משמחת העבר לשמחת העתיד

"זמן שמחתנו" בסוכות ובשמיני-עצרת

שמחת תורה תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר בליל שמחת תורה, אחרי ההקפות, הסביר הרב כי בעוד "זמן שמחתנו" של סוכות הוא על אסיף כל העבודה עד כה, הרי ש"זמן שמחתנו" של שמיני-עצרת הוא שמחה בעבודת השנה החדשה המתחילה כעת – זהו מעבר משמחת ה'יש' לו זכינו לשמחת ה'אין' (שעתיד להוולד כ'יש' נעלה באין-ערוך). לאור זאת, שמחת שמיני-עצרת – הבאה עם בקשת הגשם הרומז לצמיחה החדשה – ממשיכה ומלווה אותנו לאורך כל עבודת החורף הבעל"ט.

[ליל שמחת תורה – אחרי ערבית והקפות.]

נגנו "יחי", "ובכן צדיקים" ועוד.

"זמן שמחתנו" על העבר ועל העתיד

בשמיני עצרת אומרים בתפלה "זמן שמחתנו", כמו שאמרו בכל ימי סוכות. שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו" להרבה עניינים[ב], לכן לכאורה היה מתאים שתהיה לו הגדרה שונה מסוכות – כנראה שאין יותר גבוה מ"זמן שמחתנו", השמחה היא השיא. אנחנו נמצאים בזמן-השיא – כמו שהרבי אהב להגיד, די הכסטע-צייט – והשיא של הכל הוא השמחה. בכל זאת, צריך להבין את ההבדל בין "זמן שמחתנו" של היום ל"זמן שמחתנו" של אתמול.

נענה לפי פשט: סוכות הוא "חג האסיף"[ג] – השמחה כשאוספים את כל התבואה מהשדה הביתה, מקבלים את הפירות של כל העבודה. סוכות הוא זמן של אסיף והפנמה – יש את הסוכה, שהיא אמנם אור מקיף[ד] אבל יש בו דעת-הפנמה, "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל"[ה], ואחר כך מפנימים עוד יותר את האור באמצעות נטילת ארבעת המינים^ד.

בכך סוכות סוגר את מעגל השנה החקלאי של שלשת הרגלים (מתאים לפשט, שפסח הוא "ראש השנה לרגלים"[ו]). פסח הוא חג האביב[ז], כשרק מתחילה הצמיחה – הכל נמצא רק בכח, עדיין לא יודעים מה יהיה עם התבואה, ולכן אין עדיין שמחה גלויה. בתורה לא כתובה שמחה בנוגע לחג הפסח. בשבועות, "חג הקציר"^ג, כבר מתחילים לקצור את הפירות – יש כבר שמחה גלויה, מפורשת בתורה[ח]. בכל זאת, התבואה עדיין בשדה, עדיין לא יודעים מה יהיה אתה ויש מקום לדאגה. אבל בחג האסיף כל התבואה כבר בבית ויש שמחה מלאה – כתוב שלש פעמים שמחה[ט], "בתלת זימני הוי חזקה"[י]. בשנה הראשונה אחרי יציאת מצרים במעגל השנה הזה, בין חג הקציר – שהוא גם "זמן מתן תורתנו" – לחג האסיף הספקנו גם לחטוא בעגל, לעשות תשובה ושה' יסלח לנו ביום כיפור, "סלחתי כדברך"[יא], ויתן לנו את הלוחות השניים. הפכנו מצדיקים לבעלי תשובה, עם כל המעלות שלהם[יב].

כלומר, "זמן שמחתנו" הוא השמחה על סיום העבודה של שנה שעברה – שמחה על הישגי העבר. כמובן, באופן מתוקן, צריך לדעת שההישגים הם לא שלי, הם מתנה מה' – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[יג]. בכל אופן, יש כאן שמחה על העבר – על מה שכבר נמצא אצלי. לעומת זאת, בשמיני עצרת יש תפלת גשם – מתפללים על העתיד, על התבואה שעתידים לשתול לקראת שנה הבאה. השמחה במה שה' כבר נתן לי נותנת בטחון שגם בשנה הבאה ה' יתן לי וב"זמן שמחתנו" של שמיני עצרת שמחים על העתיד לבוא – זו שמחה עתידית (כמו שאנחנו מסבירים שאמונה היא בעצם תענוג עתידי, תענוג ממה שעוד לא התגלה).

סודות הגשם

מעבר לפשט, שהגשם הוא לקראת מחזור חקלאי חדש, תפלת גשם היא גם תפלה על עיבור הנשמות. לפי הסוד[יד], בשמיני עצרת מתחולל זיווג בו נכנסות נשמות לעיבור שנמשך עד ללידת הנשמות בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף. השמחה של שמיני עצרת היא שמחה על לידת נשמות חדשות, עד לנשמות החדשות לגמרי שיהיו בימות המשיח – שיהיה חידוש בתודעה שלנו, חידוש בעבודת ה' שלנו.

כמו שעוד נסביר, אחרי השמחה של סוכות, בסיום העבודה של שנה שעברה, צריכים להרגיש שכל מה שהיה עד עכשיו הוא שום דבר ביחס לחידוש הבא שצריך להגיע בשנה הקרובה – חידוש שבאין ערוך. האדם אוסף את מה שעבד עליו שנה שעברה, ומתחיל להתכונן בשמחה לעבודה חדשה, מתפלל על העתיד, כשקודם כל הוא מתפלל על לידת נשמות. מכיון ששמחת תורה הוא הזמן של עיבור הנשמות, זהו הזמן הכי מסוגל למי שצריך להפקד בפרי בטן להתפלל על כך ולזכות לישועה.

למה עוד רומז גשם? בזמן הגלות יש הרבה מצוות שאנחנו לא יכולים לקיים. כתוב[טו] שבסך הכל אנחנו יכולים לקיים בזמן הגלות 270 מצוות, "אני ישנה [בגלותא[טז]] ולבי ער"[יז]. כמה מצוות אין לנו היום, ואנחנו מחכים לחזרה של הקיום שלהן בימות המשיח? אם מתוך 613 מצוות אנחנו יכולים לקיים 270 – יש גשם (343) מצוות שאנחנו לא יכולים לקיים. מספר מאד מיוחד ושלם – שבע בחזקת שלש, בסוד "שבעתים כאור שבעת הימים"[יח]. בתפלת גשם אנחנו מתפללים לחזרה של המצוות העתידיות האלה – מתוך בטחון שה' יחזיר לנו אותן, שמחה ותפלה שנזכה לכך עוד השנה.

גשם רומז גם לתחית המתים, בסוד "גשם נדבות"[יט].

לאסוף אין סוף

נגיד עוד רמז כדי להעמיק בענין: השרש של אסיף הוא אסף. אסף הוא גם שם של בן אדם, שיש לו הרבה תהלים... אסף הוא אחד המשוררים, מבני קרח, שחיבר כמה ממזמורי התהלים[כ]. אמרנו הרבה פעמים[כא] ש-אסף הוא נוטריקון אין-סוף. ב"חג האסיף" כל יהודי אוסף אין-סוף – יש לו אין-סוף, לא רק בכח אלא גם בפועל. איסוף של אין-סוף זו נשיאת הפכים – בלי-גבול בתוך גבול. רבי הלל מפאריטש אמר[כב] שזו ההגדרה של רבי – בלי גבול בתוך גבול. כל החיבור שלנו "וצדיק יסוד עולם"[כג] מבוסס על הווארט הזה של רבי הלל.

בכל אופן, כל זה שייך ל"זמן שמחתנו" של סוכות – השמחה על העבר. מה ה"זמן שמחתנו" של העתיד, שבאין-ערוך למדרגה הזו? ידוע שיש סוד של עלית העולמות[כד], ווארט חסידי חריף – לעתיד לבוא הגוים יהיו מתנגדים, המתנגדים יהיו חסידים והחסידים יהיו במדרגה של רבי. הרבי שלנו, הרבי מליובאוויטש, אומר[כה] שהיום כל אחד כבר צריך לשאוף להיות אדמו"ר, להיות רבי – להיות במדרגה של בלי גבול בתוך גבול. אם כולם עולים להיות כמו הרבי – ודאי גם לרבי תהיה עליה. מה יכול להיות יותר מבלי-גבול בתוך גבול? קשה לנו לתאר מה יכול להיות יותר גבוה, זו המדרגה של הנשמות החדשות עליהן מבקשים בשמיני עצרת.

יש מאין ואפס המוחלט

בשביל להסביר יותר נוסיף עוד רמז: אם משנים את סדר האותיות אסף, מחליפים את ה-ס וה-פ, מקבלים את המלה אפס[כו]. במלים אחרות, אין-סוף – אותו אוספים בחג האסיף – הוא הסוד של מה שנקרא 'היש האמתי' ואילו אפס הוא 'האין האמתי'[כז]. כשמדברים בתניא על בריאה הביטוי הוא "יש מאין ואפס המוחלט"[כח] – "אפס המוחלט" הוא הכי הפוך מיש, עוד יותר מהמושג אין.

איפה אנחנו מכירים בתנ"ך את המושג אפס? הפסוק הכי חשוב בענין הוא "הן גוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו"[כט]. אנחנו מסבירים[ל] שיש כאן שלש מדרגות, שלפי הסדר מלמעלה למטה הן אפס-אין-תהו[לא]. תהו הוא כבר התחלה של מציאות, שעדיין אינה גמורה – "והארץ היתה תהו"[לב] לפני הבריאה; האין קודם למציאות היש – אין של היש הנברא^כה; אבל האפס – עד לאפס המוחלט – הוא עוד יותר העדר אפילו מהאין.

שלש המדרגות הללו הן כנגד שלשת הראשים שבכתר – אפס הוא רדל"א (אפס נוטריקון אין-תפיסה), מדרגת האמונה, שהזכרנו קודם שהיא התענוג העתידי, יחס למשהו שלא נמצא במציאות בכלל, לא בפועל ואפילו לא בכח, אלא רק ביכולת של הקב"ה[לג]; אין הוא כבר הראש השני שבכתר, שנקרא בפירוש "רישא דאין"[לד], התענוג האלקי; כתוב[לה] ש"תהו" הוא רצון, הראש השלישי שבכתר – כשאנחנו עושים את רצון ה', בקיום המצוות, אנחנו מתקנים את השבירה של עולם התהו.

כדי להגיע להמשכה חדשה לגמרי ביחס לכל מה שהיה – לעבור מ"זמן שמחתנו" של היש האמתי, של כל ההישגים בהווה, אפילו שיש הרבה הישגים ועד להישגים אין-סופיים, ל"זמן שמחתנו" של עבודה שבאין ערוך – צריך להגיע לאפס המוחלט. נאחל שנגיע לאפס המוחלט, ושתהיה שנה טובה ומתוקה עם חידושים שבאין-ערוך.

[בהקפות מסתובבים – עושים הרבה אפסים...] ווארט טוב.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• השמחה היא השיא – אין מדרגה למעלה מ"זמן שמחתנו".
• סוכות הוא סיום המחזור החקלאי של שלשת הרגלים.
• יש לשמוח על הישגי העבר מתוך הודיה לה' וידיעה ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".
• השמחה בהישגי העבר נותנת בטחון ושמחה בהישגי העתיד.
• צריך להרגיש שכל הישגי העבר הם כאין לעומת העבודה החדשה הצפויה.
• בתפלת גשם מבקשים על הצמיחה העתידית – בגשמיות וגם ברוחניות (לידת נשמות חדשות; חידוש מצוות שאין בגלות; תחית המתים).
• שמחת תורה הוא זמן מסוגל לתפלה להפקד בפרי בטן.
• כל יהודי יכול לאסוף אין סוף – להכיל בלי-גבול בתוך גבול.
• כדי להגיע לעבודה חדשה לגמרי צריך קודם להגיע לאפס המוחלט.