"פתחי לי"

סעודת משיח תשפ"ג – כפ"ח

ארבעה כוסות וארבעה בנים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"

נגנו "אתה בחרתנו" ו"הריני מקבל".

[בקשו מצות והרב אמר:] אני לא מחלק את המצות – אני מוכר את המצות. כל מי שיקבל על עצמו תוספת בהפצה יקבל חתיכת מצה. [הרבה זמן אנשים אמרו קבלות טובות, קבלו 'תיקונים' שיהיו לא רק על עצמם אלא לטובת אחרים, וקבלו מצות.] ישר כח! אני רוצה לקבל עדכונים על הביצוע של הקבלות הטובות.

נגנו שלש תנועות.

"פתחי לי" בארבעה כוסות

אנחנו הולכים עכשיו לשתות ארבעה כוסות[ב] של סעודת משיח. אנחנו משתדלים לומר כל שנה כוונה חדשה בארבעה כוסות[ג]. בליל הסדר יש מצוה לשתות ארבעה כוסות[ד], ה' מצוה עלינו לשתות, אבל כעת אוכלים סעודת משיח שתיקן מורנו הבעל שם טוב ושותים ארבעה כוסות שהוסיף לה הרבי הרש"ב[ה] – איפה הקב"ה נמצא בתוך הענין?

ה' קורא לנו "קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה"[ו]. בארבעת הכוסות ה' אומר "פתחי לי", מבקש שנפתח לו את הלב. כולנו מטומטמים בטמטום הלב וטמטום המח – טמטום הוא אטימות – וצריך לפתוח את הלב ואת המח לבקשת ה'.

ארבעת הכוסות וארבעת הבנים

באריז"ל כתובה[ז] כוונה פשוטה, שארבעת הכוסות הן כנגד ארבעת הבנים, לפי הסדר: הכוס של הקידוש הוא כנגד "אחד חכם"; באופן מפתיע, הכוס שעליו אומרים את כל ההגדה הוא כנגד "אחד רשע"; הכוס של ברכת המזון הוא כנגד "אחד תם"; והכוס האחרון, הכוס של ההלל, הוא כנגד הבן "שאינו יודע לשאול".

הוא גם מסביר שסדר הבנים כנגד העולמות איננו לפי הסדר שלהם בהגדה: הבן החכם הוא כנגד האצילות; הבן הרשע שבא אחריו הוא כנגד עולם העשיה – ומסמיכים אותם כי רוצים לחבר אותם ולגלות את האצילות בעשיה, בסוד "אף עשיתיו"[ח] (ריבוי האצילות במקום העשיה, כמבואר בחסידות[ט]); הבן התם הוא כנגד עולם הבריאה; והבן שאינו יודע לשאול הוא כנגד עולם היצירה. לפי זה, סדר הבנים בהגדה בהקבלה לאותיות שם הוי' ב"ה הוא בעצם י-ה-ה-ו – הצירוף היוצא מראשי התיבות של "יתהלל המתהלל השכל וידוע"[י] (הצירוף של חדש אייר[יא], שנברך אותו בשבת הקרובה).

זו לא כוונה חדשה, אלא רק הסבר שיש הקבלה של הבנים לכוסות ומשמעות לצירוף שלהם.

"אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי" בבנים ובכוסות

הכוונה החדשה היא שארבעת הכוסות בהם הקב"ה קורא לנו "פתחי לי" הם כנגד "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי". בחסידות מוסבר[יב], כמו שאמרנו הרבה פעמים, שיש כאן עליה של ארבע מדרגות – "אחֹתי" כנגד המוטבע, שיש בו אהבה טבעית של אח ואחות; "רעיתי" כנגד המורגש, אהבה רגשית של דוד ורעיה; "יונתי" כנגד המושכל, תחום המוחין, שיש בו הסתכלות של "עיניך יונים"[יג] – התבוננות, בבינה, המגיעה להסתכלות, בחכמה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יד]; "תמתי" כנגד הכתר, קשר שלם בו "כתר אחד לשניהם"[טו].

ברור ש"יונתי" שייך לבן החכם, התחום של המוחין, ועוד יותר פשוט ש"תמתי", שפירושו 'התמה שלי', היינו הבן התם. כידוע[טז], הרבי הרש"ב היה בליל הסדר 'יורד' מאד חזק על הבן החכם. הוא העריך מאד את התמימות ואמר[יז] שזו מדה שאין כיוצא בה. הוא קרא לישיבה שלו תומכי תמימים, כאשר היעוד והשאיפה של כל בחור בסופו של דבר הם להיות 'תמים', ולא להיות חכם. למה הוא 'ירד חזק' על הבן החכם? כי יש חכם שהוא "חכם בעיניו"[יח] – אחד שחושב שהוא חכם. הפנימיות של החכמה היא בטול, אבל יש גם את קליפת ראומה – ראו את ה"מה", את הבטול שלי[יט]. בחסידות מספרים על "הענו מפינסק"[כ], אחד שמסתובב וקורא לעצמו הענו – כולם יודעים שהוא ענו, ויש אחד שיודע שהוא חכם. יכול להיות שמישהו חכם בחכמה אמתית, חכמת התורה, אבל אם הוא מתפאר בחכמה שלו, חושב שהוא חכם, יש לו ישות מהחכמה שלו – או אפילו ישות מהבטול שלו, מפנימיות החכמה שלו, כמו שאמרנו – וזהו דבר גרוע מאד[כא] שצריך 'לרדת' עליו. מה התיקון שלו? לשים את עצמו באמת מתחת לתם, כמו ש"יונתי" מתחת ל"תמתי" – החכם, ה"יונתי", הוא המוחין, אבל הוא שם את עצמו מתחת ל"תמתי", הוא יודע שבסוף תכלית הכל היא התמימות, שהתמימות של התם היא המעלה הכי גדולה. התם ששואל "מה זאת"[כב] באמת רוצה לדעת.

"רעיתי", לשון רע, שייך לבן הרשע. קודם שרנו "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[כג]"[כד] – להתחזק באהבת רעים עם כל הצפיפות כאן... עיקר האהבה הרגשית, "ואהבת לרעך", הוא ביחס לבן הרשע. ידוע מה שרבי פינחס מקוריץ אמר[כה], שצדיק גמור אוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור – האהבה הלבבית נדרשת בעיקר ביחס לרשע. בכלל, הרשע הוא טיפוס יצרי, יש לו הרבה יצר של עולם הרגש, והתיקון הוא בהרבה אהבה חמה ורגשית כלפיו.

הבן הרביעי, "שאינו יודע לשאול", לא צריך לדעת שום דבר, אין לו שום שאלות, הוא פשוט אח – אח של ה', בלי סבות ובלי טעמים. השרש של בן שאינו יודע לשאול הוא ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, האמונה הפשוטה. זו המדרגה הכי גבוהה – הוא בן של ה' כי הוא בן, בן של ה' ואח של כל היהודים, בלי שאלות ובלי הסברים, והפניה אליו היא "אחֹתי".

זו כוונה אחת בארבעת הכוסות. [הרב תמיד מזכיר שצריך לכוון בארבעת הכוסות בסעודת משיח על הגאולה, על משיח[כו] – מה הקשר של הכוונה הזו לגאולה?] המעבר של היחס לקב"ה מ"אבינו" ו"מלכנו" ל"דודנו" הוא מסימני הגאולה[כז] – חידוש של העבודה בדור האחרון.

ב. ארבעת הבנים

שוב, הכוס הראשון הוא "אחֹתי", להתעצם עם זה שאנחנו באחווה גמורה עם הקב"ה בלי שום טעמים, בלי לדעת שום דבר. בכוס הזה "פתחי לי" את המקום בנפש של "אחֹתי". נשתה כעת כוס ראשון בכוונה הזו.

נגנו ארבע בבות.

"שראשי נמלא טל"

כעת נשתה כוס שני, שכנגד הבן הרשע. כמו שאמרנו, בכוס הזה ה' קורא לנו "רעיתי" – דווקא ביחס לבן הרשע צריך אהבה רגשית של "רעיתי". נקדים לכך עוד משהו:

הפסוק "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" מסיים "שראשי נמלא טל". בתחלת החג אמרנו תפלת טל. בדרך כלל מסבירים "טל" כמדרגה מאד גבוהה – "טל תורה", תיקון "טלא דבדולחא"[כח], מוחא סתימאה שהוא הכח המשכיל[כט], שרש כל החכמה הגלויה. אבל לטל יכולים להיות עוד פירושים. יש גם "טל ילדות"[ל], שהוא גם לשון "כד הוינא טליא"[לא] ו"אטלולא" שמובנו משחק, משחקי ילדים. אז "שראשי נמלא טל" הוא קצת פחות למעליותא – שהראש שלי מלא משחקי ילדים, מלא שטויות של ילדים, חשיבה ילדותית שכוללת גם את כל חטאות נעורים שלי. זה מה שמונח לי בראש – ענינים ילדותיים. זה המצב של הבן הרשע. איך מתקנים את זה? על ידי טל למעליותא, טל של תורה, טל של פנימיות התורה – "כל העוסק בתורה טל תורה מחיהו"[לב]. כשאדמו"ר הזקן מפרש את המאמר הזה[לג] הוא קושר אותו לעוז של התורה, "אין עוז אלא תורה"[לד] – העוז מחיה (הממוצע בין טל ל-עז הוא חן – "חן חן"[לה] – ר"ת חכמה נסתרה שמתקנת חטאות נעורים[לו]).

בפסוק הזה יש תופעה מיוחדת – בתוך ה-ר של "רּאשי" יש דגש (דגש קל ב-ר – כחלק מהאותיות בגדכפרת, שמקבלות דגש קל בראש מילה – הוא תופעה נדירה[לז]). כמו שהסברנו הרבה פעמים, הדגש הזה עצמו הוא טפת הטל – טפה לבנה – שבתוך הראש-הריש.

שוב, כעת שותים את הכוס של הבן הרשע, "רעיתי", שצריך הרבה טל למעליותא, רעננות ואהבה רגשית, בשביל לתקן אותו. בכוס הזה ה' אומר "פתחי לי" בעיקר ביחס לעבודת הרגש, להסיר את טמטום הלב ולפתוח את הלב לאהבה רגשית בוערת לה' יתברך.

שתו כוס שני ונגנו הקפליא.

שלוחי החסידות למדינת רייסין

כעת מתכוננים לכוס השלישי, הכוס של "יונתי". ניתן לכך הקדמה:

כידוע, המגיד ממעזריטש היה יוצא בלילה ומסתכל על התלמידים שלו, ה"ששים גבֹרים"[לח] שלו, כשהם ישנים. פעם אחת הוא הסתכל על אדמו"ר הזקן, צעיר התלמידים, ששכב על ספסל בבית המדרש ואמר בהתפעלות "איך אלקים כזה גדול להכנס בגוף כזה קטן". אחר כך הוא הוסיף ש"האברך הזה עוד יהיה הרב של כל רייסין"[לט].

בשביל להסביר את ההתבטאות הזו נזכיר ווארט ידוע של הבעל עם טוב[מ]: היהודים באירופה התחלקו אז ליהודי גרמניה, יהודי רוסיה ויהודי פולין. הבעל שם טוב אמר שליהודי גרמניה, עם הקרירות שלהם, אני לא יכול לעזור – עד משיח צדקנו אין מי שיוכל לעזור להם. קרירות היא קליפת עמלק[מא], וכנגד הקרירות שיש בגרמניה גם החסידות לא תעזור. בכל אופן, היום כבר יש שלוחים גם בגרמניה – מסימני הגאולה (אפילו שהם עובדים בעיקר עם יהודים שהגיעו לשם מרוסיה, ולא עם יהודי גרמניה המקוריים). ליהודי פולין, עם האמונה התמימה שלהם, אני לא צריך לעזור – הם יחזיקו מעמד באמונה שלהם עד ביאת משיח צדקנו. בפועל, החסידות שגשגה קודם כל בפולין – אוקראינה היום, שאז היתה חלק מפולין הגדולה – אבל הבעל שם טוב אמר שהם יחזיקו מעמד גם בלעדיו. יהודי רוסיה פוסחים על שתי הסעיפים, יש להם ספקות באמונה – ספק גם שייך לקליפת עמלק[מב] – ולהם החסידות תעזור, בשבילם באתי לעולם. למרות שבפועל הבעל שם טוב עצמו לא פעל ברוסיה – לשם בעיקר מיועדת החסידות.

כמו שאמרנו אמש, בשיעור לנשים[מג], השליח הראשון ('השליח הראשי', כמו המושג שמקובל היום) להפצת החסידות ברייסין – האיזורים שהיו אז חלק מרוסיה – היה רבי אהרן הגדול מקרלין. כאשר הוא הסתלק, עוד בחיי רבו, מינה הרב המגיד תחתיו את רבי מנחם מענדל מויטבסק להיות השליח לרייסין. כאשר הרמ"מ מויטבסק עלה לארץ אדמו"ר הזקן ניסה להתלוות אליו, אבל הוא החזיר אותו בטענה שאי אפשר להשאיר צאן בלי רועה, ושלח אותו להיות השליח ברייסין. אם כן, השליח הראשי הראשון למדינת רייסין הוא רבי אהרן מקרלין, השליח הראשי השני למדינת רייסין הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק – שאדמו"ר הזקן היה תלמיד-חבר שלו, עד שיש הוה-אמינא לכלול אותו בשושלת נשיאי החסידות של חב"ד[מד] – והשליח הראשי השלישי למדינת רייסין הוא אדמו"ר הזקן, וזו נשארה השליחות של רבותינו נשיאינו בדורות הבאים. השליחות הזו היא עיקר המכוון של התגלות החסידות, התמצית של החסידות, ואותה קיבל אדמו"ר הזקן. הענין הזה קשור גם למה שהמגיד אמר לאדמו"ר הזקן על "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[מה], שיש לו "לא" גדול של התנגדות לכבות[מו] – הכוונה להתנגדות של יהדות רוסיה (הכוללת את ליטא ואת רוסיה הלבנה).

מה המבנה של שלשת השליחים הראשיים להפצת תורת הבעל שם טוב במדינת רייסין? השליח הראשון, רבי אהרן הגדול, שהוא יד הימין של הרב המגיד[מז] – כח של "ימין מקרבת"[מח], לקרב בעלי תשובה – הוא סוד החסד דעתיק יומין שמתלבש בגלגלתא דאריך אנפין, התיקון הראשון מתיקוני גלגלתא. השליח השני, רבי מנחם מענדל מויטבסק, הוא בסוד התיקון השני, "טלא דבדולחא", התלבשות גבורה דעתיק בחכמה דאריך, תיקון מוחא סתימאה. כל מי שמכיר את בעל "פרי הארץ" ואת התורה שלו יכול להעיד שהוא בסוד הזה של חכמה סתימאה. אחר כך, השליח השלישי, אדמו"ר הזקן, הוא כבר החכמה הגלויה. הרבי הריי"צ אמר[מט] שאדמו"ר הזקן הוא החכמה, אדמו"ר האמצעי הוא הבינה ואדמו"ר הצמח-צדק הוא הדעת – 'עד כאן קבלנו'. במסורת הזו של הרבי הריי"צ הבעל שם טוב והרב המגיד הם שני פרצופי הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין, אבל כאן המבנה הוא בהמשך לשני השלוחים הראשונים למדינת רייסין, שהם הגלגלתא ומוחא סתימאה. הרבי הריי"צ ציין לשבח[נ] את מדינת ליטא, שרואים בה את אהבת התורה והפעולה של לימוד תורה, אבל – שוב – זהו גם המקום שיש בו את ההתנגדות שצריך להתמודד איתה, ה"לא תכבה".

היום היהדות היא לא רק בשלש המדינות הללו, יש עוד הרבה מדינות עם יהודים, והרבי שלח שליחים לכולן. בכל אופן, כמה שיש הרבה שליחים והרבה פעילות – אסור להסתפק במה שיש, כולם צריכים להיות שלוחים וכולם צריכים לפעול! התחלנו את סעודת משיח עם תוספת בשליחות והפצה – צריך לפעול בארץ, בחוץ לארץ, בכל המקומות. [איך קוראים לפעילות הזו? בית חב"ד? אולי ארבע המהפכות?] כמו שאמרנו הרבה פעמים, אתה יכול לקרוא לפעילות איך שאתה רוצה – בית חב"ד, בית משיח, בית המהפכה הרביעית, בית גל עיני, העיקר לעשות כמה שיותר. התכלית היא להגיע בכל מקום כמה שיותר, לתקן את כל העולם, להפוך את כל העולם. עם ישראל הוא העם הנבחר, נבחר במובן של נבחרת, סיירת מטכ"ל, וצריך להגיע לכל האנושות דרך העם הנבחר. כשאתה מקרב יהודי צריך לקחת בחשבון שיתכן שהוא יגיע ויפעל על כל העולם הרבה יותר טוב ממה שאתה תפעל – אתה צריך לקרב יהודים במגמה להגיע לכל העולם.

מתשובה לתורה

נספר עוד קצת על רבי אהרן הגדול מקרלין, שההילולא שלו בפסח (שדובר עליו אמש באריכות). יש שתי גרסאות איך רבי אהרן התקרב לחסידות – או שדודו ר' מענילי קרב אותו לחסידות[נא], או שהרב המגיד שלח אליו במיוחד את הרבי ר' זושא כדי לקרב אותו (והיה ביניהם אחר כך קשר מיוחד)[נב]. כאשר רבי אהרן הגדול היה נער, עוד לפני שהוא התקרב לחסידות, כינו אותו אהר'לע דער משוגינער – יש שלשה סיפורים עיקריים שבהם מתבטא השגעון שלו, שכבר ספרנו בעבר[נג], וכנראה שבכלל נהג בשגעון. אהר'לע דער משוגינער ר"ת אדם – זו שלמות האדם. אחרי שהוא התקרב לחסידות הוא עסק בעיקר בקירוב בעלי תשובה – זהו גם הדבר היחיד שהוא הסכים שיכתבו על המצבה שלו. בחיים הקצרים שלו, 36 שנה, הוא הספיק לקרב מספר אגדי של שמונים אלף בעלי תשובה. כשהוא היה מגיע לדבר באיזה בית מדרש בשליחות הרב המגיד הוא היה עולה ואומר – 'קוראים לי אהרן בן פלוני ופלונית מהעיר הזו ושם אשתי כך וכך. למה אני אומר זאת? כדי שאם תהרגו אותי אחרי שאדבר אשתי לא תשאר עגונה...'. היתה לו השפעה גדולה והיו תגובות חריפות והיה לו חשש כזה. [שלמו לו על זה שהוא מדבר, כמו רבי מענדלי מבאר[נד]?] לפעמים שלמו, לפעמים לא, לפעמים רצו להרוג אותו... הוא הפיץ עד מסירות נפש.

הוא הציג את עצמו בתור אהרן דער מעקלר – אהרן המתווך, סרסור שמתווך בין עם ישראל לקב"ה. הוא פעם הסביר שעם ישראל הוא ה תתאה, הקב"ה הוא ה עילאה ואני ה-ו שמחברת. פעם הוא אמר זאת באיזה מקום והיה מישהו שמאד התפעל מזה[נה]... צריך להבין במבנה הזה מה היא ה-י. בדרך כלל אומרים שה' הוא ה-ו שבשם, ז"א, וחידוש כאן שה' הוא ה עילאה, אמא עילאה[נו]. היו צדיקים שקראו לה' אמא – הרבי ר' זושא לפני השינה היה אומר לה' 'א גוטע נאכט מאמע'[נז], זה חידוש שלו. אכן, כמו שאמרנו, אחת המסורות של התקרבות רבי אהרן הגדול היא שהמגיד שלח את הרבי ר' זושא לקרב את רבי אהרן. להגיד שה' הוא בבינה שייך להופעה של ה' ביציאת מצרים, לשם הגאולה "אהיה אשר אהיה"[נח] שייך לבינה[נט]. כתוב שגם שם הוי' בניקוד אלקים שייך לבינה[ס]. יש גם קשר לסוד של שתית הכוסות – הגימטריא של ניקוד אֱלֹהיִם שווה לאותיות יין למפרע (נקודת החיריק שוה י, נקודת החולם שוה י, חמש נקודות חטף סגול שוות ן) ושם אלהים בגימטריא כוס. זהו הסוד של כוס יין. בכל אופן, כאן לא מדובר בשם אלקים אלא בשם הוי' בניקוד אלקים – ממש "נכנס יין יצא סוד"[סא], מתגלה שהסוד הפנימי של שם אלקים הוא שם הוי'. הבינה נקראת תשובה[סב] – סתם תשובה היא בבינה, תשובה עילאה[סג], תשובה משמחה[סד]. כאשר רבי אהרן הגדול הולך להחזיר אנשים בתשובה – שזהו הענין שלו – הקב"ה אצלו הוא ה עילאה, תשובה עילאה. לפי זה צריך להגיד שה-י כאן במבנה היא התורה – "אורייתא מחכמה נפקת"[סה]. יש תשובה ויש תורה – אפשר לעשות תשובה גם על ידי התורה, אבל יש ענין בתשובה של פניה לקב"ה בעצמו[סו]. בכל אופן, רואים כאן שיש גם מעלה בתורה ביחס לתשובה[סז].

הסברנו אמש שהרב המגיד היה שלם בשלש האהבות – אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה – וכתוב[סח] ששלשה מתלמידי המגיד קבלו ממנו את שלש האהבות. רבי לוי יצחק מברדיטשוב קבל את אהבת ישראל, אדמו"ר הזקן קבל את אהבת התורה ורבי אהרן הגדול קבל את אהבת ה'. תשובה היא לשוב אל ה' עצמו (כאשר גם מי שפגם את הקשר דרך התורה יכול לחזור לא דרך התורה[סט]). שוב, אדמו"ר הזקן קבל את אהבת התורה, ויש מעלה בתורה גם ביחס לאהבת ה' כפי שהיא, כמו שכתוב בתניא[ע] שיש מעלה בלימוד התורה, שהיא בגדר "קורא בשמך"[עא], ביחס למי שקורא לה' 'אבא אבא'. אנחנו עוד בפסח, לפני מתן תורה בשבועות, אבל מתן תורה מתחיל כבר מיציאת מצרים. רואים זאת מכך שעל המצוות שה' צוה בדורות הקודמים משה רבינו צריך לחזור בתורה, והרמב"ם מדגיש[עב] שאנחנו מקיימים אותן בגלל הציווי אצל משה ולא בגלל הציווי בדורות הקודמים, אבל מצוות שה' נותן דרך משה כבר מימי יציאת מצרים, החל מ"החדש הזה לכם"[עג], נחשבות למצוות התורה ולא צריך לחזור עליהן. התכלית של יציאת מצרים היא מתן תורה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[עד]. ובפסח כבר 'מריחים' את מתן תורה ושביעי של פסח הוא כבר הכנה קרובה למתן תורה[עה]. המעלה הזו, של מתן תורה, היא המעלה של אדמו"ר הזקן.

בכלל, לאיפה 'הלכו' שמונים אלף בעלי התשובה של רבי אהרן מקרלין? יש ספור נוסף עם המספר שמונים אלף[עו]: כאשר בקר אדמו"ר הזקן אצל רבי נחמן מברסלב שאל אותו רבי נחמן האם נכונה השמועה עליו שיש לו שמונים אלף חסידים. אדמו"ר הזקן, שכנראה רצה להמעיט בענין, אמר לו שרבים מחסידיו הם מלמדים והם מעודדים את התלמידים לשים מטבעות בקופת ארץ ישראל שבראשותו ומי שעשה זאת 'מסתמא לא יחלוק עלי' – ואם סופרים את הילדים האלה אפשר להגיע לשמונים אלף חסידים... בכל אופן, לא בכדי שאותו מספר מופיע בשני הסיפורים – כנראה שרבי אהרן הגדול 'הוריש' את בעלי התשובה לאדמו"ר הזקן, והעבודה שלו היתה להעלות אותם מעבודת התשובה למדרגה של לימוד התורה (על דרך הנהגת הבעל שם טוב ללמוד עם יהודים פשוטים, בעלי תשובה, עד שנעשו תלמידי חכמים).

"אסתכל באורייתא"

כל זה שייך לכך שאדמו"ר הזקן הוא הבן החכם למעליותא – הפוך מהבן החכם שהרבי הרש"ב היה 'יורד' עליו. הוא החכם האמתי, החכם שעושה את התמימות עטרה לראשו, את ה"תמתי" מעל "יונתי". כמו שהסברנו עכשיו, הבן החכם שייך למדרגת "יונתי" – ביונים, "עינים יונים", יש את העבודה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא". על עבודת ההסתכלות הזו, עבודה של תורה, כתוב ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"[עז]. לכאורה, התורה היא חכמה עילאה בעוד בריאת העולם היא על ידי חכמה תתאה, החכמה של המלכות – "חכמות בחוץ תרֹנה"[עח] (היינו חכמה עילאה, חכמת התורה, המתלבשת בחכמה תתאה, חכמת מעשה בראשית – חכמה תתאה היא כח התהוות המציאות וחכמה עילאה כח בירור המציאות). אם כן, מה הענין של "אסתכל באורייתא וברא עלמא"? הפירוש הפנימי בחסידות הוא ש"עלמא" לשון העלם ו"ברא" הוא לשון גילוי – צריך "אסתכל באורייתא" בשביל ה"ברא עלמא", בשביל לפעול גילוי העולם. העולם שנברא הוא העלם ועל ידי התורה מגלים את מה שמסתתר בתוך ההעלם – הגילוי שבתוך היש הנברא משתקף היש האמתי[עט], עצמות ה' בתוך העולם, גילוי שמגלים דווקא על ידי רזין דאורייתא. לשים לב שלא כתוב כאן לומד תורה, כמו "כל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו"[פ], אלא "אסתכל באורייתא" – לא רק לימוד אלא הסתכלות באותיות התורה. כל אחד מחויב בדבר הזה, לפתוח ספר ולהסתכל בתורה במבט חזק, בהסתכלות חזקה. כתוב[פא] שכאשר אני מסתכל על מישהו במבט חזק הדבר גורם לו להפנות את המבט אלי. ההסתכלות הזו פועלת את הגילוי – "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"[פב], צריך לתת את העינים ואז נעשה גילוי ("גל עיני"[פג]) של העצמוּת. צריך להסתכל בתורה ודרך ההסתכלות הזו יש אור חוזר של גילוי מה שטמון בתורה וזה גופא פועל את גילוי מה שטמון בעולם – גילוי ההעלם.

כעת נשתה את הכוס השלישי, בו ה' קורא לנו "פתחי לי... יונתי" – לפתוח את הראש, את המוחין, לגילוי אלקות של התורה. שוב, זו העבודה של "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שכל אחד יכול לעשות וכל אחד מחויב לעשות – לפתוח ספר ולהסתכל חזק באותיות התורה.

נגנו "ימין ה' רוממה" של אדמו"ר הצמח צדק.

מעלת התם

הכוס הרביעי הוא כנגד "תמתי", הסוד של הבן התם. שלשת הבנים ששואלים שאלה פותחים אותה ב"מה"[פד]. "מה" היינו בטול, אבל בבטול בעצמו יש מדרגות: ה"מה" של הבן הרשע, "מה העבֹדה הזאת לכם"[פה], הוא בטול במדרגה הכי נמוכה, עד לקליפת ראומה (שהוזכרה לעיל גם כהתדרדרות של הבן החכם כשאינו מכיר במעלת התמימות). ה"מה" של הבן החכם, "מה העדֹת והחקים והמשפטים וגו'"[פו], גבוה הרבה יותר – כאשר החכם נוהג כדבעי ה"מה" שלו הוא בטול אמתי (פנימיות ספירת החכמה, כח-מה[פז]). אבל ה"מה" של הבן התם, "מה זאת", הוא הבטול העמוק ביותר. במושגי העמוקים בחסידות[פח], הבטול של הבן הרשע הוא לכל היותר בטול היש (שלפעמים צריך בשבילו לקיים ב'יש' של הרשע "אף אתה הקהה את שיניו"...), הבטול של הבן החכם הוא בטול במציאות אך הבטול של הבן התם הוא בטול במציאות ממש, שלמעלה-מעלה מהשגת החכמה.

הבן התם הוא במדרגת "תמתי", התמה שלי. תם-תמה עולה ה"פ גן עדן (ממוצע כל אות). ביחוד של התם והתמה – היחוד שלנו עם ה' במדרגת "תמתי" – זוכים ל"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם"[פט]. דווקא התמימות מביאה לשמחה הכי גדולה, כמו שרואים אצל רבי נחמן ב"מעשה מחכם ותם" המדגיש את מעלת התם על החכם וכמה גדולה סכנת החכם כשאינו מכיר במעלת התמימות (מעשה שהוא המקור הכי מובהק ל'ירידה' על החכם).

נשתה כעת את הכוס הרביעי, בו ה' קורא לנו "פתחי לי... תמתי" – לפתוח את מדת התמימות בנפש ולזכות לשמחה הכי גדולה בקשר שלנו עם ה', שמחה של גן עדן, שמחה של לעתיד לבוא שאפשר כבר לטעום בשביעי של פסח.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בארבעת הכוסות ה' קורא לנו "פתחי לי" – להפסיק עם טמטום המח והלב ולהפתח אליו יתברך.
• תיקון החכם הוא לשים את עצמו מתחת לתם – לשאוף לתמימות ולא לחכמה.
• תיקון הבן הרשע, עם כל היצריות שלו, הוא לאהוב אותו אהבה רגשית חמה.
• המעבר מהיחס לה' כ"אבינו מלכנו" ליחס אליו כ"דודנו" הוא מסימני הגאולה.
• בכוס ראשון עלינו לפתוח בנפש את תחושת האחוה עם ה' בלי שום ידיעה, הסבר או שאלה.
• ראשו של הבן הרשע מלא טל ילדות שלילי ותיקונו במילוי הראש בטל תורה.
• בכוס השני עלינו לפתוח לה' את הלב.
• שליחותו של אדמו"ר הזקן היא תכלית החסידות.
• רבי אהרן הגדול מקרלין ואדמו"ר הזקן הם שליחים של תשובה ושל תורה ויש מעלה בכל אחד.
• כל אחד מחויב בעבודה של "אסתכל באורייתא ומקיים עלמא" – להסתכל באותיות התורה וכך לעורר את התגלות ה' בעולם.
• בכוס השלישי עלינו לפתוח את מוחנו לגילוי אלקות.
• כל שאלת "מה" מבטאת בטול – בכל בן יש בטול עמוק יותר.
• בכוס הרביעי עלינו לפתוח את התמימות בנפש ולזכות בכך לשמחה ולאוירה של גן עדן.