משעשועים עצמיים עד להשפעה על המציאות

בע"ה

י"ז אייר תשנ"ב – בית הרב, כפר חב"ד

סוד השבע והשלש עשרה פרק א

מתוך הספר שערי אהבה ורצון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את מאמר "סוד השבע והשלש עשרה" מספר שערי אהבה ורצון. המאמר נכתב כהרחבה להקדמה שכתב הרב לספרו של הרב שמואל יניב צפונות בתורה חלק ג, והוא מבאר את סוד זוג המספרים 7 ו‑13. בתחילת השיעור הגדיר הרב שהמספר 7 קשור עם השבת, שהוא עלית העולמות, ואילו ה‑13 קשור עם יג מדות הרחמים – הורדת השפע לעולמות. בהמשך הקביל הרב את המספרים לנקבי וזכרי והסביר זאת על פי החסידות. בשיעור התבארה המלה "ויכלו" של סוף מעשה בראשית, בכמה אופנים. על דרך העבודה הרב הקביל את זוג המספרים למושגים "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", כאשר גם בשעשועים העצמיים של ה‑7 יש רצוא ושוב של העלאה והמשכה, ותכלית השעשועים היא הירידה למטה בהתברכות הקדושה כשפע למטה לעולמות התחתונים.

א. ה‑7 וה‑13 בסוד ההעלאה וההמשכה

7 – עלית שבת; 13 – ירידת מדות הרחמים

האמת שאני מאד קויתי שהרב יניב יבוא לפה, בגלל שהחיבור הזה שאני רוצה להתחיל ללמוד מוקדש אליו. כל הדבר הזה היה התחיל מכך שהוא ביקש ממני לכתוב הקדמה לספר שהוא הוציא על שבע ושלש עשרה. שם זה מופיע בקיצור, רק הטקסט או פחות מהטקסט העכשווי. עכשיו זה עם תוספת הרבה מאד ביאורים [כל התורה] כן, יש הרבה מאד ביאורים כאן. אז זה כבר יצא חיבור די גדול.

נתחיל ללמוד את זה:

סוד השבע והשלש־עשרה[ב]

שבעה מי יודע... שבעה ימי שבתא [כשיש שבע זה שבת. ו] שלשה עשר מי יודע... שלשה עשר מדיא[ג] [מדות הרחמים. זה השלש עשרה]

א

הנה עיקר סוד השבע, השבת (בימים, בשנים וכו') [שבע מופיע בימים, ימי השבוע, בשנים – השמיטה, וכו'. הכלל גדול שמופיע בחסידות], הוא ענין עלית כל העולמות [שש הוא ירידה, בששת ימי החול יש ירידת שפע לעולמות, והשביעי הוא שהכל עולה לשרש, כמו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[ד]. הכלל הוא שיש מחזוריות בטבע. המספר והמושג שבע הוא החזרה לשרש, העליה לשרש], מתתא לעילא, להכלל באור אין סוף ב"ה[ה], ואילו עיקר סוד השלש עשרה, מדות הרחמים, הוא ענין המשכת אלקותו יתברך וטובו העצמי [שזה מדות הרחמים] להתגלות מטה מטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו[ו].

מה זה מדות הרחמים? מדות הרחמים זה המשכה של אור עצמי ממש. בששת ימי החול יש רק ירידת שפע גשמי בחיצוניות העולמות, אבל המשכת גילוי אלקות ממש, כמו המושג "דירה בתחתונים"[ז], להמשיך גילוי אלקות דווקא למטה, לא שהתחתון יעלה אל העליון, אלא שפנימיות ועצמיות העליון יומשך ויתגלה בתוך התחתון כמו שהוא. זה המושג י"ג מדות הרחמים, ובמילא זה קשור למספר שלש עשרה.

7 ו‑13 – נקבי וזכרי

ובמילא כמו שאמרנו קודם, זה מסביר לנו למה השבע הוא בעיקר נקבי, ולמה השלש עשרה הוא בעיקר זכר. בגלל שהשבע זה "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", מלשון כלה, כלות הנפש, יש כלה תתאה וכלה עילאה[ח], זהו מה שהכלה עולה לקראת החתן. והשלש עשרה הוא בעיקר בחינת חתן מלשון "נחית דרגא", כלומר להוריד את עצמו, להמשיך את עצמו, את עצמותו למטה, לתוך ה"ביתו זו אשתו"[ט], שזה הדירה שלו, ה"דירה בתחתונים". אז אם כן כל הביטוי הזה "דירה בתחתונים", שהוא אולי הביטוי הכי חשוב בחסידות חב"ד, ומקורו מחז"ל כמובן, אבל זהו המשפט שאדה"ז בחר כהמטבע והמוטו של תכלית בריאת העולם.

הסבה לכך היא בגלל שחב"ד הוא בעיקר זכרי, כידוע אצלנו[י]. יש דרכים בעבודת ה' שהן בעיקר נקביות, כמו ברסלב לדוגמא. הדרך שהיא בעיקר זכר, הדרך הזכרית ביותר בעבודת ה' היא חב"ד, שיטת חב"ד. זה הכל השפעה והמשכה, להמשיך מהמקום הכי גבוה, אבל להמשיך את זה למטה. יש ודאי עבודת ה' שהכל זה שאיפה לשמים.

[למה ברסלב היא נקבית?] הדבר קשור לריבוי התחינה. אפילו היו מכנים את חסידי ברסלב, שאר החסידים בעולם היו מכנים אותם, זה היה לגנאי, אבל אפשר לומר זאת גם לשבח, היו קוראים לחסידי ברסלב "אלטע אידנס", היהודיות הזקנות שיושבות ואומרות ["צאינה וראינה"] "צאינה וראינה" ותהלים ותחינות ובקשות, וככה מבלות את החיים. שוב, צריך להיות גם את זה, אבל זה לא לגנאי, אף על פי שהתכוונו לגנאי אבל זה לא לגנאי, יש דבר כזה ויש דבר כזה.

אם כן, אם זה נכון צריך לומר שבברסלב יש איזו נטיה לשבע יותר. אם כי שכמובן יש התכללות והשבע בחב"ד הוא גם כן מושג, עכשיו אנחנו ב"דור השביעי"[יא] וכיוצא בזה. היום השבע הוא מאד חשוב בחב"ד, בגלל שזהו "דור השביעי". אבל מאיזו בחינה זהו "דור השביעי", זה לא השבת שעולה, אלא זהו "דור השביעי" המופיע במאמר של הרבי הקודם, כמו משה רבינו שדווקא להמשיך את עצם האלקות למטה לארץ[יב]. איך שבחב"ד מפרשים את השבע זו תכלית ההמשכה לארץ ממש.

עכשיו בעצם, אם אני מסתכל רגע, זה לא כתוב כאן, אבל אפשר עכשיו להוסיף: השבע של חב"ד הוא בעצם שלש עשרה. מה כתוב שם במאמר "באתי לגני"? כתוב שקודם היתה הסתלקות השכינה מאחד ועד שבע, וכשהיא הגיעה לרקיע השביעי היא התחילה לרדת. אז כמה זה בסך-הכל כל המעגל? שלש עשרה. אז בעצם כל הסיפור הזה זה באמת שלש עשרה. זה התחיל "עיקר שכינה בתחתונים היתה", וזה עלה עד שזה הגיע לשבע, לרקיע השביעי, וזה ירד. אז אם כי ששם יש בעצם ארבעה עשר דורות, בגלל שיש שבעה דורות של חטא, ואחר כך שבעה דורות של תיקון, של המשכה, אבל המדרגות הן שלש עשרה. [המעבירים בעצם] כן.

"ויכלו" – כלות הנפש, כליון ושכלול

טוב, עכשיו הלאה:

בשבת כתיב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[יג], "ויכלו" מלשון כלות הנפש וכליון [שהם בחסידות נקראו:] ("כלה תתאה" ו"כלה עילאה", כמבואר בחסידות[יד])

זה דרוש מפורסם של אדמו"ר הזקן, שכלה תתאה שהיא המלכות היא מלשון כלות הנפש, כלומר "תאיבת נפשַי"[טו]. כלות הנפש מורגש, שאדם תאב ומשתוקק, כלות הנפש במובן של תשוקה, של תשוקה עצומה לכלות. אבל כליון הכוונה 'אויס', כמו שנימוג. הפשט של כלות הנפש הוא תשוקה. לכן התרגום של כלות הנפש הוא "תאיבת נפשי", מלשון תאב לדבר, ת.א.ב. כמו שיש בספר התיקוני זהר, שאחד הצרופים של בראשית הוא שיר תאב[טז], שהקב"ה תאב, יש לו גם כלות הנפש לשיר של התחתונים, לשם כך הוא ברא את העולם, שיר תאב. אז גם התרגום של כלות הנפש על פי פשט הוא תאב. זה כלה תתאה, תשוקה מורגשת. אבל יש כלות הנפש במובן יותר עליון שזה 'אויס', כליון. זה כלה עילאה. שניהם כמובן בתוך ה"ויכלו". החויה של "ויכלו" חבקה] בכל מעשה בראשית, (שילבתי???)  [וכל העולמות עלו] ועלית העולמות כולם להכלל באלקות בשרשם שבאצילות העליונה, כנודע [כל העולמות התחתונים, בי"ע, בשבת עולים לאצילות. מה זה אצילות? המקור האמתי שלהם, חוזרים הביתה, לשורש].

וכן "ויכלו" הוא מלשון שכלול [התרגום של "ויכלו" הוא לא מתרגם זאת לא מכלות הנפש ולא מכליון, אלא השתכללות. אז זה עוד פירוש.] (כתרגומו), [ומה זה השכלול הזה? זה] צביון ([שייך ל]"צבאם" – "לצביונם נבראו"[יז]) [גם מלשון] ונחת ([כתוב] "באת שבת באת מנוחה"[יח]) בכל מעשה בראשית.

כלומר שהיה שכלול, וצביון – גם בלשון חז"ל "לצביונם נבראו" יש כמה פירושים מה הפירוש בכלל "צביון". יש פירוש אחד[יט] שלצביונם הוא לרצונם [צבי] כן, זה לשון רצון, צַבי, והכוונה שכל נברא הוא מרוצה, הוא רוצה להיות ככה. וממילא, היות שהוא מרוצה מהמציאות שלו אז זה ממש בדיוק לכאורה ההפך – אם יש כלות הנפש זה מתוך כך שהוא חפץ לחזור, הוא לא מבסוט מעצמו, ואם הפירוש הוא שכלול וצביון ונחת, אז הוא נח, זה הפשט של שבת, כלומר שהוא יושב טוב, הוא יציב, כאילו שהוא הגיע ליציבות האמתית. כל ששת ימי בראשית הוא לא היה יציב, וכשהגיעה שבת הוא הגיע ליציבות. אז זה לכאורה כאילו דבר והיפוכו מה הפירוש "ויכלו" – האם זו תשוקה להתעלות ולהסתלק מכאן, להיכלל בשורש, או שזו מנוחה.

7 – אור המאיר לעצמו; 13 – אור המאיר לזולתו

בכללות [תכף נסביר זאת], השבת, סוד השבע, היא גילוי "אור המאיר לעצמו"[כ] (שעשועים עצמיים, ענג שבת). שני הפרושים הנ"ל – "ויכלו" מלשון כלות הנפש ו"ויכלו" מלשון שכלול וכו' – הינם בסוד "רצוא ושוב" באור זה גופא ([שזה] סוד [המילה] תבת "שעשועים" [בחסידות], שבה ב' בחינות שע, בעליה וירידה בעצמותו תמיד, כמבואר בחסידות[כא]).

אלו מאמרים עמוקים של ר' הלל מפאריטש. עכשיו נסביר מה כתוב כאן. אנחנו נסביר בהמשך שהשורש הנפשי של הנקבה במדה מסוימת הוא יותר גבוה מהשורש של הזכר, ולכן שבע במדה מסוימת הוא לפני ולמעלה מהשלש עשרה. בכללות השבע, שזה שבת, הוא מתענג על עצמו. דבר או נפש ונשמה שמתענג על עצמו נקרא שעשועים עצמיים, וזה גם נקרא בחסידות "אור המאיר לעצמו". בעוד שמדות הרחמים, אם כי שהשורש של מדות הרחמים כמו שנסביר הוא מהכתר, בכל זאת רחמים ומדות שייכים לתפארת, ללב, שהוא שופע ומשפיע לזולת. רק העובדה שהוא שייך לכתר, זה כמו שאמרנו קודם, אם זה רק היה רחמים מהלב, מהתפארת, זה לא היה משפיע אור עצמי ממש. אבל היות שאלו רחמים מהכתר, זה החידוש שבעצם אלו רחמים מהכתר, שהכתר הוא למעלה מהשעשועים של המוחין, אז מה שהוא משפיע לזולת, שזהו "אור המאיר לזולתו" – הוא נותן את כל כולו ממש. אלו רחמים עצומים, רחמים רבים ורחמים גדולים, שזה נקרא שהוא משפיע אור עצמי. בכל אופן המושג רחמים, שזה השלש עשרה, הוא "אור המאיר לזולתו". בעוד שהשבע, השבת, הוא בעיקר "אור המאיר לעצמו", שאלו שעשועים עצמיים.

"אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" בסדרת הברית

על פי הכלל הזה אנחנו נסביר גם כן את כל הסדרה שאנחנו קוראים לה "סדרת הברית", ששם מופיעים שני המספרים של שבע ושלש עשרה. אולי החידוש העיקרי כאן, הרעיון העיקרי כאן הוא שכל הסדרה – 1, 3, 7, 13, 21, שזה n ברבוע פלוס n פלוס 1, שאלו ההופעות, יש בסדרה הזאת את מספר ההופעות של המילה "ברית" בכל הבריתות שיש בתורה. נתנו כינוי לזה – "מספרי ברית". היחס בין הסדרה הזאת, בין אחד לזה שבא אחריו, בין ברית אחד לברית ב' או בין ברית n לבין n פלוס 1, הוא תמיד יהיה יחס של "אור המאיר לעצמו" ביחס ל"אור המאיר לזולתו". כלומר, שבסדרה הזאת העיקר שיש כאן 3, 7, 13.

כאן אנחנו אומרים ששבע הוא שבת. אם זה שבת הרי שזהו אור המאיר פנימה, ושלש עשרה אלו מדות הרחמים, זו המשכה לזולת. אור שמאיר פנימה הוא שרש נקבי, ושעשועים עצמיים הם שורש האשה. הרצון להשפיע, לצאת החוצה, כמו "איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש"[כב], הדחף החוצה זה שורש זכרי, להמשיך את עצמו כלפי חוץ. לכן גם "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[כג] היא מצוה על הזכר, להרבות את הדמות, למלא את העולם בגילוי אלקות שזה ריבוי נשמות בתוך גופים. זה מוטיב זכרי, לכבוש את העולם עם ה'. להוליד זה עוד דמות ולהרבות את הדמות, שזה לשם כיבוש העולם שהעולם יהיה מלא ה', מלא יהודים זה מלא ה', מלא הקב"ה. ככה כתוב בתחילת אבן העזר[כד], זו הכוונה של "פרו ורבו", המצוה הראשונה בתורה. דווקא הדבר הזה נאמר על הזכר.

עכשיו, היחס בין ה­‑7 לבין ה‑13 הוא בעצם היחס בין 3 ל‑7, ואז ה‑7 מתהפך. מה זה בכל הקבלה כולה 3 ו‑7? ג' ראשונות וז' תחתונות. היחס בין 3 ל‑7 זה בדיוק זה, מה זה ג"ר, ג' ראשונות? זה המוחין, ה"אור המאיר לעצמו", והז' תחתונות זה כלפי הזולת, ה"אור המאיר לזולתו". אז מבחינת יחס, היחס בין 3 ו‑7 הוא בדיוק כמו היחס – לכאורה, כמובן זה גוון חדש – בין ה‑7 לבין ה‑13.

אם הסדרה הזאת מתחילה מ‑1, 3, אז זהו גם כן היחס בין 1 ל‑3. גם ה‑3 ביחס ל‑1, ש‑1 זה לגמרי לבד, "הוא לבדו"[כה], יש רק אחד. מה זה 3? 3 זה כבר ג' קוים. מה הם ג' קוים? הם לצורך ההתכללות. כאשר האדם יוצא מעצמו על מנת להתקשר לזולת הוא צריך ג' קוים, כידוע בחסידות[כו] שכל הג' קוים הם על מנת לאפשר התחברות עם הזולת. בשביל התחברות מאוזנת עם הזולת צריך ג' קוים, צריך שתי ידים לחבק וגוף לחבר-לדבוק, שזה ימין, שמאל ואמצע.

אם נבין נכון את הסדרה הזאת – 1, 3, 7, 13, זה עוד יותר מסביר למה יש כאן ברית בסדרה הזאת. בגלל שברית היא התקשרות, התקשרות עם הזולת, והתכלית של הברית היא התקשרות כל כך עצמית וחזקה כאילו שאני והזולת נעשים אני גמור. כלומר, שבסופו של דבר זה איזה מין חיבור של שני המוטיבים ההופכיים האלה של להשתעשע על עצמי ולתת את עצמי לזולת. יש כאילו מוטיב אחד, שהתכלית, כמו הנירוונה אצל ההודים שהיא רק נקבית, היא להגיע לנירוונה, כלומר להגיע לשעשועים עצמיים וגמרנו. זה נקבי בלבד.

לכן באמת כתוב בחסידות[כז] שכל שאר אומות העולם, הם אמורים להיות נקבה, הכל רצון לקבל. עיקר התורה כולה זה להשפיע בעולם, זכרי. אנחנו עם ישראל, אנחנו הזכר ביחס לכל העולם כולו. כמובן כשהנקבה נמצאת בלי הזכר זה תסכול ומריבות וכל מיני תהפוכות כשאין את היחוד, את השלום. היא לא בהמתקה. מה זה זיווג? זה נקרא בישום, התבשמות. אם הנוקבא לא מבושת על ידי היחוד עם הזכר אז היא מרוגזת לגמרי, ואז היא מתוסכלת וכו', ויש כל מיני תופעות בלתי רצויות, שזהו הגוי שהוא לא מודע לכך שהוא בעצם אמור להיות המקבל ובמדה מסוימת המבצע של עם ישראל (השלמה???). כמו שאשה המבצעת את רצון בעלה "איזהו אשה כשרה? שעושה רצון בעלה"[כח] – ככה הגוי לגבי עם ישראל, ככה אמור להיות, כמו שכתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם"[כט] וכו'.

אז אם כן, מה הסדרה הזאת אומרת עד אין סוף? מה ה limit‑ אם כן של כל זה? ה‑ limit הוא מכיוון שכל מספר בסדרה הוא רק יחסית אם הוא "אור המאיר לעצמו" או שהוא "אור המאיר לזולתו", אז בסופו של דבר שני היסודות האלה צריכים להתחבר להיות אחד ממש. זהו תכלית המושג ברית, כלומר שזה לתת את כולי לגמרי ועל ידי כך להגיע לאחדות הכל, שבעצם זה הכל שעשועים עצמיים, ו"שבת ומנוחה לחיי העולמים"[ל].

ב. תענוג השעשועים העצמיים ומדידת השפע בהשפעה לזולת

רצוא ושוב בתוך השעשועים העצמיים

עכשיו, מה כתוב כאן בסעיף הזה? בסעיף הזה כתוב שבתוך השבת גופא, בתוך השעשועים גופא, בשעשועים עצמיים גופא יש רצוא ושוב. הדבר הזה נקרא שעשועים, והמילה שעשוע היא בבחינת (שיניתי קצת???) "הקל קול"[לא]. יש כלל גדול בחסידות שכאשר יש אותה הברה באופן חסר ואותה הברה מלא – החסר זה רצוא-עליה מתוך תשוקה למלא את החסר. כמו שכתוב "הקל קול יעקב", ובחסידות מבואר ש"הקל" הראשון הוא חסר ו' ונדרש כקול תפלה, מתוך חוסר הגילוי אור יש תשוקה של התעלות. וה"קול" השני שהוא מלא ו' הוא קול תורה. יש קול תפלה וקול תורה – קול תפלה שזו ההעלאה הוא החסר ו', והקול תורה, ההמשכה, הוא המלא ו'. שוב, זה תמיד הכלל, שאם יש חסר ו' זוהי העלאה-רצוא, ומלא ו' הוא שוב, זה רצוא ושוב. זה כלל גדול.

לענייננו, אם יש מילה שעשוע, שוב, זה כתוב באריכות בחסידות, שבתוך המילה שעשוע יש את הרצוא והשוב של השעשוע. שה‑שע, אמנם שניהם הם שע, זה שע נהורין, כמו פנים, אבל השע בלי הו' זה ההתעלות שיש בשעשוע, הרצוא שיש בשעשוע. וה‑שוע עם הו', ההברה השניה זה השוּב, ה"שוב לאחד"[לב], השו‍ֹב של השעשוע.

מה זה לענייננו? בשבת, שתי הבחינות האלה של שבת שמצד אחד "ויכלו" הוא כלות הנפש, ומצד שני "ויכלו" הוא שחרור ומנוחה, שניהם שעשועים עצמיים. גם הכלות נפש של שבת היא לא מתוך דוחק וצרות. יש לפעמים כלות הנפש שהיא כליה מתוך הפך התענוג, מתוך צער, אבל שבת הוא ענג. אז גם הכלות נפש של שבת זה כלות הנפש של תענוג, זה נקרא תענוג ההתבטלות, שזה גם כן מושג עמוק ויסודי בחסידות[לג]. נקרא "רישא דאין", שזה אצלנו התענוג בנפש[לד].

גם כן אחד מהכללים הכי גדולים שבקדושה, שבקדושה להתבטל זה הכיף הכי גדול. לפעמים מוסבר[לה] שזה עיקר הקנה מדה להבדיל בין הקדש לבין החול, או לבין הטומאה. שבטומאה תענוג זה רק בהתמלאות. כמה שאתה יותר שמן אתה יותר מתענג. יש גם כן תענוג של שומֶן, גם בקדושה יש את זה, יש להיות שמן מתוך נחת. אבל בקדושה זה רק החלק השוב של התענוג, זה ההתמלאות, כמו "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'"[לו], זה נקרא שובע שהוא שבע ומלא ברכת ה'. זה חלק השוב של התענוג. נפתלי – נפת לי, המתקה לי, כיף לי. נפתלי לפי הזהר[לז], זה כמו שאחד אומר כיף לי, זה נפתלי – נפת לי. ככה הזהר מפרש אותו. מה זה הכיף לי הזה? זה "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'". אבל בקדושה זה לא רק כיף לי, זה כיף לי שבא לאחר גם כן תענוג מהתבטלות. מה שאין כן בקליפה אין את התענוג של ההתבטלות, יש רק את התענוג של ההתמלאות.

גם בענג שבת יש את שתי הבחינות, ה‑שע, זאת אומרת הענג של ההתבטלות וההתכללות בקדושה. ויש את הענג השני שהוא ה‑שוע, לא אני שהופך להיות אין, כי אם "לצביונם נבראו", לרצונם, כלומר כל אחד הוא שבע רצון, הוא מבסוט. אז ההסבר הוא ששניהם הם בתוך השעשועים העצמיים. הכלל הוא ששבת זה השבע והשבע זה השעשועים עצמיים, ובתוך השעשועים עצמיים יש רצוא ושוב, כלומר שע – ענג מההתבטלות, התשוקה של ההתבטלות, זה הכלות הנפש, וה‑שוע שזה הצד השוב, שהוא השכלול והצביון והנחת שיש בשבת. הכל זה בגדר שעשועים עצמיים, שזה נקרא "אור המאיר לעצמו". זה שבת.

התברכות הקדושה עד ליציאה מעצמו לזולתו

עכשיו רק נאמר את הסעיף הזה היום, שהוא הסעיף הבא:

[לעומת זה המדות – אם השבת זה "אור המאיר לעצמו", אז מדות, כמו י"ג מדיא, מדות הרחמים זה "אור המאיר לזולתו"] מדות, "מדיא", בכלל, הן בסוד "אור המאיר לזולתו"^ט,

המילה מדה-מדות היא מלשון מדידה – מודדים דבר רק כאשר צריך להעביר אותו לזולת, לפי הכלים שלו, אזי צריך למדוד. ב"אור המאיר לעצמו" אין בכלל מדידה, זה הכל ספונטני. מדידה היא שכל, שכל שפועל כשהוא עובד. יש אפילו מקצוע כזה במתמטיקה – מג'קלי, זה קו המדה. מה זה קו המדה? הקו של אור אין סוף שנכנס בתוך הצמצום.

אם כן, מדה היא שכל, לכן קו המדה נקרא "בוצינא דקרדוניתא"[לח], הפנימיות של "מוחא סתימאה"[לט]. אבל זהו המקור הראשון למושג בחסידות – שכל של מדות, ושכל של ז"א. ולכן בכללות הקו זה כמו הו' של שם ה', המדות. השכל של מדות הוא השכל של מדידה, בגלל שבמדות צריך להיות "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מ], צריך להיות איזון של כמה לתת וכמה לא לתת, ושם צריך למדוד. באור שהוא עצמי ומאיר לעצמו לגמרי אין מדידה, הוא אין סוף, לא מדוד. לכן ברגע שאני אומר שי"ג זה י"ג מדיא אז זה כבר אומר לי שהוא מיועד לזולת, ושהשכל הפועל כאן זה השכל של "בוצינא דקרדוניתא", זה קו המדה.

[הוא "אור המאיר לזולתו"] שבא במדידה והגבלה לפי יכולת המקבל לקבל [לכן צריך להיות שמאל דוחה וימין מקרבת לתת את המדה הראויה]. בפרט, מדות הרחמים, שמספרן שלש־עשרה (כמספר אהבה [ואהבה – אצלנו זהו אחד הרמזים היפים שיש על כך מאמר בפני עצמו – היא ראשי תבות] – אור הקדוש ברוך הוא

זו המצאה שלנו, אבל זה כל כך יפה לפי עניות דעתי שכותבים את זה. שוב, אפילו יש מאמר שלם שמסביר איך המילים האלה – "אור הקדוש ברוך הוא" –  מקבילות לי‑ה‑ו‑ה. בכלל כתוב[מא] שאותיות אהבה הן כנגד י‑ה‑ו‑ה, חוץ מזה שאהבה היא חצי הערך של של שם הוי' בדיוק כמו אחד, אבל גם עצם האותיות אהבה, ה‑א היא חילוף ה-י וה-ב חילוף ה-ו, אהבה לגמרי מלבישה את השם המיוחד. אהבה בתור לבוש ארבע אותיות י-ה-ו-ה אחר כך מתלבש בתוך אותיות אהרן, שהוא "איש החסד"[מב], ואהרן הוא מדרגה אחרי אהבה. הזכרנו בגלל שמספר קטן ר‑ן זה ב‑ה. אהרן במספר קטן הוא גם כן אהבה – א-ה-ב-ה. יש אהרן על גבי אהבה או על גבי י‑ה‑ו‑ה, יש סוד כזה. והמדרגות האלה בדיוק מקבילות למילים הללו. על זה, שוב, כתוב חיבור שלם.

המספר של מדות הרחמים הוא 13, שהוא מספר אהבה. למה אמרתי שזה מספר אהבה, אור הקדוש ברוך הוא? בגלל שאהבה היא עיקר הרגש כלפי הזולת. זה שהמספר 13 הוא אהבה, הוא גם כן אחד, שזה חוזר לאחדות, אבל זה שהוא אהבה הוא על מנת לצאת מעצמו להתחבר לזולת, בגלל שהוא אוהב אותו, לכרות אתו ברית. יש אהבה על פי טעם ודעת, אבל אהבה של הברית היא אהבה שלמעלה מטעם ודעת, כמבואר בחסידות[מג]. מה אומר לי הביטוי הזה "אור הקדוש ברוך הוא"?

– שעל אף קדושתו [קדושה בכל מקום היא הבדלה[מד], שהוא מובדל מהזולת] (הבדלתו) העצמית [בכל זאת] "מתברך" בעצמו כדי להאיר לזולתו דוקא, כמבואר במ"א),

שוב, מה רציתי כאן בכל זה? למה הבאתי את הרמז הזה "אור הקדוש ברוך הוא"? שהצד הזכרי הזה של "אור המאיר לזולתו" הוא נראה לך במבט ראשון למטה מ"אור המאיר לעצמו", כמו שז"ת הן למטה מג"ר. אבל הרי כתוב הכלל הגדול בספר הזהר הקדוש[מה], שייך לל"ג בעומר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", שהפנימיות של ז"א של התפארת-הרחמים היא יותר אחוזה ואחד עם הכתר מאשר מהמוחין, המוחין הם רק בדיקנא תליא. המוחין רק תלויים בדיקנא, אבל "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ז"א הוא ממש אחוז ומושרש בעצמות הכתר, יותר מאשר המוחין.

גם לענייננו, הרצון להשפיע לזולת הוא כאשר המוחין מתברכים מאד (שיניתי והשלמתי???). מה זו קדושה? קדושה היא "אור המאיר לעצמו", זה הבדלה. אבל מה אני אומר כשאני אומר "הקדוש ברוך הוא"? שהקדושה כל כך מתברכת-מתמלאת מהמקור של הכתר שלמעלה מה"אור המאיר לעצמו", אז מתוך ההתברכות הוא עולה על גדותיו כביכול, כידוע המשל המפורסם בחסידות, ונשפע לזולת – ובכך הוא גם מגלה בעצמו את עצם מקור הרצון להשפיע.

כל זמן שאדם מתענג על עצמו עד שמגיע למדה מסוימת – הוא לא חפץ להתעסק בחוץ בכלל, זה נקרא שאין שום עצם לוז בתוך השעשועים העצמיים. אם היתה נקודה עצמית בתוך השעשועים עצמיים – היה מגיע רגע בתוך השעשועים עצמיים שהיה כל כך מתמלא עד שהיה פתאום מתוך זה מתמלא רצון עז לגלוש ולפרוץ ולהביא את זה הלאה לזולת.

אם כן, אם יש אחד שהוא מבסוט כל החיים מנרווינה, זה אף פעם לא מגיע למדה הזאת שזה מתברך עד כדי כך שזה נשפך, ושזה חייב לרדת החוצה. זהו סימן שגם כל החויה היא סטרלי. מה זה סטרלי? שאין לו זכר, אין לו עצם זכרי בתוך החויה, רק נקבי בלי שום עצם. דווקא העצם בתוך הקדושה זה ההתברכות של הקדושה כדי להישפך כלפי חוץ.

זהו הפירוש של המילה אהבה לפי הרמז הזה "אור הקדוש ברוך הוא", כמבואר בחסידות – הקדוש ברוך הוא הכוונה שהקדושה מתברכת עד שהיא נשפכת. זה הזכר כמו אברהם אבינו, "והיה ברכה"[מו], שהוא הברכה, הוא מברך את הקדושה. אז אם כן אלו מדות הרחמים, ה"אור המאיר לזולתו". אף על פי שנדמה לך שזה אחרי ולמטה מ"אור המאיר לעצמו", אבל מקורו למעלה, והוא ההתברכות הפנימית בתוך השעשוע עצמי כדי להמשיך אותו למטה.

שייכות המספר 13 לשם הרחמים

[עכשיו, הי"ג מדות הרחמים] הן בסוד שרש האור המאיר לזולתו שבעצמותו יתברך ממש [שהרי מדת הרחמים [בכל מקום זו התפארת[מז], אבל מדת הרחמים נקראת "בריח התכון" ש] – "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[מח] – [והוא דווקא] עולה מעלה מעלה עד לעצמותו יתברך ממש ויורדת מטה מטה עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. וכן שם הוי' ב"ה [ששם הוי' הוא על הבסיס של 13, שהוא כפולה של 13, לא של 7. אז זו גם כן הוכחה מאד פשוטה שה‑13 שייך לרחמים – חוץ מהפיוט "אחד מי יודע", י"ג מדות הרחמים. בגלל ש‑13 הוא היסוד של הוי', והוי' בחז"ל זה דווקא שם הרחמים[מט]. אם כי שזה שם העצם וזה גם שם המיוחד, אבל המדה של שם הוי' היא מדת הרחמים.

(שסוד מספרו הוא ב"פ שלש־עשרה) – [שהוא] "שם העצם"[נ], "שם המיוחד"[נא], "שם המפורש"[נב] [כל הדברים האלה] – [אבל] הרי [בפשטות בחז"ל השם הזה הוא] נקרא ע"ש מדת הרחמים דוקא, כידוע בחז"ל[נג]].

אז אם כן, המספר 13 הוא רחמים, ורחמים זה הרצון לא סתם להשפיע לזולת, אלא להשפיע את כל העצם לזולת, כאילו לתת את כל כולך, מסירות נפש עבור הזולת. והמסירות נפש עבור הזולת היא בעצם הרבה יותר גבוהה מאשר השעשועים עצמיים בפני עצמם. רק שהשעשועים עצמיים מקבלים ומתברכים כדי לרדת למטה אחרי כן להשפיע לזולת את הרחמים. צריך להיות זיווג בין שתי הבחינות.

מה אם כן למדנו היום? שבתוך השעשועים העצמיים גופא יש רצוא ושוב, אלו שני הפירושים של "ויכלו". כמו כן למדנו שמדות הרחמים הן "אור המאיר לזולתו", ושעצם המושגים גופא זה הכל תורת היחסיות – שאם הזוג הוא 7 ו‑13 אז 7 יהיה הנקבי וה‑13 הזכרי, ואם הזוג זה 3 ו‑7 אז זה ישתנה, לכן צריך להבין את זה, לתפוס זאת כסדרה, סדרת הברית. בסדר, עד כאן היום.