משגיח מן החלונות

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

בסוף סדר ליל פסח נוהגים לומר את הפיוט "חד גדיא", אשר בסופו מופיע החרוז "ואתא השוחט ושחט לתורא" – ובא השוחט ושחט לשור. על פי פירוש הגר"א מסמל השוחט בפיוט את משיח-בן-יוסף. בכל שוחט אשר ממלא את תפקידו כראוי – כאשר הוא שוחט בהידור עוף או בהמה[ב] – מתנוצץ ניצוץ מנשמת משיח-בן-יוסף. בגמרא[ג] נאמר כי עתיד משיח-בן-יוסף לההרג, ודבר זה רמוז גם הוא בפיוט "חד גדיא" – "ואתא מלאך המות ושחט לשוחט"[ד]. החסידות מסבירה כי הדרך היחידה בה יכול להנצל משיח-בן-יוסף מהריגה היא בכך שמשיח-בן-דוד יתפלל עליו שלא ימות.

כיצד מתבטאים הדברים אצל כל שוחט ובודק? על גבי כל שו"ב צריך לעמוד משגיח, אשר בו מתנוצצת רוחו של משיח-בן-דוד. המילה משגיח מופיעה פעם אחת בלבד בתנ"ך: "דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"[ה]. פסוק זה נאמר על הגאולה השלמה, ומדבר במשיח-בן-דוד[ו]. ורמז לדברים: במשגיח מופיעות אותיות משיח, וכן כשם שרומז "דודי"[ז] לקב"ה כך רומז גם למשיח-בן-דוד^ו. כאשר מתפלל המשגיח על השוחט שינצל מכל דבר רע, הוא שומר את חייו מפני מלאך המות.

משגיח

הוזכר כי אותיות משיח נכללות במילה משגיח, אך באמצע אותיות משיח, המופיעות כסדר, נמצאת האות ג כציר, נקודת הלוז והתווך שבתוך המשיח. האות ג, האות המשולשת, היא התודעה ה'מעמידה' את משיח בן דוד וגומלת לו קיום וחיים נצחיים. בלשון החסידות מכונה התודעה המעמידה ומנהיגה את האדם "מוחין", ושלושת המוחין – חכמה בינה דעת – נקראים בקיצור בלשון הקבלה: ג"ר – ג ראשונות.

מהי תודעת המשיח? ה-ג רומזת לשלושת העמודים עליהם העולם עומד[ח]: תורה, עבודה וגמילות חסדים (– ה-ג מבין שלושת העמודים), אשר מסמלים שלושה קוים בעבודת ה' – שהאיזון הנכון בין שלושתם מבטיח יציבות וקיום. ועוד, האות ג רומזת לכל ה'משולשים' שבישראל ובתורה: "בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"[ט].

הפירוש הפנימי והיסודי ביותר של ה-ג הוא, כי היא מרמזת לתודעת המשיח (– ג לשון גאולה[י]), המכיר כי "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא", ועד להבנה כי "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". הקשר הפנימי בין ישראל, התורה והקב"ה הוא קשר של אהבה וחבור, ותודעת קשר אהבה זה היא המניע לפעולות המשיח-המשגיח.

יראה ואהבה

מוסבר בקבלה ובחסידות[יא] כי הנשמות כולן מתחלקות לשני שרשים עיקריים – שרש הגבורה ושרש החסד, ובפנימיות: שרש היראה ושרש האהבה. השו"ב והמשגיח מבטאים את שני השורשים הללו – את שתי נטיות הנפש:

עצם תפקידו של השוחט תלוי בהיותו קשור לשורש של גבורה ודין, כפי שמלמדת הגמרא[יב] כי זה אשר נולד במזל מאדים עתיד להיות רוצח או שוחט – השחיטה קשורה בשורש של גבורה בנפש. במסורת החסידות ידוע כי השו"ב הוא ה"ירא שמים" של כל עיר יהודית. על השוחט מוטלת אחריות מרובה יותר אפילו מעל הרב – האכלת, או חלילה הכשלת, כל הקהילה מוטלת עליו. משום כך מוכרח השוחט להיות ירא שמים מרבים, ובעל נקודת אמת כזו (כדלקמן), אשר תגרום לכך שיקפיד על כל פרט ופרט. יראת השמים של השוחט היא היכולת שלו לצמצם ולהחמיר בכל חומרה ראויה – על מנת שהבשר אותו הוא מאכיל לבני ישראל יהיה בשר כשר וחלק.

אמנם, יחד עם יראת-השמים צריכה לבוא גם אהבת ישראל רבה. מתוך אהבת ישראל אמיתית ופנימית, מתעוררת בנפש תחושת אחריות 'אימהית' על כל היהודים לבל יכשלו בדבר לא כשר ח"ו – כשם שאם המאכילה את בניה באהבה תשמר מכל משמר לבל תאכילם דבר מזיק, כך חושש אוהב ישראל אמיתי שלא להאכיל לבני-ישראל דבר אשר עלול להזיק להם ברוחניות. תודעה זו היא תודעה השייכת בעיקר למשגיח, אשר שרש נפשו הוא שרש של אהבה ושל תודעת קשר (בשונה מתודעת המחויבות של השוחט) בין ישראל, התורה והקב"ה.

שתי נטיות הנפש קשורות להקבלת השוחט למשיח-בן-יוסף והמשגיח למשיח-בן-דוד. עיקר מידתו של יוסף הצדיק היא יראת שמים, כפי שהוא אומר בעצמו: "את האלהים אני ירא"[יג]. תודעת היראה היא תודעה של שמירה – תודעה בה גם עשיה חיובית מלווה בעיקר יראה ותחושת אחריות שלא לפגום. מדתו של יוסף – מדת הברית – היא מדה של קשר וחבור, אך ביחס אליה הוא נוהג ביראה – שמירת הברית (וכדלקמן). לעומת זאת מדתו של דוד המלך היא מדה של אהבה, של דחף חיובי להתקשרות ורצון להיטיב. השוחט הקשור לדוד המלך ולמדת האהבה של שיר השירים – בין ישראל לדוד העליון – מלווה תמיד בדוד העליון העומד על ידו לסמכו[יד].

חומרה והידור

ההבדל בין אופיו של המשגיח לאופיו של השוחט מתבטא בדרכם בעבודת ה' ובהשגחה. השוחט, אשר נטית נפשו היא יראת שמים אמיתית, נוטה להחמיר בכל ענין וענין על מנת שהבשר יהיה כשר בתכלית הכשרות. תודעת ה'חומרות' של השוחט היא תודעה של יראה, של חשש שלא לפגום, באופן יחסי תודעה זו היא תודעה 'אובייקטיבית' הבוחנת כל חומרה לגופא, האם היא מחויבת המציאות. אמנם, ביחס להידורים ה'סובייקטיביים' – אלו הנובעים מן ה'מדרגה' האישית בה נמצא האדם – אין השוחט נוטה להדר.

נקודת האמת של השוחט – הנקודה העיקרית בה הוא מצטיין, כדלקמן – גורמת לו לבחון בכל עת האם לפי מדרגתו ראוי לו להדר ולנהוג בעצמו כאדם חשוב, ואין הוא מהדר יותר ממדרגתו. איש אמת מקפיד כי כל הידוריו ודקדוקיו – שמעבר למחויבות הבסיסית של כל אחד ואחד מישראל למצוות עשה ולא-תעשה – יהיו אך ורק בהתאם לדרגתו, כפי שמסביר אדמו"ר הרש"ב בקונטרס העבודה[טו]:

דהנה לפי האמת צריך האדם לידע בעצמו לפי מדריגתו בעבודה במה ירצה ומה יתבע מעצמו (ומובן שאין הכוונה בענינים עקריים "דסור מרע ועשה טוב" וכמו שכתוב במ"א דבקיום המצות שוים כל ישראל בלי שום חילוק והפרש כלל, רק הכוונה היא, דהנה כל מי שמתחיל בעבודה... צריך להחמיר על עצמו ולקדש עצמו הן בעניני "סור מרע" והן בעניני "ועשה טוב"... ודרכי מוסר שבאגדות ופרקי אבות והידורי מצות כו') להיות כי בזה הוא עיקר הזכוך והתיקון שזהו תכלית העבודה...

ובענינים אלו צריך האדם לידע מה יתבע מעצמו, ולא שיתבע מעצמו הכל... כשם שגרוע מאד כאשר שום דבר לא אכפת לו... כמו כן לא טוב כאשר כל דבר איכפת לו...

דהנה בתחלה דאַרף אַרין דבר שהוא חמור יותר (הכל בחומרות ודקדוקים כנ"ל) וכאשר פועל בעצמו הדבר הזה ה"ה בא אח"כ לעוד ענין שהוא דבר דקדוק וחומרה יותר, וכן הוא בעבודה אמיתית כאשר עובד עבודתו בהעבודה הרצוי' ומכוונת במוח ולב, שהוא עומד באיזה דרגא (ער האַלט עפּעס ביי אַ ענין), אז איכפת לו באמת עניני החומרות והדקדוקים ורוצה לדקדק בעצמו ולקדש עצמו, ואז הוא מדקדק בעצמו מה שראוי לו לפי מדריגתו שהדבר הזה אכפת לו באמת (די זאך אַרט עם טאַקע מיט אַ אמת), וכאשר הענין הוא אצלו באמיתית לא איכפת לו דבר דקדוק וחומרה או הידור שלעילא ממדריגתו עדיין, אבל מה שהוא במדריגתו איכפת לו באמת...

אבל כאשר כל דבר אכפת לו, גם מה שלמעלה ממדרגתו, הרי זה אינו אמת.

לעומת השוחט, הרי שהמשגיח נוטה להדר תמיד בכל מעשיו, ולהוסיף הדורים על המצוות. המהדר אינו רואה כי כל הידור הוא חומרה מחייבת, שבלעדיה הדברים פגומים ומעוותים, הוא מהדר מתוך תענוג ואהבה בעשיית המצוה, ולא מתוך אימה ויראה מפני עבירה. דוד המלך הוא המלך המתוקן הראשון, אשר רמוז על פי הקבלה[טז] במלך השמיני[יז], אשר בא לאחר שבעת מלכי התהו[יח] – המלך הדר – והוא הפועל מתוך מודעות של הדור מצוה. בדברי הימים[יט] נקרא הדר בשם הדד –  ההדורים קשורים בקשר האהבה עם הדֹד העליון, כנ"ל. המשגיח – מתוך אהבתו הרבה – נוהג בעצמו כאדם שמדרגתו גבוהה וראוי לו לנהוג ביתר הידור. בלשון חז"ל נקרא אדם כזה "אדם חשוב" ו"אדם חשוב שאני"[כ] לשנות מן המנהג הרגיל, והרמז: משגיח עולה בגימטריא אדם חשוב.

דוגמה להבדל שבין תפיסת השוחט ה'ירא'  לבין תפיסתו של המשגיח ה'אוהב' את ההידור וההחמרה יכולים אנו ללמוד מן הסיפור על תלמידי הבעש"ט. ידוע כי לבעל-שם-טוב היו חסידים שהיו תלמידי חכמים ולמדנים מובהקים, ולעומתם תלמידים שהיו יהודים פשוטים שנדבקו בבעל-שם-טוב בתמימות. תלמידי-החכמים ה'יראים' היו נוהגים בעצמם את מנהגי רבם והידוריו רק כאשר חשו כי עמדו על הדברים והגיעו להבנת טעם החומרה וההידור (כלומר: עמדו על ה'מדרגה' הדורשת הידור זה). לעומתם, התלמידים הפשוטים היו מקבלים על עצמם כל הידור של הבעל-שם-טוב מיד – בלי לחקור אודות טעמו ולבדוק אם הוא מתאים למדרגתם – רק מתוך אהבתם הרבה והתקשרותם למורם.

תתן אמת ליעקב

הוסבר כי השוחט מסמל ומבטא נצוץ מנשמתו של משיח בן יוסף. ידוע כי יוסף הצדיק מקביל לספירת היסוד, אשר פנימיותה היא מדת האמת. וכך מפרשת הקבלה את הפסוק "תתן אמת ליעקב"[כא] – "תתן יוסף ליעקב", על דרך שאומר יעקב אבינו "יש לי כל"[כב], כאשר "כל" מרמז למידת היסוד[כג] – מדתו של יוסף הצדיק. האמת היא "חותמו של הקב"ה"[כד], ו"חותם" מרמז גם הוא לברית[כה] (מדת היסוד – מדת יוסף שומר הברית).

הביטוי השלם המתיחס לשוחט הוא שו"ב – שוחט ובודק, והנה שוחט ובודק עולה אמת בדיוק. בעבודת הנפש הפנימית השחיטה היא העבודה של שחיטת הבהמה הפנימית – הנפש בהמית. להרוג את היצר הרע והנפש הבהמית פרושו הוא להוציא את חיותם הפנימית ולהשתמש בה לקדושה, דבר הנפעל על ידי שחיטת בהמה כראוי ואכילתה בטהרה ובכוונה נכונה לשם שמים. עבודת הבדיקה היא בדיקה עצמית בכל עת, לבדוק כי לב האדם נקי וטהור מפניות ונגיעות בכל מעשיו, וכי הם "לשם שמים" בלבד. על ידי שתי עבודות אלו – עבודותיו של השו"ב – מגיעים לנקודת אמת בנפש.

אחריותם של השוחט והמשגיח היא על כשרותם של הדברים הנכנסים לפיו של האדם. האדם מכניס לפיו אוכל ומוציא דיבור – והא בהא תליא. כאשר השוחט, אשר נקודתו העיקרית היא נקודת האמת, מכניס לפה האדם אוכל כשר ו'אמיתי' הוא מזין את ישראל ב'אמת' – ומתוך כך גורם שמן הפה יצאו דבורי אמת, ו"אין אמת אלא תורה"[כו]. האוכל שאוכל האדם נהפך לדם, אשר מתברר ומגיע אל הלב, המחלקו לכל האיברים. כאשר האדם אוכל כשר הרי שהוא "דובר אמת בלבבו"[כז] – הדם שבלבו הוא דם של אמת. מחמימות הלב (התלויה בדם) יוצא הבל הלב – שורש כל דבורי האדם, וכאשר דם האדם הוא 'דם אמת' ו"פיו ולבו שוים"[כח], הרי שמהמזון הכשר והאמיתי שנכנס לפה יצאו דבורי אמת מן הפה.

גלוי האמת מן הפה אל הלב תלויה במדת האמת, האמת השייכת לקו האמצעי של הספירות מכונה "בריח התיכון"[כט] – אותו הקו שבספירות עולה עד לכתר ויורד עד למלכות, כלומר: מגלה את האמת האלקית כפי שהיא מעלה מעלה עד מטה מטה, ללא כל קצר ונתק. בזכות תכונה זו של האמת[ל] היא מאפשרת גילוי אמת מן הלב הנעלם עד לפה החיצוני – גילוי זה מכונה "לבא לפומא גליא"[לא], ובו תלויה הגאולה. בזכות גלוי ניצוץ המשיחים בשוחט ובמשגיח – כאשר הם עושים מלאכתם כראוי – מגיעה הגאולה.