צעטיל קטן – אותיות א, ב, ג

הילולת רבי אלימלך מליז'נסק

כ"א אדר תשנ"א – שכם, ישיבת עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור נמסר בפני בחורי ישיבה בהילולת רבי אלימלך מליז'נסק.

תחילה התבאר על פי תאריך השיעור – 204 שנה לפטירת רבי אלימלך – שני סוגי אמונה, אמונת החיה ואמונת היחידה והקשר ביניהן.

לאחר מכן נלמד תחילת הצעטיל קטן של רבי אלימלך, תוך התבוננות על זמן פנוי ובטל מדברי תורה, שהוא הזדמנות להתמלא ברצוא אמתי לה', כדי ליישם אותו בשוב בעבודת התורה והתפלה.

א. אמונת התהוות העולמות ואמונת בטול העולמות

"לך רד", "לך נחה" ו"לך עלה"

נגון של בעל הנעם אלימלך, היום היארצייט שלו [נגנו].

לחיים. נאמר משהו מבעל ההילולא של היום. היום הוא גם שנה מיוחדת, במיוחד לגבי הנעם אלימלך. הוא נפטר בתקמ"ז, היום זה 204 שנים. יש קצת מחלוקת לגבי יום הפטירה שלו, יש מי שאומר שזה במ"ו, אבל הדעה המקובלת היא מ"ז – תקמ"ז. לפי זה כמה שנים עברו? [204] מה זה 204? [רד] לא... יש "לך רד"[ב] [דר], ויש "לך עלה"[ג]. אם אתה אומר את זה נאמר שבפרשת כי תשא כתוב "לך רד" ואחר כך כתוב "לך עלה", רש"י מציין שזו אותה לשון. כמו שאמר לו "רד" כך אמר לו אחר כך "עלה". אבל יש באמצע עוד "לך" אחד – "לך נחה את העם"[ד], זה לא מצוין. יש שלש פעמים "לך" שם במשה רבינו, "לך רד", "לך מחה", "לך עלה". ה"לך נחה" הוא ממוצע בין ה"לך רד" ל"לך עלה". כדי לצאת מה"רד", להפוך את ה"רד" ל"עלה" צריך את ה"לך נחה את העם". [מה זאת אומרת?] בינתיים זה כמו הנעם אלימלך, בקיצור. תכף נעבור לחב"ד, בעזרת ה' יתברך.

הצדיק של החסידות

אבל "רד" זה צדיק בגימטריא, והוא הרבי של כל הרביים. הענין המיוחד של הנעם אלימלך שהוא הצדיק הקלאסי ביותר מבין כל צדיקי החסידות, ה-צדיק. אפילו הבעל שם טוב לא 'צדיק'. דמות צדיק, שכל הענין שלו זה צדיקים. עד כדי כך שיש מי שקורא לספר שלו "ספר של צדיקים", כמו שהתניא הוא "ספר של בינונים". כך מקובל שזהו "ספר של צדיקים". כל התורות שלו הן על צדיקים ומדרגות שונות של צדיקים. כמובן שהוא אומר "צדיק" – חוץ מזה שכמו כל הצדיקים הגדולים שכשכותבים ואומרים הם מתכוונים לעצמם – הוא גם כן מנחיל זאת לנחלת רבים, הוא רוצה שכולם יהיו צדיקים. כמו שרבי נחמן אמר שהוא רוצה שכולם יהיו כמוהו[ה]. הוא מדבר לעצמו תוך כדי תקוה שכולם יחקו אותו ויהיו כמוהו, יגיעו למדרגה שלו, מתי שכל אחד יאמר "מתי יגיעו מעשי למעשי הרבי?". זה הספר של צדיקים של החסידות, וכל הענינים שלו זה על הצדיק. היום נתמלאו צדיק שנים.

אמונת דרגת החיה בהתהוות העולמות

היום הוא שנת הצדיק של ה-צדיק הגדול. ידוע גם הרמז שכתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[ו], שהחשבון צדיק שוה פעמיים אמונה שנים, אמונה כפולה. יש הרבה הסברים מה הן שתי האמונות. יש אמונה "בה' ובמשה עבדו"[ז] שנקרא אמונה של חיה ואמונה של יחידה. אפילו מה שלמדנו כאן בתורה אור כשהתחלנו בפעם הקודמת[ח], כאן הוא אמר שעיקר האמונה הירושה לנו מאבותינו היא אמונה בהתהוות התמידית של העולמות, בתחילת המאמר כאן, זה שה' מהווה תמיד את העולם יש מאין זו אמונה שהיא טבועה בנפש כל ישראל. כך מסביר.

במקום אחר כתוב בחסידות[ט] שזו אמונה מכח החיה שבנפש. אמונה פשוטה, במוחש ומונח בפשטות בנפש של היהודי שה' מהווה "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[י] זה נקרא אמונה של חיה. למה זה חיה? בגלל שחיה היא על הגבול בין הכתר העל מודע לבין החכמה. הרבה פעמים בקבלה חיה היא חכמה, ויש לפעמים שחיה היא כתר[יא]. אם כן, הענין של החיה זה הנוגע ואינו נוגע בין הדרגה הנמוכה של הכתר, החיצוניות של הכתר, לבין ראשית התודעה דהיינו החכמה. ושם באותו מקום יש אמונה, מונחת ראיה פנימית של הנשמה שהקב"ה מחדש את העולם. האמונה הזאת שהקב"ה מחדש את העולם, את כל מה שיש בעולם, היא ירושה לנו מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב.

אמונת דרגת היחידה בבטול העולמות

אחר כך, משה רבינו שהוא "רעיא מהימנא"[יב] הוא צריך לבוא ולזון ולפרנס את האמונה[יג], נקרא "ורעה אמונה"[יד], שהוא רועה ומפרנס את האמונה, כמו שלמדנו. הוא מחזק את האמונה מפנימיות היחידה שבנפש. שזו האמונה ב"כולא קמיה כלא חשיב"[טו], כמו שלמדנו בפעם הקודמת. לא רק שה' מחדש את העולם אלא שכל המציאות כולל גם אותה הארה שהיא היא הכח הפועל בנפעל – הכל בטל ומבוטל. גם הסובב גם הממלא, כל מה שקשור בפעולת התהוות העולמות הוא גופא הארה בעלמא שבטל במציאות ביחס לקב"ה.

אם כי שאמונה זו היא לעלות יותר גבוה מההנחה של האמונה הפשוטה הראשונית, הרי שהיא מחזקת ומחדירה את האמונה הפשוטה בתוך הלב שיתפעל וינהג על פי האמונה. אמרנו שהאמונה בלי החיזוק של משה רבינו היא עוד לא מחייבת קיום המצות בפועל. יכול להיות אפילו מצב קיצוני ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[טז], שהוא מאמין ועושה את ההפך של רצון ה' תוך כדי האמונה שלו. אפילו בהסתמכות על האמונה שלו – אפשר ממש להסתמך על האמונה  ולעשות את ההפך של הרצון. איך האמונה תחדור ללב ותשפיע על המעשה שהוא העיקר? רק כאשר משה, שהוא נותן התורה, מחזק את האמונה הראשונה מדרגה עוד יותר גבוהה, ובכך הוא מחדיר את האמונה הראשונה בלב, בפנימיות הלב שתשפיע על המעשה.

שתי האמונות בסוד הצלם

זו היתה הנקודה הראשונה כאן במאמר שלמדנו. זה רק להסביר שיש שתי אמונות בחסידות: יש אמונה מצד החיה ויש אמונה מצד היחידה, על זה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה". גם בקבלה[יז] זהו תמיד הסוד של המילה "צלם" – "אך בצלם יתהלך איש"[יח]. צלם זה צדיק ול, מ. הצדיק זה הנר"נ, הפנימיות, המודעות של הנפש; הל זה החיה, נקרא המקיף הקרוב; והמ – היחידה. הצדיק הוא חי, מוקף שני מקיפים – הל והמ של הצלם, נקרא "הבבואה" ו"הבבואה דבבואה", הצל והצל של הצל. בלעומת זה כתוב שבבואה אית להו, ובבואה דבבואה לית להו[יט]. בקליפה יש "את זה לעומת זה"[כ] יש צל אחד, אבל צל הצל אין לו[כא].

כלומר, שיכול להיות בלעומת זה משהו דומה לאמונה של חידוש ההתהוות בכל רגע, אבל המקור שמשה רבינו ממשיך, ה"כולא קמיה כלא חשיב ממש", הבטול של הסובב והממלא בעצמות, שזה מחזק את האמונה הראשונה – זה אין בלעומת זה. והוא נקרא צל הצל.

[מה יש בלעומת זה?] כתוב בחז"ל[כב] שאם יש מישהו שמופיע על הר והוא מכריז ואומר משהו, ורוצים להבחין ורוצים לדעת אם זה שד או בן אדם – מסתכלים בצל. בשלחן ערוך[כג] הרמ"א מביא שהיום כבר לא בקיאים בזה, זה מהדברים שפעם היו בקיאים. זו הלכה בשלחן ערוך. המחבר מביא זאת כהלכה למעשה בהלכות גירושין, והרמ"א כבר כותב שאנחנו לא בקיאים בזה. כתוב בחז"ל שלהבחין זה להבחין אם תראה אותו עם צל אחד או צל כפול – צל הצל, אם זה רק צל אחד זה שד, אם זה צל כפול זה בן אדם. בקבלה כתוב (וזה גם קשור לכונה של הושענא רבה אחר צאת הלבנה) שמכך כלל באיבחון בין הסט"א לבין הקדושה: בסט"א יש רק מקיף אחד, יש על מודע אבל לא על מודע כפול. על מודע כפול, אחד על גבי השני, זה רק בקדושה. זה הל והמ של הצלם. הצ של הצלם זה הנר"נ, הל זה החיה והמ הסתומה – היחידה. אם יש רק ל ואין מ אז זה רק צל, במקום צלם יש צל אחד בלבד. אם יש גם מ סתומה יש צלם שלם, זה נקרא צל הצל, בבואה דבבואה. [קרה קצר חשמלי] זה צל אחד או צל הצל?...

[הרב יכול אולי יותר להמחיש את ההבדל שתי הדרגות בעל מודע?] עוד הפעם, הדרגה של חיה זה משהו שנוגע ואינו נוגע, שאתה רואה את זה ולא רואה את זה. תחשוב שה' מהווה אותך בכל רגע, כיהודי הדבר הזה צריך לשבת טוב בנפש, מה הכונה? לא שהוא משיג את זה לגמרי, לא שיכול להסביר או להוכיח את זה למישהו, אבל התחושה אינה מופרכת, זה בסדר ומתקבל בכי טוב. זה נקרא שהוא מאמין בזה. זוהי אמונה מצד החיה שבנפש. הוא אומר שהאמונה הזאת מצד החיה שבנפש לא מן ההכרח שתשפיע על שום דבר, וכדי לחזק אותה גופא ולהחדיר אותה בלב, שקודם כל תפעל התפעלות בלב, ומתוך ההתפעלות בלב גם תחייב את המעשה שהוא העיקר[כד] – זה רק משה רבינו שהוא רעיא מהימנא, "ורעה אמונה", הוא רועה ומפרנס את האמונה, שמחזק את האמונה הזאת הראשונה שמהאבות מִדרגה עוד יותר גבוהה שהיא האמונה שהכל בטל, שאין עוד מלבדו, ש"כולא קמיה כלא חשיב". הכל בטל הכונה אפילו לכח הפועל בנפעל, אפילו הכח שבורא את העולם, כ"ש וק"ו העולם.

הוד שבהוד – מודים על זה שמודים

זה דבר שהוא לא מוחשי בכלל. כל אמונה בנפש, הביטוי של האמונה קשור למדת ההוד שבנפש, הוד זה להודות – "מודים חכמים לרבי מאיר"[כה]. יש הוד אחד – "מודים אנחנו לך", ובחזרת הש"ץ יש "מודים דרבנן". מה זה "מודים דרבנן"? כתוב שמודים דרבנן זה הוד שבהוד. איך יודעים שזה הוד שבהוד? ["על שאנו מודים לך"] כתוב "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך", מודים על זה שמודים. זו הכונה של ל"ג בעומר בכל מקום[כו]. ידוע שכל הפנימיות של התורה נובעת מל"ג בעומר, הילולא דרשב"י, כל המושג הילולא בהסתלקות צדיק, כמו היום, הכל בא מרשב"י. הוא הראשון אמר שזה יום חתונה, יום שמחה – הילולא. הענין של ל"ג בעומר זה הוד שבהוד, ונקרא מודים דרבנן, מודים על זה שמודים. זה נקרא הודאה מריחוק גמור. מודים אחד הוא מצד האמונה של החיה, וההודיה על ההודיה, להודות על ההוד זה מצד היחידה. ההודאה הזאת מחזקת את ההודאה הראשונה. כמו על פי פשט שאתה מודה על זה שאתה מודה, אם המודה הראשון היה קלוש, חלש קצת, זה שאתה מודה על העובדה ש'לפחות אני יהודי ואני יכול להודות' זה מחזק את ההודאה – אז באמת תודֶה. הוד שבהוד, האמונה על האמונה מחזקת את האמונה הראשון. היחידה באה לחזק את החיה, שהחיה תשפיע. זה מה שהוא כתב כאן בתחילת המאמר.

חויה של מסירות נפש

[אין פה חויה?] אם אדם זוכה לחויה זה בטול והתבטלות גמורה, אין עוד מלבדו. זה גם כן קשור לנעם אלימלך, זוהי מצות קידוש ה', לקפוץ לאש. מה שכתוב בחסידות שמשה רבינו מנחיל לעם, ההתבוננות של אין עוד מלבדו ממש, זה מה שקרה במתן תורה "אתה הראת לדעת, אין עוד מלבדו"[כז] זהו בזכות משה רבינו. את אברהם אבינו באמת השליכו לתוך האש, והוא גם כן התנסה אחר כך בעקדה שהיה מוכן להקריב את בנו על גבי המזבח להעלות אותו באש למען שמו יתברך. אבל השלמות של הענין של מסירות נפש ומסירות נפש תמידית ברצוא ושוב – זה בא ממשה רבינו. זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כח], מצוה מיוחדת שבה הוא מנחה את עם ישראל, הדור שעתיד להיכנס לארץ. לתקן את התיקון של דירה בתחתונים בארץ צריכה להיות מסירות נפש תמידית. כך מוסבר בתניא[כט] שזה הפירוש של המצוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שזה נאמר לדור שנכנסו לארץ אחרי שהוא חוזר על התורה פעם שניה, על עשרת הדברות, רצה לשתול בלב של עם ישראל מסירות נפש תמידית, מוכנות לקידוש ה' כל הזמן.

ב. מחשבת קידוש ה' בזמן בטלה

צעטיל קטן – יסוד החסידות

בפנימיות זה בא מתוך ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב". תכף נראה את זה, אולי נסתכל בצעטיל קטן, אולי עכשיו נקרא את הדבר הכי מפורסם של בעל נעם אלימלך, זה הצעטיל קטן שלו [מה?] הדבר הכי מפורסם של בעל הנעם אלימלך זה שהוא כתב דבר שנקרא צעטיל קטן, שהחסידים של פולין אומרים את זה בכל יום. הוא אמר שיאמרו את זה יום יום [צעטיל מה?] צעטיל קטן [זה נמצא בסידור] כן, יש הרבה סידורים שזה מודפס בסידור. [האמונה של חיה היא בלי עבודה?] בלי עבודה זה נמצא, אבל אם רוצים להחדיר את זה צריך את האמונה של היחידה. אמונת חיה קיימת אצל כל יהודי, זוהי אמונה שירושה לנו מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[ל].

התחלת הצעטיל קטן של הרבי ר' אלימלך היא:

"בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה

על זה דיברנו הרבה פעמים. יש שני דברים: יש צעטיל קטן ויש סדר הנהגות האדם. סדר הנהגות האדם הוא יותר מיושב אפשר לומר, פחות מענין, ומה שבאמת מענין, מה שבאמת היסוד והשרש לכל הגעשמאק של החסידות הכללית, דהיינו חסידות פולין, זה הדבר הזה שנקרא צעטיל קטן של הרבי ר' אלימלך. הוא אומר כאן, הוא מתחיל כך: בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה. מה הדבר הראשון של חסידות? מה עושים כשאתה לא עושה כלום. מה עושים כשאתה לא שייך לשלחן ערוך. זה היסוד של החסידות. מה עושים בקטנות מוחין. כשאדם לא עושה שום דבר שאפשר לציין, לתת לו ציון שהנה אתה עושה משהו טוב, הוא מתבטל. אז מה עושים כשמתבטלים? איך יהודי צריך להתבטל? תרתי משמע – איך אפשר להתבטל במצב של בטלה.

הצדיק והשפעתו – יסוד ויסודות

[רציתי לשאול: אמרת שזה היסוד של החסידות. כל פעם אומרים משהו אחר שזה היסוד של החסידות...] הכל נכון. למה לא אומרים יג עיקרים בחב"ד? שאלו הרבה פעמים גם את הרבי, לא מקובל לומר את הי"ג עיקרים. יש כמו ספר העיקרים של רבי יוסף אלבו שהוא אומר שיש רק שלשה עיקרים, הוא לא מקבל את הי"ג בגלל שאצלו זה פחות, אבל בחסידות ההסבר זה הפוך. יש גם מי שאומר את זה מהראשונים, לא זוכר, אחד מהראשונים גם כן חולק על הרמב"ם וגם כן אומר שכל מצוה זה יסוד. מי אומר את זה? הרשב"א? יש אחד מהראשונים גם כן שאומר שאי אפשר לעשות עיקרים, בגלל שכל מצוה זה יסוד ועיקר בשוה. ויש מי שרוצים לצמצם את העיקרים. כמובן שבענין של י"ג עיקרים – או שהרמב"ם כיון או לא כיון – יש יסוד מאד גדול בקבלה, הי"ג עיקרים שזה כנגד י"ג מדות וכו'. יש ספר שלם שכתב הרבי מקאמרנא שמקביל את הי"ג עיקרים של הרמב"ם למדות הרחמים, התיקונים של הכתר, זה מאד יוצא מכוון וטוב. אבל בחסידות יש בדרך כלל הענין הוא שכל דבר זה יסוד, כל דבר זה יכול להיות יסוד. יש הרבה יסודות. כל יום יש משהו אחר שזה היסוד שלו. היום זה היסוד הזה.

מהו היסוד? היסוד זה יוסף הצדיק, הוא היסוד. כמו שכתוב על רבי מאיר שלא ירדו חכמים לסוף דעתו של רבי מאיר[לא], ככה אצל יוסף הצדיק – לא ירדו אחיו לסוף דעתו של יוסף. אצל יוסף יש רק יסוד אחד. אצל הצדיק האמתי שהוא ה"צדיק יסוד עולם"[לב] יש רק יסוד אחד, אין הרבה יסודות, אבל היות ששכלו ודעתו הם באין ערוך נבדלים מדעת כולם אזי כשהוא בא לומר להם – כל יום יוצא משהו אחר, כולם שומעים שהיום זה יסוד אחר, זה משהו אחר, "תורה חדשה"[לג]. העובדה שיש הרבה יסודות, לשאלה שלך, בגלל שאצלו זה רק אחד, אבל לא יורדים לסוף דעתו, היות שלא יורדים לסוף דעתו לכן הצדיק הזה כל פעם אומר לך משהו אחר. אבל בעצם זה ודאי נובע מעמוד אחד.

שם העצם ושם התואר

[בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ה' הוא דבר אחד, והוא נמצא בי-ה-ו-ה, כשאני אומר "כולא קמיה כלא חשיב" ו"אין עוד מלבדו" בכלל, אני מתייחס לחילוק של שמות?] לא, זה למעלה משֵם. [אז כמשה אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הוא אומר להם כן משהו שהוא מיוחד בשם] כשכתוב פסוק "אני הוי' הוא שמי"[לד], מה זה הוי' שם? "אני י-ה-ו-ה הוא שמי", אני שומע בפסוק הזה ש"אני הוי'" ו"הוא שמי" זה לא אותו הדבר, שהוי' קאי גם על העצם, לכן הוא נקרא שם העצם, וגם כן יש לו ערך או ענין ובחינה בתור שם, שהוא שם של העצם. גם בשמות הוי' גופא, יש שם הוי' שאין לו פירוש, כמו שהאבן עזרא כותב שלפני י"ג מדות הרחמים כתוב "הוי' הוי' אל רחום וחנון"[לה], "פסיק טעמא בגויהו"[לו], האבן עזרא כותב[לז] וכך הוא על פי קבלה שהשם הראשון הוא שם העצם שאין לו פירוש, ודאי שאי אפשר לחלק אותו לי-ה-ו-ה, לומר שכל אות זה משהו אחר בזרימה של מדרגות. והשם השני הוא שם התואר. בשם התואר גופא יש כמה וכמה מדרגות מה זה אומר שם התואר המיוחד, יש הרי עוד שמות, אבל שם הוי' בתור שם התואר הוא המיוחד מבין כולם. [למה יש חילוק אותיות בכלל? איך זה מתחלק באותיות?] "דברה תורה בלשון בני אדם"[לח], מה אפשר כבר לעשות? [מה זה אומר על התוכן?] צריך לומר שזה מתלבש.

באמת יש פה הפכים, והפלא הוא שהעצם מתלבש ונמשך על ידי אותיות. כל התורה כולה זה אותיות. מה זה "אנכי"? מה הפלא של "אנכי"? כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי"[לט]. כתוב בחסידות[מ], למה כתוב שם שם אלהים ולא שם הוי' – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי הוי' אלהיך". למה כתוב אלהים? בגלל שאלהים זה צמצום, ויש שני מיני צמצום: יש צמצום של הסתלקות, של העלם והסתר אור, ויש צמצום של ריכוז – "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[מא]. דוקא לפני עשרת הדברות, לפני המילה הראשונה של גילוי ה' במעמד הר סיני כתוב "וידבר אלהים" שזה אלהים של ריכוז "את כל הדברים האלה" הכל ביחד "לאמר. אנכי", ואיך חז"ל מפרשים "אנכי"? "אנא נפשי כתבית יהבית"[מב], אני את עצמי כתבתי באותיות האלה, שזה ממש פלא, תרתי דסתרי, שאני את העצם הכנסתי לתוך אותיות מצומצות. וזה בדיוק הפירוש "וידבר אלהים... אנכי".

רצוא ושוב – התפשטות והתלבשות

[וזה הדגש של משה, שזה מה שישראל ישמעו, שהוא צמצם את עצמו באותיות האלה, זהו עיקר הדגש] זה השוב. יש רצוא ושוב, כמו בתפלה. בתפלה יש "בכל קראנו אליו"[מג] "'אליו' ולא ולמדותיו"[מד]. אותיות הן כמו מדות. כשקוראים צריך לקרוא אליו ולא למדות. בתפלת שמונה עשרה יש ברכה (כמו "ברוך אתה הוי' חונן הדעת"), ברכה מלשון המשכה[מה]. כשממשיכים מלמעלה למטה זה דרך מדות, לכן יש כוונות, אותיות וספירות. זה רצוא ושוב. הרצוא זה אליו ממש, אל העצמות, בלי שום התלבשות. להפך, זה התפשטות מההתלבשות. מה שהוא אמר כאן ה"כולא קמיה כלא חשיב", ההתבוננות הזאת היא בדרך רצוא. אחר כך יש עבודה של שוב, שצריך להלביש את זה בתוך תורה ומצות, שהתורה ומצות אלו אותיות מצומצמות.

[כל ההתחלה של "ואהבת"[מו] היא נורא טוטאלית, כמעט אלים – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"] אחר כך, אם אתה רוצה שזה יתקיים – "בכל נפשך" זה מסירות נפש – אחר כך "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"[מז], אם רוצים לתפוס את זה ושזה יתמיד ויתקיים – צריך להלביש את זה בדברי תורה. לשם כך הקב"ה נתן תורה "ושננתם לבניך ודברת בם... וקשרתם... וכתבתם"[מח]. [בכל ברכה יש רצוא ושוב או שהרצוא הוא בתחילת התפלה?] צריך להיות בכל ברכה רצוא ושוב. בתחילת הברכה ובסיום של הברכה.

[עיקר הדגש של משה רבינו הוא לא "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"? זה בדיוק הפוך לכאורה, כי כשאני אומר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" הכיוון של הפסוק בנוי "כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו", זה הרצוא במסירות נפש, ב"שמע ישראל", ש"ה' אלהינו ה' אחד" הדגש הוא על השוב] גם ב"שמע ישראל" יש את שני הכיוונים. אפילו ב"אחד" יש את זה. יש מאמר מאד יפה של רבי הלל[מט] שמסביר שאפילו במילה "אחד" גופא יש כוונות של רצוא ומסירות נפש. כל הענין של מסירות נפש לא נאמר בחז"ל על "אחד", זה נאמר על "בכל נפשך" – "אפילו נוטל את נפשך"[נ]. לא כתוב בגמרא שצריך למסור את הנפש ב"אחד", זה כתוב בזהר[נא]. בחז"ל כתוב להפך, מה הכונה של אחד? להמליך את הקב"ה בז' רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם[נב]. בחז"ל בגמרא הכונה של "אחד" זה בדרך שוב, רק בזהר יש כונה של "אחד" בדרך רצוא. בחז"ל המסירות נפש זה "בכל נפשך". אלו נושאים שמתבארים באריכות בחסידות.

אות א בצעטיל קטן – הרהור בעת הפנאי

נחזור לכתוב: ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר, או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן, [הוא סתם יושב ולא יכול לישון] יהיה מהרהר במצות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" [צריך להרהר כל הזמן שיהודי פנוי לא עושה שום דבר, כל אחד מהרהר. יש מי שמהרהר על מה שמהרהר, אבל יהודי הוא שוכב במטה, לא יכול להרדם, סתם או סתם יושב בטל, ההרהור צריך להיות מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל"], וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצות עשה דאורייתא:

זה א. יש פה א-ב-ג בצעטיל קטן והכל אותו ענין, אבל זה יורד בהדרגה. צריך גם להבין למה חילק את זה לשלש. אחר כך אומר ב. א זה היה שיהודי שהוא בטל, שלא עושה שום דבר, הוא צריך לחשוב על זה שהוא קופץ לתוך האש. כמו שנחשון קפץ למים אז כל יהודי קופץ לאש.

אות ב בצעטיל קטן – הרהור בפסוק ראשון בק"ש וברכה ראשונה בשמו"ע

אחר כך הוא אומר:

ב. בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה [ששם זה שני המקומות בחז"ל שהכונה מעכבת, צריכה להיות כונה[נג], אז] יהרהר כנ"ל [גם כן אומר לך, שבפסוק ראשון ובשמונה עשרה בברכה ראשונה צריך את כל הציור הזה, את כל הסרט, כל הוידאו, שהנה יש פה אש גדולה ואני שובר את הטבע שלי וקופץ לתוך האש (איך זה משפיע על המעשה?) זו שאלה טובה, השאלה העיקרית, תכף נגיע לכך]. ועוד יכוין [עכשיו הוא אומר עוד דבר שיכון. חוץ מזה שיש פה אש גדולה והוא קופץ לתוך האש] אם יענו אותו כל אומות העולם בכל עינויים קשים, ויפשטו עורו מבשרו [כמו רבי עקיבא] להכחיש ח"ו ביחודו [יתברך של הקב"ה], יסבול כל היסורים ולא יודה להם ח"ו. ויצייר בדעתו ומחשבתו כאילו עושין לו כנ"ל, ובזה יצא ידי חיוב קריאת שמע ותפילה כדין:

אם רוצה לקיים מה שכתוב בשלחן ערוך שיש מצות כונה בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשון של  שמונה עשרה אז יצרף גם את הכונה השניה, הציור השני. זה היה ב. [זה צעטיל לבינונים או לצדיקים? - לרשעים...] זה לכולם.

אות ג בצעטיל קטן – הרהור בשעת תענוג גשמי

אחר כך הוא ממשיך בג:

ג. גם בשעת אכילה וזיווג יכוין כנ"ל, וכשיתחיל להרגיש תענוג גשמי [כשעושה משהו שיש בו תענוג גשמי, אז גם כן מיד], יצייר במחשבתו כנ"ל, ותיכף ומיד יאמר בפיו ובלבבו [יאמר ממש, יוציא מהפה ובלב] שיותר היה לי תענוג ושמחה בעשיית מצות של ונקדשתי באופן הנ"ל מהרגשת תענוג גשמי הזה [צריך לחשוב שהיה לי יותר כיף עכשיו לקפוץ לתוך האש מהתענוג הגשמי הזה שאני מרגיש] שהוא מהצרעת משכא דחויא [הוא ממשיך לומר, שהתענוג הזה שהוא מרגיש הוא מה"צרעת משכא דחויא"[נד], מעור הנחש], וכך יאמר [הוא צריך להמשיך ולומר כך:] וראיה לדבר [מה הראיה לדבר שבאמת יש לי יותר כיף בקידוש ה'?] שיותר היה לו תענוג ושמחה בעשיית מצות עשה של ונקדשתי באופן הנ"ל, שאפילו היו חוטפין אותו רוצחים באמצע אכילה וזיווג לעשות לו העינויים קשים, הייתי משמח את עצמי על קידוש השם יתברך יותר מתענוג גשמי הזה. אך יזהר שיהיה דובר באמת בלבבו, ושיהיה אז בשעת מעשה תקוע על לוח לבו בתוכיות ובפנימיות הלב באמת גמור, ולא ישטה את עצמו להיות כגונב דעת עליונה ח"ו:

אם הוא משטה את עצמו בזה אז רח"ל הוא חיצון, זה רק כמו קין [אם זה כך – עדיף לא לעשות את זה בכלל] נכון, בחב"ד יאמר לך שאם אתה לא שייך לזה אתה משטה את עצמך, רק שבחב"ד עושים את זה בדרך של מוחין, כאן זה בדרך של מדות, בדרך של לב. אותו הדבר זה פרק כ"ה בתניא, שמסביר מה זה "שמע ישראל", איך לתקוע בלב כל הזמן את המצוה הזאת. יש בתניא פרק שלם על זה. הדברים האלה זה לא שהוא המציא אותם. זה מהבעל שם טוב. כל הדברים האלה. כל אחד אמר את זה בסגנון שלו, בדרך שלו. בחב"ד זה פרק כ"ה בתניא, זה בפנימיות, מה ההתבוננות בזה. אבל כאן יש לו על הדבר הזה שלשה סעיפים – א-ב-ג כאן. כל פעם יש חידוש, עוד חידוש.

לקפוץ לאש לשם קידוש ה'

לענות על מה שאתה שואל גיא, הענין זה ככה: אחת מהנקודות כאן באות ג של הצעטיל קטן זה שכשהוא מרגיש תענוג גשמי – במחשבה בלב ישוה את זה עם התענוג של קידוש ה'. בזה הוא מקדש את התענוג הגשמי, שהיה לי יותר כיף מלמות עכשיו על קידוש ה' מאשר התענוג החולף הזבל הזה, שמצרעת משכא דחויא.

מה כתוב באות א? ב-א הוא כותב דבר שקראתי את זה קודם אז באמת פעם ראשונה שמתי לב שב-א זה לצייר אש ולקפוץ לתוך האש בלי שאף אחד אומר לך, בלי שיש כאן גוי רשע שהוא מאיים עליך או רוצה להכריח אותך להשתחוות לצלם וכיוצא בזה. אפשר לומר שזה פשיטא, בשביל מה לקפוץ לאש? [אבל לפי אות ב רואים שזה לא ככה] אבל לפי ב רואים שזה לא בדיוק ככה. שוב, אפשר בדוחק לומר ש-א זה גוי שלא רק מענה אותך, הוא רק שם אקדח מולך ואומר לך להשתחוות לצלם, אתה קופץ לאש. אבל בכל מקרה מ-ב זה לא משמע ככה.

אז יוצא חידוש מזה, שלקפוץ לאש זה לשם לקפוץ לאש, בלי שום מניע, אף אחד לא מכריח אותך לקפוץ לאש. כל הזמן, מצות עשה שלא "ונקדשתי"[נה] זה כאשר יש צורך בכך. יש גם מחלוקת ראשונים לגבי "ונקדשתי", שהרמב"ם מאד מחמיר בזה, שאם יש איזושהי דרך להינצל מזה, הרמב"ם אומר שחייבים לצאת ולברוח מזה[נו]. התוספות[נז] חולקים על כך, וכך משמע גם מאדמו"ר הזקן שגם חולק על זה, שיש צדיק שאם יש איום הוא יכול לקיים את המצוה של קידוש ה' ולא לברוח, אע"פ שיש לו הזדמנות ודרך לברוח. אבל כאן בכלל לא מזכירים שיש פה איזה איום, זה פשוט יש פה אש, שייך לל"ג בעומר – יש מדורה גדולה של ל"ג בעומר, אז הנה ההזדמנות הגיעה אפשר לקפוץ לתוך האש.

[הוא לא אמר שיקפצו לאש] הוא כן אומר [אומר שיצייר במחשבתו] בסדר, הוא אומר שצריך לצייר את זה, אחר כך אומר שאל ישטה עצמו בזה. אם הוא מצייר נכון, יש על זה גם תורה בלקו"מ[נח], שאם הוא עושה זאת נכון אז זה ממש כמו בפועל ממש. [גם הרמב"ם לא היה מתנגד אם היה אפשר להישאר בחיים ולעשות את זה עוד פעם] בסדר, גם חנניה, מישאל ועזריה לא דימו להישאר בחיים. אם אתה מידמה להישאר בחיים זה לא זה [אין דבר כזה. הוא יודע שהוא הולך להישאר מזה חי. לפני שהוא מתחיל את הציור והדמיון, סך הכל הוא יודע שהוא לא עובר על מצות ה' בזה. הרמב"ם מדבר על מצב שבו אתה מת ממש, אתה עובר על מצות ה'] מה זה שייך? כאן הוא אומר שיש מצוה של קידוש ה' [יש תרתי דסתרי – יש מצוה של קידוש ה' ויש מצוה לחיות, כך זה מופיע בהלכה] זו בדיוק השאלה, לכן אנחנו לומדים מה שכתוב כאן [כאן זה לא תרתי דסתרי, אפשר לרקוד על שתי החתונות] אבל מה הוא חושב? הוא לא חושב על זה שהוא יחיה, הוא לא חושב על זה בכלל, אחרת זה לא יהיה באמת, כמו שכתוב כאן.

מחשבה תמימה ורצינית משפיעה

רוצים בזה לענות על השאלה שלך [יש סיפור על אחד שמדמיין שעומד לפני הקיסר, והוא כל כך חי את הענין בדמיונו עד שהתעלף] נכון בדיוק, כך יש תורה בלקו"מ[נט], שהוא כותב בפירוש, שאפשר בדבר הזה להגיע ממש להתפשטות הגשמיות וזה ייחשב לו, כמו שאומרים חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[ס], אפילו קצת יותר מזה. זו מחשבה כל כך מועילה למעליותא שממש פועלת את החויה בנפש, הוא ממש מרגיש את זה. כך הוא מסביר את רבי עקיבא, כל יום הוא היה חווה את זה מחדש, ולכן כשהגיע לידו זה לא היה חידוש אצלו בכלל, בגלל שהוא עשה את זה כל יום, "דבר יום ביומו"[סא].

איך זה עונה על מה שאתה שואל? שאתה שואל איך זה משפיע על המעשה, ש"המעשה הוא העיקר"[סב]? יש ווארט של הרבי הרש"ב שאומר שעל כל המדות אפשר לעבוד, מי שהוא לא נולד במדה מסוימת במדה טובה, אפשר לעבוד על מדות, אפשר לרכוש מדות בדרך העבודה. אבל המדה שכמעט בלתי אפשרי לרכוש, שזה תולדתי אצלך, שאתה חוננת עם המדה הזאת, או שכמעט בלתי אפשרי להשיג את זה בכח עבודה – זו מדת התמימות. או שאתה תמים או שאתה ערמומי, כלומר לא תמים. "ויעקב איש תם ישב אהלים"[סג], הוא תם, ואפילו שהוא ערמומי הוא גם כן תם, בגלל שבעצם הוא תם. [אז ערמומיות כן אפשר לרכוש?] כן.

מה זו תמימות? הפירוש הפשוט של המילה תמימות זה רצינות, ערנסקייט, שאתה כל כולך באמת בענין שאתה עושה. זה היסוד של החסידות. מה הוא אמר כאן? שאם אתה תכוון את כל הכונה הזאת אז אתה יוצא ידי חובת הפסוק הראשון בקריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה.

תשובה תמידית לעתיד לבא – בינה

לגבי מה שכותב באות א שיכוון זאת כשיושב בטל – קודם כל, זה שאדם בטל מהתורה צריך לומר שעכשיו יש הזדמנות להשיג דרגה שהיא למעלה מהתורה, על דרך "דרך ארץ קדמה [למעליותא] לתורה"[סד], כמפורש בחסידות[סה]. מכל המצות של התורה המצוה שהיא כנגד הכתר היא מצות קידוש ה'.

פעם למדנו באריכות שיש מצות תמידיות, שבזמן הזה לרמב"ם יש שש מצות תמידיות שהן כנגד הו"ק[סו], ויש מצוה שהיא שואפת להיות תמידית, דהיינו התפלה שעל כך כתוב "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[סז], הלואי אותיות אליהו, מצוה ששואפת להיות תמידית, אבל היא לא תמידית על פי דין. ויש מצות שלעתיד לבא ייהפכו להיות תמידיות. רק אומר את זה בקיצור, שעל מצות התשובה כתוב "כל ימיו בתשובה"[סח], זו המצוה של המשיח שבא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה[סט], זה כנגד הבינה, תשובה כפשוטה. זו המצוה שכנגד הבינה-אמא. ובבוא המשיח גם הצדיק, כלומר בכל מצב שאתה נמצא, אפילו במצב הכי טוב, אתה כל הזמן עושה תשובה, חוזר בתשובה,"כל ימיו בתשובה". "כל ימיו" הכונה שהמצוה הזאת תיעשה מצוה תמידית.

התחדשות תורה לעתיד לבא – חכמה

אחר כך יש את מצות תלמוד תורה, שבשלב עוד יותר מאוחר, גם מבואר בחסידות כל אחד כמו שה' ישפוך רוח הקודש על כל בשר "ונבאו בניכם ובנותיכם"[ע]. בלשון החסידות נגיע לבחינת נביעת האין סוף[עא] ו"תורה חדשה מאתי תצא"[עב] דרך גרונו של משה רבינו שבכל אחד ואחד, כל אחד יהיה תורה נובעת מעין המתגבר בתמידיות. גם עכשיו מצות תלמוד תורה "והגית בו יומם בלילה"[עג] כמה שיותר, גם עכשיו תשובה צריך כמה שיותר, גם תפלה כמה שיותר, אבל זה לא מצוה תמידית כמו השש מצות הפנימיות, בגלל שיש איזו אחיזה במציאות החיצונית מחוץ ללב, לכן זה לא יכול להיות תמידי. היום רק מה שהוא רק בלב יכול להיות תמידי, שאין לו שום אחיזה ובמילא שום תלות במציאות החיצונית. אבל לעתיד לבא לאט לאט החיצוניות והפנימיות יתחברו יהיו אחד. התשובה שבודאי רוצה להיות תמידי, תהיה תמידית. תלמוד תורה, לא סתם תלמוד תורה אלא תלמוד תורה שהוא בבחינת נביעת האין סוף מעין המתגבר יהיה תמידי.

התשובה היא כנגד הבינה, זה בבוא המשיח. התלמוד תורה שתהיה מצוה תמידית היא כנגד החכמה, זה בזמן בנין הבית השלישי, על זה כתוב "ומעין מבית הוי' יצא"[עד],"ועשו לי מקדש ושכנתא בתוכם"[עה] "בתוך הלב של כל אחד ואחד"[עו] – "ומעין מבית הוי' יצא", אותו מעין שיוצא מבית ה' זה אותו המעין המתגבר של ה"תורה החדשה מאתי תצא" שהיא ממתיקה את כל המציאות, את כל המים שבעולם, את כל החכמות שבעולם. זה נקרא המצוה תמידית שקשורה עם המקדש, עם הבית העתיד.

קידוש ה' בדרך ממילא לעתיד לבא – כתר

יש עוד מצוה תמידית, שהיא למעלה מהכל, הכותרת של כל המצות שהיא כנגד הכתר, זו מצות קידוש ה', "ונקדשתי", שזו המצוה היחידה שכתובה בלשון נפעל, בדרך ממילא – "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

מתי רוכשים את המצוה הזאת? קודם כל בזמן בטלה. אחר כך, מהזמן בטלה זה עובר לזמן הכי מכוון ומרוכז בנפש, זה הפסוק הראשון של קריאת שמע, ממש קופץ מהקצה לקצה. קודם הוא אמר מה אתה עושה כשאתה שוכב במטה, בטל גמור, לא עושה כלום, ופתאום הוא קופץ מה אתה עושה בפסוק הראשון של קריאת שמע. שזה ממש מן הקצה אל הקצה. אחר כך הוא חוזר לאמצע, מה אתה עושה כשאתה מרגיש תענוג גשמי.

יש פה שלשה מצבים של הרהור קידוש ה': בזמן בטלה גמורה, בזמן הכי מרוכז בנפש שזה פסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה, ובזמן הרגשת תענוג גשמי. [לגבי המסירות נפש כשאנחנו מוסרים את עצמנו על קידוש ה' בקריאת שמע, לכאורה יש תחושה שאולי לא קיימנו בשלמות, שאם באמת מסרנו את עצמנו על קידוש ה' אז לא היה אפשר...] אין הכי נמי, אסור לחשוב שעשית, שום דבר אסור לעשות. אולי תכף נלמד קטע ממנו. אסור לחשוב שעשית, אם אתה חושב שעשית לא עשית כלום [יש זמן לכך?] כל פעם, זו עבודה שאין לה סוף.

שוב, המצוה שכנגד הכתר, שנקראת המצוה של תחית המתים. זה קצת אולי עונה על הבעיה שלך קודם. יש מצוה שכנגד ביאת המשיח, שתהפך תמידית, מצוה כנגד הבית השלישי ומצוה כנגד תחית המתים, שבתחית המתים כל המצות בטלות[עז]. ומה יישאר? יישאר יהודי חי לנצח במצב של קידוש ה' תמידי. מה זה חיים נצחיים? שיהודי עכשיו בנפש, כמו שאומרים על צדיק גדול, אומרים על הרביים שהמנחה הכי פשוטה שלהם באמצע השנה זה כמו נעילה של יום כיפור של יהודי חרדי. כל הזמן הוא חווה את החויה הכי עצומה של מישהו אחר, בתור השוואה סתם. אותו דבר המצב של תחית המתים זה מצב של קידוש ה' חי לנצח. וזה בדרך ממילא, ולכן כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", "ונקדשתי" – אתה לא עושה שום דבר, זה רק מצב. לכן המצוה הזאת היא בגדר של מצות בטלות, שאין כאן מצוה, אין כאן פעולה אמתית, זו רק מציאות של "ונקדשתי". על להפך כתוב "ולא תחללו את שם קדשי"[עח], לזה תדאג שאל תחלל, אבל "ונקדשתי" הוא בדרך ממילא. זה ההמשך של הפסוק "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל".

זו המצוה התמידית שכנגד הכתר. כאן הוא רוצה להמשיך השראה ממצוה זו ולכן הוא פותח בכך שהיא מצוה בטלה, שזה כאילו למעלה מהתורה, בזמן שמצות בטלות, וזה הזמן לעבוד על המצוה הזאת.

על ידי מסירות נפש רוכשים את מדת התמימות והרצינות

מה זה קשור למצוה הזאת שאמרנו שכמעט בלתי אפשרי לרכוש – את מצות התמימות, שזה ערנסקייט, רצינות? הענין הוא שיהודי באמת, זה נכון לגבי כל יהודי, כל מה שהוא בחיים, כל העולם הזה וכל מה שעושים, זה הכל לא רציני, זה הכל משחק, זה לא זה. זה סתם, אתה עושה כי אין לך משהו אחר לעשות. אפילו המצות שאתה עושה, אם אתה לא רציני אז זה גם כן, אתה משכנע את עצמך, זה שטיפת מח שכל החיים אתה עושה משהו. אבל כל אחד יודע באיזשהו מקום שלא רציני, זה לא רציני. כמו ישראל, עכשיו יושב, הוא יודע שזה לא רציני, רק צריך לעשות, אם בכלל, זה סתם... כל יהודי יש לו את זה. הוא יודע שמה שהוא עושה זה לא זה.

מה הדבר שיכול להעביר אותו מעבר לעבר, מעבר הנהר לעבר הנהר, שייכנס לעולם רציני, שזה נקרא מדת התמימות, כמו שאמרנו קודם – או שאתה תמים או שאתה לא תמים? מה בכל זאת, הרי "לא בא הקב"ה בטרוניא על בריותיו"[עט], אתה צריך להיות משהו שיכול להעביר אותי את הירדן לתוך הארץ. לתוך הארץ נקרא שמה שאני עושה זה רציני. זה הדבר הכי פשוט מה בין יהדות בחוץ לארץ לבין מה שצריך להיות כאן יהדות בארץ ישראל. שזה מה שהמצות שם הן ציונים[פ], מה זה ציונים? [כמו הציונות שם] כאילו עושים משהו בינתיים לא לשכוח, אבל זה לא זה.

מה זה ארץ ישראל? שהדברים הם רציניים, זהו זה. זה הענין וזהו זה. זה מה שהוא אומר, שכמעט בלתי אפשרי לרכוש מחדש את מדת התמימות. זה כמו לעבור מעבר הירדן ולהיכנס לארץ [אדם צריך למסור את עצמו כדי שיהיה רציני] בדיוק. משה רבינו אומר את הענין הזה של לתקוע בלב ובנפש את המסירות נפש באופן תמידי. הוא אומר את זה בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה מה שכתוב בפרק כ"ה בתניא. משה אמר זאת בשביל הדור שנכנס לארץ. הוא מסביר שם שהפירוש הוא שכדי לעמוד בכל הנסיונות צריך שהדבר הזה יהיה תקוע בלב. זה ההסבר בפרק כ"ה בתניא, כשאתה בא להתמודד עם המציאות ופתאום זה באמת רציני, אתה בא להתמודד, וצריך לבנות את הארץ ולכבוש את הארץ מהגוי שיושב כאן, אז זה עסק רציני, עסק רציני במילא הוא מלווה בהרבה נסיונות.כדי לעמוד כנגד כל הנסיונות צריך להיות תקוע הענין של מסירות נפש. זה ההסבר בפרק כ"ה בתניא.

רצינות המסירות נפש מעבירה את הירדן ומכניסה לארץ

כאן מסבירים את אותו הענין אבל עוד יותר מהשרש. השרש של מסירות נפש פשוט שהאדם יוכל לעבור למצב בנפש שמה שהוא עושה זה רציני. זה מה שהוא כותב כאן, שאז תצא ידי חיוב קריאת שמע ותפלה כדין, אז אמרת את הפסוק. אם יש לך בלב מסירות לקפוץ לאש, לקפוץ לאש סתם, אפילו בלי גוי. מה זה לקפוץ לאש? לקפוץ לאש זה פעולה רצינית. אחד שקפץ לאש הוא עשה משהו, אחד שקפץ מהגג הוא עשה משהו, "ההוא כובס" בגמרא[פא], שיצאה בת קול שההוא כובס יש לו חלק לעולם הבא, הוא עשה משהו, קפץ מהגג. מישהו שלא עושה ככה, בצורה כזאת, כמו אחד שקופץ מהגג הוא לא עשה שום דבר, הוא לא רציני. [רבי זירא שעבר את הירדן, זה היה הראש שלו, שהוא הסתכן] כן.

[גם בצבא, יש אחד שלוקח את התפקיד ויש אחד שמזלזל בזה וחושב שזה משחק] בדיוק. אומרים שבדקות אצל כל אחד, יהודי שלא הגיע לדבר הזה שנקרא "ונקדשתי" אז כל מה שהוא עושה – זה לא רציני, במילא כל מה שהוא עושה זה בחוץ לארץ. הוא לא עבר. זה באמת קשה מאד לעבור. מי עובר את הירדן משם לכאן, לאחר שיצא? זה יעקב באמת, אברהם בא לכתחילה משם, אבל מי שהיה בגלות וחזר הוא "יעקב איש תם", מכח התמימות של יעקב אבינו. [זה הרבה פעמים עצם הנושא של לבוא לארץ, שיש אנשים שנמנעים מלבוא בגלל הענין של פיקוח נפש] זהו, לכן צריך לבוא... זה הענין, זה הנסיון [רש"י אומר שם על הפסוק מסור עצמך] בסדר, לחיים לחיים. אתה באמת כבר, כן? לא נמנעת.

[לא הבנתי. הרב אומר שאדם חושב על מסירות נפש בבטול גמור אז יש משמעות למה שהוא עושה. הרבה פעמים ממחשבה של בטול...] אז לאט לאט הוא ירכוש בנפש רצינות [אין חשק לעשות כלום אם אדם בטל] להפך. נקח דוגמא: אתה אמרת צבא, אחד בצבא שהוא באמת עשה פעולות ומבצעים של מסירות נפש, ואחר כך הדעת נותנת, צריך לבדוק במציאות, אבל הדעת נותנת שאחר כך הוא יכול לעשות דברים רציניים. מה קורה איתם? עם כל המפקדים האלה? נכנסים לחיי החולין או לחיי המדינה ובונים כל מיני מפעלים, עושים כל מיני דברים טובים, כך היה צריך להיות. באמת השר צבא או המפקד הטוב בצבא, הבעל מסירות נפש היה צריך להיות אחר כך שר בממשלה, שר טוב [רואים שלא] למה? [בגלל מה שהוא אומר אני חושב, זה לא רציני. בגלל שאם זה לא שאלה של חיים ומות זה לא מעניין. הם עושים זאת בתור פנסיה] אם זה בתור פנסיה אז בסדר – זה לא זה. [הוא התרגל כל החיים שלו לעשות, לעשות ולעשות, הוא לא יכול עכשיו לשבת. הוא לא הולך למות, זה לא מסירות נפש אמתית] בסדר, זה לא זה. אז הוא יצא לחוץ לארץ, ברגע שהוא נכנס לכנסת הוא יצא לחוץ לארץ. זה בדיוק מה שהרבי אומר. שבזה שהוא נכנס לכנסת הוא עבר את הירדן לצד השני. הוא יצא לחוץ לארץ [אבל זה טבעי ככה] לא, זה לא בנוי לכך [זה טבעי אבל] זה טבעי אז הסברת, אם אתה אומר שזה טבעי צריך לשבור את הטבע [אתה אומר אבל עצה הפוכה: אתה אומר שזה עצה כדי לקחת את הכל ברצינות] אני אומר שאם אתה יהודי מאמין ותהיה בצבא ותהיה לך פעם אחת מסירות נפש זה יעשה רושם טוב לך למשך כל החיים, ככה אני מניח. שאחר כך תהיה הרבה יותר רציני לגבי כל מה שאתה עושה בחיים, אם הדבר יירשם טוב בנפש.

בטול תורה לשם דבקות בה'

זו ההתחלה של הצעטיל קטן. לכן זה לא מצוה. צריך ללמוד את הרצינות בזמן הבטלה. זה הווארט. שאי אפשר ללמוד להיות רציני כשאתה לומד תורה ועושה מצות, להיות רציני בזה, באמת באמת. להיות "אמת ליעקב"[פב] תמים זה ענין בפני עצמו. יש פה ספר היום יום? [כל היהדות זה ככה. בחויה הזאת שצריך לתת לאנשים שיעשו את מה שהם חושבים. נגיד בן אדם שאומרים לו אחרי ישיבה קטנה תלך ישיבה גבוהה, אחר כך אומרים לו תתחתן מיד מה שאנחנו נציע לך, ואחר כך תלך לכולל ואחר כך תהיה ר"מ בישיבה ובסוף תמות, אז הוא לא חושב, אין לו זמן בטלה... צריך לתת לאנשים זמן בטלה. השבוע היינו בחתונה של מישהו, זה אחד שגם היה לו הרבה זמן בטלה, ובסוף הוא יצא מזה טוב, יש בזה סיכון, מצד אחד אתה יכול לסטות לגמרי, ומצד שני אתה יכול לחזור מאד חזק. זה מה שאני אומר שהיום איך שביהדות מחנכים, רוב הדברים ביהדות אין לך זמן בטלה בכלל] כאן הוא אומר שיש לכל אחד זמן שהוא שוכב במטה ולא עושה שום דבר.

יש ווארט מפורסם של הבעל שם טוב. יש מאמר חז"ל "תאמין שבטולה של תורה זוהי קיומה"[פג] בכתר שם טוב[פד] מסביר שזה הענין של השוב, שדוקא בזמן של הבטול תורה אפשר להגיע לקיום התורה. קיום התורה זה לקיים את התורה ממקורה. אפשר להגיע לשורש התורה, כמו בפורים שזה לקיים את התורה בזמן הבטול. זה מאמר חז"ל לפי פירוש הבעל שם טוב [נכון, אני רק אומר, שהיום איך שמחנכים את האנשים היום] לכן, מה אתה עושה כאן... [דיון לגבי בטלה בין התלמידים. – יש דמיון בין זה לבין הרעיון של נפש החיים[פה] שלא שייך דבקות בשעת תלמוד תורה ממש וצריך איכשהו להפריד ביניהם? בשעת תלמוד תורה אתה לומד תורה, ובשעת דבקות אתה עוסק בדבקות. זה רעיון איכשהו דומה] כן, זה כתוב, לכן היתה מחלוקת בתחילת החסידות אם צריך בתוך התלמוד תורה, באמצע כשאדם לומד, לעשות הפסק לחדש את הדבקות, זה כתוב בשם רבי מענדל מויטבסק, על זה יצאו נגדו. זה אחד מיסודות המחלוקת נגד החסידות. שהוא לימד וכתב שצריך להפסיק באמצע הלימוד כל שעה [בנפש החיים זה גם כתוב] בסדר, אז הוא היה מושפע מהחסידות, נפש החיים זה כבר אחר כך [כערך חמש מינוטין וי"ח שעות...] יכול להיות פה מחלוקת לגבי השיעור [כתוב אם ערבת קב של חומטין] בסדר, יכול להיות שלגבי השיעור יש קצת מחלוקת. איך שלא יהיה, נפש החיים זה לא מה שהיה בתחילת המחלוקת, נפש החיים זה בא לרכך את זה. אם כי שיש לו עמדה, שלהפך, הוא רוצה לשמור שלא יעברו למחנה השני, בכל זאת הוא הושפע המון המון מהחסידות. עד כדי כך שיש שיטות מפורשות שזה נגד הגר"א לפי מה שמקובל בחסידות. [הרב היה נוהג ככה הרבה. לפי התיאורים של הרב זצ"ל בוואלז'ין כשהוא למד, ככה מתארים אותו, שהרבה פעמים הוא היה עוצם את העינים סוגר את הספר, תוך כדי לימוד הוא היה מפסיק ללמוד].

קדימות האמת לעבודה עצמה

יש פה קטע בשם אדמו"ר הזקן[פו], לא מוצא את זה עכשיו, שלא צריך להשתדל לעבוד את ה' באמת, אלא שהאמת היא העבודה. יש ווארט כזה מאדמו"ר הזקן. לא שאני עכשיו לומד תורה, אז נלמד תורה באמת, אלא העבודה בעצמה, ראשית העבודה היא האמת. אם עבדת על האמת אחר כך אתה יכול ללמוד תורה ולקיים מצות וכו', יש ווארט כזה. זה גם כן דומה למה שאנחנו לומדים שקודם כל צריך לרכוש את התמימות, שזה על ידי המסירות נפש, ואחר כך כל מה שאתה עושה אתה עושה באמת [מה אפשר לעשות? כל הבנין של התורה ומצות זה כדי להגיע לאמת] בסדר, אלו כלים בשביל האמת. ודאי שיש פה יחסי גומלין, הוא לא אומר לך חס ושלום אל תקיים תורה ומצות לפני שאתה מגיע לאמת, בודאי מופרך [אני הבנתי אחרת את המאמר הזה של אדמו"ר הזקן. אם זו הדרכה חינוכית, לא ייתכן, אי אפשר לחנך את הבן אדם להתחיל מהסוף. אם הדרכה חינוכית היא להתחיל מהאמת ואחרי זה ללכת ללמוד תורה, אז עד שיגיע לאמת אני לא יודע...] הוא לא אומר להפריד את זה בזמנים. אמרתי את זה בהדגשה. זה לא הכונה כאן. הכונה שתדע שהאמת היא העבודה. לא לחשוב רק שאני עושה את כל הדברים, צריך לעשות את כל הדברים באמת.

כך הווארט: אין במשמעותה של עבודה שהעבודה תהיה באמת [זה תרגום, מפסיד את העיקר] כי האמת היא עבודה בפני עצמה, [מה זה אמת?] שגם הצפורן (הטפל ביותר) תהיה אמתית. [האדם צריך להיות כל כולו, כל הבשר ודם והאפר, צריך להיות חתיכת אמת, עד שהדבר הכי טפל יהיה אמת. אחר כך יש כאן דבר שצריך קצת ביאור, הוא אומר:] מה אתה מתפעל? [בסימן שאלה] [הרי מצינו בגמרא שמשה רבינו] "מדת האמת ראה ונפל על פניו" [כתוב "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו"[פז], אחרי י"ג מדות הרחמים. יש מחלוקת בחז"ל[פח] מה ראה. אחד אומר "ארך אפים ראה" והשני אמר "אמת ראה". מה שמקובל ברוב הספרים, אם כי אין בזה פסק, אבל מקובל תמיד להביא את מאן דאמר "אמת ראה", גם "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[פט] ודאי. אז "אמת ראה ונפל על פניו". שם זה האמת של פנימיות י"ג מדות הרחמים של הכתר, זה למעלה מתורה. מה יוצא מכאן? כשרואים אמת צריך ליפול על הפנים. צריך לדעת כמה שאני רחוק מהאמת הזאת].

אימות השוב לפי אימות הרצוא

[צריך שהכלים יהיו מאד מכוונים כדי שזה יסתדר, שאם יש הרבה רצוא הכלים צריכים להיות מכוונים, שאם הכלים לא יהיו מכוונים באמת כמו שצריך – האדם אפילו בטעות לא יהיו לו את הכלים כשהוא צריך לחזור חזרה, בהכרח תהיה לו בעיה] החנוך של כלים זה חנוך שכולם מקבלים את זה – הכלים בחיצוניות, התורה והמצות. יש בודאי לבושים פנימיים של תורה ומצות שזה בין הרצוא לבין החיצוניות, הקיום החיצוני של העניינים, לזה צריך חנוך פנימי יותר, מה שלא מקבלים, איך עושים מצות. אבל הכלים העיקריים זה מתן תורה, שיש כלים, שלחן ערוך.

[יוצא מזה שלפעמים יש אדם שיכול להיות לו רצוא טוב אבל בשוב יש לו בעיה, זה לא הועיל לו] רצוא בלי שוב זה כמו נדב ואביהוא, זה לא רצון ה', "אש זרה"[צ], רצוא בלי שוב. להפך, בסוף השוב זה העיקר, "המעשה הוא העיקר". אבל לאַמת, שהשוב יהיה באמת, זה תלוי ברצוא, לפי מדת הרצוא. לפי האמת של הרצוא כך האמת של השוב, ככה הגשמת הכונה דירה בתחתונים, שה' רוצה להתגלות למטה בשוב – הוא יתגלה לפי ערך האמת של הרצוא שלך. אז הוא יתגלה על ידי התורה והמצות שלך, שזה מה שהוא חפץ. התאוה שלו זה להתגלות על ידי התורה והמצות שאתה מקיים. זה תלוי ברצוא שלך "'אליו' ולא למדותיו".

סכנת מחשבת הישות לקלקל את הרצוא ושוב

[לא יכול להיות ציור שאדם מוסר את עצמו לגמרי ואחרי זה שהוא בא למעשה אין לו כלים] במצבים של גלות בנפש, יש כל מיני תסכולים בנפש, שאדם לא מסוגל לבצע ולהגשים מה שהוא רוצה. כל אחד יודע שהוא רוצה כך וכך. אפילו בלי רצוא ושוב, אמרנו קודם "מחשבה מועלת"[צא], בחז"ל זה נאמר לגריעותא על זה שמתכנן ושוכח, אחד הפירושים זה בלימוד, עצם הדבר שמתכנן זה גורם לאי יכולת שלו להגשים את זה. הוא חושב שיעשה כך וכך, זה מועיל, המחשבה מועלת לגריעותא, על משקל מחשבת פיגול או מחשבת פסול בקדשים, המחשבה מועלת. יש תוספות שאומרים ש'מועלת' הוא גם לשון מעילה[צב], אבל לפי רש"י[צג] זה לא מלשון מעילה, אלא פשוט שהמחשבה פועלת, על דרך מחשבת פיגול להפסיק, לקלקל את התכנית שלו. עצם הדבר שהוא חושב על זה [הבעיה שלא נכנס לשוב ולהיכנס לכלים, זה נשמה של תהו] כן, יש לו אורות ולא רוצה להתיישב. שם באותה סוגיה אומר רבה שאם זה לשם שמים אז בסדר, המחשבה לא תקלקל, אם הוא בדרגה של לשם שמים אז המחשבה על התוכנית לא תקלקל את הכל.

בחסידות מוסבר שאם הוא לגמרי שלא לשם שמים, כלומר שהוא רשע, אז גם כן המחשבה לא תקלקל את התכנית. בגלל שהוא לא מקבל את היניקה שלו מצד הקדושה – הוא מקבל אותה מהסטרא אחרא. להפך, כל מה שהוא חושב אז הוא ישיג. אבל אם הוא באמצע, כלומר שהוא יונק את הכח שלו מהקדושה, אבל זה לא לשם שמים לגמרי. זה כלל גדול, שאם יונקים, כמו הבינוני שיונק מהקדושה, אז הוא הכי פגיע, אם לא לשם שמים. יש במחשבה שלו קצת ישות, והישות של המחשבה של התכנית עומדת לו לרועץ, זה מקלקל לו את יישום התכנית. אבל אם הוא לא שייך לקדושה בכלל אז להפך.

[מה צריך לעשות הבינוני? להפסיק את הרצוא כדי שהוא יוכל לשוב? או לרוץ ולהתאמץ יותר לשוב?] צריך החלטה איתנה בנפש לפני הרצוא שאני חייב לשוב. זה נקרא "רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום"[צד]. אבל בשעת הרצוא לא לחשוב על השוב בכלל. זה נקרא הסכם חזק בנפש לפני הרצוא שהתכלית זה לא הרצוא, התכלית זה רצון ה', זה השוב. ואז בפסגה, בשיא של הרצוא, מן השמים יחזירו אותך. אבל בשעת הרצוא, אם תחשוב על השוב זה יחליש את הרצוא. זה הכלל. הרצוא צריך להיות אמתי. צריך להיות הסכם. כך היה עם רבי עקיבא, שעשה הסכם חזק כמו שאמרתי קודם, שהוא בטל, מבטל את העצמו לרצון ה'. הרצוא זה הרצון שלך, רצון ה' זה השוב. רק שהאמת של השוב זה תלוי ברצוא שלך.

סכנת מחשבת הישות לקלקל את הרצוא ושוב

[אני חושב שחלק גדול מהדתיים שאני מכיר הם לא נהנים מזה שהם דתיים. לא נראה כדבר הכי הכיף שלהם. הם לא רצים אחרי המצות, ולא עושים את הכל בכיף. זה כמו שהבנתי שהוא אמר שהכלים שלהם לא מכוונים, שהם לא יודעים איך לקבל את זה בחזרה] זה גם בעיה של ארץ ישראל. ארץ ישראל זה "שמחה של מצוה"[צה], זה לא מצות. כמו שכתוב שבחוץ לארץ זה רק ציוני מצות וכאן זה מצות, במקום אחר, ועוד יותר נכון, כתוב שבחוץ לארץ זה מצות, אבל זה בלי שמחה של מצוה. בארץ ישראל זה "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב... ועבדת את אויביך"[צו] – אם אין "שמחה של מצוה" אתה שייך לחוץ לארץ, תעשה מצות בחוץ לארץ. זה בגלל שכל הכיף שלך לא בענין. השמחה כאן תלויה ברצינות. כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת"[צז], בינה זה שמחה[צח] והוד זה תמימות[צט], רצינות. יש תלות זה בזה. אם אדם הוא רציני אז גם כן יהיה לו מלא שמחה שהוא זוכה לקיים מצוה, שמחה בה'.

איך להשפיע על הציבור לחיות את היהדות ברצינות ובשמחה?

[חלק גדול מהאנשים הם לא רציניים, אז מה הם צריכים לעשות?] בזמן הפנוי, כשהוא שוכב וכו' וכו' שיצייר כך וכך. שילך לצבא, לצבאות ה'.

[זה דבר שמטריד את רוב האנשים, כולל אותי, שהם יודעים שזה לא זה, ולפעמים נחמד להם התורה והמצות, אבל באופן כללי הם לא עושים את המצות בהתלהבות, כמו שצריך להיות בארץ ישראל (דיון בין התלמידים)] איך להגיע לזה? אני לא יודע. המשיח צריך להביא אותנו לזה. בשביל זה אנחנו יושבים כאן. צריך קודם כל לדעת מה חסר, מה הבעיה [את הבעיה כולם יודעים] לא כולם יודעים. למשל מה שאתה אומר, אתה מסוגל להודות במה שאמרת עכשיו, זה פשוט אצלך. אתה מספיק פתוח שאתה אומר את זה דוגרי בשלחן. לא כולם, גם לא כל התלמידים בישיבה פלונית אומרים את זה, גם פה, גם החסידים, האנשים היהודים השחורים גם לא יאמרו את זה [יש ארבעה תלמידים בישיבה, לא כדאי להגיד שחלק כאלה וחלק לא כאלה, אין הרבה אפשרויות לנחש...] זה כבר משהו שאתה אומר את זה. אם אתה אומר זה – יש כלל ש"ידיעת המחלה זה כבר חצי תרופה"[ק], אם באמת רוצים תרופה, ואת התרופה מחפשים אצל אלו שהצליחו לעבור, במה שהם מטיפים לנו מהצד השני שהם הגיעו אליו.

[כשהחולה מרגיש את המחלה של עצמו זה הרפואה בטוחה. אם אנחנו כזה בשורה גדולה – איך אנחנו יכולים להעביר את כל הדברים הגדולים והיפים שאנחנו מרגישים ואת כל ההתלהבות לאנשים ולחיי היום יום? אולי הרב רוצה לומר שזה המשיח בעצמו?] המשיח בעצמו, בינתיים מנסים להשפיע [מה הקוד של ההצלחה?] הקוד של ההצלחה אני לא יודע. אבל מה שמנסים לעשות – הוא מנסה, אני מנסה, אתה מנסה, כל אחד מנסה. לקוטי מאמרים... כל אחד עושה מה שהוא יכול.