1

בע"ה

שבע ברכות לישראל וגבריאלה אבוחצירא

מוצש"ק פרשת "וישלח", י"ד כסלו ס"ח – משפחת שסל, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

החתונה היתה בפרשת "וישלח", ואף שכבר התחלנו פרשת "וישב" אנו במוצ"ש פרשת "וישלח". פרשת "וישלח" היא הפרשה הראשונה בתורה שנקראת על שם שליחות, וזה מתאים לחתן וכלה, היות שמטרת החתונה זה לצאת לשליחות. אפשר לצאת לשליחות רק אדם שלם – בחור ובחורה זה לא יכול להיות שליחות אמיתית, וכפי שעוד נסביר יותר – ולכן מתאים להתחתן בפרשת "וישלח יעקב". יעקב הוא נשיא הדור, כידוע מה שהרבי מביא מספרי קבלה שנשיא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו", והוא שולח מלאכים. מלאכים זה שלוחים, ואם כי שרש"י אומר שזה "'מלאכים' ממש", מלאכי רום, זה גם שלוחים ממש (וצריך להבין את הקשר בין מלאכי שמים לשלוחים). בכל אופן, יש הרבה מה ללמוד מהפסוק הראשון במהות השליחות, השליחות של חו"כ שמתחתנים כדי למלא את השליחות של נשיא הדור, הרבי. הפסוק בעצם מתאר שלושה יעדים – בפשט הכל יעד אחד, אבל כשמפרטים זה שלושה יעדים: "וישלח יעקב מלאכים לפניו [א] אל עשו אחיו [ב] ארצה שעיר [ג] שדה אדום". הפסוק מפרט שני יעדים – שהם אותו מקום – בהם נמצא "עשו אחיו", וכנראה שכל היעדים חשובים להבנת השליחות. ראשית, השליחות היא "אל עשו אחיו" – לא אל עוד יעקבים, אלא אל עשו, אבל זה "אחיו" (עשו הרשע, אבל אח של יעקב), וחשוב שזה "ארצה שעיר" ו"שדה אדום".

קודם נחזור אל המשלח, יעקב אבינו, נשיא הדור. בקבלה כתוב שיעקב זה הארה של יסוד אבא – ה-י זה הארה של החכמה, והוא מאז לידתו אוחז בעקב עשו, זה הגוף, והארת יסוד אבא יורדת להתלבש בגוף. בכל אופן, כתוב שהוא בחינת חכמה. אם כן, ספירת החכמה היא המשלחת, וליתר דיוק ההארה של יסוד אבא היא המשלחת. המלאכים-השלוחים הם בחינות של יסוד בכלל. זה כלל גדול בקבלה שכל שליחשייך לספירת היסוד. זה שיעקב עצמו הוא היסוד, יסוד אבא, זה שגם הוא שליח בדרגה הרבה יותר גבוהה (כמו שהרבי עצמו הוא שליח, שליח של ה'), אבל ביחס אלינו הוא המשלח. המלאכים-השלוחים זה בחינות וניצוצות של ספירת היסוד ממש, ואנו שלוחים דווקא אל עשו – לשון עשיה – ושרש העשיה, גם באצילות, זה המלכות דאצילות, ואחר כך היא יורדת להיות נשמת העשיה התחתונה. כלומר, הציור כאן הוא שיסוד אבא שולח ניצוצות למלכותדאצילות ועד שהיא יורדת לעולם שלנו, למקומות הכי תחתונים, בהם מסתובב עשו, ואת המקומות האלה הפסוק מתאר "ארצה שעיר שדה אדום".

לגבי החכמה, המשלח, כתוב שזה שמתחיל חכ – ר"ת חכמה כתר. ידוע שהזהר קורא את המלה חכמה כח-מה (כמובא בתניא פ"ג), כשהופכים לסדר של כתר-חכמה. כלומר, במלה חכמה המקורית הכתר מלובש בתוך החכמה, ולכן הכל קרוי על שמה, אבל בסדר כח-מה הכתר עולה לפני ה-ח זה הופך לכח. מה זה בגימטריא אדם, אדם השלם – חתן וכלה – כידוע, לכן יש עוד רמז ש-חכ זה פשוט חתן-כלה. בסדר הרגיל של חכמה – שגם לו יש רמז בזהר, חך-מה, חך הטועם את הטעמים (שהם החכמה בטנת"א), שסימנו של חכם אמיתי זה שיש לו חיוך-מה – חתן קודם לכלה, אבל ברמז היותר נפוץ, כח-מה, זה כלה-חתן (שרש הכלה בכתר – "אשת חיל עטרת בעלה"). בשבע ברכות, בברכה הששית הסדר הוא "חתן וכלה" – סדר של עולם הזה – אבל בברכה השביעית יש סדר של עולם הבא, "חתן עם הכלה", כאשר הכלה משפיעה את השמחה בחתן. חוץ מזה ש-מה של חכמה זה שם מה בקבלה – אדם, כפי שהתבאר – יש עוד רמז ב-מה. "חתן דומה למלך וכלה למלכה", ולכן מתבקש כשמחפשים רמז בחכמה (שהיא כאן המשלח עצמו של החתן והכלה) לומר שזה חתן-כלה-מלך-מלכה – זה יחס שצריך להמשך כל החיים, "חתן דומה למלך" בזכות זה שמתייחס לכלה כמו אל מלכה.

למה מדגישים ששרש הקשר בין בני הזוג זה חכמה (המשלח, הארת יסוד אבא, יעקב)? מפני שידוע שאהבת ישראל בכלל עולה אהבה פעמים חכמה (לחתן קוראים ישראל – יש אהבת ישראל מהכלה לחתן, ואהבת ישראל מהחתן לכלה, אהבה לישראל ואהבה של ישראל). חושבים שאהבה זה רק רגש בלב, אבל זה לא נכון – ודאי שאהבה זה רגש בלב, אבל "ישראל" זה גם לי-ראש, זה עוד יותר מדגיש את ה"ראשית חכמה" (יעקב זה כבר חכמה, אבל יעקב זה עוד יותר), ואי אפשר לאהוב באמת בלי הבטול שהוא פנימיות החכמה בקבלה וחסידות. חכמה זה גם הסתכלות – היכולת להסתכל על הזולת, על בן-בת זוג עם עינים חכמות, לראות את הפנימיות, היפי הפנימי הנפשי, שלו-שלה, ואת זה לאהוב. אהבה בלי חכמה זה אהבה מגושמת, חיצונית, תאוותנית, שאינה אהבת הזולת בכלל, אלא אהבה עצמית בסופו של דבר. אהבת הזולת באמת יש בה בטול, וזה מתבטא בעינים דווקא – האהבה הכי עמוקה זה "עיניך יונים", "יונתי", אהבה עמוקה שמתבטאת דרך העינים דווקא. זה הכל היה כדי להסביר את הרמז של המלה חכמה, ולמה חכמה קשורה לאהבה ולבניה של הקשר הנצחי בין החתן והכלה – שהאהבה תהיה אהבה חכמה.

נמשיך הלאה: יש כלל בחז"ל על כל לשון רבים ש"מיעוט רבים שנים", אז אם כתוב "מלאכים לפניו" – ולא כתוב כמה מלאכים הוא שלח – זה מן הסתם שני מלאכים. הייתי יכול לחשוב ששלח שלושה – "ויהי כאשר ראם ויקרא שם המקום ההוא מחנים" – רפאל אוריאל מיכאל, אבל זה לא מחויב. מיעוט רבים שנים, וסתם שני מלאכים זה מיכאל וגבריאל (כמאחז"ל "'ועוף יעופף' – 'עוף' זה מיכאל, 'יעופף' זה גבריאל"), מיכאל הוא הימין וגבריאל הוא השמאל (לכן אפילו כשהפשט זה עוף אחד, עוף לא יכול לפרוח בלי שתי כנפים, אהוי"ר – זה הסבר עמוק במאחז"ל, שעוף יכול להיות מיכאל, אבל בשביל שיעופף הוא צריך התכללות של גבריאל; כל מחנה מיכאל עובד באהבה וכל מחנה גבריאל עובד ביראה, אבל כל דבר בקדושה חייב התכללות, ובלי שניהם אי אפשר לעופף). לעניננו, כל חתן וכלה צריך להיות "מלאכים", מיעוט רבים שנים, מיכאל וגבריאל. זה בפרט בחו"כ שלנו, שהכלה קרויה על שם גבריאל, והחתן הוא ישראל אבל כתוב בקבלה שישראל הוא המלאך מיכאל (ויש אפילו רמז: ישראל הוא המספר הראשוני ה-מיכאל), ועל פי פשט מיכאל הוא המלאך של ישראל (בספר דניאל הוא הנקרא המלאך שלכם, השר של ישראל, השר הגדול). אז יש לנו כאן שני מלאכים שיוצאים לשליחות מטעמו של יעקב אבינו, נשיא הדור, והם צריכים לעוף לשליחות להם ולהצליח בה. כל חתן וכלה צריך להיות מיכאל וגבריאל (זה מה שלומדים מהחתן והכלה שלנו).

צריך להתבונן בכל מילה בפסוק: מה זה "לפניו"? על פי פשט זה הלאה, באותו כיוון בו הוא הולך, אבל בפנימיות כתוב ש"לפניו" זה לפנימיותו. פנימיות זה לכאורה בתוכי, אז למה זה שמה "לפניו"? כתוב בחסידות, ויש שיחות של הרבי על זה, שהפנימיות האמיתית – חיה ויחידה, מקיפי הנשמה (לא האורות הפנימיים שמתלבשים בתוכי, אבל זה הפנימיות האמיתית שלי) – נמצאת לפני, ביעדים האמיתיים שלי, בזירת השליחות שלי. לכן אני צריך ללכת לשם – אם לאדם אין מה לחפש את העצם שלו שמה, הוא יכול לשבת בבית, הוא לא צריך לשבת לשום מקום. עצם הדבר שאדם מתחתן זה ככה – דרכו של איש לחזר אחר אשה, וצריך לחזר כי הוא מחפש את שלמותו. בסופו של דבר הוא מחפש דבר שיותר גבוה מכל מה שיש לו בפנים, כי היא הכלה-הכתר-המקיפים שלו. אז כמו שאדם מתחתן כי מחפש את עצמו בדרך שהוא הולך, "'דרך' איקרי אשה", מחפש את עצמו שנאבד ממנו, ככה זה השליחות – מי שזוכה שהרבי שולח אותו ליעד מסוים, אשריו, וגם מי שלא זוכה לכך ממש במילים מפורשות, כל מה שעושה לפי השראת השליחות שלו שמה נמצאים ניצוצות עצמו, החיה-יחידה שלו. לכן יעקב שולח מלאכים לפניו, בשביל לחפש את יעקב עצמו בחוץ. זה בעצם קשור לכך שיעקב עוד לא זכה לקבל את השם ישראל בפסוק זה, אבל בהמשך הדרך המסוכנת הזו – זה מאד מסוכן, אבל ה' אמר לו לחזור לארץ ישראל, שם אורב לו עשו העוין ורוצה להרוג אותו (והוא הולך מתוך מודעות שזה מסוכן, אבל יודע שאדם צריך להכנס לסכנה כי כנראה השלמות נמצאת דווקא בדרך הזאת) – זוכה לשם ישראל, לשלמות שלו. בלי להכנס לסכנת המפגש עם עשו הוא לא יזכה לשם ישראל אף פעם, שהרי הפשט של השם זה "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" – זה המאבק שלו עם שרו של עשו. בכל אופן, זה היה להבין את ה"לפניו" – להבין שהרבה פעמים שליחות זה דרך מסוכנת (אם לא זה אפילו שאלה אם זה שליחות, בשליחות יש מאבק ומתח, ובכלל לא דרך סלולה, על דרך הווארט המפורסם בחסידות שלא תמיד יש את הלוקסוס לעבור על גשר של ברזל, וצריך לעבור על גשר רעוע ומסוכן) אבל חייבים לעבור, כי האוצר שלך נמצא שם, זה השליחות אליה הרבי שולח אותך.

אחר כך היעד – "אל עשו אחיו". עשו זה אחד רשע, שרוצה להרוג אותי – יש לו טינה עמוקה בלב כלפי, על מה שעשיתי לו. יעקב נקרא כך על שם "חכמני" – "ויעקבני" "וחכמני" – זה גם רמז שהוא ניצוץ או הארה של חכמה. בכל אופן, הוא התחכם נגד עשו – לקח ממנו גם את הבכורה וגם את הברכות במרמה ("אני חכמה שכנתי ערמה", כפי שנדרש למעליותא) – ועשו שונא אותו ורוצה להרוג אותו, והשליחות זה דווקא אליו. מה זה אומר בדור שלנו (בפרט)? ידוע מה שכתוב בחסידות, החל מאדה"ז בתו"א, שהשליחות הזאת של יעקב זה להודיע לעשו שאני מוכן לגאולה, אני עשיתי את כל הבירורים שלי ב"עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" וכעת אני בא לארץ ומוכן להגאל – שיבת ציון במגמה שזה יהפוך לגאולה האמיתית והשלמה לכל העם כולו – אבל אם עשו לא מוכן, אם אנשי המעשה שבונים את המדינה לא מוכנים, איני יכול לבד. אני רוחני, אז אפילו ש"ויהי לי שור וחמור", יש לי בכיס את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, איני יכול להביא את הגאולה בלי שאתה תשתף את הגאולה (תוך כדי שאני קורא לך "אדוני" כל הדרך). באותו דור עשו לא היה מוכן, והרבי אומר וחוזר שבדור שלנו עשו מוכן, וכעת הבעיה שלנו – יעקב מפגר אחרי עשו (הכל הפוך על הפוך, אנו "דור תהפוכות"). יש עשו שהוא תרבות המערב היום, שזה גוים, ויש עשו שזה אחים ממש – כי עשו הוא יהודי על פי ההלכה, יהודי משומד אבל יהודי (בניגוד לישמעאל, שאינו יהודי על פי ההלכה), לכן הוא האח ממש לכל דבר של יעקב. קודם כל לומדים מכך פשט פשוט, שעיקר השליחות של נאמני תורת ישראל ("מלאכים ממש" של יעקב אבינו) היום, יותר מכל הדורות, זה דווקא אל עשו – הן העשו שבחו"ל, בכל העולם, שזה התרבות של כל העולם כולו (התרבות המערבית ששולטת היום בכל מקום, גם בסין, חוץ מכמה מדינות ערב סביב לנו), והן "עשו אחי" ממש (וכמובן שזה הולך יחד). ל"עשו אחי" יש שרש יותר מיעקב, שרש באורות דתהו, והם יורדים לפי הכלל ש"כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר" – לכן זה יורד לעשיה, לבנין הארץ – ובלי שיתוף הפעולה עם האחים שלנו ממש אי אפשר להביא משיח, לכן עיקר השליחות זה "אל עשו אחיו".

אבל, שוב, לא מספיק לומר שעיקר השליחות זה "אל עשו אחיו" וצריך עוד שני תארים – "ארצה שעיר" ו"שדה אדום". נסביר בקיצור: כתוב בקבלה ש"שעיר" זה סערת-רוח, "רוח סערה". בקליפות שיחזקאל הנביא רואה במעשה מרכבה, הראשונה-העליונה, הכי קשה, נקראת "רוח סערה". ההסבר בחסידות שרוח סערה זה רוח של כפירה בה', כפירה בתורה. המצב של סערת רוח זה מצב של תהו. אמרנו ששליחות זה לא פשוט, זה כרוך בלהכנס למקום מסוכן – צריך להכנס קודם כל לעין הסערה. "ארצה שעיר" זה מנטליות שרוצה בסערה – בונה כל הזמן יותר ויותר תורת הכאוס, לא שנשבר אלא שבנוי, אלא שהעולם יהיה בנוי אידיאולוגית על תורת הכאוס. לא שתורת הכאוס זה שקר – זה אמת, יש כזה דבר – אבל מי שמסרב לראות אמיתות מוחלטות, ואומר שיש רק יחסיות בלבד (יש דבר נכון ביחסיות, אבל מי שרוצה רק יחסיות ורק סערה, שאין שום יציבות והכל יחסי, איך שאתה רוצה) זה מי שגר ב"ארצה שעיר", ולשם צריך להגיע.

תיכף נראה איפה היום זה "ארצה שעיר", אבל זה לא מספיק – צריך להגיע ל"שדה אדום". עשו נקרא "אדום" על שם "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" – באותו יום שהוא חזר מלאנוס נשים ולהרוג נפשות הוא היה מאד רעב, ואז היתה סעודת אבל של אברהם אבינו (שנסתלק באותו יום, שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה), ויעקב בשל נזיד אדום, ועשו חזר מלא תאוה (שצומחת מתוך האונס והרצח שלו) והוא צועק "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", ויעקב נותן לו תוך כדי שלוקח לו את הבכורה (שכבר לא מגיעה לו). גם כשהוא נולד היה אדמוני, אבל התורה מציינת שעיקר מה שנקרא אדמוני על שם הסיפור של "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" – זה שיא התאוה, מה שכתוב בחסידות שתאוה שמגיעה לתמציתה הופכת לעמלק. יש תאוה נתונה, אבל תאוה שהיא להיות מכור למשהו – כמו סמים – זה תמצית התאוה, קליפת עמלק, הנכד של עשו. למה זה "שדה"? הסברנו ש"ארצה" זה לשון רצון, ו"שדה" זה מקום שמגדלים תבואה וירקות. "שדה אדום" זה שדה שמגדלת אדומים, מגדלת תאוות – תאוות מין, תאוות אכילה (כפשט "הלעיטני נא") וכו'. תאוה שלא מגיעה לתמצית זה לא נורא, אבל ברגע שזה מגיע לתמצית – שהתאוה שלך הופכת להיות סם – זה הופך להיות עמלק. צריך להגיע גם ל"שדה אדום" – המקום שמגדל תאוות אדומות, של אכילה ומין, צריך להגיע בשליחות. כעת אפשר להבין קצת למה צריך "מלאכים ממש" בשביל כזו שליחות.

איפה זה היום "ארצה שעיר" ו"שדה אדום"? אם אמרנו ש"ארצה שעיר" זה מנטליות ורצון של סערות רוח זה היום האוניברסיטה – האקדמיה החילונית. "שדה אדום" היום זה הפאבים. חוץ משני אלה (השלמה: "עשו אחיו" זה גם עולם העסקים – זה היעד השלישי של השליחות). השליח צריך להיות לדעת לאן השליחות שלו, שהשליחות זה "ארצה שעיר שדה אדום". קודם כל, אנו מקוים מאד שהווארט הזה מתאים לחתן ולכלה שלנו – זה צריך להיות מתאים לכולם, אבל במיוחד מי שהתברך בחוש של מוזיקה, החוש הזה יכול להגיע לכל מקום, בשביל לקיים שם את שליחות יעקב. יעקב נקרא – לעולם ועד, גם אחרי שם ישראל – על שם שידו אוחזת בעקב עשו, שלא נותן לעשו להתנתק ממנו. כמה שעשו שונא אותי, רוצה להרוג אותי, יש לי אובססיה לעשו – "וידו אוחזת בעקב עשו" – וזו אובססיה טובה בסופו של דבר. לכן שולח מלאכים "אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום".

ידוע שיש שלוש קליפות, כמבואר אצלנו במ"א – קליפת הכפירה, קליפת התאוות, קליפת הרצח. כאן גם כן, קליפת התאוות זה "שדה אדום" וקליפת הכפירה זה "ארצה שעיר", וסתם רצח זה "על חרבך תחיה", ברכת עשו בעצמו. במקום אחר אנו מסבירים באריכות שסתם קליפה זו של שפיכות דמים זה קשור עם ממסד, גם ממסד ממשלתי, שמפקיר חיי אדם. כתוב ברמב"ם שעיקר התפקיד של ממשלה, כל ממשלה, זה לשמור על חיי אדם – לא לתת לרוצחים להשתולל. אם הממשלה לא דואגת לכך כדבעי זה נקרא קליפת הרצח וכו' (מי שרוצה להרחיב מוזמן לקרוא "קומי אורי"). כל הקליפות נמצאות כאן בפסוק, אבל החידוש שזה השליחות, ולא סתם אלא ששם מחכה לי החיה-יחידה שלי, הישראל שלי. רק כאשר אני נכנס לשם ביודעים ש"כל הדרכים [ובמיוחד זאת] בחזקת סכנה", אבל שם היעוד שלי, אפשר להגיע לשלום אמת ושיתוף פעולה שמביא את הגאולה (וכפי שהרבי אומר, יש היום משהו שעשו יותר מוכן מיעקב אבינו).

רמז לסיום: בלשון הקבלה יעקב ועשו זה מה ו-בן. אמרנו שסתם שני מלאכים זה מיכאל וגבריאל, אבל יש עוד פשט פשוט – כתוב ששני המלאכים זה שני היצרים. בשרש הם שני מלאכים קדושים, ובשרש כל השרשים, באצילות, זה שם מה ושם בן. קודם כל, אמרנו שבקדושה הכל בהתכללות – ברור שגם לחתן יש גם יצר הטוב וגם יצר הרע, וגם לכלה – זאת אומרת שכל אחד בפני עצמו הוא "מלאכים". איפה דוגמה לכך? בפסוק "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – "צדיקים" זה שנים, צדיק עליון שבבחינת יוסף וצדיק תחתון שבבחינת בנימין, וכתוב בחסידות שלכל אחד יש את שני ניצוצות הצדיקים בתוכו. כמו ש"ועמך כלם צדיקים", מיעוט רבים שנים, כך ב"וישלח יעקב מלאכים" כל אחד הוא מלאכים. למה הוא לא הסתפק במלאך אחד? כי פשוט שבשביל לקיים את השליחות "אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (עם כל מה שפרשנו בזה) אתה צריך ללכת שם גם עם יצר הטוב שלך וגם עם יצר הרע המתוקן שלך. קודם אמרנו שבשביל שליחות זו צריך להיות מלאך, אבל גם יצר הרע הוא מלאך ממש. כתוב כלל שיש הבדל בין מלאכים לבני אדם, שמלאכים יכולים לעשות רק דבר אחד ובני אדם יכולים לעשות הרבה דברים יחד, אז לכאורה כשאומרים "מלאכים ממש" זה גריעותא, אבל באמת דווקא בשליחות צריך מאד להתמקד – לשאוף להיות מלאך שיודע לעשות רק דבר אחד, כי אם אתה חושב שאתה יכול לעשות הרבה דברים יחד אתה מתבלבל, אתה לא שליח. שליח יודע לעשות רק דבר אחד ולא יותר. אבל מה המעלה? כשהוא מתחתן זה גוף אחד, ואז כל אחד יכול לעשות משהו קצת אחר שמשלים. אם אתה רוצה להיות אדם תתחתן – אתה יכול להיות ממוקד במאה אחוז על משהו, וגם אשתך במאה אחוז על משהו, וכמובן שזה משלים, ואז יש לך גם את המיקוד על דבר אחד וגם התכללות של שתי פנים בזכות היותך אדם השלם. בכל אופן, מלאך צריך להיות ממוקד, ובתוך עצמו חייב לעשות את היחוד של "בכל לבבך – בשני יצריך", ללכת לשליחות מתוך יחוד שני היצרים. הדוגמה הכי פשוטה: בשביל מה צריך את היצר הרע? בשביל לתקשר. אם זה אל עשו, והוא ילד טוב ירושלים, איך יכול לדבר איתו? איזה תקשורת יש לו עם הבארים? אם אין לו את היצר הרע המגויס, שכבר "בכל לבבך", לא יכול לעשות שום דבר. לכן הוא צריך להיות מצד אחד מלאך, שיש לו רק יעד אחד (בלי שום בלבול ראש של פיזור הנפש), ומצד שני צריך להיות בתוך עצמו "מלאכים" – מיעוט רבים שנים – כדי שיוכל לפעול ביחד עם שני הכחות, שרש שם מה, המהות, יעקב, ושרש שם בן, שזה המציאות, שמכיר את המציאות ויכול לפעול בה כפי שהיא.