התבטלות, המשכה והשפעת רחמים בסוד השבע והשלש עשרה

שיעור שני במאמר סוד השבע והשלש עשרה

מתוך הספר שערי אהבה ורצון

כ"ד אייר תשנ"ב – בית הרב, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרק ב במאמר סוד השבע והשלש עשרה שבספר שערי אהבה ורצון. בתחילה האריך הרב מאד בהסבר חמשת סוגי ההתבוננויות במלה בלשון הקדש – תיקון, צרוף, מאמר, מכלול וחשבון. לאחר מכן התבארו סוגי חילופי האותיות והוקבלו לשבעה פרצופים. לאחר זאת הוסברו מספרי ה‑7 וה‑13 על פי יג מדות הרחמים ומדת "ואמת" האמצעית, בסוד ששת ימי החול שקודמים לשבת, שבת וששת ימי החול שאחרי שבת. הוסבר על הרצוא והשוב שבתוך שבת, ועל השפעת הרחמים שבימות החול. בסוף הוסבר תוך קריאת הכתוב במאמר ענין עלית האור המאיר לעצמו לשרש האור המאיר לזולתו.

א. תיקון, צרוף, מאמר, מכלול וחשבון

חמשת שלבי התפתחות מלה

[ההתחלה חסרה]

...מיוחס לאדם הראשון, אם כי שמבחינת היחוס זה לא דומה לספר יצירה. ספר יצירה הוא ודאי לכל הדעות הכי מקורי שמיוחס לאברהם אבינו. בכל אופן יש גם עוד יחוס מאד חזק – ספרא דצניעותא בספר הזהר מיוחס ליעקב אבינו. ספרא דצניעותא הוא ממש חלק מהזהר [משפטים] לא, בתרומה. סבא דמשפטים זה עוד חלק מסוים של הזהר. ספרא דצניעותא זה בפרשת תרומה.

ושוב, ספר יצירה זה בודאי לנו נתגלה לפני שנתגלה לנו ספר הזהר, זה משהו עתיק מאד. בכל אופן יש דבר כזה שנקרא מעין החכמה, מיוחס למשה רבינו, ומובא בספר הפרדס של הרמ"ק[ב], בכתבי האריז"ל זה לא מובא. ושם יש את הביטוי הזה[ג], שבריאת העולם וסודות הבריאה קשורים ללשון הקדש. בריאת העולם היתה על ידי לשון הקדש, האותיות, המלים, ובחמשה שלבים שהוא קורא לשלבים האלה של ההתפתחות – תיקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון. זה נושא שאנחנו לומדים אותו הרבה. אחד מהדברים שאני אוהב את זה מאד, בגלל ששם כמובן אין הקבלה לפרצופים של האריז"ל – אריך, אבא, אמא, ז"א ונוקבא דז"א, אבל כשמבינים את זה טוב זה מאד מתאים לכל חמש המדרגות של הנפש – נר"נ ח"י, שזה מקביל לפרצופים.

אבל שם רק כתוב המושגים האלה, והפרדס מסביר את הפשט פחות או יותר. הוא מסביר שאלו חמש רמות של התבוננות בתוך מלה, שזה מתפתח והולך.

תיקון – משמעות פנימית

כשמתבוננים ולוקחים כל מלה שהיא – ראש, בראשית השרש זה ראש, כשאני רק מתבונן במלה ראש כשלעצמה עם כל המשמעות שיש במלה הזאת, מעמיק במלה, בלי לעשות שום פעולה על האותיות, בלי התייחסות כל כך לכלי, אלא בעיקר לתוכן הפנימי של המלה, המשמעות הפנימית, זה נקרא תיקון. ישר לעצם, התייחסות-התבוננות בעצם הענין.

צרוף – קשר בין פנימיות הפשט לשאר הצרופים

אחר כך, כשאני מתבונן על האותיות כשלעצמן ומתחיל לצרף את האותיות – אם יש לי כל שרש בלשון הקדש בנוי משלש אותיות, ממילא יש ששה צרופים. אז אני מתחיל להתבונן שראש זה גם אשר, כמו שכתוב בזהר[ד], במילא זה שבט אשר – עובר את כל הצרופים, מנסה לקשר בהתבוננות, הששה צרופים של כל מלה יוצרים מגן דוד כידוע[ה].

בראש לא כל השרשים בעלי משמעות. יש שבע דוגמאות, שבעה שרשים שכל הצרופים הם שרשים[ו]. אבל זה לא משנה, אני מתבונן בכל הצרופים של המלה. זה נקרא צרוף – שלב ב'.

זה רק לאחר שהתעצמתי עם הפשט, היום אומרים פנימיות הפשט. תיקון זה ההתעצמות עם פנימיות הפשט של המלה הזאת. עכשיו, מה הפנימיות של המלה ראש שייכת לאשר? או להשראה? או לשאר? וכל שאר הצרופים שיש כאן, שארית, "שארית ישראל"[ז]?

מאמר – פיתוח המלה לראשי תבות או נוטריקון

אחר כך, שלב ג', הוא נקרא מאמר. מאמר הכוונה שאני מתייחס למלה כאל קיצור שצריך לפתח, כמו ראשי תבות או מה שנקרא נוטריקון. כל אות יכולה להיות סימן בשביל מלה או סימן בשביל חצי מלה, הברה, או סימן בשביל כמה מלים. אפשר לעשות מ"ראש" שיר, שהראשי תבות של הבתים זה ר-א-ש. זה לפתח את זה מאד. זו התפיסה שבעצם כל מהות היא אנרגיה מרוכזת, צמצום של אנרגיה, ובעצם ניתן לפתח כל מהות. זה נקרא מאמר.

[מה שדיברת על ראשי תבות, יש לזה כללים ברורים?] שוב, זה יכול להיות למשל "ראש", הכי קל לעשות מ"ראש" שתי מלים, לא חייב להיות ראשי תבות של שלש מלים. אם כי שעכשיו אני מנסה לחשוב על משהו: אפשר לקחת את ה‑ר שזה ראה ש, משהו הכי קל. כמובן שכמה שפחות מוסיפים אותיות ועיצורים זה יותר קרוב למקור. כמו כאן, אם אני עושה מה‑רא של ראש – ראה, אז בעצם לא הוספתי שום דבר. זה מאד קרוב, בגלל שה-ה כאן היא מאותיות אהו"י. אם אני עושה מזה ראם, אז גם כן רק הוספתי מ, ש‑מ זה מאותיות האמנתי"ו, זו גם אות חדשה. יש יותר פשוט ויש יותר מרחיק לכת. יש יותר לא מרחיק, כלומר פחות מרחיק לכת, ויש יותר מרחיק, ואין לדבר סוף.

פיתוח מאמר של המלה "ראש"

המאמר הכי פשוט הוא להתייחס למילוי של האותיות. אם אני אומר ראש – ריש אלף שין, זה כבר נקרא מאמר. לכן זה גם כן שייך לבינה, בגלל שבינה זה אמא, זהו התגלות המילוי, העיבור. מה זה מאמר? שבכל אות של המלה יש חלק מוסתר-עיבור. המילוי שלו הוא הבטן המלאה, כל אות היא בטן מלאה.

שוב, צריך להתבונן מה זאת אומרת, מה זה ריש אלף שין? אבל שוב, אם אני אומר שנוטריקון של ראש זה "ראה שלום". קודם כל אני לא צריך לומר שום דבר אם לא קיים הביטוי הזה, זה סתם להמציא. רק אולי אם יש לי השראה של שירה. המאמר הוא השראה שירתית, אז אולי באמת זה נקרא, מי שהוא משורר הוא יכול להמציא גם כן מאמרים חדשים. אבל הכי טוב זה לנסות להצמיד את המאמר לתנ"ך או לחז"ל, שאפשר לראות בתוך המלה הזאת איזה מאמר, איזה סימן. לפתח את המלה הכוונה לגלות את מה שיש בה בכח, בפוטנציה, בתוך המלה "ראש", בבחינת האותיות.

באמת מה שאמרתי "ראה שלום", לא זוכר שיש "ראה שלום", מה יש? יש "וראה בנים לבניך שלום על ישראל"[ח], אז זה ממש מאמר של ראש. כל הפסוק הזה הוא מאמר של ראש. ש‑רא זה "ראה בנים לבניך", והש זה "שלום על ישראל". אז אפשר להבין את הפסוק הזה כמאמר של המלה ראש.

ר-אש – רב אשי

[איך אפשר לדעת אם הענין אמתי?] אם יש פסוק אז זה מעוגן בפסוק. זה קשור לחוש השמע, ספירת הבינה. אם אפשר לשמוע במלה את המאמר. מה עשיתי עכשיו? שמתי את הא עם הר, אני יכול לעשות הפוך – אני יכול לשים את הא עם הש, ואז זה אש. יש לי ר, צריך לחשוב על משהו שזה ר אש. כל המלה בראשית היא ברית אש, שם בזהר הא‑ש הולכים יחד, זה אש. אז מה זה יכול להיות ראש? בכלל כתוב שיסוד האש הוא בראש, כך כתוב בספר יצירה[ט]. בתניא כתוב הפוך, בתניא כתוב[י] שהמים יורדים מהראש והאש היא בלב, בספר יצירה הש שהיא האש זה הראש. כמבואר בחסידות מה זה שתי הבחינות האלה. על פי ספר יצירה האש הוא בראש והמים בבטן, והאויר בחזה. בתניא שזה לא משם, התניא הוא מהעץ חיים, בעץ חיים[יא] המים יורדים מהמח והאש עולה מהלב, לא מדבר שם על רוח ועל אויר. אבל זה שיש לי אש בתוך המלה ראש, זה אש, אז זה משהו פשוט. אם כן, מה יכול להיות ר עם אש? חמש האותיות הראשונות של התורה אומרים שזה רב אשי, יש את רב אשי ורבינא בגמרא, ורב אשי זה נוטריקון של ראש. זה גם הרא"ש, אחד מהראשונים, רבינו אשר, אשר זה גם כן ראש, צרוף של ראש [בראשית עצמו הוא בתר אשי, הכל הולך אחר התלמוד בבלי, אחרי החתימה של רב אשי] כן.

התפתחות המאמר לפי המוחין

זה רק הגדרת המונח. הדוגמא הכי חשובה בזה היא שבימות החול הא"ב מתפתחת כ"אל ברוך גדול דעה"[יב] בתפלת שחרית, כלומר שכל אות מקבלת מלה אחת. והתפלה המקבילה בשבת היא "אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך"[יג] וכו'. כלומר, שכל אות מקבלת משפט שלם. זו הדוגמא בחסידות מה בין מוחין יותר מצומצמים של ימות החול, שמה שניתן לפתח זה רק מאות מלה, לבין המוחין הרחבים של שבת, שיש בה יותר השראה. ככל שיש יותר השראה – יותר מוחין – אז מכל אות אחת רואים עולם מלא. במקום מלה אחת זה מתקבל כמשפט שלם. כל הדבר הזה זה נקרא מאמר. זאת אומרת, הצורה הזאת של התבוננות במלה, שהמלה בעצם היא קיצור של משהו. זו אנרגיה מרוכזת, יש בזה מילוי, וזה נקרא מאמר.

מכלול – הניב הטבעי של המלה

אחר כך מכלול זה הניבים הטבעיים, כלומר הבן זוג, או הבני זוג הטבעיים של המלה הזאת. שאם יש לי מלה "חסד", אז בתנ"ך שלש עשרה פעם יש ביטוי "חסד ואמת"[יד]. אז יש פה איזה מין זוג, זוג טבעי, זוג מן השמים, בעשערט, שגם בשביל זה צריך להכיר טוב-טוב את כל לשון הקדש והתנ"ך. ["ראש דברך אמת"] כן, זה ראש ואמת. אבל כל מלה או כל מושג יש לו את הניבים הטבעיים שלו, כלומר המושגים הטבעיים שבהם הוא מתחבר, ולהתבונן בחיבורים האלה. להבין שכל דבר הוא בעצם "פלג גופא" וצריך להשלים כל דבר. זה נקרא התייחסות של קצוות. לכן המדרגה הזאת היא כנגד ז"א. ז"א זה ו"ק – ו קצוות. צריך כל דבר להשלים אותו עם התכונה המשלימה המתאימה. [קשור לדעת] זה גם שייך לדעת, שדעת זה ה חסדים וה גבורות, זה זוג, לעשות זוגות. אז זה נקרא מכלול, לעשות כלולות, חתן וכלה. המלה מכלול היא מלשון כלולות, שכל מלה צריך לחתן עם הבת זוג, הבן זוג המתאים. וכמובן שיכולות להיות הרבה אפשרויות.

חשבון – רמזים וגימטריאות

ואחר כך, האחרון, שזה כנגד המלכות לפי דרכנו, זה חשבון, שהוא כל הרמזים שמתגלים על ידי החשבון גימטריא. שזה גם דבר – "מים שאין להם סוף"[טו], שיש גם אין סוף צורות של גימטריאות ואין סוף מלים שיכולות להתגלות על ידי גימטריאות. אם כי שהאינסופיות זה לא אינסופיות שהכל יכול להיות הכל. זה לא אינסופיות כמו שהרבה אנשים טועים וחושבים שגימטריאות זה כבר הופך להיות סתמי, בגלל שאפשר לעשות מהכל הכל. עם כל כמה שזה גדול אבל זה עם כללים. זאת אומרת שיש נתיבות בתוך המים האלה, הים הגדול הזה של החשבון. "עיניך ברכות בחשבון"[טז], בריכה של מים.

הקבלת המדרגות לפרצופים

שוב, אלו המדרגות. אז אם כן, התיקון הוא התעצמות עם העצם, זה כנגד הכתר, פרצוף אריך; וכח הצרוף, זה נקרא "מצרף בחכמה", זה כנגד אבא; והמאמר שזה לגלות את הפוטנציה הוא האמא, כח העיבור העיבורי שיש במלים זה אמא; ומכלול, זאת אומרת התחושה שכל דבר הוא בעצם רק חצי, שהוא לא שלם, שצריך להשלים כל דבר, לזווג כל דבר, אלו מוחין של ז"א; ואחר כך חשבון שהופכים את המלה למספרים וחוקי טבע, ברגע שזה מספרים זה כמו חוקי טבע, אז זה התייחסות של מלכות, כמו "חומש הפקודים" – לפקוד את העם, מנין. לכן יש בזה גם סכנה, לא לספור יהודים סתם, בגלל שמספר סתם זה כמו שהמלכות יורדת ש"רגליה יורדות"[יז], אז צריך להיזהר כשמונים, צריך לחבר את המנין, את המלכות עם הכתר, לכן כתוב "בקע לגולגלת"[יח], שבמלכות במנין שזה הפקודים, כמו עכשיו "חומש הפקודים", צריך להיות מחובר לגולגלת, לכתר, "נעוץ סופן בתחלתן"[יט].

בענייננו כשעושים גימטריא, אז שוב, הגימטריא כביכול יכולה להתפרס בלי סוף. אז אם הכתר אצלנו היה פנימיות הפשט, אז מה זאת אומרת? זאת אומרת שדווקא כשעושים גימטריא צריך להיות מאד מודע לפנימיות-להתעצמות עם הפשט, אחרת זה יכול להתבלבל לך. הפעולה של הגימטריא יכולה לטשטש את הענין לגמרי אם אתה לא מודע מאד חזק לעצם של המלה הזאת שאתה חוקר באמצעות הגימטריא. בגלל שאז באמת יכול לצאת באמת דברים מבולבלים, ואז אין ברכה במנין הזה. מתי יש ברכה? כשהמנין דווקא בא "בקע לגולגלת".

התבוננות של הפנמת מושגים מול התבוננות של כניסה לתוך הענין

... עד כאן זה בקיצור מה שדיברנו לפני כמה שבועות, רק ההגדרה של המונחים האלה. עכשיו, כשלמדנו את זה לפני כמה שבועות שאלו שאלה טובה. אני הסברתי שהמדרגה הראשונה, תיקון, זה התעצמות עם פנימיות המשמעות, לאו דווקא האותיות עדיין, זה לא התבוננות באותיות, זה מתחיל מהשלב הב של צרוף אותיות, אבל התיקון הוא התעצמות עם המשמעות הפנימית. אז שאלו על פי כל הלימודים שלנו במשך כל השנים, שתיקון ידוע זה התלבשות, לא הפשטה. יש הפשטה ויש התלבשות. המלה תיקון בכתבי האריז"ל, לאו דווקא שזה פה בהקשר הזה, אבל בכתבי האריז"ל תמיד תיקון הוא התלבשות[כ]. כלומר שמה שמתלבש בתוך משהו זה נקרא תיקון. התרגום של "ולא ילבש גבר"[כא] הוא "ולא אתתקן גבר"[כב], התרגום של ילבש זה תיקון. "אשר ברא אלהים לעשות"[כג] – "לתקן"[כד], זה גם כן שהאור הפנימי, הנשמה תתלבש בתוך הגוף דווקא, זה התיקון, לא הפשטה. אין שום תיקון בהסתלקות הנשמה מהגוף. התיקון זה תמיד התלבשות הנשמה בתוך הגוף, "נשמה בריאה בגוף בריא"[כה], זה תיקון, המצב בריא. כשיש הפשטה אז לא שייך לומר על זה בריא בכלל, בגלל שאין פה משהו להיות בריא, לא מתוקן.

אז עניתי שלפי מה שהסברנו אז שהתלבשות היא גם בשני כיוונים: יש מה שהאור העליון, על פי פשט זה כמו שאמרו – שהאור העליון יורד ומתלבש בתוך הכלי שלו, בתוך האותיות שלו. אבל יש גם כיוון הפוך, שאני – זה הביטוי של התבוננות אמתית לפי דרך חב"ד – "אריינגעטאן", שהאדם, הנשמה, צריך להיות כל כך שקוע בתוך הענין שמתבונן בו, שהוא מתלבש "אריינגעטאן". זה גם לשון התלבשות, שהוא מתלבש-מלובש בתוך הענין. שכל כך בתוך הענין שזה מקיף אותו מכל צד ופנה, שאין לו שום מודעות עצמית מחוץ, שום אגו, שום טפת אגו, שזה נקרא מודעות עצמאית, מחוץ להתבוננות. זה השיא של שיטת חב"ד.

מי שמסביר את זה הכי טוב זה רבי אייזיק מהומיל, יש לו כמה מאמרים שלמים מה החידוש של חב"ד. הוא אומר[כו] שגם לפני חב"ד וגם אחרי חב"ד יש שיטות של התבוננות. אבל הוא אומר שכל ההתבוננות הלא חב"דית היא התבוננות רק של הפנמת מושגים בתוך המודעות שלי, שלזה קוראים "ישוב הדעת", ליישב דברים. זו התבוננות על מנת ליישב מושגים, לקלוט, להפנים ידע, או להפנים תחושה. זוהי התבוננות סתם. אבל ההתבוננות החב"דית זה לא התבוננות להפנים מושגים, שבשביל זה לא צריך את החידוש של חב"ד, אלא להיכנס לגמרי לתוך המושג (השלמה). כאילו לאבד את עצמך לתוך המושג. זה נקרא התלבשות. שוב, שהאגו מתבטל, המודעות העצמית מתבטלת מתוך זה שאתה מלובש כולך במושג.

שם הוא מסביר באריכות שההתבוננות הרגילה זו רק פעולת הפנמה או התיישבות בתוך המערכת הקיימת שלי, זה ישסו"ת בקבלה [מה?] ישראל סבא ותבונה, יחוד ישסו"ת בלשון האריז"ל[כז]. מה שאין כן ההתבוננות של חב"ד זה או"א עילאין, שאו"א עילאין נסתרין תחות דיקנא, בלשון האריז"ל[כח], הם לגמרי מוסתרים, האגו שלהם לא קיים, הם תחות דיקנא. מה שאין כן האגו זה מתחיל מישסו"ת. [ישסו"ת זה בבינה] ישסו"ת זה המדות של אבא ואמא, בכללות זה נקרא בינה. היחס הכללי בין ישסו"ת לבין או"א עילאין זה כמו בינה וחכמה.

חמשת השלבים בסוד בריאה יש מאין

עכשיו, אז מה אמרנו? ככה עניתי לו לפני שבועיים, שכאן אפשר לומר שהתיקון זה לא מה שהדבר הזה יורד להיתקן בתוך משהו, אלא שאתה עולה, אתה מיתקן בתוכו, אתה מתלבש בתוכו. זה התיקון כאן. אבל בכל אופן, זה ודאי נכון הדבר הזה, אבל גם מה שהוא אמר זה ודאי נכון, צריך להשלים את זה.

וההשלמה זה ככה: קודם כל עוד מילת הקדמה. מה הוא אומר שם באותו ספר מעין החכמה? הוא אומר שה' ברא את העולם מתוך שלבי המודעות הללו כביכול. כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו"[כט], שה' דיבר "ויאמר אלהים יהי אור"[ל]. אז יש פסוק אחר שאומר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם"[לא], שלפני שה' אומר הוא רואה ומספר לעצמו, בינו לבין עצמו, שזה "אור המאיר לעצמו". אחר כך הוא "הכינה וגם חקרה", ורק אז, אחרי ארבע פעולות של שלבים פנימיים כביכול, רק אז הקב"ה פותח את הפה שלו כביכול,  – "ויאמר לאדם"[לב]. אז גם פה, זה כאילו שהספר הזה אומר שסוד הבריאה, כל מלה לפני שיוצאת מהפה, "יהי אור", אז המלים הללו, כל מלה ומלה היא שקולה בתוך הקב"ה בעצמו, שהשלבים האלו, שלבי ההתבוננות הם שלבי התהוות. מה זה אומר לי? אם אחד היה בכח התבוננות אמתית והיה עובר נכון את כל השלבים היה ביכולתו לברוא עולמות. זה התיקון של הפיתוי של הנחש "והייתם כאלהים"[לג], בורא עולמות, "מה הוא בורא עולמות אף אתם בוראי עולמות", איך? גם כן, מכח ההתבוננות הזאת. כל כח ההתבוננות הזאת הוא כח התהוות. זה מתחיל מהתעצמות עם הענין, וזה יורד דרך כל השלבים. אם היה לי את כל המגוון, הקשת השלמה בתוך המודעות של המלה הזאת, אז אחר כך זה היה יוצא מהפה עם כח לברוא אפילו יש מאין. זה הרעיון שם. כאילו זה מתאר את התהליך הפנימי כביכול בקוב"ה.

מציאות הבלתי נמצאת של האותיות במחשבת השכל

שוב, אם ההתבוננות הזאת היא זרימה מושלמת, אז אסור לנו להחסיר שלב אחד. צריך להבין שזה משהו מושלם, שאין פה חורים בזרימה הזאת. עכשיו, זה ברור שלפני שאפשר לצרף אותיות צריך מודעות לאותיות הראשונות של הר-א-ש, אם ניקח את המלה ראש. אז אם כן, עכשיו אני רק אומר את זה, אחר כך נסביר את זה קצת. ההפשטה – שבלשון החסידות קוראים לה "מחשבת שכל"[לד], זה הביטוי "מחשבת שכל" – שאני מתבונן רק במשמעות של המלה ולא מודע לאותיות של המלה, אני רק בתוך הראש ממש. להיות בתוך הראש ממש בלי שום תשומת לב, לכן אמרנו שדרך הקבלה היא יכולה להיות חיצונית לגמרי, שאומרים לך לכוון אותיות בסידור, בגלל שלפי שאדם מצייר לעצמו אותיות הוא אף פעם לא מגיע ל"מחשבת שכל", הביטוי הזה, שממש בענין. אבל זה ודאי שבדרך, כמו כל שאר הכוונות של הקבלה, בדרך השוב, כשאדם יורד מה"מחשבת שכל" אז ודאי הוא צריך לתקן את זה, זה הפירוש הפשוט של תיקון, להלביש את האור של ה"מחשבת שכל" שלו, ודאי להלביש את זה בתוך האותיות של המלה.

והעובדה שאחרת, אם לא נאמר ככה, אז מה היחוד של לשון הקדש בכלל? גם לפעמים שואלים את זה. אם כל ההתבוננות היא להיכנס לתוך הראש זה יכול להיות head, יכול להיות 'קאפ'. אז הלשון בכלל לא תופס מקום, באיזו לשון אתה אומר את זה, בגלל שאם זה רק הענין – אז זה לא מעלה ולא מוריד מה האותיות ומה השפה שאתה מדבר, זה אוניברסילי.

[צריך את הלשון כדי לדעת מה להגיד] אז אתה אומר שלשון הקדש זה רק איך מגיעים לזה, אבל זה לא רק זה. ואפילו שם, אפילו בהפשטה, יש ביטוי שעצם הנפש מלאה אותיות[לה], ובלשון הקבלה זה הרל"א שערים, שיש אור אין סוף, שהוא מציאות בלתי נמצאת, כלומר שבתוך המשמעות הכי מופשטת – האותיות ודאי קיימות, האותיות הקדושות, זה ודאי קיים. שוב, הביטוי של הרבי הרש"ב הוא "מציאות בלתי נמצאת"[לו], זה נמצא-לא נמצא, זה נמצא בלי שום אפשרות להצביע על שום אות. אבל זה ודאי נמצא שמה. להפך, שם זה נקרא אותיות חקוקות, זה חקוק, כמו "אם בחקתי"[לז]. בתוך עצם המשמעות של הראש יש שם חקיקה דקה שאי אפשר להצביע על החקיקה הזאת. מצד אחד זה חקוק, מצד שני אין לזה שום מציאות שאפשר לראות ולמצוא את זה. אלו האותיות.

אחר כך כשאני יורד, האותיות החקוקות האלה מתחילות להתגלות לי, ואז המשמעות הפנימית מתחילה באמת להתלבש בתוך האותיות. [יש אותיות שלא בתוכי, יש אותיות למעלה] כן, כאילו בתוך העצם האור הזה של ראש שזה כאילו מופשט מכל שפה ומכל אות יש שם את אותיות המלה. זה ה-ראש, אז גם שמה יש ראש, יש ר-א-ש, והעובדה שכתוב בתניא[לח] שגם הראש אחר כך הוא רק ייברא, ויתהווה ויחיה ויתקיים רק מכח האותיות של לשון הקדש. אז הם היו שם גם קודם.

עכשיו, ברגע שיש צמצום, אז הכל מתהפך. האותיות שהן שרש הכלים נקראות כח הגבול והוא מתגלה, וכח הבלי גבול שזה כאילו ההפשטה הגמורה, עצם המושג, זה מתעלם. לא שזה מתעלם, עכשיו זה באמת מתתקן, דהיינו שהפנימיות מתלבשת בתוך האותיות. ברגע שהאותיות מתגלות הפנימיות מתלבשת בתוך האותיות.

שוב, זה ודאי לפני שמתחילים לצרף את האותיות. קודם צריך להיות אותיות לצרף אותן, אי אפשר לדלג ישר מהתעצמות, ממה שנקרא "מחשבת שכל" לתוך צרוף, לעשות משחק של צרופים, מבלי שיש לך מלה, מלה של אותיות. אז אם כן, איפה זה קורה בפרצופים על פי הקבלה?

אז ודאי הפירוש הוא כך: כל מה שתארנו שיש התבטלות לעצם ה"מחשבת שכל", אם נקביל את זה לפרצופים של הכתר זה רדל"א. זהו מקום שאין שום התלבשות בתוך הכתר, נקרא ראש גלוי. זהו מקום שאין עדיין התלבשות של נשמה בתוך גוף. זה נקרא ג"ר דעתיק, בג"ר דעתיק אין שום התלבשות עדיין[לט], רק מה? אתה יכול להיות שם בתוכו, בטל, אבל הוא לא מתלבש בשום דבר. אבל הז"ת דעתיק זה כבר לא ככה. זאת אומרת, ראשית ההתלבשות נקראת ז"ת דעתיק שמתלבשות בתוך הראש של אריך. אז כאן הז"ת דעתיק זה המשמעות עדיין, אבל מה שזה מתלבש בתוך הראש של אריך זה כבר שרש האותיות. הראש של אריך הוא יחסית, זה הגולגלתא. כתוב בקבלה שזה כמו המבול שהוא מלא אותיות. אז זה מתחיל להיות התלבשות באותיות.

מודעות לאותיות, לשערים ולשרשים

מה זה בהתבוננות? בהתבוננות זה ככה: אם יש לי את המלה ראש, עוד לפני שמתחילים לצרף את האותיות, יש כמה וכמה שלבים של התבוננות באותיות ר-א-ש לפני שאני מתחיל לצרף אותן שראש זה אשר ושאר וכל הדברים. זה קודם כל היחידות בעצמן – צריך להיות מודעות שיש ר ויש א ויש ש,  כמו שיש ספר על כ"ב אותיות. צריך להיות מודעות למשמעות או לענין. הענין הוא גם ענין אין סופי של כל אות בפני עצמה. אחר כך צריך לא לצרף את זה בסדר אחר. יש מה שנקרא שערים, זה הרל"א שערים בקבלה. כשיש שתי אותיות ביחד זה נקרא שער. יש ר-א. בתוך כל מלה של שלש אותיות יש שלשה שערים שמתחברים, במלה ראש אני צריך לדעת מה אומרת המלה ר-א, ומה אומר א-ש, ומה אומר ר-ש. מה שאמרנו קודם שנוטריקון ראש זה היה במאמר – זה יכול להיות "ראה שלום", "ראה בנים לבניך שלום על ישראל", זה יכול להיות ר-אש, שעוד לא חשבנו על משהו יפה בשביל זה מה זה הר. עכשיו, יש עוד משהו יפה בתוך הראש, שזה רש, "תחנונים ידבר רש"[מ], זה פשט. עוד הפעם, אם יש שלש אותיות, גם על פי דקדוק זה לא ברור מה עיקר השתי אותיות של השרש. ושוב, זה מבלי לצרף את זה לסדר אחר. זה דבר פשוט, שבכל שלש אותיות, כל שרש הוא מורכב משלשה כוחות, משלשה שערים. שער זה שתי אותיות. המושג בקבלה זה ככה: אות, שער, שרש. אות אחת, ושער זה שתים, ושרש זה שלש.

אז קודם צריך מודעות לאותיות, שאותיות זה כמו אבני הבנין של המלה. ואחר כך יש מודעות של השערים שפועלים כאן במלה הזאת. ששוב, אם זה ראש, אז השלשה שערים זה ראה, אש, ורש. יתכן שבאמת על פי פשט הכי חשוב מכולם זה הרש [רבי שמעון] זה כבר מאמר שלו, אבל הפשט – מה עיקר הפשט במלה ראש? זה בעיקר ר-א, או א-ש או ר-ש, אז ודאי שהעיקר זה ר-ש, בגלל שא זה אהו"י. בדוגמא של ראש על פי דקדוק זה פשוט שעיקר השער זה הר-ש. לכן יש גם כן "רשית השנה"[מא] בלי א, "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". עצם ההתבוננות של למה ראש הוא בעצם רש, הוא רש שאמור לקבל א, "אאלפך חכמה"[מב] – זה התבוננות עדיין בתיקון, אבל זה שלב יותר נמוך של התיקון מאשר דיברנו קודם. זה לפני צרוף. איך שהסברנו תיקון בפעם הקודמת זה רק משהו מופשט לגמרי, להיכנס בתוך הראש, haed, 'קאפ'. אבל אם אני למשל מתבונן שראש בעצם זה רש, עם א. לומר שא זה "אאלפך חכמה" זה כבר מאמר של הא, השער של הראש שזה רש עם מאמר של הא, שמאמר של הא זה שהוא מלשון "אאלפך חכמה", אז זה כבר סיפור שלם מה זה ה"ראש" הזה. אז אם זה רק א בתוך רש, אז זה עוד לפני הצרוף לפי הסדר. לא התחלתי לצרף את האותיות עדיין בצרוף אחר.

אחר כך יש לי את השרש הזה על כל המשמעויות שלו. יכול להיות שהמלה "ראש" כמו רוב המלים בלשון הקדש יש להם עוד מובנים, חוץ מ'קאפ'. השרש של שלש אותיות, אז זה גם כן התבוננות ברמת התיקון. זאת אומרת שבמדרגת התיקון יש קודם כל את הדבר הכי עמוק, שזו ההתבוננות החב"דית הטהורה שאמרנו – ההתעצמות וההתלבשות בתוך עצם הענין, האלקות שבענין. אבל כשמורידים את זה ודאי זה מתלבש. קודם צריך מודעות שהמושג הזה מתלבש בשלש אותיות, שכל אות יש לה ערך בפני עצמה, ר-א-ש ויש פה שלשה שערים שפועלים, ראיה ואש ורש.

ואפילו אם נאמר עוד משהו: ראיה זה גם בלשון הקדש יכול להיות חסר, זה שלב של משהו בין התיקון, או סוף התיקון לבין מאמר. זה כאילו צינור שהולך מהכתר לבינה. עכשיו, ראה זה גם מלשון יראה. חוץ מזה שיראה זה גם אותיות ראיה, אבל היות שהי זה אהו"י, אז הר‑א זה גם ירא, זה מאד מאד קרוב לירא, לכן באמת מפרשים שראש קשור ליראה (השלמה???). זה כבר הופך להיות מאמר. אם אני עושה מהמלה ראש יראת שמים, ואז זה שייך לפסוק "ראשית חכמה יראת ה'"[מג], אז זה בעצם מאמר. זה כאן דוגמא חדשה של מאמר של ראש. בגלל שעשיתי מהמלה ראש ביטוי שלם – יראת שמים. אני מתבונן שזה הראש, זה ה"ראשית חכמה יראת ה'". אז זה מאמר, אבל הוא מאמר שמאד מאד קרוב לתיקון. זה איזה מין צינור בין הכתר לבין ה... מה שיותר מאמרִי כאן זה השמים, שעשיתי מ‑ש' שמים, אבל לעשות מה‑רא ירא זה ממש קרוב מאד לתיקון, לשער רא שיש בראש.

שוב, זה מאד מאד מורכב הסיפור הזה, אבל אפשר להבין את זה יפה. צריך להבין את הכל כזרימה אחת של מודעות. מה"מחשבת שכל", איך שזה יורד דרך האותיות, וגם לכתר יש צינור לחכמה, יש צינור לבינה, כלומר שיש צינור מהכתר לצרופים. יש צינור למאמרים שזה הבינה. גם כן היינו יכולים לומר שבקבלה האותיות, השערים והשרש בעצמו אלה שלש בחינות של התלבשות באריך, שלא נפרט כרגע מה זה יכול להיות. אבל בתוך אריך גופא אמרנו שהז"ת דעתיק מתלבשים באריך, אז זה כבר שהמושג, המשמעות מתלבשת בתוך האותיות שקודם היו גלומות בהעלם בתוך המשמעות. בג"ר דעתיק שזה רדל"א האותיות היו בטלות לגמרי בתוך המשמעות, לא היתה שום מודעות לאותיות. אבל אחר כך יש כעין צמצום בין הג"ר דעתיק לז"ת דעתיק ואז האותיות מתחילות להתגלות, והמשמעות מתחילה להתלבש בתוך האותיות.

ושוב, זה גופא בשלשה שלבים, שזה נקרא אות-אותיות, שערים של שתי אותיות, ושרש של שלש אותיות. וכל זה זה עדיין לפני שמתחילים לצרף את האותיות, שזה "מצרף לחכמה"[מד].

שוב, זה היה מה שעכשיו אמרנו זה תוספת מאד חשובה להסבר הזה של זרימת התבוננות.

ב. שבעת סוגי חילופי האותיות

חילופי אותיות – פעולת טרנספורמציה

אחר כך, יש עוד מושג אחד שלא הזכרנו בכלל, וצריך ללמוד את זה. הרמ"ק לא מביא את כל המלים האלה – מאמר ומכלול, אבל צרוף וגימטריא הוא מביא, צרופים וגימטריאות. אבל חוץ מהצרופים וגימטריאות יש עוד מושג מאד חשוב שמאד חשוב להשלים שזה פשוט והוא מביא אותו, אבל כאן במבנה שלנו לא הזכרנו את זה עדיין. זה נקרא "חילופי אותיות" – חילופים ותמורות. אז כדי שכל ההתבוננות בלשון הקדש תהיה מושלמת צריכים להתייחס לזה. מאד חשוב להבין מה הם חילופים ותמורות.

יש מקום שהסברנו באריכות מה ההבדל בין חילוף לתמורה אבל זה לא שייך, לא נאריך בזה עכשיו. עכשיו נשתמש בשני ביטויים – חילופים ותמורות, אבל לענייננו נתייחס כאילו שזה אותו הדבר. היום במדע חילופים ותמורות נקראים "טרנספורמציות". יש חוקים, יש סוגי טרנספורציה. שכל המערכת הופכת להיות משהו אחר. הא הופכת להיות ת, הב הופכת להיות ש. זה אתב"ש, זה טרנספורציה. אז זה מתחיל סיפור חדש לגמרי. אני לוקח "ראש" ופתאום הופך את זה באתב"ש אז אני במשהו אחר, אני נכנס לעולם אחר לגמרי. יש איזו פעולת טרנספורציה וגמרתי עם ה"ראש" לגמרי, גמרתי עם כל השלבים של ה"ראש". אין לי לא יותר "ראש", לא צרופים של "ראש", לא מאמר של "ראש", לא מכלול של "ראש" ולא חשבון של "ראש". הכל משתנה. זה לא אותה גימטריא ולא אותם ניבים ולא אותם צרופים ולא אותו ענין. אז איפה נכנסים החילופים והתמורות?

אפשר להסביר את זה בשני אופנים, אבל האופן הכי טוב זה המעבר מעולם לעולם. מה שעשינו את כל חמש המדרגות אצל האריז"ל אלו החמשה פרצופים של כל עולם – הכתר, החכמה, הבינה, הז"א והמלכות. ברגע שאני עושה טרנספורמציה – מהחילוף ותמורה מאותיות "ראש" אני מקבל משהו אחר. אם כבר אמרנו ראש, יש את הפסוק המפורסם "כי תשא את ראש בני ישראל"[מה], אז זה רמז מאד ידוע ויפה, שעושים את הטרנספורציה הכי פשוטה שקוראים לה חילוף של אבג"ד – פשוט להתקדם עוד אחד בא"ב, לעשות מא – ב, ומב – ג, לעשות מהא"ב טבעת שמסתובבת בתוך עצמה, זה נקרא אבג"ד. לשאת את הראש אני מגיע לשבת. זה רמז מאד יפה של סוד השבת. ששבת היא נשיאת ראש, כלומר שהר נעשה ש, והא – ב והש – ת. זה ממש הטרנספורציה הכי פשוטה, כמו הטרנספורציה של המזוזה, שמאחורי המזוזה במקום י‑ה‑ו‑ה – כותבים כ‑ו‑ז‑ו. זה נקרא סתם חילוף, זה אחד מהפירושים מה בין חילוף לבין תמורה, סתם חילוף הוא להתקדם, או לחזור אחרונית, פשוט צעד אחד בא"ב. אז אם עושים זאת למלה ראש מקבלים שבת. זה רמז שכתוב על "כי תשא את ראש בני ישראל", צריך לשאת את הראש עד שהראש יעלה לשבת. ["עין תחת עין"[מו], שתחת עין משלמים כסף[מז], והאותיות שבאות תחת עין הן כסף] הן כסף, נכון. שם צריך גם חילוף וגם לצרף את זה. כאן לגמרי אפשר להגדיר את זה כחילוף. שם אחרי ע בא פ,  ואחרי י זה כ, ואחר נ – ס, זה אותיות כסף. גם כן זה לא ממש רק חילוף, אלא גם צרוף. זה אסמכתא למה שחז"ל אומרים שלא לפרש את זה כפשוטו שמוציאים לו את העין אלא הכוונה זה כסף, לא שמוציאים את העין.

שוב, זה החילוף הכי פשוט. יש הרבה דוגמאות כאלה, זה הסוג של חילוף פשוט, של אבג"ד, זה לא טרנספרציה ממש. שוב, אפשר לדלג, אפשר לעשות מזה ממש עיגול של כ"ב שלבים. מלה אחת לפי זה עוברת עשרים ושתים מלים, רק באבג"ד. מהדוגמאות הכי יפות, כמו שיש נשיאת ראש ושבת יש במלה "יד" למשל: יש "כה תברכו את בני ישראל"[מח], שמרימים את היד זה בא על המלה "כה", ואחר כך ללו, מז ונח, אפשר לקחת כל שתי אותיות לראות את כל הא"ב, איך שהאותיות האלה מסתובבות בא"ב. אחת הדוגמאות היפות זה יד, י-ד. מה שלפני יד זה גט, לפני זה זה בח, ב‑ח, מתחיל מאז, "קדם מפעליו מאז"[מט], אז מאז זה ב‑ח, זה ג‑ט, זה י‑ד, שזה כה, "כה תברכו", אחר כך זה ל‑ו ומ‑ז ונח, "ונח מצא חן בעיני ה'"[נ], ס‑ט וכו'. כתוב קצת על זה, על היד, איך שהיד מסתובב בכל הא"ב. אחרי הס‑ט, שבאמת אחרי הס‑ט זה הע‑י, ואחרי הע‑י זה כבר פ‑כ, זה כף, הקשר בין יד לכף, שהיד מגיע לכף, הפוך. [אפשר כל היום לעשות את זה] ביחס לשם הוי' עושים את זה הרבה, את כל החילופים, איך ששם הוי', י‑ה‑ו‑ה מתגלגל בכל הא"ב.  זה רק דוגמא.

אז מה זה חילוף? זה בעצם איזו מין פעולת מעבר, טרנספורמציה, לקחת את כל הסדר הזה של תיקון, צרוף, מאמר, מכלול וחשבון ולהעביר את זה לעולם אחר, ואז מתחילים הכל מחדש. ברגע שנשאתי את הראש וקיבלתי שבת אז מתחילים מחדש, הכל מחדש. [השאלה אם יש קשר בין השנים] יש ודאי קשר, רק קשר כמו שזה ממש עולם חדש. קשר שהעולם הישן שכח. זה כמו נח שהיה מבול – אז ה"חיזו דהאי עלמא"[נא], העולם הראשון נשכח ועכשיו הגעתי לעולם חדש, אבל בודאי בפנימיות בעצם זה המשך.

חשבון – הריחוק הכי גדול מהמקור בגימטריאות

הגענו עד מלכות, מה שעשינו עד עכשיו זה תיקון וכו' עד חשבון, אז הגענו עד המלכות של אותו עולם של המלה ראש. ברגע שאני עושה חילוף אז אני נכנס לעולם אחר. ושוב, זה יצא מאותו דבר. רק צריך להסביר טוב את הדבר הזה. אם אני עושה גימטריא ואני אומר שראש שוה תמונה למשל, תמונה עם ו, ואז במקום עכשיו לחשוב על המלה ראש, אני לא רק חושב על השויון שראש שוה תמונה, אלא הגימטריא עשתה אצלי שאני שוכח מהמלה ראש ומתחיל לחשוב על המלה תמונה. אז זה אפילו יותר רחוק מחילוף. למה אני מסביר את זה? בתניא בשער היחוד והאמונה[נב] אדה"ז בדרך כלל כותב גימטריא אחרי חילוף ותמורה, שמשמע שגימטריאות זה מזריק ומשליך אותי אפילו יותר רחוק מהמקור מאשר חילוף. אבל איזה סוג גימטריא? גימטריא שאני לא מתבונן בשויון אני שוכח מהמקור. וזה מה שהוא מתכוון שם, שהמלים משתלשלות על ידי גימטריאות, מה הוא מתכוון? שאני לא זוכר מאיפה זה בא, אני רק מקבל בתוך המודעות שלי את הגימטריא שלו ולא מקבל אותו במודעות, בקנצ'ישנר (אולי: awareness ???) שלי. אם כן, הגימטריא היא עוד יותר רחוקה מאשר חילוף [זה כבר לא טרנספורמציה אחד לאחד, מקודם זה היה אחד לאחד] כן, זה הרבה יותר צמוד עדיין. [איפה זה כתוב בשער היחוד והאמונה?] זה גם בפרק א' וגם בפרק י"ב. גם בפרק הראשון וגם בפרק האחרון של שער היחוד והאמונה. [אותו דבר גימטריא היא יכולה להיות שייכת להרבה מאד...] נכון, זה גם נכון. אז הגימטריא זה לא השויון אלא שזה רק פעולת מודעות שאני שוכח מאיפה זה בא ורק מקבל עכשיו לידי, ליד השכל שלי את הגימטריא. זה הכי רחוק מהכל, יותר רחוק מהחילוף. שוב, כמו שאתה אומר, החילוף זה הטרנספורמציה של האותיות, שומר על איזה קשר. אבל אם הגימטריא מודעת לשויון אז היא המלכות של העולם המקורי, בעוד שהחילוף לוקח אותי לעולם אחר.

הענין שאני שוכח בגימטריא מהמקור מאיפה הוא בא זה כמו "מלכותך מלכות כל עלמים"[נג], זה כאילו שהמלכות עכשיו מרחיקה לגמרי לכת לכמה עולמות מכאן. זה לא בין עולם לעולם. [הרבי שליט"א שלח בזמנו מכתב לשטיינמן, והוא כתב לו שהיה סוחר אחד בעיירה שאם היה מרוויח בסוף היום או מפסיד בסוף היום, הוא היה כותב בסוף השורה "אין עוד מלבדו"[נד]] זה ר' בנימין קלעצקער, אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן ["אין עוד מלבדו", אחרי כל החילופים והתמורות והכל] כן, זה הסך הכל, החשבון הסופי.

אתב"ש – מודעות של גלות בבל

בחילופים זה גם כן מדע שלם. זה ממש מתמטיקה ופיזיקה – חילופי אותיות. רק מזה יש גם כן חמשה פרצופים או יותר של צורות חילופים. צרופים זה הרבה יותר פשוט מחילופים, בצרופים בסך הכל יש לך זה שלש אותיות נאמר – אז יש ששה צרופים. אבל כמובן שיש פרמיטיישן – מה עם יותר אותיות, מה עם אותיות כפולות, יש כל מיני אפשרויות. אבל זה עוד יותר פשוט מאשר חילופים.

אנחנו עדיין מדברים איזו הקדמה כזאת. יש מושג חילופי אותיות. חילופי אותיות זה איזה מין טרנספורמציה מוגדרת של לקחת את כל הא"ב ולהשליך את הא"ב על א"ב בצורה אחרת, בסדר אחר. הכי מופרסם אולי בין כל החילופי אותיות זה אתב"ש, שאתב"ש זה אור חוזר. אתב"ש זה לקחת את הא וליצור ממנו ת. מה קורה באתב"ש? החלק העליון, החצי מלבוש העליון של הא"ב, שזה מא עד כ זה יורד, וכנגדו עולה החצי התחתון של הא"ב, מת עד ל, וככה זה מתחבר – הא מתחברת עם הת והב עם הש, ולא רק שזה מתחבר, זה עובר, טרנספורמציה, שבמקום א – ת, במקום ב – ש, במקום ש – ב.

אתב"ש זה כל כך פשט שזה אפילו מופיע בתנ"ך. כמה פעמים השם בבל, ארץ בבל כתובה "ששך"[נה], בתוך התנ"ך. וגם כשדים, שבבל זה כשדים, שבמקום כשדים כתוב "לב קמי"[נו], זה ממש פסוקים בירמיהו, באתב"ש.

אז קודם כל רואים שהאתב"ש  שייך לתלמוד בבלי, אם הדוגמאות האלה הן דווקא דוגמאות של בבל וכשדים אז כנראה שכל הטרנספורמציה הזאת דווקא שייכת מיציאה מארץ ישראל לבבל. זה גם כן רמז מאד יפה, שאמרנו שכל הפעולה הזאת של חילופי אותיות, מבחינת המודעות זה לעבור מעולם לעולם, כמו לצאת לגלות [כל גלות היא טרנסמפורציה, יש חמש גלויות, אפשר לשייך כל גלות לאחת הטרנסמפורמציות?] יכול להיות [יש חמש יבשות – יש שבע יבשות] תלוי מה זה יבשת. [מה זה מה שכתוב בשער היחוד והאמונה "ברל"א צרופים"] לא צרופים – שערים. זה מה שדיברנו קודם, שתי אותיות ביחד זה נקרא שערים, כמו שער. זה גם מוזכר בתניא[נז]. [זה גם פנים ואחור] א"ב זה צרוף, פנים ואחור הם שני צרופים של שער אחד [שם כתוב שאפשר להחליף כל אות בכל אות] לא, זה עוד ענין איך מזה גם כן יוצאים חילופי אותיות של אתב"ש. לפעמים עושים מהרל"א שערים חילופים, כללים של חילופי אותיות, זה נכון. אבל קודם זה שערים של יחידות משמעות בלשון הקדש, וגם אפשר להתייחס למבנה איך שבונים את זה. זה נקרא כ"ב אלף ביתות של חילופי אותיות שיש שם ציר מרכזי. צריך לראות את זה – זה כבר מסובך. הציר המרכזי שלו זה אלב"ם והאחרון זה אתב"ש ברל"א שערים.

הציר המרכזי של אתב"ש, אלב"ם ואכב"י

בחילופי אותיות יש סוגיה במסכת שבת בדף קד עמוד א, ששם הוא גם דורש את האותיות של הא"ב וגם דורש כמה חילופים, צורות של טרנמופרמציה, שזה אתב"ש וכו'. אחד מהדברים היפים שהוא דורש שם זה אח"ס בט"ע, אחד מהם שזה לא כל כך מפורסם, יש מקום אחר בגמרא[נח] שכתוב שר' חייא היה דורש אטב"ח. אז רק נעשה רשימה קצרה, נעשה את זה בקיצור, זה גם כן זה נושא מאד גדול. חוץ מהחילוף הפשוט, כמו להחליף א"ב, כמו שאמרנו קודם שזה לפי סדר הא"ב, הטרנסמופרציות העיקריות, כלומר החילופים העיקריים זה אלב"ם. אני לוקח את הא"ב, מחלק אותו לשני חצאים שוים, מא עד כ ומל עד ת. אז אם אני מלביש את שני החצאים אחד על השני א-ל, ב-מ, ג-נ, זה נקרא אלב"ם, אם אני הופך את החצי השני אז זה אתב"ש.

יש משהו בין אלב"ם לבין אתב"ש וזה נקרא אכב"י, וזה לעשות פעולה של אתב"ש בתוך כל אחד מהחצאים. עוד הפעם, יש כ"ב אותיות, אז אם אני לוקח, חותך את זה באמצע, יש לי מא עד כ, מל עד ת. אני יכול לחבר את הא והל, והב עם הת בסוף, ואני יכול לעשות את זה הפוך – לחבר את הא והת. יש עוד אפשרות, אפשר לקחת כל חצי בפני עצמו ולעשות בתוך החצי פעולה של על דרך אתב"ש, שזה הא עם הכ והב עם הי, והג עם הט, והד עם הח, והה עם הז ונשאר ו, ובחצי השני נשאר פ. הו והפ, שזה בגימטריא פאה כתוב בקבלה, הו והפ בכל שלש הטרנסמפורמציות האלה, זה הציר של כולם. יש את המשותף בין אלב"ם לאתב"ש זה ו‑פ. ו-פ זה גם באלב"ם וזה גם באתב"ש, בגלל שזה הציר, זה האמצע, הו והפ. וגם אלו שתי אותיות שנשארות בודדות באכב"י.

טבעת הטרנספורמציה

במתמטיקה שלש הטרנספורמציות האלה מהוות טבעת, נקרא ring. דהיינו שאם אני עושה אחד ואחריו השני אני מקבל את השלישי. אם אני לוקח את הא ועושה על א טרסנפורמציה אתב"ש אז אני מקבל ת. אם אני עושה על ת טרנסופרמציה אלב"ם אני מקבל כ, אז מהא קיבלתי כ, שזה בעצם טרנספורמציה אכב"י. וככה זה כלל גדול. זה מהדברים הכי יפים, שזה ממש מתמטיקה טהורה, ששלשה אלה, שלשת החילופים אלב"ם ואתב"ש ואכב"י זה טבעת, לעשות אחד ואחר כך לעשות את השני זה נותן לי את השלישי, ולא משנה באיזה סדר עושים את זה. אם אני עושה אכב"י ואחר כך אלב"ם אני מקבל אתב"ש, וכך הלאה. שוב, זה משהו מאד מאד יפה.

אלב"ם, אתב"ש ואכב"י – חכמה, בינה ודעת

בקבלה[נט] מוסבר שהאלב"ם הוא בחכמה, והאתב"ש בבינה והאכב"י בדעת. כלומר ששלשה אלה זה ג' חילופים שכנגד חב"ד. איך אני יודע? זה כתוב בספר מגלה עמוקות, יש ספר שנקרא מגלה עמוקות והוא דורש את הפסוק "כלם בחכמה עשית"[ס] – "כולם באלב"ם עשית", חכמה שוה אלב"ם בגימטריא. אלב"ם שזה שתי היחידות הראשונות של הא"ב, אלב"ם שוה חכמה. אז הוא אומר ש"כלם בחכמה עשית" – "כולם באלב"ם עשית". כל בריאת העולמות זה בסוד הטרנספורמציה הזאת של אלב"ם. זאת ה‑טרנספורמציה של כתבי האריז"ל, יותר מאתב"ש, זה עולם המלבוש בכתבי האריז"ל [שמעתי שכל העולם נבנה על ידי צרופי אותיות, שהאותיות נתנו משמעות למה שנברא] על זה דיברנו באריכות קודם, שקודם האותיות נעלמות בתוך האור המופשט, אחר כך האותיות מתגלות והאור המופשט מתלבש בתוך האותיות.

שוב, יחסית אלב"ם זה נקרא אור ישר, שזה חכמה, ואתב"ש זה אור חוזר לקראתו, ואכב"י זה לחלק חצי, זה כמו שהדעת מחוברת מה' חסדים וה' גבורות, לחלק לחצי ולעשות פעולה שדומה דווקא לאתב"ש על כל אחד משני החצאים, זה בחינת דעת. אפשר להאריך בזה אבל נסתפק בזה. שלשה אלה כמו שהסברנו הם ממש טבעת של פעולות. לפי זה חכמה ובינה נותן דעת, דעת וחכמה נותן בינה, זה הכל גלגל אחד.

אי"ק בכ"ר, אח"ס בט"ע, ואטב"ח – כתר, ז"א ומלכות

במסכת בשבת שם יש א"ב שנקרא אח"ס בט"ע. יש שתי אל"ף בי"תות, שכל יחידה במקום שתי אותיות היא גלגל של שלש אותיות. מהם השניים? ההבדל הוא האם אתה מתייחס לא"ב כאל כ"ז אותיות עם האותיות הסופיות מנצפ"ך או שאתה מתייחס רק לכ"ב אותיות. אם זה כ"ז אותיות הא"ב, אז זה מתחלק ל‑9 פעמים 3. ומה זה ה‑9 פעמים 3? זה נקרא אי"ק בכ"ר. א-י-ק, כלומר שא נעשה י, וי נעשה ק, וק נעשה א. ובכ"ר אותיות בכֹר – ב נעשה כ, נעשה ר, וגל"ש וכו'.

ה‑9 שלישיות של אי"ק בכ"ר כתוב בקבלה שהן כנגד הט היכלין דאריך. באריך אנפין זה הכתר ויש שם תשעה היכלות. התשעה היכלות זה הספירות של הכתר, בכתר – באריך – אין גילוי של ספירת המלכות. לכן זה רק מכתר עד יסוד של כתר. היסוד של כתר זה טצ"ץ. הדבר הזה זה השרש של מה שנקרא מספר קטן. ה‑9 וה‑90 וה‑900 הולך ביחד. אז הראשון שם – א-י-ק במספר של 111, זה אלף-פלא. אחר כך הבכ"ר זה 222, עד שהאחרון זה 999, שזה היסוד של אריך, ההיכל שכנגד היסוד של אריך. וזה ידוע, יש הרבה מאד בקבלה[סא] על המספר הזה 999 שזה שכבת זרע, ועוד ועוד ופתח תקוה, המילוי של אל שדי, שזה היסוד, כאן זה היסוד של אריך.

אם יש לי רק כ"ב אותיות ולא כ"ז אותיות, אז לעשות שלישיות זה מתחלק ל‑3. אבל אם אני משאיר את הת, את האות האחרונה בצד, אז יש לי כ"א זה כתוב בגמרא ממש שמה שיוצא על דרך זה הוא אח"ס בט"ע גי"פ וכו'. זה נקרא אח"ס בט"ע. שוב, זה ממש כתוב בתוך הגמרא, הא"ב הזה. עכשיו, יוצא לי 7 שלישיות, שזה 7 פעמים 3 זה 21. לשלישיה האחרונה מצרפים – ככה כתוב בגמרא – את האות ת. אז זה בעצם 6 שלישיות ורביעיה אחת, הא"ב הזאת. אח"ס בט"ע ובסוף השביעי זו רביעיה – זנש"ת, ז-נ-ש-ת. זה ממש יפהפה כנגד הז"ת, הא"ב הזאת נקראת הא"ב, הטרנספורמציה של הז"א, של הזעיר אנפין, שאח"ס זה בחסד, אחס זה גם לשון חס, חס דלית, חסד, לחוס. ובט"ע זה בגבורה, וגי"פ, שגיף זה גוף, זה בתפארת, "תפארת גופא"[סב] כתוב וכו' וכו'. ה‑7 האלה הם כנגד הספירות של הזעיר אנפין [יש קשר שהאחרונה זה מלכות לפחות שלש אותיות...] המלכות של הז"א, נקרא עטרת היסוד [יש שלש אותיות – נשג"ז שחוץ מהג' יש כאן שלש אותיות של נשים אסורות נדה שפחה זונה, יש אחת גויה אבל איננה פה] כן כן ודאי, זה הסימן של הנשים האסורות, זה פשוט.

אטב"ח – מלכות

יש עוד א"ב אחת שמוזכר בפירוש בגמרא, והוא מבין כל אלו שאמרנו היחיד שיש לו פרק שלם בעץ חיים[סג], זה לא אחת מאלה, זה הא"ב אטב"ח. א"ב אטב"ח זה לעשות פעולה על דרך אתב"ש אבל בכל 10 אותיות, בכל 9 אותיות בעצם. לחבר 2 אותיות לתת 10. א, 1 ו‑9 – א-ט, ב-ח, ג-ז, ד-ו, וה נשאר. אחר כך אותה פעולה בעשיריות, שזה י-צ, כ-פ וכו', הנ נשארת. ואם אני מרחיב את הא"ב לכ"ז אותיות אז זה הך נשארת. האותיות שנשארו באמצע, זה "הנך" או כהן.

הא"ב הזאת זו ה-דוגמא היחידה המפורשת בעץ חיים שהוא מסביר שא‑ט זה הכתר של המלכות, הוא אומר שהא"ב הזאת היא הטרנספורמציה של המלכות, של הנוקבא. זה בתוך העץ חיים פרק שלם, פרק גדול על אטב"ח. והוא מסביר איך שכל אחד מהצרופים הם  כאילו הספירות הפרטיות של המלכות. א"ט זה כתר של הנוקבא, והב"ח זה החכמה של הנוקבא והג"ז זה הבינה של הנוקבא, והד‑ו זה הדעת של הנוקבא וכך הלאה. אז אם כן, הא"ב הזאת זה המלכות. מה עשינו עכשיו? עשינו משהו מאד חשוב, שיש לנו א"ב, כלומר טרנספורמציה שכנגד הכתר – אי"ק בכ"ר, ושלשה ביחד שכנגד חב"ד, זה האלב"ם והאתב"ש והאכב"י, ויש כנגד הז"א, שזה אח"ס בט"ע, ויש כנגד המלכות שזה אטב"ח. ממש מושלם הדרוש הזה.

מה שעכשיו עשינו זה בקיצור נמרץ דרוש חילופי אותיות. כל הצורות האלו של צרופי אותיות, כל הפרצוף הזה, כל הצורות, כל הטרנספורמציות האלה, זה הכל מעבר בין עולם לעולם. שבתוך סוד המעבר הזה יש גם כן את כל מגוון הספירות של המעבר.

טוב, עד כאן זה היה עוד השלמה לגבי כל הסדר הזה של התבוננות באותיות. עד כאן. עכשיו נפסיק עם זה, לעת עתה. רק נאמר שעל הדבר הזה האחרון של חילופים יש הרבה מאד מה להרחיב, זה רק היה ראשי פרקים שלו.

ג. ההתבטלות וההמשכה שיש בשבת והרחמים שבימי החול

שני האהלים

את זה התחלנו ללמוד בשבוע שעבר. המאמר הזה הוא על היחס בין המספרים 7 ו‑13. והגענו עד פה בשבוע שעבר. מה שהסברנו הוא שיש שני מושגים בחסידות, יש אור מופנם, "אור המאיר לעצמו", ויש אור כלפי הזולת, שנקרא "אור המאיר לזולתו". אלו שני ביטויים, קוראים לזה שני אהלים, כתוב "ויעקב איש תם ישב אהלים"[סד], אהלים זה אותיות אלהים, הוא יושב בשני אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר[סה]. יש רמז[סו] שאהל זה אור המאיר לעצמו וזה גם אור המאיר לזולתו. יש שני אהלים. האור של שם זה האור של השעשועים העצמיים, זה ה"אור המאיר לעצמו", והאור של עבר זה "עֹבר לסֹחר"[סז], זה ה"אור שמאיר לזולתו". יעקב איש תם יושב ולומד תורה מפי שני האהלים. הוא למד משניהם כשהיה ילד. אחר כך כשהוא נטמן י"ד שנים לפני שהוא יצא לחרן אז כבר שם לא היה בחיים יותר. אז כתוב[סח] שהוא נטמן י"ד שנים רק באהלו של עבר, וזה מאד מתאים לפי הדרוש הזה, בגלל שאז הוא היה בדרך החוצה. אז הוא רק היה צריך ללמוד את תורת עבר שזה איך להוציא ולהאיר את האור לזולת, לא תורתו של שם שזה איך להשתשע עם האור בפנים.

7 ו­‑13 – השתעשעות והתחשבות בזולת

סוד ה‑7 זה שבת. סוד ה‑13 זה מדות הרחמים. שמדות הרחמים זה כמו שכתוב ב"אחד מי יודע". והיחס בין 7 ל‑13 ש‑7 היא הנקודה האמצעית של 13. זה המרכז, הנקודה האמצעית. אבל היות שה‑7 היא שבת זה בעיקר ענג פנימי, שעשועים עצמיים, "ויכלו"[סט] זה כלות הנפש[ע]. ההעלאה, התעלות, אל השרש שלי. כתוב בחז"ל[עא] שבקושי התירו לדבר בשבת, אפילו בדברי תורה. שבת זה לא יום של קומניקציה בכלל, זה יום של הפנמה על פי פשט. לא מדברים עם אף אחד, רק משתעשעים מיניה וביה.

השתעשעות מבלי להתחשב בזולת בכלל  זה מושג מאד מסוכן . לכאורה אפשר לומר שזה אפילו לא נכון. אז אין הכי נמי, לכן אם אין את הקשר הזה בין השבע לבין השלש עשרה זה לא מתוקן. שלש עשרה זה עיקר יכולת הנפש לרחם על הזולת. קודם כל להרגיש את הזולת, את המציאות שלו. מה זה רחמים? רחמים זה נקרא אמפתיה, להרגיש לגמרי את המצב-המצוקה של הזולת [זה מה שחסר לאחרונה] צריך לצאת מן הגלות ברחמים[עב], כל זמן שאין רחמים אנחנו בגלות, אין את השלש עשרה. יש הרבה אנשים עם השבע, שהם משתעשעים, אבל את הזכר אין. כמו שנסביר תכף, השבע זה הנקבה, והזכר הוא השלש עשרה, ודווקא הוא היכולת לצאת מעצמו. רק מה? שצריך להיות זיווג בין זה לבין זה.

אהבה מול רחמים בחיים זוגיים

מה שיוצא כאן הוא שגם במספרים – 7 בא לפני 13, וגם בתוך מערכת האור אם יורדים מלמעלה למטה אז קודם יש אור פנימי שמאיר לעצמי, ורק אחר כך יש "אור המאיר לזולתו". כמו אם אמרנו שזה כמו שם ועבר, אז גם קודם היה שם אחר כך היה עבר. שם הוא לפני עבר. וגם בנפש, האור המאיר לעצמו זה המוחין-חב"ד, זה החב"ד הטהורים והאור שמאיר לזולתו זה הלב, זה כמו מח ולב. זה נשמע הפוך, בדרך כלל מח זה זכר ולב זה יותר נקבה. אבל כאן אנחנו אומרים שדווקא המוטיב הנקבי זה ה"אור המאיר לעצמו", נקרא שעשועים עצמיים, והמוטיב-הכח הזכרי זה ה"אור המאיר לזולתו" שזה מדות הרחמים, לרחם. וכתוב בחסידות[עג] שעיקר מדת הרחמים זה רחמי הבעל על האשה. שרש הרחמים זה מה שהבעל מרגיש רחמים על האשה. זה יותר עמוק בנפש מאשר אהבה.

[למה?] בגלל שאהבה זה יכול להיות גם כן סיפוק, יש סיפוק באהבה, שאני אוהב, בגלל כל מיני סבות. אבל התבטלות לגמרי, רק הדאגה נטו לזולת והרצון להטיב נטו לזולת – זה רחמים. אהבה זה משיכה מסוימת. עכשיו יש ודאי קשר ביניהם, לא שזה שני דברים שונים. [אולי הרחמים זה מהאשה לבעל?] אז אפשר לומר אולי שיש יותר אהבה מהאשה לבעל, ויותר רחמים מהבעל לאשה. [אפשר להגיד "ליעקב אשר פדה את אברהם"[עד] גם על זה] אם האשה למשל מרחמת על הבעל ועוזרת וקונה אותו – "עזר כנגדו"[עה] אז ביחס הזה היא הזכר. יש לפעמים אשה שהיא יותר מבוגרת מהבעל, גם פסיכולוגיה, גם במציאות גשמית, אשה שהיא יותר מהבעל אז היא בבחינת אמא ביחס לבעל. אמא ביחס לבן אז היא הזכר והבן הנקבה, לא משנה שהוא מין זכרי והיא מין נקבי. אם היחס בין האשה לבין הבעל זה יחס של אמא לבן, שזה קיים מאד, אז היא בונה אותו. אז היא כאילו הרחמים, והוא יותר המקבל ביחס.

רחמים בעם ישראל – כח זכרי

[בלשון ארמית ירוחם זה אהב, ואפילו בתהלים "ארחמך ה' חזקי"[עו]] כן, יש פעם אחת אצלנו בלשון הקדש שאהבה בלשון רחמים – "ארחמך ה' חזקי". פרק יח בתהלים הוא המקביל לשירת דוד בספר שמואל[עז], אבל בשירת דוד אין את המלים האלה "ארחמך ה' חזקי". זה מאד מאד מעניין, והיפה הוא שבמלים האלו "ארחמך ה' חזקי" זו הפעם היחידה בתנ"ך שאהבה נאמרה בלשון רחמים, "ארחמך ה'" זה אני אוהב אותך ה' שאתה מחזק אותי. ככה דוד פותח את השירה שלו כפי הנוסח שבתהלים, "ארחמך ה' חזקי" – אני אוהב אותך ה' שאתה החוזק שלי. יש שם י"ג אותיות, כתוב שזה גופא מכוון כנגד י"ג מדות הרחמים.

[גבר וזכר זה לא חייב להיות ביחד] לא. כשאנחנו מדברים על זכר זה כח משפיע, כח שיוצא מעצמו אל הזולת, ונקבה הכוונה כח מקבל. ומקבל, מה מקבל? הרצון לקבל[עח], השאיפה לקבל זה להתענג על עצמו, זה הסיפור. מה שהאדם מחפש סיפוק מהחיים בכלל, היום חושבים שזה מושג לגיטימי לכל דבר, לא רק שהוא לגיטימי, זה המטרה – סיפוק, סיפוק מהחיים. זה נטו רצון לקבל, זה נטו נקבי. [לכאורה גם רחמים יש להם סיפוק] יש בגמרא שאין לך מסכן יותר מאשר בעל רחמים, האדם הכי מיוסר, הכי רחמנות על מי שיש לו רחמים, כתוב. מי שאין לו רחמים הוא הכי מאושר, הוא לא מצטער בכלל, ככה הגמרא אומרת. אין לך רחמנות מאשר על מי שיש לו רחמים, בגלל שמי שיש לו רחמים הוא ממש כואב, כואב לו.

[אז למה זה כח זכרי?] בגלל שהכאב זה מה שגם דיברנו אתמול בלילה, אצלנו ביהדות הכאב הזה הוא לא סטרלי. אצל אומות העולם המושג רחמים, mercy, זה מושג סטרלי לחלוטין, כלומר שהוא מתמוגג ובוכה מתוך זה שהוא מרחם על מישהו. הוא יכול לבכות, לחבר לו שיר ולצאת מהכלים, ולעשות פולחן וכל מיני דברים כאלה. אבל זה לא דוחף, זה לא דחף עצמי לקראת הטבה בפועל ממש. מה שאין כן המושג רחמים – זה עיקר ההבדל בין הקדושה לבין הקליפה: איך הרחמים מתבטאים, האם הרחמים זה סטרלי או שזה אקטיבי?

[כתוב בתניא[עט] שזה שאצל אומות העולם אפילו כשהם עושים משהו טוב אז זה גם כן לעצמם] זה עוד דבר, כן הם נטו רוצים לקבל, זה נכון, זה נטו לגרמייהו. אבל לא רק זה, עכשיו מדברים על עוד נקודה – אם הם כבר עושים משהו זה סיפוק או לקבל, לגרמייהו – כאן אנחנו אומרים שיש רחמים שאין בזה שום כח גברא שדוחף להיכנס לתוך המצוקה ולשפר את המצב בפועל ממש, שלא יתכן שהמצב הזה יימשך. מה זה זכר? מה זה כח פעיל? כח פעיל זה כמו באבר הברית – זה קישוי על מנת לחדור לתוך מצוקה. זה משהו נפשי של זכר. שאם הוא זכר, אם הוא גבר, אז ברגע שהוא מרחם הוא מתקשה כדי לחדור. וזה מחויב המציאות. מה שאין כן רחמי אומות העולם במרכאות זה רחמים ללא שום תועלת, ללא שום התחיבות שהדבר הזה חייב להועיל בפועל למישהו.

השפעת הדם היהודי על העולם

הענין הוא כך. זה בדיוק מה שהוא אמר קודם, יש פה שני מרכיבים שונים: יש שהגוי דווקא כן יעשה, אבל הוא עושה זאת במטרה מודעת לו או לא מודעת לו לקבל סיפוק ממה שהוא עשה. זה גוי בהחלט, הוא עושה הרבה אבל תמיד עם סיפוק. הוא לא מסוגל לעשות בלי סיפוק. ויש הרבה דברים, אם זה ממש אתגר רציני מאד – אז הוא בכלל לא מסוגל לעשות, מרים ידים. ואצל יהודי, מה שאמור להיות אצל יהודי, שהוא יעשה במסירות נפש לא על מנת לקבל פרס[פ], זה נקרא י"ג מדות הרחמים אליבא דאמת.

[לפני שבועיים ערבי מסר את נפשו בשביל יהודי או יהודיה] חסר לך סיפורים בשואה של גוים שהצילו יהודים? יש בגמרא כמה סיפורים כאלה. נכון, לומדים את זה כדי שנשתפר. יש כמה סיפורים בגמרא, במסכת עבודה זרה[פא], שגוי, שכמו שאתה אומר ממש מסר את עצמו, מת בשביל יהודי, בשביל חכם, ואותו חכם הבטיח לו חלק אתו, עמו במחיצתו לאותו גוי. [פה אף אחד לא הבטיח לו] הקב"ה ידאג לו. אני רק אומר שיש בגמרא מפורש שהיו גוים שמסרו את נפשם בפועל ממש להציל יהודי והם נהרגו, וכתוב שהיה להם חלק הכי גבוה בגן עדן בזכות זה. [חסידי אומות העולם] יש מושג חסידי אומות העולם ויש גלגולים, אי אפשר לדעת מה זה גלגולי נשמות.

הענין של דם יהודי היום זה לא סתם ווארט. הענין הזה שיש שרש יהודי עכשיו שככל שהזמן עובר והדורות עוברים, שיש באמת משהו יהודי בעולם, יש שרשים יהודים, מכים שרשים יהודים בכל העולם. זה כל ההיסטוריה. מי שהיה כותב ספר היסטוריה אמתי, זה ההשפעה על כל העולם כולו, לאט לאט זה משפיע במדה מסוימת. [שבע מצות בני נח] שבע מצות בני נח, בכלל יש כל מיני דברים שאין כאן המקום להאריך בזה, אבל יש ודאי, זה טוב לראות, יכול להיות טוב, וטוב להסביר לו שֶלמה אתה טוב? בגלל שאתה קצת יהודי.

[לעשות את הטוב אצל הגוי בא מצד צורך שלו בלעשות טוב, ואצל יהודי זה בא אינטקטיבית זה בא מהנפש האלקית] בפרק א בתניא שהוא כותב שכל מה שגוים עושים זה על מנת להתייהר ולגרמייהו, אז בפירוש כתוב שם בפירושים, ר' הלל אומר[פב] את זה בשם אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, שלא מדובר שם בחסידי אומות העולם, בחסיד אומות העולם יש לו כבר נפש של קליפת נגה כמו יהודי. שם מדובר על אחד שיש לו נפש מג' קליפות הטמאות לגמרי. ברגע שהוא מחסידי אומות העולם זה גיור מסוים, לא הכוונה לנפש האלקית, אבל הוא מקבל נפש בהמית מקליפת נגה, ואז יש לו חלק הטוב של קליפת נגה כמו שיש אצל יהודי. זה כלל גדול.

[תיאולוגים נוצריים בודקים ורואים למשל שבאנגליה יש צאצאים של אפרים ומנשה. לא יודע אם זה נכון, אבל הם מודעים לענין הזה. כנראה שיש הרבה מאד דם יהודי שם, אנחנו לא יודעים] בשלחן ערוך אנחנו יודעים שמי שהוא יהודי על פי ההלכה זה רק שהאמא יהודיה. ואם האבא יהודי והאמא גויה אז הוא גוי. אם הוא רוצה להיות יהודי אז שיתגייר. ויש מחלוקת בפוסקים האחרונים, הרי אנחנו לא מחזרים אחרי הגוים להתגייר, לא מסיונריים, אבל יש דעה וככה היום נוהגים, וככה לפי עניות דעתי ראוי מאד לנהוג, שכתוב שאם האבא יהודי – מצוה לנסות להשפיע עליו שיתגייר, להסביר את הענין, להסביר לו את היהדות.

זאת אומרת שהענין הזה של דם יהודי זה אף על פי שעל פי ההלכה זה לא עושה ממנו יהודי, אבל זה בהחלט עושה נטיה וכדאיות לקרב אותו. הדבר הזה גם הולך לשני כיוונים. אם יש לו דם יהודי ולא מתקרב, יכול להיות שלהפך – הדם היהודי יניק לו כח ממש אנטי, להיות גרוע מאד, יכול להיות בשני כיוונים, הדם היהודי הזה.

מה אמרנו? שהמושג הזה הדם היהודי הוא בהחלט בעל ערך, זה לא סתם. לא בגלל שההלכה אומרת שהוא לא יהודי זאת אומרת שאין שום ערך לדם היהודי שיש לו. זה משהו מאד מאד חשוב לדעת, גם הרבנים לא כל כך מודעים לזה [אולי כדאי להתרכז בלימוד שבדברים האלה, כלומר להשקיע חלק מהלמידה פה אם אתה רוצה לפתח את הנושא הזה, של מיהו יהודי ומהו יהודי ומהן תכונות יהודיות ומהן לא תכונות יהודיות, לא במובן גזעני, בצורה חיובית] כן כן, בהחלט [נראה לי שחלק מהאנשים שיושבים פה הם מספרים, אזן אחת נכנס אזן אחת יצא באותו רגע... אולי כדאי לשים דגש גם על הכיוון הזה] זה ודאי המטרה. כל השאר זה רק אמצעים, למצוא איזו שפה משותפת.

יחוד עליון – נקבה, יחוד תחתון – זכר

אם כן, מה אמרנו? היהודי האמתי זה מי שיכול לחבר את שני אלה – ה‑7 וה‑13. אמרנו שזה גם כן נקרא בחסידות רצוא ושוב. ה‑7 הוא רצוא, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", זה התעלות, והי"ג זה שוב, זה המשכה מלמעלה למטה. רצוא ושוב – "והחיות רצוא ושוב"[פג], צריך להיות שילוב, זיווג בין הרצוא והשוב. וכמובן שצריך להיות שהרצוא יהיה לצורך השוב. כמו שיש מושג "ירידה לצורך עליה"[פד], יש אצל אדמו"ר האמצעי שצריך לומר את זה הפוך – "עליה לצורך ירידה"[פה]. יש את המושג הידוע "ירידה לצורך עליה", אדמו"ר האמצעי אומר שהעיקר זה ההפוך – "עליה לצורך ירידה". [כמו אצל רבי עקיבא] כן, "נכנס בשלום ויצא בשלום"[פו].

אז עד כאן בערך למדנו בפעם הקודמת. רק נאמר עוד דבר: אז מה יצא לנו? יצא לנו שיש דווקא משהו בשכל, באור המופנם המאיר לעצמו, שזה נקבי יותר, ובמדות, שבדרך כלל הלב הוא האשה, אבל היות שזה אור שיוצא החוצה, ו"ודרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש"[פז], לכן יש משהו דווקא במדות, שהעיקר זה רחמים – שזה זכר ולא נקבה.

יש לזה גם רמז מאד יפה בקבלה, שבאותיות י‑ה‑ו‑ה, האותיות י‑ה הן ה"אור המאיר לעצמו", והו‑ה – "אור המאיר לזולתו", וכתוב שזה שני יחודים, הי‑ה זה יחוד עליון, הו‑ה זה יחוד תחתון, ובכל יחוד השותף השלישי שזה א מחבר אותם. יש בכל יחוד של י‑ה וו‑ה יש א כאילו למעלה מהי‑ה ולמעלה מהו‑ה, שבקבלה הא שלמעלה מהי‑ה זה א של "איה", "איה מקום כבודו"[פח], זה הכתר. כלומר, הי‑ה זה חכמה ובינה, והא שלמעלה מהי‑ה זה הא של הכתר. והא של הו‑ה זה הדעת. שיש דעת שלמעלה מהו‑ה, ויש כתר שלמעלה מהי‑ה, אז יש א‑י‑ה וא‑ו‑ה. כתוב בספרי הקבלה שכאשר קוראים את זה מלמטה למעלה אז יוצא הוא היא. כלומר שההוא, הזכר, הוא דווקא למטה, וההיא, הנקבה למעלה.

זה רמז שכתוב בקבלה, שלענייננו הוא רמז להסביר שבעצם האור המופנם, ה"אור המאיר לעצמו" הוא יותר נקבה, והאור שיוצא החוצה זה יותר "הוא", זכר.

שבת – התפרקות והתיישבות

עכשיו נמשיך לקרוא מעמוד ז.

אני רואה שיש עוד דבר שאמרנו שצריך להסביר. אמרנו שבתוך הרצוא, ה"אור המאיר לעצמו", שזה שבת, סוד השבע – יש גם כן שעשוע. דהיינו גם בתוך הרצוא יש רצוא ושוב[פט]. במלה "ויכלו השמים" יש שני פירושים, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". יש פירוש אחד[צ] – כלות הנפש, זה התבטלות לגמרי בתוך השרש. ויש פירוש אחר שכתוב "ויכלו" – "ואשתכלילו"[צא], שכלול, ומנוחה "באת שבת באת מנוחה"[צב]. "אשתכלילו", המלה "ויכלו השמים", בשבת כתוב "ויכלו השמים", אז התרגום מתרגם את זה מלשון שכלול, ושכלול זה בהחלט מציאות. להפך, זה שלמות המציאות, המציאות נשלמת. מה שאין כן אם אני דורש את זה כמו שכתוב בחסידות ש"ויכלו" זה כלות הנפש, זה התבטלות המציאות בתוך השרש שלו.

אז אלו שני פירושים, ממש הפוכים אפשר לומר, במלה "ויכלו". או שזה שהמציאות עולה ומתבטלת בשרש, בלשון קבלה[צג] שעולמות בי"ע עולים ומתבטלים בתוך האצילות העליונה בשבת. או אם זה לפי התרגום הפשט – המציאות קיבלה את השלמות שלה בהיותה מציאות, והיא נחה מכל המאמצים, כל החבלי לידה של המציאות. מעשה בראשית זה החבלי לידה, עכשיו היא נחה מזה. "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה". אמרנו שהמנוחה כאן גופא זה הצד השוב או ההתיישבות של השעשוע. בתוך כל שעשוע יש שע ושוע. כתוב שהמלה שעשוע זה מחוברת. זו מלה כפולה, שיש השע והשוע. השע הוא ההתבטלות של השעשוע. בלי הו זה תמיד עליה, ועם הו זה תמיד המשכה. בתוך השעשוע יש כל הזמן 'אלט'-'אִין', החלק שהוא יוצא מעצמו והחלק שהוא מרגיש טוב, הוא מרגיש כיף בשעשוע. לפני שהוא מרגיש את הכיף של השעשוע אז קודם יש עצם השעשוע, זה התבטלות [התפרקות] כן, התפרקות, כן בדיוק ככה. יש רגע של התפרקות, ויש רגע של כיף. והחיבור של ההתפרקות והכיף זה נותן ביחד את השעשוע. וכל הזמן זה חוזר, זה מעגל של התפרקות וכיף.

"ויכלו" – כלות הנפש ושביעות רצון

זה הרצוא והשוב של השעשוע בעצמו. ואלו שני הפירושים של "ויכלו". הכיף כאן זה המנוחה, השלמות. וההתפרקות מעצמו זה הכלות הנפש של ה"ויכלו". יש גם רמז יפה בגימטריא: המלה "ויכלו" שוה 72, ע"ב, ובתוך כל פרשת "ויכלו" יש 144 אותיות, 12 ברבוע. זאת פעם הראשונה שיש רבוע של אותיות בפרשה בתורה. זאת אומרת שסך הכל האותיות של "ויכלו" זה פעמיים "ויכלו". 144 זה פעמיים ע"ב. אז כל הפרשה הזאת זה פעמיים "ויכלו".

זה יכול להיות רמז בשבילנו שיש שתי בחינות של "ויכלו": יש ה"ויכלו" של כלות הנפש, ויש ה"ויכלו" של השכלול והשלמות והמנוחה, הצביון. למדנו שזה מה שחז"ל אומרים על המלה "ויכלו", שאומרים שהכל נברא על צביונו[צד], צביון זה רצון[צה], הכל מרוצה, הכל בכיף, הכל שבע רצון. ששת ימי החול מבחינת חויה נפשית זה שאני לא מרוצה מעצמי, לכן אני שואף לעשות, אני צריך לעבוד. מה זה כח המניע לעבוד? מה זה ששת ימי החול? שצריכים לצאת לעבודה. לצאת לעבודה הכוונה שאתה לא מבסוט מעצמך, מהמצב הנוכחי, צריך לעשות.

מה שאין כן שבת יש מאמר חז"ל שבשבת "כל מלאכתך עשויה"[צו], הכל עשוי, זו הרגשה כזאת שאין לי מה לעשות יותר, אני באמת מבסוט, מרוצה. שוב, זה להרגיש מרוצה מעצמי ומרוצה מהסביבה ומרוצה מהעולם כולו, זה שבת. היום אין לנו את זה, אנחנו לא מרוצים מהעולם ולא מעצמנו, אז סימן שבכלל אין לנו שבת. שבת זה איזה מין רגע, איזה מין זמן שהכל בסדר, הכל הכי טוב שיכול להיות. אבל ההרגשה הזאת שהכל מאה אחוז בסדר, זה הכיף של ה"ויכלו", זה השוב שלו, של השבע. זה הכל בתוך רצוא, הכל "אור המאיר לעצמו". ההתפרקות שלו, ההתבטלות, זה כלות הנפש. זה כאילו שהוא אומר שלפני שאפשר לעבור לחויה כזאת שהכל בסדר ושאני מרוצה מעצמי, צריך רגע קודם שכל התסכול, שכל המתח שהיה לי, אני מתפרק מזה. ההתפרקות כאן שזה כלות הנפש זה בשביל השביעות רצון.

[מה זה ההתפרקות הזאת בדיוק?] בשביל להבין את זה צריך להסביר שברגע ששבת נכנסה אני משליך את כל החול, כל בגדי החול – זורק את הכל. מה שיש כלות הנפש זה תוך כדי התפרקות מכל המסגרת. מה זה להתפרק? שאתה יוצא מהמסגרת, משתחרר. בעצם ממה אדם משתחרר? הוא משתחרר מכל המתחים, מכל האי שביעות רצון [ומה עם החובות שלו?] אין לו, בשבת אין לו שום חובות, זה נקרא "כל מלאכתך עשויה". מי שמרגיש חובות אין לו שבת. [איך אפשר שיהיה את זה לאדם במשך כל השבוע?] זה שישלם את כל החובות, בלי חוב כל השבוע. כל השבוע הזה שצריך להרגיש את החובות אם יש לך חובות. אבל צריך באמת להגיע למצב שאין לך שום חובות אז יהיה לך שבת כל הזמן. אבל בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד חייב חובות, זה העולם הזה, או בגשמיות או ברוחניות. לכן יש ימות החול, שאדם לא מושלם ואז כל מה שמניע אותו זה מהאי שביעות רצון, אבל שבת זה להגיע למושלם.

בתוך המושלם גופא יש ההתפרקות מהאי מושלם, זה השע של השעשוע, ואחר כך הרגשת הכיף ש"לצביונם", שהכל בסדר, ו"באת שבת באת מנוחה". ["לצביונם" מלשון צבי] כן, צבי זה רצון. [זה מלה חדשה שחידשו צביון?] זה לא מלה חדשה. המובן החדש אתה מתכוון, המשמעות החדשה. המלה צביון זה חז"ל – "לצביונם נבראו" [איך מפרשים "לצביונם נבראו"?] אז יש שם כמה פירושים. התוספות אומרים[צז] שזה רצון, ויש עוד פירוש[צח] שזה יפי. היום המלה צביון זה יפי, זה כמו ריבוי גוונים, יפי זה התכללות, כמו תפארת. [הם חידשו את המשמעות הזאת] כן. כתוב "צבי ותפארה"[צט], אז שם גם כן, "צבי ותפארה" זה סוג של תפארת, סוג של יפי. אז זה גם כן הרגשת היפי, זה כמו שאומרים היום 'יפי', 'הכל יפי'. אז זה גם כן, לא רק הכל יפי, גם אני יפי, אז זה "לצביונם", הכל על הכיף.

שבת – הציר של ימות החול

כל הדבר הזה, גם הרצוא וגם השוב, זה הכל מוטיב נקבי. זה לא זכרי. מה זה ה‑13? כתוב בקבלה שה‑13 זה הששה ימים מכאן והששה ימים מכאן והשבת באמצע, שה‑7 זה האמצע של ה‑13. כלומר שבי"ג מדות הרחמים שאמצען הוא "ואמת", יש לו את האמת באמצע, אבל יש לו 6 מכאן ו‑6 מכאן. אז המקיף זה ימות החול, רק שהציר זה הרגשת ימות החול מתוך ציר של שבת. אבל ה‑7 זה שכל העולם הוא רק אל השבת, כלומר שעיקר התכלית זה השבת. וה‑13 זה להרגיש – אמנם השבת באמצע, זה הציר, אבל הכל, המקיף הכללי זה ששת ימי החולף מכאן ומכאן. כתוב ש‑13 זה המילוי של האות ו – ו‑א‑ו. עיקר המילוי של ו הפשוט זה ו‑ו בלי ה‑א. אפשר לכתוב ו בלי א – ו‑ו, אבל מילוי מ"ה זה ו‑א‑ו, אז הא באמצע זה השבת, ויש ו מכאן ו מכאן. אבל העיקר זה הו, שהו הוא המשפיע, היציאה מעצמו אל הזולת מתוך רחמים. [האמצע של 13 מדות זה אמת?] הנקודה האמצעית "ואמת", זה השביעי. כתוב "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת", השביעי זה "ואמת" לפי הקבלה.

צריך להבין ככה, שבכל אחד יש לו "אור המאיר לעצמו" שזה הג"ר בראש כביכול, ויש "אור המאיר לזולתו" שזה על פי פשט הלב שלי. כלומר, לפי זה הרחמים הם בעיקר בלב, והשבת היא בעיקר במוחין, וגם הענג של השבת זה ענג של חכמה מוחא. עכשיו, אם יש פה שתי מערכות, שני פרצופים בלשון הקבלה, שני עולמות או אישים, אחד תחתון ואחד למעלה, בכל אחד יש את שתי הבחינות הללו – אני מדבר על התחתון: יש ה"אור המאיר לעצמו" של התחתון ויש ה"אור המאיר לזולתו" של התחתון. גם בעליון יש ה"אור המאיר לזולתו" שזה בעצם התחתון הזה, ויש ה"אור המאיר לעצמו".

שקיעה-בליטה-תקיעה בסוד השבת

יש עוד ביטוי בקבלה, שה"אור המאיר לעצמו" הוא פועל בנפש שקיעה, זה נקרא "חותם שוקע"[ק]. קוראים לזה גם כן, הרבה מקובלים במיוחד אשלג, קוראים לזה "רצון לקבל"[קא], ביטוי מהקבלה אבל הוא עושה מזה את כל השיטה כולה – הרצון לקבל והרצון להשפיע. הרצון לקבל זה שקיעה בנפש, זה בית קיבול, כאילו לחקוק. רצון לקבל זה שאני רוצה לשאוב לתוך עצמי. קוראים לזה "חותם שוקע". מה ההבדל בין הנקבה לזכר? הברית נקראת חותם[קב], "אות ברית קדש"[קג], כמו חותמת, אבל הנקבה היא "חותם שוקע", זה נקב. והזכר הוא "חותם בולט", אלו הביטויים בקבלה. אז גם בנפש יש "חותם בולט" ויש "חותם שוקע".

אחד מהכללים הגדולים בחסידות הוא שכל אחד מעורר טבעית, אפילו בטבע, אפילו בפיזיקה ממש, אם נוצר כאן וואקום, אז הוואקום שואב. הוואקום כאן בתוך החדר הוא נקרא "חותם שוקע", הוא פועל שכל האוויר רץ לתוכו, איזה אוויר שלא יהיה. אחרת כל הבניין יתמוטט. עוד הפעם, כל שקיעה שואבת, שקיעה היא וואקום, כל שקיעה שואבת, פועלת ממש בחוץ בליטה. עוד הפעם, אם אני יכול לעשות בעצמי "חותם שוקע" זה מעורר אוטומטית, זה החוק טבע הכי ראשוני שיש בעולם, שהוואקום שזה ה"חותם שוקע" מזמין מלמעלה או מהזולת – מהחוץ – "חותם בולט" למלא אותו. אחרת כל העולם יחזור להתמוטט.

אותו דבר גם הפוך. כתוב[קד] שאם יש התעוררות של "חותם בולט" אז זה פועל בזולת "חותם שוקע". למשל, אם יש אדם אפילו [אגרסיבי] אגרסיבי, בדיוק, שהוא בולט, מבליט את עצמו, אז או שבורחים ממנו, או שנשקעים ומקבלים. זאת אומרת, או שמקבלים אותו כמו שהוא, או שבורחים. אבל אם מקבלים אותו זאת אומרת שהחותם בולט שלו פעל בזולת שקיעה. ואם זה הולך טוב ביחד אז זה נקרא תקיעה.

יש רמז בסוד המלה שבת, ששבת זה יום הזיווג[קה], זה רמז של "לשון נופל על לשון"[קו], כמו שיר כזה, חרוז כזה, יש שקיעה-בליטה-תקיעה. היות ששבת היא בעיקר נקבית, לכן השבת מתחילה משקיעה, והשקיעה מזמינה בליטה, והחיבור של הבליטה בתוך השקיעה זה נקרא תקיעה. כמו שכתוב "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[קז]. שוב, זה מהיסודות החשובים של החסידות. זה שבת – שקיעה-בליטה-תקיעה.

אפילו המצוה הראשונה בכל השנה כולה היא שופר, תקיעת שופר, גם נקראת תקיעה. אז מה זה שופר בעצם? זה גם כן, שופר היינו שעושים חלל, עושים וואקום, עושים שקיעה. מוציאים את החלק הזכרי מהקרן. ואז זה מזמין ברוחניות – ככה מובא[קח] – בליטה רוחנית. והפעולה, המצוה שמקיימים בשופר זה תקיעה, לחבר את הבליטה שבתוך השקיעה לשופר. אחר כך ממשיך הרמז הזה. יש בליטה וקליטה וכל מיני מלים לחשוב לבד. יש שירה שלמה של מלה, אחד י‑ע‑ה, והשני י‑ט‑ה, כמו כאן, שקיעה-בליטה-תקיעה. אז זה שבא אחריו צריך להיות י‑ט‑ה, זה אולי קליטה, קליטת הזרע. אפשר לחשוב לבד. אבל העיקר זה השקיעה והבליטה, מה שמדברים כאן.

אהבה מזמינה יראה ויראה מזמינה אהבה

הג"ר שלי, זה נקרא ה"אור המאיר לעצמו" שלי שזה השקיעה, הוא מזמין את הבליטה, שזה ה"אור המאיר לזולתו" של מי שמעלי. זה הכלל הגדול. כל הענין הזה הוא ככה: מסבירים[קט] לפי זה למה בחב"ד מוסבר[קי] שהעיקר הוא בטול, הבטול של ירא בשת, של יראה עילאה שזה אפילו יותר מאהבה. מסבירים ככה: אם אני אוהב את ה' באהבה כרשפי אש אז בעצם אני בולט, זה כלל גדול בחסידות, שאהבה רגילה, אהבה חזקה כרשפי אש, זה אני בולט, אני רוצה את ה', אני יוצא לקב"ה. אז כתוב שאם אני בולט לה' באהבה שלי זה עושה שהקב"ה מתכווץ, כביכול הוא שוקע, הוא נותן לי להיכנס, אבל מה שאני מקבל ממנו, כאילו מה שמתגלה, הגילוי שלו כלפי זה החותם שוקע שלו. מה זה החותם שוקע שלו? זה האור שלו כמו שמאיר לאחר הצמצום. כלומר, שהוא עושה צמצום בעצמו כדי לקבל אותי. כאילו שכל סוד הצמצום הוא החותם שוקע של הקב"ה מה זה החותם שוקע של הקב"ה? זה הצמצום בעצמו. אם אני בולט, אני רוצה אותו חזק, אז בסדר – הוא מצמצם את עצמו ונותן לי מקום לי מקום להיכנס אליו. אבל הגילוי שאני מקבל ממנו זה האור כמו שהוא מאיר לאחר הצמצום.

מה שאין כן אם אני רוצה לקבל את האור כמו שהוא לפני הצמצום, שזה הבליטה שלו, אז זה רק תלוי שאני אהיה בלי בליטה. אז כאן יש מעלה ברצון לקבל כלפי שמיא מאשר רצון לצאת, זה הרצון להשפיע. כדי לגלות את הרצון להשפיע שלו האמתי שזה להשפיע את עצמותו, לתת את עצמותו ממש לנו, צריך להיות חותם שוקע לגמרי. [זה כבר שוב?] זה יראה, זה יותר יראה מאשר אהבה. זהו על פי פשט ההבדל בין אהבה ליראה. [זה לא הבדל בין שני סוגי אהבה?] לא. בדרך כלל כל אהבה על פי פשט היא בליטה ויראה היא שקיעה. במלים פשוטות: ביראה שלי אני מזמין את האהבה של ה', ובאהבה שלי אני מקבל את היראה של ה'. עכשיו כמובן צריך הרבה הרבה התבוננות בזה, בגלל שלכאורה צריך להיות אהבה הדדית בין שני בני זוג, אבל האהבה שהיא מוזמנת על ידי מה שאני דוחף את עצמי כביכול לקב"ה או לכל אחד – אני גם מקבל ממנו אהבה, אבל זו אהבה יראתית, אהבה מוגבלת, אהבה מתוך שקיעה. ואם אני רוצה את כל האהבה שלו, את כל כולו, זה רק כשאני מתבטל. [אי אפשר לומר שהשקיעה שלי כלפי שמיא זה השוב?] מה זה שוב? שאתה עושה מצות? [כן, יורד למטה לחיים] בסדר, זה קבלת עול, אם אתה פועל מתוך קבלת עול "על כרחך אתה חי"[קיא] זה שקיעה, אבל בחויה הפנימית זה יראה. זה גם כן, מה זה מי שירא שמים בפשטות? מי שעושה שוב, שכל הזמן עושה מצות, הוא ירא שמים.

ד. עליה מהאור המאיר לעצמו בשרש האור המאיר לזולתו

זכרון ה' בנח שהוביל לעשיה בפועל

בסדר, זו הקדמה להבין מה שכתוב כאן בהמשך:

ב

בשתי התנועות של רצוא ושוב שבאור המאיר לעצמו שבנבראים ("השמים והארץ וכל צבאם") [כלומר שבתוך ה"אור המאיר לעצמו" יש גם כן את הרצוא ושוב שלו, שני הפירושים של "ויכלו". והנבראים זה מה שכתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", כל מעשה בראשית, אז זה פועל למעלה.] נפעל למעלה (בסוד [מה שעכשיו הסברנו] "חותם בולט" מלמטה שעושה "חותם שוקע" למעלה וכן "חותם שוקע" למטה עושה "חותם בולט" למעלה, כמבואר בחסידות[קיב]).

מי שרוצה ללמוד את זה, את כל את הנושא, שזה נושא מאד חשוב, זה בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן בשיר השירים ד"ה שימני כחותם[קיג]. יש פסוק בשיר השירים "שימני כחותם"[קיד], אז זה המקור לכל ההסבר שאמרנו, הדברים החשובים מאד בחסידות. עכשיו אומרים ככה, מה שאמרנו קודם זה שחותם שוקע עושה חותם בולט וחותם בולט עושה חותם שוקע. אם רוצים יותר דינמיקה: אם אני ברצוא ושוב, שיש לי וויברציה כזאת, שגם כן יש לי חותם בולט וחותם שוקע לסירוגין כל הזמן, אז גם כן זה עושה וויברציה למעלה. כלומר, אם יש לי ברצוא של האור המאיר לעצמי גם יציאה וגם חזרה, גם בליטה וגם שקיעה, שזה רצוא ושוב, אז זה כמו בתנודות האויר שאמרנו קודם – אם יש כאן למטה בתוך המקום המצומצם תנודות של רצוא ושוב, אז בין-רגע זה עושה בדיוק אותו הדבר בחוץ. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהרצוא ושוב של האור המאיר לעצמי, של התחתון הוא גם עושה רצוא ושוב באור המאיר לזולתו של העליון. זה הווארט כאן.

רצוא ושוב ([שמה זה הרצוא ושוב של ה'?] עליה עד אין קץ, למעלה גם מהקצה העליון, וירידה עד אין תכלית, למטה גם מהקצה התחתון, כמבואר בחסידות ובפרט במאמרי כ"ק אדמו"ר [שליט"א, עוד מעט נסביר את זה][קטו]) בשרש האור המאיר לזולתו שבעצמותו יתברך כנ"ל (והוא בסוד "ויזכר אלקים את נח... ויעבר אלקים רוח..."[קטז], [שזה] "זכרונות" ו"שופרות"[קיז] וד"ל).

עכשיו נסביר מה כתוב כאן. נתחיל מהסוף, כתוב שנח הוא השבת – "באת שבת באת מנוחה". לנח יש את השעשוע. הבעיה של נח היא שהוא יותר מדי נקבי. הוא לא מרחם על הדור שלו, הוא לא זכר, הוא דמות נקבית. היות שהוא דמות נקבית הוא גם שבתי. אבל יש לו גם כן רצוא ושוב בתוך השבתיות שלו, בתוך המנוחה שלו. יש לו התבטלות. כל המבול הוא כלות הנפש שהעולם אויס, גיט אויס, כל סיפור המבול. ויש את הצד המנוחה שלו. אז נח הוא דוגמא מצוינת של הרצוא ושוב בתוך אור המאיר לעצמו, שזה בחינת שבת, בחינת שבע, סוד השבע שאנחנו לומדים כאן.

עכשיו, מה זה עושה אצל ה'? עוד פעם, כל מה שאנחנו עושים, כל הוויברציות, כל התנועות שלנו פועלות אצל הקב"ה, זה הכל מערכת אחת בסופו של דבר. אז מה זה עושה אצל ה'? כתוב בסוף אחרי כל השנה בתיבה – "ויזכר אלהים... ויעבר אלהים רוח"[קיח]. מה ההבדל בין "ויזכר" לבין "ויעבר"? ש"ויזכר" זה משהו פנימי, כאילו שהוא עלה אצל ה', זה גם ביטוי של חז"ל[קיט], שעלה בזכרונו, עלה במחשבתו של ה', שנח עלה אצלו בתוכו. כאילו שבתוך ה' נח עלה. שנח עולה בתוך ה', בתוך המודעות זה נקרא זכרון. ההעלאה היא כמו גם שזה יעלה על פני השטח, שזה מתגלה לו. אחר כך "ויעבר" זה כבר פעולה בפועל ממש.

כתוב שאצל הקב"ה שאנחנו עולים אצלו לתוך המודעות שלו – זה כאילו שמקודם היינו בבטן. אפשר לחשוב שההפך – שמה שעולים בזכרון זה שזה יורד מהכתר, מהעל מודע לתוך הראש. אבל הביטוי בעברית הוא לעלות במחשבה, משמע שקודם זה היה בתוך הבטן ואז זה עולה לראש, כך הביטוי בעברית, שזה עולה במחשבה. כמו היום פסיכולוגים אומרים "לא לקרוא לזה על מודע, לקרוא לזה תת מודע". הביטוי בעברית הוא שהדבר עלה במחשבה, שהוא נזכר במשהו, אז זה יותר מתאים. אנחנו בדרך כלל[קכ] מנסים לומר על מודע ולא תת מודע, בגלל שהתת מודע של פרויד זה עם הרבה משמעות של כל הצדדים האפלים ביותר של האישיות. בכל אופן הביטוי הזה בלשון הקדש של עליה, עלית רצון, עלית מחשבה, עלית זכרון, זה יותר מתאים לניב תת מודע. מה שלא מודע במובן מסוים הוא למטה, וכאשר זה מתגלה זה עולה. כמו דבר שעולה על פני השטח. שהתת מודע זה איזה מין תהום, ומהתהום זה עולה אל פני המים. אז ככה זה קרה, שה' נזכר, ואחר כך "ויעבר... רוח".

"ויעבר... רוח" זה כמו "תעבירו שופר בכל ארצכם"[קכא], להעביר רוח זה כמו לתקוע בשופר. זה כבר סימן של שחרור, זהו סימן מעשי של שחרור מעשי כמו בשנת היובל. את כל הפרשה שלנו קוראים ב"זכרונות" של ראש השנה, אבל ה"ויעבר... רוח" שבא לאחר "ויזכר", זה באותו פסוק, לאחר שכתוב "ויזכר" כתוב "ויעבר", כלומר שהיתה עלית מחשבה ועלית זכרון ומזה נעשה פעולה בפועל ממש לרחם עליו ולהוציא אותו ממסגר, מהתיבה. להחזיר אותו למציאות לעולם חדש, לעולם מתחדש. אז כתוב שה"ויזכר"-"ויעבר" שכתוב אצל נח זה השרש של "זכרונות" ו"שופרות".

הזכרונות והשופרות זה רצוא ושוב בתוך המשפיע, בתוך ה"אור המאיר לזולתו". עוד פעם, הרצוא שב"אור המאיר לזולתו" זה שאתה פתאום נזכר במישהו. עוד הפעם, מה זה להיזכר? איפה היית עד עכשיו? פתאום נזכרת במישהו? אז איפה הייתי? למה שכחתי ממך? אז כנראה שהייתי משתעשע בעצמי, היה לי כיף בלעדיך. שוב, כל זמן שיש אור המאיר לעצמי אני לא נזכר מאף אחד, וזה פשוט שלהיזכר במישהו זה ראשית הרצון להשפיע. קודם כל צריך לדעת שהוא קיים בכלל, גם להיזכר במצב שלו, במצב העגום שלו, רחמנות עליו, כמו כאן, כתוב "ויזכר אלהים". רש"י בעצמו אומר[קכב] ש"ויעבר... רוח" הוא שרוח הדין עברה ורוח הרחמים התחלפה. עד כדי כך שכתוב שאפילו שם אלהים שבדרך כלל הוא מדת הדין, כאן בפסוק הזה הוא מדת הרחמים, כמו שרש"י כותב.

אז עוד הפעם, כשיש "אור המאיר לעצמו", שעשועים עצמיים אז הוא בכלל לא נזכר מאף אחד, לא צריך. ראשית ה"אור המאיר לזולתו" הוא עלית הזכרון, שהוא נזכר ממנו, שהוא קיים. אחר כך, כמו שאמרנו קודם, שהרחמים אצל יהודי אלו רחמים פעילים, לא רחמים סטריליים, רחמים שחייב תכף ומיד לעשות משהו להועיל, וזה מתחיל מהמלה "ויעבר... רוח", מתחיל לבטל את המבול ולהחזיר את נח לעולם החדש.

המוזיאון של תבת נח

[מה קרה בתיבת נח כשלא היה צורך בה? היא נמשכה לתבה אחרת כמו תבות התורה או התפלה?] לפי הבעל שם טוב[קכג] "בא... אל התבה"[קכד] היינו להיכנס בתוך המלה. [נח היה פעם אחת] יש מדרשים שהתיבה נשארת על הרי אררט שם[קכה], עד היום הזה אפשר ללכת לראות את התבה. [יכול להיות עוד פעם מציאות כזאת להיכנס לתוך התיבה?] כתוב בקבלה שבית המקדש הוא תבה[קכו], התבה היא משל בשביל בית המקדש [על פי הפשט הזה התבה היא ענין חד פעמי בכל המציאות כולה, כשנח יוצא מהתיבה, אז אין לה משמעות יותר לעולם ועד, וזו הבעיה] אחרי שנח יוצא מהתבה היא חוזרת למוזיאון, שמים אותה במוזיאון.

מהו המוזיאון? יש לקב"ה גם מוזיאון, במוזיאון של הקב"ה יש שם את התבה של נח... זה כמו שאתה מתעסק, הוא פרופסור לכתבי יד. הענין זה ככה, שכתוב קודם "בא אל התבה" ואחר כך כתוב "צא מן התבה"[קכז], אז כתוב[קכח] שאלו שני ציוויים הפוכים. ביחס לנח ה"צא מן התבה" – ככה כתוב בחסידות, בדיוק מה שאמרת –אין הכוונה רק סתם יציאה פיזית, אלא לצאת מכל המנטליות, מכל הצורך, כל התיבתיות, צריך לצאת מכל התיבתיות שלך. קודם היתה מצוה הפוכה – תיכנס לתוך התיבה. [זו התכלית לעשות "דירה בתחתונים"[קכט]] כן, לעשות דירה בתחתונים. התבה על פי פשט זה להיכנס לתוך המלה. "בא אל התבה", אם התיבה זו מלה, אז זו השתעשעות, שעשועים עם המלה, וה"צא מן התבה" זה לבנות את העולם. כשאתה יוצא מן התבה אתה באמת במדה מסוימת שוכח את התבה, זה הפשט, אבל התבה נשמרת, יש מוזיאון ששם התבה, ואחר כך זה ישמש איזה מקום... [זה לא כמו בית המקדש שזה נשאר קדוש לעולמים, אבל סיני שקיבלנו את התורה יכולים ללכת לשם] אם היה לנו את התבה ודאי היינו יכולים לעשות מזה ביזנס טוב.

תהליך עליה אין סופי בין אור המאיר לעצמו לאור המאיר לזולתו

רק נגמור את הסעיף הזה. מה כתוב כאן? המשפיע כאן זה הקב"ה. העולם שזה אני, חלק מהעולם, יש לי את הרצוא ושוב של שבת, השעשוע. זה מעורר ברצון להשפיע של ה' גם את הרצוא ושוב. הרצוא ושוב ב"אור המאיר לזולתו" זה הזכרון, שאני נזכר אצלו ושהוא מתחיל להטיב. כתוב שיש אצל הקב"ה רצוא ושוב, זה נקרא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"[קל], שזה למעלה גם מהקצה העליון של הנפש, ולמטה גם מהקצה התחתון של הנפש, ולא נסביר את זה עכשיו.

ובכללות יותר: מכל גילוי של אור המאיר לעצמו במדרגה תחתונה מתעורר גילוי באור המאיר לזולתו במדרגה עליונה, וכן עד"ז בבחינת "גבוה מעל גבוה", שהרי במדרגה העליונה גופא יש בחינת אור המאיר לעצמו שלמעלה (בגלוי) מאור המאיר לזולתו שבו[קלא].

אז מה שאנחנו אומרים כאן שזה תהליך אין סופי, זה נקרא "גבֹה מעל גבֹה"[קלב]. שאם יש מערכת השתלשלות של תחתון ועליון מכאן אפשר גם להעריך את הצד הנקבי – הנקבי של התחתון מעורר את הזכרי של העליון, עם כל אותן תנודות של רצוא ושוב, של בליטה ושקיעה. בתוך העליון גופא – בגילוי הזכר שלו הוא למטה מהנקבה שלו, ובתוך עצמו גופא הזכר, הרצוא ושוב בזכר אצלו זה מגיע לנקודה, לשבת שלו, הזכרי-המשפיע, ימות החול שלו זה מגיע ליום השבת שלו, ואז יום השבת שלו מעורר שרש של ברכה לימות החול שיבואו אחריו ממקום עוד יותר גבוה. וככה זה עד אין סוף הדבר הזה. זו הנקודה של הסעיף הזה.