ארבע דרכים להמתקת הדינים

בע"ה

יום שבת תבוא ט"ז אלול תשפ"ג – כפ"ח

כתר שם טוב פז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחת המגמות העיקריות של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, היא להמתיק את הדינים ולהפוך אותם לחסדים גלויים – הן באופן לימוד התורה ודרך עבודת ה', הן במציאות הכללית של עם ישראל והן בעבודתו של כל אחד ואחד שצריכה להיות בשמחה ובאהבה. התבוננות בתורות של הבעל שם טוב בנושא חושפת מבנה שלם של דרכים להמתקת הדינים.

הדברים מתאימים לפרשת נח, שאחד מיסודות המתקת הדינים אצל הבעל שם טוב נדרש על הנאמר בה "צהר תעשה לתבה", ובפרט לתקופה בה אנו נמצאים – "עת צרה היא ליעקב וממנה [מיניה וביה] יושע" – כאשר עלינו לאחוז ביתר שאת בעבודת המתקת הדינים, עד שהכל יתהפך לטובה.

הגענו בלימוד כתר שם טוב לאות פז, שבמהדורות החדשות מחולקת לארבע תורות קצרות, שכולן עוסקות באותו נושא – המתקת הדינים:

מציאת נקודת חסד בתוך מציאות הדין

מהבעש"ט. מה שביאר בכתבי האריז"ל למתק הדינין בשרשן, היינו על ידי שימצא בדין שורש חסד אז נעשה הכל חסד, ונמתק הדין בשורש חסד זה שמצא בו.

יש אדם במצב של דין, כמו אדם חולה חלילה, וצריך להסתכל שיש בתוך המציאות הזו משהו טוב שלא היה אחרת – זהו שרש חסד. כאשר מוצאים את שרש החסד בתוך המציאות – כל המציאות נעשית חסד. כתוב בפירוש בתורה הבאה כאן – תורה פח – שהמציאות של היסורים היא המציאות של המלכות, עליה כתוב "רגליה יֹרדות מות"[ב], ולכן יש שם מציאות של דין, "דינא דמלכותא דינא"[ג], וצריך למצוא שם נקודה של חסד. כשמוצאים נקודה של חסד, חסד של ה', אפשר להתעצם עם החסד ולאט-לאט הוא ממתיק את הכל ועושה את הכל חסד. ההמתקה הזו היא כמו שרבי נחמן מסביר[ד] על מציאת נקודת טובה בתוך האדם שאז מתקיים "ועוד מעט [טוב] ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[ה] – כבר אין דין, הוא כבר לא רשע, והכל הופך להיות חסד, הכל נמתק.

באופן מספרי, המלה דין היא בגימטריא 64, 8 ברבוע, כך שהשרש של דין הוא האות ח. זהו סוד המלה חסד – ח (השרש של דין) ועוד סד (דין), כאשר השרש הוא הממתיק את הדין, היינו "המתקת הדין בשרשו" במובן המספרי. את המלה חסד דורשים[ו] גם בחלוקה של חס-ד – חס על ה-ד, הדל "דלית ליה מגרמיה כלום" – כאשר על ידי החסד ממתיקים את הדין שעל ה-ד.

איך התפלה משנה?

פירוש, דהקשה הרמב"ן איך על ידי תפלה נשתנה גזר דין מרעה לטובה, וכי יש ח"ו שנוי רצון,

הבעל שם טוב פותח בשאלה ידועה[ז]: איך אפשר לשנות גזר דין שלילי לדבר טוב? האם התפלה שלנו משנה את רצון ה' ואת הדין הצודק שהוא גוזר על המציאות? כאשר אדם מתפלל על עצמו אפשר להסביר שבעצם בתפלה הוא עצמו משתנה, הוא עושה תשובה, כשעיקר התשובה והשינוי הוא עצם ההכנעה בה עומד האדם לפני ה' בתפלה, ולכן מוצדק שגזר הדין ישתנה – אין כאן שינוי ברצון של ה' או בגזר דינו, אלא שינוי של האדם שמצדיק את השינוי. לכן מחדד הבעל שם טוב את השאלה:

וביותר המתפלל עבור חבירו וכו'.

התפלה על החבר היא לא אפשרות 'צדדית' של התפלה, אלא משהו עיקרי בענינה. ההכרות היסודית עם כל מושג היא בהופעה הראשונה שלו בתורה[ח], וההופעה הראשונה של התפלה היא תפלת אברהם על אבימלך[ט], ממנה לומדים חז"ל ש"כל המתפלל על חברו... הוא נענה תחלה"[י]. מכאן עולה, דבר שחשוב לדעת, שעיקר התפלה הוא דווקא התפלה על החבר. כשאני מתפלל על עצמי – אפשר לומר שאני משתנה, אבל כשאני מתפלל על החבר – איך התפלה פועלת שינוי?

לראות את המציאות במבט כללי

ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו שהתפלה היא למתק דין בשרשו, לקשר דין המלכות בבינה, ושם הוא אדם אחר וכו' יעו"ש.

בקטע הקודם היה כתוב שצריך למצוא שרש חסד בתוך הדין, וכאן מובא עוד ענין – לקשר את המלכות לבינה. קישור המלכות לבינה הוא ענין יסודי אצל הבעל שם טוב, שמסביר[יא] על הפסוק "מי זאת עֹלה מן המדבר"[יב] שבכל דיבור ("מדבר") – ששייך למלכות – צריך לקשר את המלכות, שנקראת "זאת"[יג], לבינה, שנקראת "מי"[יד], ואז המלכות עולה אל הבינה ("עֹלה מן המדבר")[טו]. העליה הזו היא בעצם לדעת שמה שקורה כאן הוא לא כפשוטו – לזכור שה' עושה הכל, ובודאי מה שה' עושה הכל הוא ודאי טוב. ממילא, אני אומר "גם זו לטובה"[טז] או "כל דעביד רחמנא לטב עביד"[יז], אך הדברים הללו נמצאים אצלי עדיין באמונה – איני רואה אותם במציאות, אלא רק בכח האמונה שלי. כידוע[יח], באמירת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (בלשון תרגום) הראיה של האמונה פחות בהירה וב"גם זו לטובה" (בלשון הקדש) היא יותר בהירה – אבל היא עדיין בגדר אמונה. אני מבין שאם המציאות תעלה לבינה, אם אראה את התמונה הכללית, את האופן בו ה' מסתכל על כל המציאות, ודאי אראה שזהו דבר טוב – חלק מהתכנית האלקית הטובה – ושם גם האדם הוא מישהו אחר, הכל לא כמו שאני מבין. אם אעלה לשם, אראה זאת, הכל יראה טוב.

את היחס בין ההמתקה הראשונה להמתקה הזו אפשר להסביר כ'פנימי' ו'מקיף': מציאת נקודת החסד בתוך המציאות הכללית של הדין, המציאות הלא-טובה, המציאות של המלכות, היא מציאת נקודה פנימית של חסד. העלאת המלכות לבינה היא לראות שיש כאן 'מקיף' של חסד[יט] – שאם אראה את המציאות מלמעלה, אאמין שהיא חלק מהתכנית האלקית ומתוך האמונה גם אוכל להבין זאת, אבין שעל הכל שורה מקיף של חסד.

שינוי הצירוף

את דבריו של רבו, אחיה השילוני, מפרש הבעל שם טוב:

ומורי זלה"ה ביארו יותר, כי הגזר דין הוא אותיות, ויכול השליח לעשות צירוף אחר.

הסבר זה של הבעל שם טוב הוא כבר עוד דרך של המתקה – שינוי צירוף האותיות של גזר הדין. בהמשך נסביר למה הוא קורא למי שממתיק את הדין "השליח".

היסוד של שינוי צירוף האותיות – שהוא יסודי מאד אצל הבעל שם טוב[כ] – מתבאר בפרטות בקטע הבא:

כמו שאמר לנח צהר תעשה לתבה, שיהפך מדת הדין למדת הרחמים מן צרה צהר.

הדוגמה העיקרית של הבעל שם טוב לשינוי הצירוף הוא הפיכת התבה "צרה" ל"צהר" – נח היה צריך להבין שהוא לא רק צריך לעשות צהר (חלון או אבן טובה[כא]) לתבה שהוא בונה, אלא להפוך את הדין-הצרה לצהר מאיר. בפועל, נח לא קיים זאת – הוא לא התפלל על בני דורו ולא המתיק את גזרת המבול. מי תקן זאת? אברהם אבינו[כב], שהתפלל על אנשי סדום (ללא הצלחה), ועוד יותר משה רבינו, שהתפלל על בני ישראל אחרי חטא העגל (ובאמירת "ואם אין מחני נא וגו'"[כג] תקן את "מי נח"[כד], את המבול שנקרא על שמו של נח משום שהתחולל באשמת העדר-התפלה שלו)[כה].

וכי תבאו מלחמה על הצר והרעותם בחצוצרות, שהוא תואר שמחה, היפך תואר שופר שהוא חרדה, ועל ידי שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה.

הדברים מתקשרים כאן לפסוק מפורש – "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרת ונזכרתם לפני הוי' אלהיכם ונושעתם מאֹיביכם"[כו]. הפיכת "צרה" ל"צהר" מתקשרת כאן לעוד שני צירופים של המלה – צירוף של דין, "הצר", אותו צריך להפוך לצירוף של חסד, "רצה" (כמו שאנחנו אומרים בברכת המזון בשבת, "רצה והחליצנו וכו'"). הבעל שם טוב לא מציין, אבל המלה חצוצרה בעצמה כוללת את אותיות צרה, חצוצרה היא 'חצי צרה' (כמו שלמדנו פעם באריכות[כז]), ויש בחצוצרות כח להפוך את הצר-צרה לצהר-רצה.

הבעל שם טוב מביא – מבעל העקידה – שהתקיעה בחצוצרות ענינה שמחה, בניגוד לתקיעת שופר שענינה חרדה. מכאן משמע שיש כאן עוד ענין – שהיכולת להמתיק ולתקן את הצרה היא על ידי קבלתה בשמחה דווקא, "לקבולינהו בשמחה"[כח] כל מה שה' מביא. מכאן משמע ששינוי הצירוף הוא על ידי שמחה.

בדרך כלל מוסבר[כט] ששינוי הצירוף הוא על ידי הגעה לאין, שם "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק"[ל] – על ידי בטול, שהוא פנימיות החכמה, שמאפשר לשנות את הצירוף (בסוד "מצרף לחכמה"). שינוי הצירוף על ידי בטול והגעה לאין שייך לאנשים שיודעים לכוון את הכוונות כדבעי – באופן מודע, שמזהה את הצירוף שיש בו גזר-דין קשה ומסוגל למצוא צירוף אחר וממותק – והכל מתוך בטול פנימי. לכן התיאור של מי שמשנה את גזר הדין הוא "השליח" – שליח שעושה את הדברים מתוך בטול מוחלט למשלח, בלי שום נגיעה אישית, ואזי יש בו כח של "שלוחו של אדם כמותו [ממש[לא]]"[לב] והוא יכול לשנות את גזר הדין במציאות.

החידוש כאן הוא שגם מי שלא יודע לעשות זאת, לא יודע איך בכח הכוונה להפוך צרה לצהר, יכול לשמוח ולגרום לכך שהצירוף ישתנה מאליו. כיצד? החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לג], לכן יש כח גם בשמחה לשנות את הצירוף – השמחה ממשיכה את הבטול הדרוש לשינוי הצירוף, שמתחולל בדרך ממילא. כאשר האדם שמח הוא נעשה שליח לשינוי גזר הדין (וכן השליח בגימטריא שמחה)

בהגדה של פסח כתוב "'אני' ולא השליח" (ביטוי שמפרשים[לד] על משה רבינו) – המתקת דין הגדלות ויציאת מצרים (לשון צרה) בשלמות הן דווקא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, כפי שיתגלה על ידי המשיח (שליח עם י כחות הנפש[לה], כאשר השליח של השמחה היינו משיח בן יוסף והשליח של האין-הבטול היינו משיח בן דוד[לו]).

סוד הוי' בהמתקת הדינים

בקטע האחרון יש חזרה לשתי הדרכים הקודמות של ההמתקה שנזכרו – קישור המלכות לבינה או מציאת נקודה של חסד, שרש חסד, בתוך הדין:

ולקשר דין המלכות בבינה או למצוא בדין שורש חסד בתוך הדין, אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד.

אם מתבוננים, יש כאן בעצם ארבע דרכים להמתקת הדין – מציאת נקודת חסד בתוך המציאות של הדין, מציאות המלכות; קישור המלכות לבינה, שהסברנו כראית המציאות-המלכות כפי שהיא נראית-מובנת בשרשה, בתכלית האלקית של ה'; שינוי הצירוף של הדין באמצעות השמחה; שינוי הצירוף של גזר הדין באמצעות כוונה מודעת, מתוך בטול, של "השליח".

ארבע המדרגות מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה:

מציאת נקודת החסד בתוך המציאות עצמה היא כנגד המלכות, שהרי מציאות הדין היא-היא המלכות, ה תתאה (קצה גבול הקדושה, ש"רגליה יֹרדות מות"), כנ"ל. זהו הביאור המקורי של הבעל שם טוב, עוד לפני דברי רבו אחיה השילוני – הבעל שם טוב מתקן את המלכות.

העלאת המלכות, ה תתאה, לבינה, ה עילאה, היא על ידי ה-ו המחברת אותן. אדמו"ר הזקן מסביר שהיחס בין המלכות לז"א הוא היחס בין ממלא כל עלמין לסובב כל עלמין – היחס בין פנימי ומקיף, כפי שהסברנו את היחס בין שתי הדרכים הראשונות.

שתי הדרכים לשינוי הצירוף – הקבלה בשמחה והכוונה שחוזרת לאין ומחוללת את השינוי – הן כנגד הבינה והחכמה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כנ"ל.

ולסיכום:

ישינוי הצירוף על ידי הגעה לאין

השינוי הצירוף על ידי שמחה

והעלאת המלכות לבינה

המציאת נקודת חסד במציאות הדין