכן לפרוט...

שוב, שיהיה בנין עדי עד, בית מלא אורה ושמחה ששון ויקר, בית נאמן. אני חושב כעת ש"בית נאמן בישראל" מתחיל מהתקשרות לנאמן.