ב"ה

"זה היום עשה הוי'" – תשל"ח

י"א אלול תשנ"ד – יריחו

סיום המאמר, אותיות ח-י

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.      פרק ח – חזרה

קיצור – סוגי הנסים

קודם כל נחזור על המדרש שאנחנו מפרשים פה. כתוב: "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"[ב].

אמר ר' אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה, בך ביראתך, בך בתורתך, בך בישועתך. אמר ר' יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה, ב' תרין כ' עשרין, הרי בך.

זהו מאמר חז"ל[ג].

הוא הסביר שבכל נס יש שתי בחינות, ההתגלות העל טבעית של הנס, התגלות אור אין סוף הבלי גבול, ויש שהנס מתלבש בטבע ומרומם אותו. כך הוא הסביר את השאלה – אנחנו לא יודעים במה לשמוח, אם "ביום", בטבע שמתרומם על ידי הנס, או "בקדוש ברוך הוא", שהוא התגלות על-טבעית בפני עצמה. לא יודעים מה לעשות עיקר בנס – ההתגלות שלמעלה מהטבע, או שהטבע עצמו מתרומם ומִתַּקֵּן על ידי הנס. הוא הסביר שיש נסים יותר למעלה מהטבע, כמו נסי יציאת מצרים, ויש נסים שיותר מתלבשים בטבע, כמו חנוכה ופורים. כלומר, בעצם בכל אחד משניהם יש את שתי הבחינות – גם בנסים שלמעלה מהטבע יש איזו התלבשות בטבע עד שגם הטבע מתרומם, וגם בנסים שלגמרי מלובשים בטבע, מי שמסתכל נכון רואה את ההתגלות האלקית, את הנס הגלוי שלמעלה מהטבע. ממד הנס הגלוי נקרא סובב כל עלמין והממד שמתלבש בתוך הטבע ומרומם אותו נקרא ממלא כל עלמין.

זה בקיצור מה שלמדנו פה, עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר המאמר בו הוא מפרש את דברי חז"ל, שאנחנו לא יודעים במה לשמוח אם "ביום", שזו התרוממות הטבע, או "בקדוש ברוך הוא", שזו ההתגלות שלמעלה ממנו, אם בתיקון הממלא שיש בנס או בגילוי הסובב שבו. בכל סוג יש את שניהם.

"בך בהקב"ה – עצמות המחברת 'קדוש' ו'ברוך'

ח) ובא שלמה ופירש _{[בשיר השירים}[ד]_] נגילה ונשמחה בך בהקב"ה בך ביראתך כו', דפירוש בך בהקב"ה (שפירש שלמה) הוא בהקב"ה עצמו שלמעלה גם מסובב.

לא אותו הקב"ה שהיה כתוב עליו קודם "אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בקב"ה". קודם הקב"ה היה סובב, התגלות אלקית שלמעלה מהטבע, בניגוד ליום שהוא התגלות אלקית שבתוך הטבע. כאן הוא אומר שהיות שכאן כתוב "בך", שם כתוב "בו" – "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" – שלמה המלך מפרש פסוק אחר בשיר השירים "נגילה ונשמחה בך" – אם אומרים "בך בהקב"ה" זה יותר מהסובב, עצמות ה'. לא אור אין סוף הסובב כל עלמין, למעלה ממנו. ממילא הוא מה שמחבר ומייחד את הסובב בממלא. כאן הקב"ה הכונה שהוא מאחד את ה'קדוש' וה'ברוך' ביחד. 'קדוש' הוא הסובב, 'ברוך' הוא הממלא. קודם הוא הסביר שקדוש הכונה סובב וברוך הוא מה שנמשך, לא שהוא הממלא. כאן הוא מסביר כמו שכתוב בהרבה מקומות בחסידות[ה] שהקב"ה הוא החיבור והיחוד בין הסובב והממלא. והוא נעשה "בך בעצמותך", על ידי העצמות בין הסובב ובין הממלא. הסובב מכונה 'קדוש', נבדל וממלא מכונה 'ברוך', מה שנמשך ומתגלה במציאות. החיבור ביניהם נקרא הקב"ה. מי עושה את החיבור? מי שמעל שניהם, עצמות ה'. "בך" הוא לנוכח המדבר. בך זה לא כמו "בו". אם כי שגם "בו" אפשר לפרש על העצמות. אבל "בך" תמיד יתפרש כך. כלפי שמיא תמיד תתפרש על עצמות ה'. כשיהודי אומר לה' "אתה" תמיד זה ילך על עצמות.

"בך בעצמותך"

וכמבואר בכ"מ דפירוש בך _{[לנוכח המדבר]} הוא בך בעצמותך.

שלמה לא רק מכריע מה שהיה כתוב קודם, שלא יודעים. אם לא יודעים במה לשמוח, אם ביום או בקב"ה, סימן שהחכמים באמת לא יודעים. לא רק שבא שלמה ואומר לך אני מכריע צד אחד בקושיא, אלא הוא אומר שצריך לגלות איזה ממד, פן חדש. הממד החדש הוא שהעצמות היא זו שמחברת את שני הצדדים שלך. אתה הסתפקת בין שני צדדים, אבל אם שמחים בעצמות ממילא אין שאלה. [מה שני הצדדים?] אם ביום או בקב"ה. 'ביום' – התרוממות, תיקון שנעשה בטבע על ידי הנס, 'הקב"ה' – התגלות שלמעלה מהטבע, בלי גבול.

אם ננסה להפשיט, זה אומר שצריך לשמוח בדבר שהוא לא זה ולא זה, וממילא הוא מחבר את שני הדברים. צריך לשמוח בעצמות ה', ממילא השמחה מחברת, מתפשטת וכוללת את שני הצדדים, את הטבע שמתרומם ואת הבלי גבול שמתגלה. [אם הוא למעלה משניהם הוא יותר דומה לגילוי שלמעלה?] בדרך כלל יש עליון ויש תחתון ויש אחד למעלה משניהם שמחבר אותם. במדת-מה הוא העליון המוחלט. למשל בטוב ורע, יש טוב יחסי לרע שאינו טוב מוחלט, טוב לעומת רע. אם אני רוצה להמתיק את הרע ולעשות אותו טוב אני צריך לגלות טוב מוחלט. לכאורה זו אותה מדה, אותו שם, אבל זו עצמות, לא טוב שלעומת רע. זהו כלל גדול בכל החסידות.

יש הרבה מאמרים של הרבי בהם מוסבר שיש פשיטות ויש חכמה-מורכבת. אם הפשיטות היא היפך המורכבות, כלומר, הדבר הוא פשוט ולא מורכב, אלו שני ענינים שאינם אותו דבר. מהי פשיטות מול מורכבות? אחדות מול ריבוי. אם יש אחדות שאינה ריבוי, הם לא אותו הדבר. לכן שואלים בכל הפילוסופיה: איך תתכן? איך ריבוי יכול להשתלשל מאחדות? לכן צריך להגיע לאחדות מוחלטת ופשוטה, הפשיטות האמתית. מצד ההתלבשות, מה שאנחנו קוראים פשיטות ומורכבות הם אותו הדבר, היינו הך.

זהו כלל גדול: תמיד, אם נדמה לך שיש איזה מושג עליון, אבל כשאתה בודק אותו אתה רואה שהוא עדיין עומד בניגוד למציאות תחתונה, שהיא לא אותו הדבר, אז דבר ראשון אתה שואף לאותו עליון והוא כלל לא התכלית, בגלל שאתה משאיר את התחתון בחוץ. איך אפשר לא להשאיר אותו בחוץ? להסביר לו שיש מה שלגמרי שוה ומשוה את מה שחשבת קודם להיות עליון ומה שנשאר תחתון. בדרך כלל אותו עליון מוחלט מכונה באותו שם של העליון שחשבת עליו קודם. זהו אחד מהכללים הכי חשובים בלימוד החסידות.

אם כן, קודם לא ידענו אם לשמוח ביום או בקב"ה, בא שלמה ואומר תשמח בקב"ה, אבל כאן הקב"ה הוא ממד אחר – עצמות ה', לא אור ולא גילויים. ממילא הוא זה שיחבר ויאחד את שני הממדים הקודמים.

נס – גילוי העצמות

דהחידוש של שלמה (החכם מכל אדם) הוא דשרש הנסים הוא מהעצמות.

נס הוא לא רק אור בלי גבול שמתגלה, אלא הוא גם מה שהטבע מִתַּקֵּן. הנס הוא שהעצמות מתגלה. העצמות אינה מוגבלת ולא מוגדרת, לא בבלי גבול ולא בגבול, היא לא למעלה מהטבע ולא טבע. צריך להיות איזה מכנה משותף בכל הנסים. כל רגע יש נסים אבל "אין בעל הנס מכיר בנסו"[ו]. יש משהו שעומד מאחורי כל הנסים החובק את הטבע לגמרי והוא עצמות ה', הנעלם, "סתימו דכל סתימין"[ז]. לומר שהתרחש כאן נס פרושו שבאמת הקב"ה נמצא כאן. לא הקב"ה במובן של אור סובב בלי גבול, גם לא הקב"ה שהוא אור שמעדן ומברר את מציאות הטבע, רק כמו היהודי הכי פשוט הקשור לפשיטות העצמות יכריז 'ה' כאן'. נס הוא הוכחה שיש ה'. יהודי שמאמין שישנו ה', כלשון הרמב"ם "שיש שם מצוי ראשון"[ח], שיש הקב"ה בעולם, לא מתכון לסובב. בשביל לחוש זאת כל פעם יש כל מיני סוגי נסים, עד כדי כך שיש כל רגע נס רק "אין בעל הנס מכיר בנסו".

שלמה, החכם מכל אדם, אומר שנס מצביע על עצמות ה'. ממילא הוא כולל את טבע הגבול ומה שהגבול מִתַּקֵּן, כלומר מתעדן, וגם את גילוי הלמעלה מהטבע, הפלא הגדול של אור הבלי גבול. הפלא הוא לא עיקר הנס. יש אחד שחווה נסים ומתפעל מהפלא – זה נקרא להתפעל מהבלי גבול. פתאום הוא חוה משהו שהוציא אותו מהמסגרת שהוא רגיל לחיות בה, שהיא עולם הזה. הפלא הוציא אותו מהעולם הזה, כמו אברהם אבינו שה' הוציא אותו מחללו של עולם[ט]. כך אדם פתאום מרגיש שקורה משהו שמוציא אותו מהעולם שלו. לא שה' הרים את העולם ממני, אלא הוציא אותי מהעולם. פתאום הוא חווה פלא עליון שהוא הסובב. יש אחד שמרגיש שכמה שעולם הזה גס ומגושם, בכל זאת יש חיות שזורמת כאן בהסתר, אבל אם לאט לאט מגלים אותה היא מתקנת את המצב הזה.

גם היום במצב של עם ישראל, שמרגישים משבר במה שקורה, הרגשת נס בתוך הטבע היא בכל זאת איזו אתחלתא דגאולה, "עוד לא אבדה תקותינו...", קורה פה משהו.

שלמה המלך בא ואומר – לא זה ולא זה. העיקר והמכנה המשותף בכל הנסים הוא שה' עושה נסים כדי שלא נשכח ממנו עצמו. הנס תמיד מצביע על עצמות ה'. הוא לא פלא, בגלל שגם פלא הוא אור ואילו נס אינו נתפס באור, הוא לא גילוי. הוא גם לא מה שהטבע מִתַּקֵּן אלא שבדרך ממילא הוא נתקן על ידו, וגם הפלא מתגלה על ידו – שני הדברים נעשים בדרך ממילא על ידי דבר ה' בעצמו. "כולא קמיה כלא חשיבי"[י] – הכל בטל לגבי ה', גם סובב וגם ממלא. ממילא הוא מאחד אותם. כך הוא מסביר.

ההגיון כאן, כמו שהסברנו בתחלת המאמר, הוא השיטה של הרבי כמעט בכל מאמר ובכל שיחה. יש לי שני דברים ובסופו של דבר אפשר להקביל אותם לסובב וממלא, בלי גבול וגבול. יש בך תמיד בעיה ופרדוקס שלא ניתן לפתור, רק כאשר מכנסים את הממד השלישי שהוא העצמות. הרי כל החסידות חותרת לקראת גילוי העצמות. מצד אחד נשמע מאד נסתר ומצד שני זה מה שמתכוון הילד התמים והכי פשוט שאומר 'הקב"ה'. כמו שאומרים "לדעת זה התינוק אני מתפלל"[יא]. כאשר הוא אומר הקב"ה הוא מתכוון לעצמות ה'. זה מה שהבעל שם טוב בא תמיד להדגיש ולגלות, שהעצמות מחברת בדרך ממילא גם את הסובב, גם את הבלי-גבול, וגם את הגבול. קודם חשבנו שהשפיץ הוא הבלי-גבול, שהוא הקב"ה. עכשיו הקב"ה, "בך", הוא עצמות ה' וממילא הוא מחבר את שני הממדים הקודמים.

דזה שהגילוי דשם הוי' שלמעלה מהטבע נתלבש בשם אלקים בגימטריא הטבע _{[שם הוי' הוא הגילוי שלמעלה מהטבע, הבלי-גבול. בכל נס יש התלבשות של שם הוי' בשם אלקים, אלהים בגימטריא הטבע.]} (דענין זה הוא בכל הנסים, _{[ששם הוי' מתלבש בשם אלקים]} גם בהנסים שלמעלה מהטבע, _{[בכל נס יש "שמש ומגן הוי' אלקים"}[יב]_] כנ"ל סעיף ו), וגם לאחרי התלבשותו בטבע ניכר בגילוי _{[כאשר מכירים את הגילוי של שם הוי' גם אחרי שמתלבש בשם אלקים]} (גם בהנסים המלובשים בטבע, כהנסים דחנוכה ופורים) _{[זה הצד השני, שגם בנסים הנסתרים, המתלבשים בתוך הטבע אפשר להכיר את הגילוי של שם הוי' למעלה מהטבע. אפשר להכיר]} שהוא נס _{[מה הכונה נס?]} (הגילוי דשם הוי') שלמעלה מהטבע, _{[מה שיש בכל אחד את שניהם, שיש באמת חיבור בין שני הדברים האלה, מה שלמה המלך אומר לנו?]} הוא בכח העצמות שמחבר ומאחד שני הפכים.

וזהו הקשר דשני הפירושים בנגילה ונשמחה בך, בך בהקב"ה (כפירוש המדרש) ובך בעצמותך _{[כך החסידות אומרת]},

הייתי יכול לקרוא את המדרש בצורה פשוטה ולחשוב שהוא בא רק להכריע בשאלה אם ביום או בקב"ה, והמדרש אומר בקב"ה. אבל באמת מה שהוא מתכון כשאומר הקב"ה הוא למה שהחסידות מפרשת, שהכוונה "בעצמותך".

שמחה בעצמות – חיבור שני הצדדים

כי החיבור והיחוד דקדוש וברוך _{[עכשיו הוא מסביר שקדוש וברוך הכונה]} (סובב וממלא) _{[איך מחברים אותם?]} הוא בכח העצמות _{[וממילא כל הפירושים מתחברים]}. וכיון שהפסוק נגילה ונשמחה בך מובא במדרש בהמשך לשתי הסברות (בענין השמחה בהנסים), אם לשמוח בהקב"ה (בהנס עצמו שנמשך מאור הסובב) או לשמוח בהיום (מהתלבשות הסובב בממלא, שעי"ז מתלבש הנס בטבע), והחידוש דשלמה הוא שהשמחה צריכה להיות בך בעצמותך שמחבר שני הענינים, לכן אומר בך בהקדוש ברוך הוא (ולא בך בעצמותך _{[לא בענין אחד בפני עצמו]}),

כלל גדול הוא שתמיד השכל הראשון, ההוא אמינא בכל מקום, הם שאני רוצה ראש קטן שיתפוס לי את אחד משני הצדדים. בכל דבר, אפילו בפסיקת הלכה. זה נקרא 'לאחר הצמצום'. אדם רוצה שתאמר לי כך או כך, אל תבלבל לי את הראש. אני רוצה צד אחד פשוט, לא רוצה בלבול ראש. החסידות מתעקשת, לא, אני חייבת לבלבל לך את הראש. חייבים לבלבל לך את הראש עד שהכל יתחבר לך. למה אתה קורא לזה בלבול ראש? כי אתה עוד לא מרגיש את העצמות. עד שלא תרגיש את העצמות חייבים לבלבל את הראש, חייבים להשאר בספק, חייבים להשאר עם שני צדדים עד שתדע ש"מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי"[יג]. אפילו יותר מזה – להגיע לפסק שבתוכו מורגש ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"[יד]. ברוחניות "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל למטה "הלכה כמאן?" וצריך לפסוק את ההלכה כך או כך.

החסידות שואפת להגיע למצב כזה שגם בהלכה הפסוקה יורגש "מאן אמר חדא ומאן אמר חדא ולא פליגי". על פי פשט בא מאמר חז"ל זה להפריד ביניהם, שאחד דיבר במקרה זה והשני דיבר במקרה אחר ואין מחלוקת ביניהם, זה בסדר. החסידות לא רוצה להפריד ביניהם, לא לשים אותו שם ואותו שם, רק השתמשתי בביטוי "ולא פליגי". החסידות רוצה לחבר אותם באותו מקום, לאחד אותם. לשאת שני הפכים יחד, בגלל שמצד העצמות הם לא הפכים. זהו תמיד הווארט של הרבי הרש"ב[טו] – להגיע להשגה שמצד העצמות אין כאן הפכים. אצלי ומצדי יש הפכים, לכן אני תמיד רוצה או כך או כך, לא יכול לשאת שניהם יחד, אבל אם מגלים את העצמות – הם לא הפכים.

שלמה אומר לשמוח באמונה שלך גם כשהנס קורה. איך נסביר את זה יותר עמוק ויותר שייך לכל אחד ואחד? כשקורה נס קרה פה משהו, התרחש חידוש. ההשקפה הראשונה אומרת שהאדם שמח בחידוש. למשל, אם הרוויח בפיס, נפל בגורלו סכום גדול, הוא שמח. השאלה בהתחלה היתה באיזה חידוש לשמוח? כשיש לך שני חידושים – חידוש של גילוי שלא היה קודם וחידוש שני של תיקון הטבע שגם לא היה קודם. השאלה היא באיזה חידוש לשמוח? התירוץ בסוף הוא שצריך לשמוח בדבר שהוא לא חידוש בכלל, היה הווה ויהיה. החידוש הוא רק 'היכי תמצי', איזו מין תזכורת שהקב"ה עושה כל רגע שתשמח בעצמות ובאמונה שלך.

יש הוא אמינא שברגע שקורה נס אני כבר לא צריך להאמין בגלל שה' התגלה כאן, יש לי אותו, את האור שלו ביד, אז לא צריך אמונה באותו זמן. לא, מה שיש לך ביד, הנס שהתחדש לך, מחזק את האמונה באותו רגע גופא. הוא בשביל שתתחזק באמונה בדבר שאתה לא רואה, בגלל שהחידוש הוא לא זה ולא זה, אלא דבר בלתי נראה. הוא עושה את שני החידושים גם יחד, אז אין לך בעיה באיזה חידוש לשמוח. הוא מחולל את שניהם וגם מחבר את שניהם, שניהם הוא. צריך לשמוח במי שעומד מאחורי הקלעים. [האם זה כמו שרבי עקיבא שמח בחורבן הבית?] שם זה משהו שלילי, שהומתק על ידי האמונה הפנימית שלו. יש נסיון בשלילה כדי להחזיק את האמונה, ואפילו להפוך באמצעותה את השלילי לחיובי. כשקורה כאן משהו חיובי, נס חיובי מאד והנטיה היא לשמוח בחידוש, צריך לזכור שה' הוא לא חידוש, ה' תמיד היה, גם לפני הנס. להיפך הנס רק מגלה אותו. הנס מגלה אותו אבל הוא לא גלוי.

החידוש הוא אור, יש שני סוגי אור: יש אור סובב ויש אור ממלא. אבל אם תשמח בו עצמו, שני אורות אלו ממילא יתחברו. אם הוא עצמות הוא יאחד את שניהם.

כי כח העצמות שמתגלה בנסים הוא בזה שמאחד ב' הבחינות דקדוש וברוך.

תמיד זה כך. אם האמונה חזקה באמת, סימן לכך הוא שהיא מישבת ומחברת פרדוקסים. תמיד היא נושאת הפכים בגלל שהיא מגלה לנפש, לא גילוי של אור אלא גילוי שיש כח נושא הפכים, היות שאצלו הם לא הפכים כלל, באמת הם אחדות מוחלטת.

מה הוא אמר כאן בפרק זה? חידוש, שהוא חידוש גדול של החסידות, שאף פירוש של המדרש לא היה אומר לך כמותו. על פי פשט כולם היו אומרים ששלמה המלך בא ואמר כמו הצד השני, שלא יודעים במה לשמוח אם ביום או בקב"ה והוא אומר לך תשמח בקב"ה. החידוש כאן הוא שהקב"ה של שלמה המלך הוא "בך", בעצמות, עם כל ההסבר על זה. לפי זה הוא יפרש את ההמשך, שהוא "בך ביראתך בך בתורתך בך בישועתך".

[אם כך, יוצא שכל השמחה שמאז 'דידן נצח' היא לא שמחה אמיתית..] אם תהיה שמח רק בהווה המתחדש, מה שלא יהיה, נס של הפלאה או של תיקון הטבע, או 'אתחלתא דגאולה', כל דבר שקורה – השמחה תמיד תהיה מוגבלת, היא לא מוכרעת בדיוק. אם תעמיק אתה לא יכול לדעת בדיוק במה לשמוח, "אין אנו יודעים במה לשמוח". אתה תופס את ההווה החולף. זה באמת מה שקורה תמיד לאנשים – הם נתפסים רק בפן ההווה של הנס.

ממילא מה קורה בסוף? הרי נס תמיד עובר? אם הם תפסו רק את הפן ההווה, אחר כך הם יכולים לפול לגמרי מכל העסק. תמיד הם בספק. אבל אם כל פעם מחזק הנס את האמונה בקב"ה, יש לומר שיותר ויותר נסים קורים. אם התגובה לנס היא לשמוח, השמחה היא התפארות, לשמוח "בך", ודאי יהיו יותר ויותר נסים.

ב.      יראה ממשיכה עצמות

אמונה ,יראה, ענוה

ט) וממשיך במדרש בך ביראתך בך בתורתך בך בישועתך,

הוא רוצה לפרש שיש כאן שלשה שלבים שיוצאים מהפירוש של "בך בעצמותך". קודם כל צריך לשמוח בעצמות ה' שנושא הפכים ומחבר בין סובב וממלא, וכדי להוציא מכך תוספת ישועה לעם ישראל צריך "בך ביראתך, בך בתורתך, בך בישועתך" – שלשה שלבים.

דהמשכת העצמות היא ע"י היראה.

ברגע שאני אומר "נגילה ונשמחה בך – בך בעצמותך" נקרא שיש לי אחיזה מסוימת בעצמות. מהי בנפש אחיזה בעצמות? חיזוק באמונה. אחרי שאדם מתחזק באמונה, אחוז בעצמות, אם הוא רוצה להמשיך את העצמות למטה, לפעול פעולה מכחה, הדבר תלוי קודם כל ביראה. למה? כי יראה סמוכה לאמונה.

עוד פעם, מה הדבר שצריך להיות אחרי שאתה מאמין? יראה. לפני אהבה. למה? בגלל שגם יראה מתיחסת לעצמות ולא לגילויים, כמו שמבואר תמיד בחסידות[טז]. אהבה תופסת וממשיכה למטה גילויים ואורות, אבל יראה מתיחסת לעצמות. זהו ההבדל בין יראה לאהבה. לכן אצל רבי נחמן[יז] יש הרבה פעמים שהוא מסמיך אמונה ויראה יחד. כמו שושת השרשים של העץ אצל הבעטליר החמישי – יש אמונה, יראה, ואחר כך ענוה.

_{[חסר קצת בהקלטה]}

יש עץ חיים סמוך למקום המקדש בירושלים, אבל לעץ יש שלשה שרשים שמתפשטים לשלשה כיוונים – צפונה מזרחה ודרומה. שורש אחד מגיע לשכם, השני ליריחו, והשלישי לחברון. עליהם רבי נחמן אומר שהם אמונה, יראה וענוה. הגזע עצמו שצומח בירושלים הוא מדת האמת, עיר האמת; יריחו היא היראה. למה? "והריחו ביראת הוי'"[יח]. היראה של משיח, חושו של המשיח, הם "מורח ודאין"[יט] – יראה שהיא חוש הריח; עיר הברית היא שכם, העיר הראשונה, המקום הראשון, שמדתה היא אמונה; ענוה היא מערת המכפלה שבחברון.

זהו הסבר ארוך שלא נאריך בו כאן[כ]. יש גם התכללות בכל אחד מהם, כל מקום כולל את כולם, יש פסוקים של כולם בכולם, אבל בכללות זה כך: אמונה היא האחיזה בשכם; היראה היא בבחינת 'תכף לאמונה יראה', לכן אנחנו קודם כל נוסעים לשכם ואחר כך ליריחו (אבל היום הפכנו את הסדר בשבילך...), וחברון היא ענוה. מתוך כולם צומח עץ החיים "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[כא] בירושלים עיר הקודש.

[יראה אינה תנועה של צמצום וכיווץ?] יש בקבלה שני סוגי צמצומים: של התעלמות ושל ריכוז. יריחו היא מקום מרוכז. יש צמצום שהכל מרוכז בו. הוא מרוכז בשביל להמשיך אותו למטה. מכאן פרוש המלה 'צמצום' בחז"ל. בקבלה[כב] עיקר פירוש המלה צמצום הוא העלם התעלמות, סילוק, אבל על פי פשט הפירוש לצמצום הוא ריכוז. "מועט המחזיק את המרובה"[כג], כמו שאמרנו ש"אתם המעט"[כד] שבבחינת "המחזיק את המרובה". זה נקרא אנרגיה מרוכזת. שייך ליריחו. באמת באמונה יש מרחב עצמי. הוא יסביר את זה בהמשך.

זה מה שהוא כותב כאן – תכף לאמונה של "בך מעצמותך" ולשמחה, חשוב מאד – שיש אמונה יש שמחה. כשאדם מאמין הוא שמח. שמחה היא הסימן שהוא באמת מאמין. המחשת האמונה היא בשמחה.

אהבה – התפשטות, יראה - בטול

וכמבואר בכ"מ החילוק בין אהבה ליראה, דע"י האהבה, כיון שהיא מציאות והתפשטות,

הרי אהבה היא התפשטות וגם מציאות. מה הכונה מציאות? 'יש מי שאוהב'. לא ביטול היש אלא התפשטותו. לכן מתוך אהבה, שהיא התפשטות ומציאות:

מגיעים בהגילויים דאוא"ס (התפשטות) _{[התפשטות ה', התפשטות תופסת בהתפשטות]}, ודוקא ע"י היראה שהיא ביטול, ועד ביטול שמצד עצם הנשמה _{[יראה הכי גבוהה]}, מגיעים בהעצמות _{[וגם לכח שיכול לרכז ולהמשיך למטה]}. אבל, זה שע"י היראה מגיעים בהעצמות, הוא בהעלם,

באיזו ספירה נמצאת יראה עילאה? בחכמה. יראה היא חכמה[כה]. כאן הוא מדבר על יראה עילאה שמצד עצם הנשמה – חכמה של עצם הנשמה. איפה שהחכמה הכי גבוהה שם היראה הכי גבוהה. איפה האמונה? בכתר. מה שאמרנו קודם, שהאמונה שבכתר מתגלה כשמחה, זה מה שכתוב תמיד בקבלה שעיקר "התגלות עתיקא – באמא"[כו]. התגלות הכתר היא כאמא. מהי אמא? שמחה, "אם הבנים שמחה"[כז]. זהו הקשר בין האמונה לשמחה. לכן כתוב בספרי קבלה וחסידות[כח] שאמונה מתחילה ב-אמ, מלשון אמא. עיקר התגלות האמונה הוא באמא, אם כי מקורה הוא בכתר, ולא סתם בכתר אלא במדרגה הכי גבוהה שלו.

המשכת אור הכתר – כאן הכונה להמשכת גילוי העצמות, הכתר הוא זה שנושא הפכים – מתחילה קודם בחכמה ומשם ממשיכה לבינה, לא גילוי בבינה. המשכה בחכמה הכונה אינה בגילוי, אלא עדיין בהעלם, עד שיתגלה אחר כך, על ידי המשכה שניה בתוך הבינה. ההמשכה השניה נעשית על ידי התורה, היות ו"אורייתא מחכמה נפקת"[כט].

עוד פעם, חכמה היא כמו ה-י של שם הוי', לה יש קוצו של יוד. יראה עילאה, היראה הכי גבוהה, היא כמו קוץ ה-י שממשיך את אור הכתר אל החכמה אבל עדיין בהעלם. אם רוצים לגלות אותו, זה על ידי תורה. הוא רוצה להסביר את מאמר חז"ל כאן, קודם "בך בעצמותך", אחר כך "בך ביראתך", "בך בתורתך", לבסוף "בך בישועתך". זהו הסדר שהוא רוצה להסביר כאן בעבודת הנפש.

הוא מסביר כך: אהבה לא מגיעה לעצמות, רק להתפשטות אור אין סוף, היות שאהבה היא גם התפשטות ומציאות בנפש. אבל היראה אכן מגיעה לעצמות היות שהיא בטול הבא מצד עצם הנשמה.

גילוי העצמות על ידי התורה

ובכדי שיהי' גילוי העצמות הוא ע"י התורה, תורה אור.

כדי לגלות צריך תורה. כתוב הרבה בקבלה שהקשר בין תורה ליראה מרומז בגמטריא יראת – כמו "אשה יראת הוי'"[ל] – עולה תורה. לא יראה אלא יראת, כמו יראת שמים. הוא אומר שקודם צריך יראה, אחר כך התורה מגלה את מה שהיראה המשיכה בהעלם. למה? כי התורה היא "תורה אור"[לא].

דהגם שהביטול דיראה הוא מצד עצם הנשמה,

הנשמות יותר גבוהות מתורה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[לב]. אבל איך אני גופא יודע זאת, שישראל יותר גבוהים מהתורה? רק מהתורה. יש כלל גדול האומר שגם הדברים שלמעלה מהתורה, אני יודע אותם רק מהתורה. כיון שהתורה היא אור היא מגלה לי את הכל, עד העצמות ממש. התורה עצמה נחשבת המשכה מהחכמה – יסוד אבא שמתלבש ביסוד אמא – אבל היא מגלה לי הכל. לכן אם אני רוצה לגלות אל מה התקשרתי ואת מה המשכתי ביראה שלי, זה רק על יד התורה. לכן לאחר "בך ביראתך" צריך להיות "בך בתורתך".

דשרש הנשמות הוא למעלה משרש התורה, הרי הגילוי דכל ענין (גם דשרש הנשמות כמו שהם מושרשים בהעצמות) _{[גם זה שהנשמה היא יותר גבוהה מהתורה, לגלות את זה – ]} הוא ע"י התורה.

ויש להוסיף, דמכיון שאסתכל באורייתא וברא עלמא _{[היות שהקב"ה הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם]}, כל ההמשכות שבעולם הם ע"י התורה. ושני הענינים דלמעלה מהטבע (בל"ג) ודטבע (גבול) שבעולם,

שני הענינים שהסברנו קודם, שבתחילה אמר שלא יודעים במה לשמוח, אם ביום או בקב"ה ושם הכונה לאור שלמעלה מטבע, הבלי-גבול ולמה שמתלבש בתוכו בגבול שבעולם:

נמשכים משני הענינים דבל"ג וגבול שבתורה.

לימוד נגלה וחסידות – אחוד בלי גבול וגבול

צריך לומר שגם בתורה יש הקבלה לשתי בחינות אלה – בלי-גבול וגבול. מה הן בתורה? פנימיות התורה ונגלה שבתורה. לכן כשלומדים נגלה הוא שווה סכום מוגבל, אבל אם באים ללמוד פנימיות, היא שווה אין סוף, בלי-גבול.

וכמבואר בכ"מ עה"פ עוטה אור כשלמה,

כתוב שיש בתורה שני ממדים: "אור" ו"שַׂלְמָה". "שׂלמה" היא הנגלה, ואור בגימטריא אין סוף וגם רז – רז האין סוף הוא אור התורה והוא מתלבש ב"שלמה" של הנגלה, הגליא של התורה.

שגליא דתורה (השלמה דתורה) היא במדידה והגבלה, ופנימיות התורה (האור _{[אור בגימטריא אין סוף, רז]} דתורה) הוא בלי גבול. וע"י היחוד דשני הענינים בתורה,

עכשיו הוא אומר כאן דבר מאד יפה וחשוב: אם לומדים את שניהם, ובאמת צריך ללמוד שניהם יחד, מאחדים ומחברים אותם וממילא מאחדים גם את ההקבלה שלהם בעולם, בתוך המציאות. אם אדם יושב ולומד גם נגלה וגם חסידות, נסתר, יחד, גם בעולם הוא מגלה נסים. איך בדיוק הוא לומד את שניהם יחד? יש אחד שהלימוד שלו הוא הרבה חסידות וקצת נגלה. בשביל לגלות נס צריך את שניהם, בגלל שאמרנו שגם בנסים שלמעלה מהטבע יש את ממד הטבע, התעלות וההתרוממות שלו. אז אם אתה לומד הרבה חסידות וקצת נגלה אתה הולך בעיקר על נסים שלמעלה מהטבע ועם קצת תיקון והתרוממות של הטבע. אם להיפך, בעיקר נגלה וקצת מלח ותבלין, שהם החסידות-הפנימיות, אתה ממשיך בעולם נסים המלובשים בטבע, אבל כאלו שאפשר להכיר בהם גם את הממד הנסי, שבאמת קרה כאן פלא שלמעלה מדרך הטבע, כמו הנסים של חנוכה ופורים. הוא אומר שהכל פונקציה איך אדם לומד. אפשר באמת לחולל נסים העולם מכח התורה שאתה לומד, אבל דווקא תורה שהמחברת את שני הממדים של גליא ופנימיות.

שהגליא והפנימיות הם תורה אחת, ובפרט ע"י עסק התורה באופן שבלימוד הנגלה נרגש אצלו בגילוי הפנימיות דתורה (הנפלאות שבתורה),

עכשיו הוא אומר שבאמת זהו עיקר התכלית. אמרנו הרבה פעמים שהכונה שלנו באמת בכל הישיבות אי"ה היא כמו שהוא כותב כאן. עיקר תכלית החיבור הוא דווקא בגמרא או בהלכה. שם אתה מרגיש בגילוי את הפלא, את הנפלאות שבתורה, את הרזין דאורייתא. אתה לומד רזין דרזין ויש לך יותר הרגשת הפלאה בסוד דוקא כאשר אתה עוסק בפשט. ככל שמגיעים לדרגה כזו לא צריך להיות בכלל נסים שלמעלה מהטבע. כל העולם הופך להיות אצלך נס אחד גדול. ככל שהנגלה חדור בפנימיות, הוא מורגש ואתה מתפעל ממנו, כך משתקף בשטח שכל מה שקורה בעולם הוא נסי. אתה זכאי בכך, "מגלגלים זכות על ידי זכאי"[לג], אבל זכות זו ניתנת לכולם, היא לא רק חויה אישית שלך. אחר כך היא נעשית חויה של כולם. [הכרת הנס לא תגרום לאדם חוסר פעילות? הרי הכל נס] להיפך, האדם חי את ה' אתו, אבל ה' גם רוצה ממנו משהו. כל תורת הנגלה היא מה שה' רוצה ממני, רצון ה'.

עי"ז נמשך בעולם החיבור דלמעלה מהטבע עם הטבע, ובאופן שגם בהטבע יהי' נרגש בגילוי הנפלאות שלמעלה מהטבע.

זהו העיקר בסוף, שבכל רגע בטבע יורגש הממד שלמעלה מהטבע, שהכל נפלא.

תורה – ענוה

וזהו בך ביראתך

כאמור, היראה תופסת את העצמות וממשיכה אותה בהעלם, אולם כדי לגלות אותה בבחינת תורה אור צריך תכף ליראה – תורה. כמו 'תכף לאמונה – יראה', כך 'תכף ליראה – תורה'. אם היינו רוצים לתת מדה בנפש לתורה – והכונה ללימוד תורה – איזו מדה הייתי צריך להצמיד לה? לא אחת מעשר הספירות אלא כמו בספרי מוסר, יראה, אהבה.

מה המדה של התורה? אמרנו ש"בך בעצמותך" היינו אמונה, "בך ביראתך" היינו יראה, אחר כך "בך בתורתך" הכונה על פי פשט היא ללימוד תורה תמימה של נגלה וגם פנימיות יחד. תורה שייכת למשה. מהי מדת משה? ענוה. על התורה כתוב "לעי באוריתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה"[לד] – עיקר לימוד האדם תורה בשופי תמיד, בהתמדה ובשקידה, הוא רק מתוך הענוה. כמובן, יש גם ההיפך, לומדי תורה שרק מתגאים בתורה שלהם. כתוב[לה] שתורה זו נשארת למטה ולא עולה למעלה. עיקר סוד לימוד התורה, כלומר, שהתורה באמת תגלה את האור שלה, הוא רק אם לומדים אותה בענוה. זו תורת משה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם"[לו]. זהו דבר יסודי ביותר, בכל שיעור מוסר, בכל ישיבה בעולם, השיעור הראשון צריך להיות שלימוד תורה שאתה לומד כאן תורה בישיבה, תורה היא מדה בנפש, שוה ענוה. זה צריך להיות שעור א'. ללמוד תורה זו ענוה בנפש. ככל שיש ענוה אדם לומד תמיד ולא מפסיק. הוא לומד תורה כמו משה ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הסכנה של לימוד התורה היא הגאוה. כתוב[לז] שבתורה יש שתי בחינות: או שהיא "סם חיים" או "סם המוות" – היפך החיים. מתי היא סם חיים? כשלומדים אותה בענוה, "צדיקים ילכו בה"[לח]. אם לא, היא הופכת להיות סם היפך החיים.

למה רציתי לומר את זה? בגלל שאמרנו קודם שרבי נחמן כותב שיש לעץ החיים שלשה שרשים. הוא כותב שהסדר הוא אמונה, יראה וענוה. ממילא אפשר להקביל זאת כאן במאמר: מאמונה "בך בעצמותך" מגיעים ליראה "בך ביראתך" ומשם לתורה – "בך בתורתך". על ידי שלש אלה צומחת הישועה – "בך בישועתך".

עצמות בקופסא

וזהו בך ביראתך בך בתורתך בך בישועתך, שבתחילה צ"ל ביראתך שעי"ז ממשיכים את העצמות,

איך ממשיכים את העצמות? עדיין בהעלם. מצוה לשון צוותא. כשיהודי עושה מצוה הוא ממשיך את העצמות, כי עיקר קיום המצוות הוא יראת שמים, היא התשתית. הרי אדם לא רואה מה הוא עשה, כשאתה מניח תפילין בבוקר אתה לא רואה אורות ומלאכים עפים בשמים, אז איפה הפעולה נמצאת? יש משל מפורסם[לט] מהבעל שם טוב, מאדמו"ר הזקן: הפעולה היא כמו יהלום שסגור בתוך קופסא. רק לעתיד לבא נפתח את הקופסה ותראה את היהלום. לפני עשית המצוה אולי היתה קופסא אבל יהלום לא היה בה. עשית מצוה היא המשכת יהלום בתוכה. בינתים אתה לא רואה, אבל המשכת אותו. קודם הוא לא היה שם.

זה בדיוק מה שהוא מתכוון ליראה, שיש המשכת העצמות. קודם באמת היהלום לא היה מגובש, לא היה ראוי לי לראותו. אם אני אומר שיש כאן יהלום בתוך הקופסא, ברגע שאני פותח אותה הוא כבר יהלום בצורה כזו שבשבילי הוא נקרא יהלום ואני יכול גם לממש אותו. אין זאת אומרת שקודם לא היה שם כח יהלומי. גם מצד הקב"ה – ודאי שהעצמות נמצאת בכל מקום, אבל יש משהו ביראה שאני ממשיך אלי את העצמות והיא עדיין סגורה לי. יש שלב כזה שהמשכתי את היראה עבורי, לפי מדתי, אבל עבורי היא עדיין בהעלם.

הפתיחה שלה היא על ידי תורה. לא צריך לחכות לעתיד לבא. איפה ה' גנז את האור הגנוז? כתוב[מ] שבתורה. בשביל מי? בשביל הצדיקים לעתיד לבא. על פי פשט רק לעתיד לבא הוא יפתח. אבל ידוע שהבעל שם טוב אומר[מא] שה"צדיקים לעתיד לבא" הכונה בכל דור ודור. דווקא על ידי התורה אפשר לפתוח את האור הגנוז. מי שלומד בעולם הזה תורה בענוה נקרא גם הוא "צדיקים עתיד לבא", הוא מגלה את האור הגנוז שבה.

יש פה עוד דבר חשוב: יש אמונה ויש יראה. כאן הוא אמר שיראה היא בטול. אחר כך יש תורה, שבתור מדה בנפש אמרנו שהיא ענוה. במיוחד הרצון שנלמד גם נגלה וגם חסידות יחד מוסיף עוד ענין בענוה. כמו כאן, מי שרוצה להיות תלמיד חכם גדול אין לו זמן ללימוד פנימיות. מי שרוצה להיות מקובל, אין לו זמן ללמוד נגלה. מי באמת לומד גם זה וגם זה? מי שלא רוצה שום דבר, רק לדבוק בה' על ידי התורה, הוא רוצה תורת ה' תמימה. הוא לא צריך את התעודה, לא של 'גדול בתורת הנגלה' ולא של 'מקובל'. הוא לומד את שניהם. מי שעוסק בתורה תמימה משתקפת אצלו ענוה.

קודם הוא קרא ליראה בטול. מהו בטול? אי הרגשת עצמו. מהי ענוה? שאני מרגיש שעם כל מה שאני עושה איני מחזיק טובה לעצמי, אלא "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מב]. ענוה היא תוצאה מהבטול. יראה היא פשוט התבטלות – כשאדם מפחד הוא 'אויס מציאות', 'אויס איך'. אבל ההגדרה של ענוה היא – כמו שאמרנו קודם – "להיט באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה". האדם לומד תורה תמיד ולא אומר 'אני למדתי תורה', הוא יודע שהתורה היא רק מתנת אלקים, "אתה חונן לאדם דעת"[מג]. הענוה הזו משתלשלת מהיראה, היא תוצאה שלה. אם אתה רק ירא אתה לא יכול לעשות כלום. אחד שעומד לפני המלך בבטול במציאות לא עושה כלום. מה שרוצים מהיראה הוא שאחר כך תלך ותעשה את שליחות המלך, אבל מתוך ענוה, שתרגיש תמיד שאת הכח נתן לך המלך. זהו הסדר – אמונה, יראה וענוה, מתוך כך צומחת הישועה.

ישועה הבאה מהתורה

ולאח"ז בתורתך (תורה אור) שעי"ז נעשה גילוי העצמות, ומזה _{[משני הדברים האלה יחד]} נמשך להיות בך בישועתך, דהגם שהיו במצב שהוזקקו לישועה _{["עת צרה היא ליעקב – וממנה יושע"}[מד]_], וגם לאח"ז (כיון שנמצאים עדיין בגלות),

עכשיו הוא מתחיל לדבר על נושא המאמר – י"ב-י"ג תמוז. זו היתה גאולה וישועה לרבי הקודם, ממילא – הרבי הקודם כך כותב[מה] – שזו לא רק גאולה פרטית אישית שלי אלא גאולה לכל אשר בשם ישראל יכונה. גאולה מתחת שלטון רוסיה, הקומוניזם. הוא אומר שהגאולה היתה פעם אחת. מה לגבי הלאה? הוא אומר אף על פי שאז הוזקקנו לישועה וה' עשה אותה, אנו עדיין זקוקים לישועה, אנחנו עדיין בתוך הגלות.

הישועה היא בלבושי הטבע _[בגלות], מ"מ ניכר בה בגילוי, ובאופן דראו כל אפסי ארץ, שהוא נס גלוי שלמעלה מהטבע.

מאיזה סוג לימוד תורה זה בא? מלימוד תורה תמימה, נגלה וחסידות, גליא ופנימיות ובעיקר גליא שמורגשת בתוכה הפלאת הסוד.

עד כאן הסברנו את החלק במדרש שבא שלמה ופירש ש"נגילה ונשמחה בך" הכוונה היא בקב"ה, במובן של "בך בעצמותך".

אותיות התורה

וממשיך במדרש, אמר ר' יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה _{[הרי קודם כבר אמרנו תורה, מה מתחדש לי כשאומר שהכונה היא ל-כב האותיות?]}, דזה שע"י התורה נמשכת הישועה באופן הנ"ל הוא בעיקר _{[על ידי הדבקות]} באותיות התורה.

אם כי דברנו קודם על יחוד גליא ופנימיות התורה, עכשיו הוא רוצה למקד את הדיבור על בחינה מיוחדת של התורה. איזו בחינה מיוחדת בתורה מגלה באמת את ה"בך ביראתך"? המשכת העצמות בהעלם, "בך ביראתך", לגלות כדי שתצמח ישועה. זה קורה במיוחד על ידי הדבקות ב-כב אותיות התורה.

ושני ענינים בזה _{[בגלל שתי סיבות, שני ענינים מיוחדים באותיות התורה עצמן]}. כי החיבור דלמעלה מהטבע עם הטבע _{[חיבור סובב וממלא, היום עם הקב"ה (לפי הפירוש הראשון של התרוממות הטבע)]} הוא בכח העצמות (כנ"ל), ואותיות התורה הם כלים להמשכת העצמות (כמבואר בהמאמר דבעל הגאולה).

הכל ענין אחד. בתוך התורה גופא, הכלים להמשיך ולגלות עצמות הם עצם סוד האותיות. הוא מסביר זאת בתניא[מו]. זה גם צמצום במובן של ריכוז. אותיות מסוגלות להמשיך ולגלות עצמות, וצריך משכת גילוי עצמות כדי לקבל את גילוי הגבול והבלי-גבול, את מה שלמעלה מהטבע בתוכו.

והחיות של כאו"א מישראל הוא ע"י שיש לו אות בתורה,

עוד דבר: בתוך התורה גופא, עיקר הקשר והזיקה בין היהודי לבין התורה, עצם התקשרותי לתורה הוא בחיות שלי להסתכל באותיות שלה, במיוחד באות המיוחדת שלי. כידוע, ישראל ראשי תבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[מז], שלכל אחד יש אות בספר תורה והאות שלו בתורה נקראת החלק שלו בה. זה נקרא "ותן חלקנו בתורתך"[מח]. החיות המיוחדת של כל אחד ואחד מקבלים מהאותיות. והחיות היא על ידי שיש לכל אחד ואחד אות בתורה.

ולכן, בכדי שיהי' נגילה ונשמחה בך (דענין השמחה היא גילוי החיות עד לגילוי פנימיות החיות) _{[כל החיות שלי יוצאת ומתגלה]}, הוא _[דוקא] ע"י אותיות התורה, שמהם נמשך חיות לכ"א מישראל.

השמחה נמשכת דוקא באותיות. על כך הוא אמר "נגילה ונשמחה בך – בעשרים ושתים אותיות", שהוא חלק העצמות שיורד ומתגלה בתוך האותיות. בתוך אותיות התורה שני שרשים נפגשים – עצמות ה' ועצמות הנשמה שלי, שהיא מקור החיות שלי.

ג.      "שמחה פורצת גדר"

הפריצה דוקא בבחינת השמחה

י) _{[ברגע שיש שמחה וגילוי חיות]} והנה ידוע ששמחה פורצת גדר. ומובן, שהגדרים שנפרצים ע"י השמחה הם רק הגדרים של אותה הבחינה שבה היא השמחה.

אם אני שמח במשהו השמחה שלי היא בתוך אותו דבר, בכדי כדי לפרוץ את הגדרים שלו, להרחיב אותו – "הרחיבי מקום אהלך". לדוגמה, אם אני מאד שמח בישיבת ירחו ואם באמת היתה כאן שמחה היא היתה צריכה לתת כח לפרוץ כאן את הגדרים, להתפשט ולהרחיב את המקום. אם זה לא קורה סימן שלא מספיק שמחים. אם השמחה היא חלק פרטי מדבר מסוים, אני לא יכול לומר ש"שמחה פורצת גדר"[מט] הכונה לגדר אחר לגמרי שלא שייך לענין. אם אני שמח בדבר זה השמחה פורצת את גדר הדבר וממילא גורמת להתפשטות והרחבה באותו ה              ענין. זה המובן של המאמר "שמחה פורצת גדר".

פריצת גדרי המלחמה

ולכן, כאשר השמחה בהנסים היא מצד הגילויים דממלא וסובב (יום והקב"ה), שהם _{[לפי השאלה הראשונה]} בגדר ידיעה (אין אנו יודעים),

כמו שהסברנו קודם, אני יכול לשמוח רק בחידושים המתרחשים בטבע, אבל אני לא מגיע לעצמות שמאחוריהם, אני שמח רק בהווה, או ביום או בקב"ה, שהם בגדר ידיעה. איך אני יודע שהם בגדר ידיעה? בגלל שכתוב במדרש "אין אני יודעים במה לשמוח". כלומר, אני חייב ורוצה לדעת אם לשמוח בזה או לשמוח בזה. מכך שכתוב "אין אנו יודעים במה לשמוח" סימן שהם בגדר ידיעה. כלומר, אני רוצה לשמוח בדבר שאני יכול לדעת אותו. אכן, אם אני מבדיל את עצמי רק לדברים שאני יודע אותם:

נשארים עדיין הגדרים שישנם בהבחינות שלמעלה מידיעה.

לא פרצתי את הגדרים שלמעלה מהידיעה. שמחה זו פורצת לי את מה שניתן לדעת, אבל לא את רדל"א. אמונה היא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע", ולא פרצתי לשם. מה הכונה? להמשיך אותה למטה. אם אני שמח רק בממד הנראה לעין, או למעלה מהטבע או הטבע, אין לכך פעולה נמשכת, רק הצד שלך. כדי שתהיה פעולה נמשכת למטה, מה שיהיה לעתיד לבא, צריך לפרוץ לשם. לעתיד לבא הוא הבלתי ידוע ואני לא פרצתי את הבלתי ידוע. אם אני שמח רק בידוע או במה שניתן להיות ידוע אני לא יכול להרחיב אותו.

יציאה לקרב היא משל לכך. הדוגמא הפשוטה היא מלחמת ששת הימים: מה היה קורה אם היא היתה מלחמת שבעת הימים? היו כובשים הרבה יותר, היה יותר טוב, חבל.. אם היה עוד יום אחד היו ממשיכים, כמו שהרבי רצה. למה לא פרצו את הגדר? זה לא נקרא נצחון בכלל, לא היתה שמחה אמיתית. העם שמח נורא, אבל אלה שהובילו את העסק נהגו להיפך, הם נבהלו מעצמם, תפסו פחד. ברגע שאין שמחה אין שליטה. אם הם היו שמחים היתה המלחמה נמשכת עוד יום, ומתוך השמחה היו פורצים את גדרי עצמם. אבל, זה לא היה עדיין עוזר, כי למחרת הנצחון היו עוד נצחונות, אבל באיזשהו מקום זה היה נעצר. לפי השמחה כך זה היה מתגלגל אבל כשזה היה נגמר, גמרנו.

אם היתה שמחה היתה גם הודיה אמיתית לקב"ה. הודיה היא סימן שהיתה שמחה. בלי שמחה אין בשביל מה להודות. השמחה מרחיבה את המציאות, ובסוף היא גם מודה על כך בלב שלם – "אמא עד הוד אתפשטת"[נ]. כדי לשמוח לעתיד לבא צריך לשמוח בעצמות. אם היו שמחים בקב"ה שבמלחמה הזו, לא רק בנסים הגלויים שלו, היינו מגיעים לעצם האמונה בקב"ה עם כל העם בזכות ששת הימים, זה היה פועל פעולה נמשכת. לא רק המלחמה הזו, היו עוד נצחונות, עוד גילויים, עוד נסים. הקב"ה יודעת את הנסתרות, לא אנחנו, והוא יודע שמה שהיה טוב – היה טוב, והעובדה שהוא ממשיך לעשות לנו טובות, נפלאות ונסים, היא בגלל שהיתה איזו סיבה מסוימת, אבל מצדנו זו לא היתה ההנהגה הכללית. להיפך, ניסו לבטל זאת כמה שיותר.

יש דבר אחד שאיתו אי אפשר להתווכח. בפיזיקה יש חוק שנקרא חוק שימור האנרגיה, שאם יש אנרגיה מסוימת היא נשמרת. היא לפעמים משתנה ולובשת צורה חדשה, אבל נס הוא המשכת אנרגיה חדשה לתוך המציאות. לא שהאנרגיה שבמלחמה הזו זה היא רק גלגול, הענין מתגלגל, והאנרגיה של המלחמה ממשיכה להתגלגל עד שהיא ממצה את עצמה. אבל לומר כל פעם שתהיה עוד אנרגיה ועוד אנרגיה – לא. אכן, אם היו באמת שמחים, אפילו בזה גופא, אפילו בלי להגיע ל"בך בעצמותך", רק שמחים בכך בשמחה אמתית ולא מפחדים מהצל של עצמם, כמו שהרבי אמר שכבר למחרת המלחמה רוצים להחזיר הכל, הדבר היה מתרחב, "שמחה פורצת גדר". היו באמת מביאים עוד ועוד הישגים. אבל בסוף זה היה נעצר, לא היה נמשך עד ביאת משיח. אבל אם זה היה פרץ שמחה בשביל להגיע ל"בך בעצמותך" והיו שמחים בזה, "נגילה ונשמחה בך" – "בעצמותך", שמחה זו היתה פורצת גדר גם בלא-ידוע. מהו הלא-ידוע? העתיד. הידוע הוא תמיד ההווה. אם אפשר לשמוח "בך בעצמותך" השמחה פורצת את הגדרים גם בעתיד לבא, בלא-ידוע. כלומר, לעתיד לבא גם היו נפתחים נסים ונפתחים רוח הקדש, נבואה, "ונבאו בניכם ובנותיכם"[נא] עד ביאת ינון.

משא"כ ע"י השמחה דנגילה ונשמחה בך בעצמותך _{[מי ששמח בעצמותך]}, נעשה פורץ _{[פורץ בעצם. מי הוא? מלך המשיח, "אלה תולדות פרץ"}[נב]_], פריצת כל הגדרים _{[גם הגדרים הבלתי ידועים, לא רק הגדרים שתחת הידיעה]}. ועי"ז מיתוסף עוד יותר בהחיבור דלמעלה מהטבע עם הטבע שנעשה ע"י גילוי העצמות.

עליה בגאולה על ידי השמחה

כעת הוא מדבר על יום י"ב-י"ג תמוז:

וזהו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, דע"י השמחה בזה היום (באופן דנגילה ונשמחה בך) _{[אם שמחים ביום זה באופן של שמחה בעצמות]}, מיתוסף עוד יותר בהגאולה,

מה הרבי רוצה מכל זה? הרבי אמר את המאמר הזה בשנת תשל"ח, שהיא כמה וכמה עשרות שנים אחרי הגאולה. הוא רוצה להגיע לעיקר הווארט שלו שאם רוצים שהגאולה הזו שהיתה ברוסיה לפני כך וכך שנים לרבי, והיות שהוא נשמה כללית גם הגאולה שלו כללית, לפתוח ולפשט אותה שתתרחב עד לגאולה העתידה. בכל שנה ושנה צריך יותר ויותר לשמוח – לא בנס הגלוי, לא בתיקון הטבע שנעשה, אלא שרק יכנס לנו הכח לשמוח בעצמות ה'. הוא מסביר מה הכונה לשמוח בכל שנה מנס שקרה פעם, במיוחד נס גאולה. הוא אומר שהוא דוקא ממש אחד עם הנס של י"ג תמוז – הרבי הקודם. הוא לא רוצה לשמוח עם מה שהיה, הרבי חושב רק על הגאולה העתידה. הוא אומר שאם נשמח היום בבחינת "נגילה ונשמחה בך", מתוסף עוד יותר בגאולה שהיתה פעם.

שהיא באופן נעלה עוד יותר מכמו שהיתה בפעם הראשונה (כפי שנמשכה מלמעלה, לפני השמחה).

אבל בתחלה לא שמחנו. הנס נמשך מלמעלה בלי שנשמח. שמחה היא אתערותא דלתתא, כמו היום, בחדש אלול. הנושא שייך לחדש אלול בו יש אתערותא דלעילא לפני אתערותא דלתתא גם בחודש אלול, אבל עיקר חדש אלול הוא על שם אתערותא דלתתא – "אני לדודי"[נג]. הנס שה' עשה לנו פעם ראשונה, כמו בי"ב-י"ג תמוז, הוא אתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא, אבל עכשיו עבודתנו בכל שנה ושנה היא אתערותא דלתתא – לא לשמוח בגילוי הנס, אלא בעצמות שמאחוריו ועל ידו להתחזק באופן האמונה שבו.

וכיון שבהגאולה די"ב תמוז נגאלו כאו"א מישראל, גם אלו אשר בשם ישראל (רק) יכונה _{[זוהי לשון הרבי הקודם באגרת שכתב}^מה _{לאחר הגאולה]}, לכן, גם ההוספה בהגאולה בכל שנה, שנעשית ע"י שמחת הגאולה, היא נמשכת לכאו"א מישראל _{[היא שיכת בכל אחד ונמשכת בכל אחד. גם אם הוא לא יודע מזה בכלל]}, להגאל מכל הענינים המונעים ומעכבים לתומ"צ. וע"פ הידוע שכל הגאולות שייכות זל"ז כי כולם גאולה נקראות, יש לומר, דע"י השמחה בחגיגת הגאולה, תהי' הוספה גם בגאולה העתידה,

זהו העיקר. על הגאולה העתידה כתוב עוד פסוק. התחלנו מהפסוק "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו", אחר כך חזר המדרש לפסוק "נגילה ונשמחה בך", אבל יש עוד פסוק[נד] בו לא כתוב "נגילה" אלא "נשמחה" – פסוק שהולך על הגאולה העתידה לעתיד לבא:

שם נשמחה בו, בו בעצמותו, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.