סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ב)

ד' כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק א חלק ב: בירור ההתעוררות לשיטת איז'ביץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     הבירור הראשון והשני: הסרת החמדה ועסק התורה

הבירור הראשון: הסרת החמדה

דברנו על הבירור הראשון שצריך לעשות על מנת להבחין אם התשוקה שלי, ה'התחלה' שלי, באה מצד הקדושה או מהצד האחר. הבירור הראשון הוא "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[ב], להזכיר שהחמדה הזאת היא הולכת ועוברת ו"'ימי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה', וְלָמָּה לִי טוֹבָה שֶׁאֵינָהּ קימת לָעַד".

״נִצְּחוֹ (כְּלוֹמַר שֶׁנִּכְנַע וְנִתְבַּטֵּל הַיֵּצֶר וְהַחֶמְדָּה עַל יְדֵי כָּךְ) מוּטָב, וְאִם לָאו

אם אחרי השלב הראשון הוא עדיין לא ניצח את היצר הרע, הכוונה להתפשטות היש, שהוא עדיין רוצה, יש לו עדיין 'התחלה', חמדה בלב לעשות משהו, אף על פי שהוא שם אל לבו והתבונן היטב שהבלי העולם הזה הם לא בענין. אם בכל זאת זה נשאר, מה הוא צריך לעשות אחר כך? זו הבחינה השניה:

יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה״. [מה הכוונה?] כַּאֲשֶׁר שָׂם בְּדַעְתּוֹ כִּי לֹא לָעַד תִּהְיֶה לוֹ זֹאת הַחֶמְדָּה [בבחינה הראשונה], וְאַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן מִשְׁתּוֹקֵק לָהּ, נִרְאָה קְצָת כִּי הִיא חֶמְדָּה קַיֶּמֶת (כְּלוֹמַר מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה)

כמו שדיברנו באריכות אתמול, כל מבחן כאן בא לבחון אם הדבר יתקיים לאחר המשבר שלו. אם אחרי איזה משבר הדבר מתקיים זהו סימן. ככל שהוא יותר מתקיים אחרי משבר זהו סימן יותר חזק שהדבר בא מצד הקדושה. אם הוא ניסה לשבור אותה והיא לא נשברה זהו קצת סימן שהדבר מצד הקדושה, אבל זה לא מספיק, הוא צריך לבחון אותו הלאה.

הבירור השני: עסק התורה

אַךְ עוֹד צָרִיךְ לְבָרֵר בָּרוּר שֵׁנִי, וְהוּא שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה,

הבירור השני הוא על ידי תורה. הבירור הראשון הוא על ידי מוסר, כמו שאמרנו, שההתבוננות הכללית של כל המוסר היא הבל, שאדם ישים אל לבו תמיד שכל מה שיש בעולם הזה הוא הבל הבלים. על ידי כך הוא שובר את התאוות שלו. אבל אם זה לא עזר – צריך לעסוק בתורה.

כְּמַאֲמַר חָזָ"ל ״בָּרָאתִי יֵצֶר הָרַע בָּרָאתִי תּוֹרָה תַּבְלִין״, כִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה הֵם עֵצָה לְאָדָם לְהִנָּצֵל מֵחֶמְדָּה, אַף ״בְּעִדָּנָא דְּיֵצֶר הָרַע דְּלֵית מָאן דְּמַדְכִּיר לְיֵצֶר טוֹב״

זה ביטוי מהזהר. שוב פעם, כל מה שאנחנו לומדים כאן בהתחלה – הכל תורה של הרבי מאיז'ביץ, עכשיו אנחנו כותבים אותה, קצת בהרחבה. הוא מביא מאמר הזוהר שיש מושג "בעידנא דיצר הרע דלית מאן דמדכיר ליצר טוב"[ג], שיש את זמן תוקף היצר הרע שאין מי להזכיר את היצר הטוב. הכוונה שלא עוזר, אני לא מצליח להזכיר את יצר הטוב, אני לא יכול לעורר אותו הטוב להילחם נגד היצר הרע ישירות, זה על ידי שמזכיר לו את הבלי עולם הזה וכו'.

יש זמן כזה שכביכול היצר הרע 'על הגובה', כמו שכתוב בגמרא[ד] שיש זמן "שהשעה משחקת" לגבי רשעים, שאם השעה משחקת לרשעים סכנה להיטפל אליהם. כתוב שרק צדיק גמור יכול לעמוד נגד זה. גם לגבי היצר הרע של כל אחד, יש שעה שמשחקת ליצר הרע, שאתה מאד מבולבל. הביטוי הזה בזהר נקרא "בעידנא ביצר הרע".

בחז"ל מובא ש"אין לך אדם שאין לו שעה"[ה], ומכאן משמע שאפילו ליצר הרע יש את השעה שלו. שהוא 'על הכיפאק', כמו שאומרים, על הגובה. אבל לא שצריך להשאיר אותו שם, צריך לשבור אותו משם. "אם תגביה כנשר... משם אורידך נאום ה'"[ו]. אם היצר הרע עכשיו על הגובה, שאי אפשר להכניע אותו על ידי "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" בגלל שאי אפשר בכלל לעורר את היצר טוב מה צריך לעשות? להתעסק בתורה. על כך כתוב "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"[ז].

"בעידנא דיצר הרע"

(כְּלוֹמַר בַּזְּמַן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעוֹרֵר אֶת הַיֵּצֶר הַטּוֹב לְהִלָּחֵם נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרַע [זה נקרא "בעידנא דיצה"ר דלית מאן דמדכיר ליצר טוב"). הָאָדָם הַמְּשֻׁקָּע בַּחֵשֶׁק [יש לו חשק והוא משוקע בתוכו] וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ מַסְפִּיק שֶׁיִּזְכֹּר כִּי הוּא דָּבָר אָסוּר [לא רק תאות הבל, יש לפעמים שיש לאדם תאוה של איסור ולא מספיק ולא עוזר לו שהוא זוכר שהדבר אסור. אז מה אם הדבר אסור?], כִּי אֵין כֹּחַ בְּתוֹדָעַת הָאִסוּר לְהַפְרִישׁ אֶת הָאָדָם מֵרַע ״בְּעִדָּנָא דְּיֵצֶר הָרַע"

ידיעת האדם שהדבר אסור לא מספיקה להרתיע אותו ולהפריש אותו מהאסור אם זה "בעידנא יצר הרע", אם השעה משחקת לגבי היצר הרע. היצר הרע עכשיו על הגובה, אז מה אם זה אסור? יש הרבה אנשים שלכאורה יש עדיין אצלם הבחנה בין אסור למותר, אבל יש מי שבכלל אין שום דבר אסור, שהאסור בכלל זה לא מלה. יש מי שאסור זה עדיין מלה בשבילו, 'אבל נו, אז מה יש? אפילו שזה אסור אף על פי כן, אז מה, בגלל שזה אסור אני לא אעשה את זה?!'.

עוד פעם, יש אחד שאין עבורו בכלל דבר אסור, שאם אתה אומר לי אסור, אז זה ישמע סתם ילדותי, שאין דבר כזה אסור, הכל מותר. יש אחד שאפשר לומר לו אסור, אבל היצר הרע כל כך חזק, 'אז מה? אז מה יש? זה אסור, אבל אני רוצה לעשות זאת אף על פי כן'. [הוא רוצה או שאומר 'מה אני יכול לעשות? אין לי כח'] יתכן שאומר 'אין לי כח', "בעידנא דיצר הרע". אין לי כח הכוונה שהוא רוצה, שהגוף רוצה, מישהו רוצה. אםם מישהו רוצה אז היצר הרע רוצה. זה נקרא "בעידנא דיצר הרע". זה אומר שתודעת האיסור לא מספיקה להפריש את האדם מהאיסור "בעידנא דיצר הרע".

([עד כאן היה קיצור של "מי השילוח", ומהסוגריים הוא על פי הכתוב בתניא, על פי חב"ד] כַּאֲשֶׁר נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, כְּמַאֲמַר רז"ל ״אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת״.

המושג "עידנא דיצר הרע" הוא בלשון חז"ל, וזו לשון התניא[ח], ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[ט] ב"עידנא דיצר הרע". לרוח השטות שתוקפת אותו יש עוד ביטוי בחז"ל – "יצרו אנסו"[י], שהוא כביכול אנוס עכשיו על ידי היצר הרע, היצר הרע תוקף אותו, יש לו התקפה. יש כל מיני התקפות, וזו התקפת יצר הרע. כלומר, נכנסת בו "רוח שטות".

הָרוּחַ שְׁטוּת מְרַמָּה אוֹתוֹ וּמְשַׁבֶּשֶׁת אֶת דַּעְתּוֹ, בְּדִמְיוֹנוֹ שֶׁלֹּא נוֹרָא״ אִם יַעֲבֹר עֲבֵרָה זוֹ, וַעֲדַיִן נִשְׁאַר בְּיַהֲדוּתוֹ כו׳)

אף על פי שהוא יודע שזו עברה, כך כתוב בספר התניא, ה"רוח שטות" אומרת לו, מה שתעשה? אז מה, לא תהיה יהודי?! תישאר יהודי. כמו שאחד אומר 'אני יודע שאני עושה עברות, אבל אצלי העיקר הוא הלב, שאני בן אדם טוב'. זה מצד הרוח שטות של היצר הרע. לא שהוא אומר שאין פה איסור, רק שחומרת האיסור לא משחקת אצלו. כמובן שיש בזה הרבה-הרבה מדרגות. כמו שאמרת, יכול להיות שלא אכפת לי מהאיסור, שיש הרבה מדרגות של לא אכפת, אבל בתניא כתוב שעיקר הטעות, עיקר ושורש מדרגה זאת היא שהרוח שטות מרמה את האדם לחשוב שלא נורא אם הוא יעשה עברה, הוא ישאר יהודי אף על פי כן.

כשהוא נתון תחת השפעת הרוח שטות זה נקרא "בעידנא דיצר הרע", שעכשיו היצר הרע משתלט עליו. מה הוא צריך לעשות אז? הוא מרגיש שככה המצב שלו. הבחינה הראשונה לא פועלת עליו, ואפילו לגבי דבר אסור. אתמול דיברנו על דברים מותרים, כמו לאכול גלידה, אבל כאן הוא אומר אפילו יותר מזה, אפילו לגבי תאות איסור העצה הראשונה לא פועלת. אז מה העצה שלו?

כח הקדושה כנגד הסטרא אחרא

אֲזַי עֲצָתוֹ הִיא לִזְכּוֹר כִּי יוּכַל לִמְצֹא טוֹבָה זוֹ עַצְמָהּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת,

זה כבר בגדר של צדיק קצת, לפי תניא. מה כתוב בתניא? מה צריך לעשות? צריך גם להילחם ישירות. צריך להוציא מדי הטעות הזאת, כתוב בספר התניא. צריך לדעת שעברה הכי קלה מנתקת אותי מהקדוש ברוך הוא בצורה הכי מוחלטת, ואני נעשה יותר רחוק מה' יותר מכל דבר טמא בעולם, כמו כל הלשונות שכתובות בתניא. כמו הלשון "איני רוצה להיות שוטה כמוהו"[יא], שהאדם צריך לשחזר לעצמו שלאותו שוטה נדמה שהוא נשאר ביהדותו, אבל אני לא רוצה להיות טפש ולחשוב כך, אז הוא נלחם נגד השטות. כך כתוב בתניא, שכאשר כאילו היצר הרע משתלט על המח, בכל זאת, אם אתה לומד חסידות ואתה קשור לכך אתה צריך תמיד לשנן לעצמך 'אני לא רוצה להיות טפש'.

אבל כאן הוא אומר שבזמן כזה שאונסו יצרו, שהוא תחת ההשפעת היצר הרע, העצה שלו היא בלשון חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". הוא אומר שהוא צריך לזכור "כי יוכל למצוא טובה זו עצמה בדברי תורה". במלים פשוטות, הוא יכול לקבל אותו סיפוק מהתורה. למה לו לקבל סיפוק מדבר אחר? שיקבל את הסיפוק הזה מהתורה, "וביתר שאת" – לא סתם, הוא יכול לקבל סיפוק עוד יותר גדול מהתורה. למה הוא צריך לחפש אותו שם? כי התורה יותר מתוקה.

מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה

הקדושה בסופו של דבר יותר טעימה מהסטרא אחרא, מהחזיר. זה מה שצריך לעשות. עוד פעם, הבחינה הראשונה היתה של מלחמה נגד, שהיא לנסות להכניע את היצר על ידי הזכרה שהוא "הבל". עוד פעם, מה זה היצר? התפשטות היש, 'התחלה', תשוקה, לעשות משהו. העצה השניה היא להפך, לומר 'מה אני צריך את זה? יש לי יותר טוב בקדושה, מה אני צריך לקחת ההנאה מהקליפה? אני יכול למצוא אותה בתוך הקדושה, ועוד יותר טוב'.

(הֵן מִצַּד עֶצֶם הַמְּתִיקוּת שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה [התורה יותר מתוקה מכל הדברים שיש בעולם, היא נקראת במשלי], ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְּכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶה תָּמִיד״ [אין תאוה יותר מהתורה],

וְהֵן [ויש עוד דבר: בתורה יש יותר סיפוק מכל תאוה אחרת] מִצַּד ״גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה״ [איך מפרשים זאת כאן?] — לֹא רַק בְּנוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת, אֶלָּא גַּם בְּהוֹרָאַת דֶּרֶךְ לָבֹא לַקִּיּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל ״בְכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ״ — הָעֲבוֹדָה שֶׁל ״קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ״ לְפִי פֵּרוּשׁ הַחֲסִידוּת, לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת הֲנָאָתוֹ מִדָּבָר הַמֻּתָּר עַל פִּי ״תּוֹרַת אֱמֶת״ שֶׁהִיא ״תּוֹרַת חַיִּים״ וְתוֹרַת חֶסֶד״).

צריך לומר לעצמי שאם אני אהיה צדיק אז גם אוכל לאכול את הגלידה שרציתי – בקדושה. הוא אומר שצריך לבוא ליצר הרע עם התורה, שהתורה יותר מתוקה מכל דבר אחר, אז למה אני צריך את התאוה-התשוקה הזאת? יש לי דברי תורה.

עוד פעם, מה שכתבתי כאן בסוגריים הם חידושים, לא מה שכתוב בתוך הספר. פה הסברתי שיש במחשבה הזאת גופא עוד שתי מדרגות. מדרגה אחת היא שהתורה מצד עצמה יותר מתוקה מכל דבר אחר, שיש בה יותר סיפוק ויותר ערבות ומתיקות. הדבר השני הוא שכתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[יב], וכאן פירשתי ש"מעשה" הוא לא רק מעשה המצוות, אלא גם מעשה שבלשון חז"ל[יג] נקרא "פרשה קטנה" שכוללת את התורה כולה, שהוא הפסוק "בכל דרכיך דעהו"[יד], וכתוב "דרכיך" היינו הדרכים שלך, כלומר, ההנאות שלך. בחסידות חב"ד[טו] זה נקרא "קדש את עצמך במותר לך"[טז], שתוך כדי ההנאה בדבר המותר תוכל להתקדש. אם אני אלמד מספיק תורה אוכל לבוא מהתורה לידי מעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ולא רק מעשה המצוות, אני בסופו של דבר אגיע לזה שאוכל להתקדש תוך כדי המותר. יהיה לי גם העולם הבא וגם העולם הזה. כלומר, גם העולם הזה יהיה עולם הבא.

זה שכנוע עוד יותר טוב. כך הוא יהנה "משני שולחנות", זהו הביטוי החזק, כמו רבינו הקדוש[יז]. מי שבאמת מתקשר עם התורה, בסופו של דבר יש לו שני עולמות – גם עולם הבא וגם עולם הזה. למה אני צריך את האיסור של העולם הזה, שהוא כאילו דבר מתוק ונותן סיפוק? הרי קודם כל סיפוק של התורה הוא אין סוף יותר מהסיפוק מעולם הזה; ושנית כל, אם אני באמת אתעצם עם התורה אני אגיע למעשה, ל"קדש את עצמך במותר לך", "בכל דרכיך דעהו", אני אוכל לדעת את ה' תוך כדי דרכי עולם זה, ואז הכל יתהפך לטוב, גם הנאות עולם הזה, יהיה לי הכל.

תורה תבלין

הדבר מרומז כאן בפירוש, ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שיש מעשה כזה שחייבים "גדול תלמוד". לכן היתה מחלוקת בגמרא מה יותר גדול – מעשה או תלמוד. יש מי שאומר שמעשה גדול, ויש מי שאומר שתלמוד גדול, ואנחנו פוסקים כמאן דאמר גדול תלמוד, אבל לא שתלמוד גדול בפני עצמו, רק שגדול בכך שמביא לידי מעשה, זו דעה השלישית. רק כתוב בחסידות[יח] שלעתיד לבוא יהיה מעשה גדול. לעתיד לבוא בזמן המשיח יהיה אפשר לבוא ישר לעבודה של "בכל דרכיך דעהו".

[למה חייבים לעבור קודם דרך השלב הראשון?] בגלל שקודם יש לנסות להכניע את היצר בהדיא-בפירוש. כל דבר שאתה יכול לעשות יותר פשוט יש בו תיקון מסוים. אם אתה יכול לתקן את הדבר בחיצוניות אתה יכול לתקן משהו חיצוני שיכול להיות שאפילו בפנימיות לא נתקן. אנחנו נראה כאן שארבע המדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה, מלמטה למעלה. אם אתה מפספס מדרגה אחת – פספסת את התיקון באותו ממד.

עוד פעם, כל ממד הוא מנטליות "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" הוא מנטליות מסוימת, אתה צריך מנטליות של מוסר. אם אתה אומר 'למה שלא אדלג על זה?' כביכול לא קיימת בכלל המנטליות של "הבלי העולם הזה", "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[יט], אבל כנראה שזה חשוב למשהו. צריך לתקן גם במדרגה האנושית, שכנגד ה תתאה שבשם. אבל אם זה לא מספיק אז צריך להתקדם יותר פנימה, כל פעם יותר פנימה.

[דרך ארוכה וקצרה או קצרה וארוכה] כל זה – זה ארוכה וקצרה. כאן מדובר לגבי מלחמת היצר, לא לגבי גילוי אור ה'. למלחמת היצר צריך לגשת כמו שכתוב כאן – "כל המתאבק עם מנוול מתנוול"[כ]. כמה שפחות מתעסקים אתו יותר טוב. כך כתוב גם בתניא, שהתגובה הראשונה לכל יצר הרע היא להסיח אותו מהדעת^כ. רק אם אתה לא מסוגל להסיח אותו מהדעת ולסלק אותו ישירות צריך לחפש תכסיסי מלחמה יותר מתוחכמים, כמו שדיברנו אתמול[כא].

ככלל, קדושת התורה, כמה שאפשר לשמור אותה בקדושתה – יותר טוב. למשל הרמב"ם מאד מאד מקפיד לא להשתמש בדברי תורה לצורכי רפואה, התורה היא לא רפואה גשמית, היא רק רפואה רוחנית, וגם זה רק בדרך ממילא. יש מושג "לשמה", אני לא צריך את התורה בשביל משהו אחר. כאן מזכירים את מאמר חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורת תבלין", שהתורה כאילו משמשת לי כאן משהו. למה להשתמש בתורה אם אני יכול לסלק אותו ככה? אם אני יכול לסלק אותו ככה ולהשתמש בתורה – אז זה כביכול זלזול, לקחת את התורה הקדושה בשביל לבטל את היצר הרע.

[לפי זה אדם יעשה גם מעשי איסור. הרי "הרע כסא לטוב"] באמת חז"ל לומדים מהפסוק הזה גם כן ש"גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה"[כב], מהפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". יש לפעמים גם דבר כזה, אבל הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל. גם כשדיברנו על "הרע כסא לטוב"[כג], אף פעם אין להכניס את עצמו לניסיון סתם, רק כמו כאן אצל הרבי מאיז'ביץ, שלפעמים שתוך כדי התפשטות היש החיובי, כדי להגיע לזה בסוף, אז לפעמים זה יכול להיות דבר שנדמה בעיני הבריות כאיסור, או שהוא באמת איסור, הוראת שעה כזאת, אבל לא שהאדם מחפש את זה. לא צריך לומר שאני אוכל לאכול חזיר. זו לא מנטליות. אבל את אותו תענוג יש גם בהיתר, יש מספיק דברים מותרים שיש בהם אותו הטעם.

[למה הדימוי הוא דוקא לתבלין?] לפי פירוש זה יוצא טוב מאד, שתבלין הוא דבר שממתיק, עושה מתוק, מיניה וביה מאותו דבר. למשל לגבי מצות יפת תואר הביטוי שכתוב בחז"ל הוא "דיברה תורה כנגד יצר הרע"[כד], שהתורה נתנה אפשרות לתת ליצר הרע סיפוק. זה פירוש מאד טוב מה נקרא שהתורה היא תבלין ליצר הרע. הכוונה שהתורה נותנת את אותו הסיפוק שהיצר הרע חיפש. לכן היא תבלין שממתיק.

ממילא עכשיו עוד יותר מובן למה שלב זה לא צריך להיות הראשון: לא צריך לעשות את כל התורה כולה תבלין ליצר הרע. אבל זהו שלב ב'. כתוב "בכל דרכיך דעהו" ובחז"ל זה כולל לפעמים גם "עבירה שלא לשמה". רק שבדרך כלל יש לקיים "קדשים תהיו"[כה], לא צריך להכניס את עצמי לדבר אסור, זו ודאי לא מחשבה. "קדשים תהיו", אנחנו "עם קדוש להוי' אלהיך"[כו], יש בזה שני פירושים: או ש"קדושים תהיו" הכוונה לפרוש מהרע, בגלל שהוא הבל – זה נקרא פרישות – או ש"קדושים תהיו" הכוונה שאני יכול לקדש את עצמי תוך כדי המותר. אבל לא צריך לחשוב שאני אקדש את עצמי באיסור.

עסק התורה מלשון עשק

כַּאֲשֶׁר מְגַלֶּה אֶת הַחֶמְדָּה בִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי מִתְבַּטֶּלֶת מִמֵּילָא הַחֶמְדָּה הַחִיצוֹנִית, וְזוֹהִי הָעֵצָה שֶׁל ״יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה״.

ככה מסביר הרבי מאיז'ביץ, שהעצה לעסוק בתורה הכוונה לגלות את שורש החמדה בתוך התורה. מה אתה צריך ללכת על החמדה החיצונית כשיש לך אותו הדבר בתוך התורה? זה נקרא "יעסוק בתורה". הוא מפרש את הביטוי "לעסוק", שעסק התורה הוא לגלות את השורש של היצר הרע, את הסיפוק שלו, בתוך התורה.

זה קצת קשור עם הבאר של יצחק שקראנו עליה בתורה בשבת[כז]. הבאר הראשונה נקראת עשק, שהתעשקו עליו. רואים בתורה שעסק הוא עם הסטרא אחרא, עם היצר הרע. גם כאן, לעסוק בתורה הכוונה היא להתעסק עם היצר הרע. במה אתה מתעסק איתו? למצוא את שרשו בתוך התורה, את שורש החמדה שלו, ועל ידי כך לבטל את ההתפשטות החיצונית שלו. ככה הוא מפרש מה זה לעסוק בתורה (שֹ בלשון מקרא היא ס בלשון חז"ל).

בתורה נמצאת התנשאות

זה היה שלב ב', אבל זה לא מספיק. יש עוד שני שלבים:

״נִצְּחוֹ מוּטָב [מה הכוונה "נצחו" לפי הפירוש שלו? שהתפשטות היש מפסיקה, שהוא לא מרגיש יותר את התשוקה, ה'התחלה' שדברנו עליה אתמול], וְאִם לָאו [יש עצה שלישית] יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע״.

[למה העצה השניה של תורה לא מספיקה וצריך משהו שלישי? משום ש]בְּדִבְרֵי תּוֹרָה נִמְצֵאת הִתְנַשְֹאוּת

בדברי תורה אתה יכול למצוא את הסיפוק של היצר הרע, אבל סיפוק אינו נקי, סיפוק הולך יחד עם התנשאות, עם אגו, עם אני. לכן, תוך כדי הסיפוק מהתורה, עדיין יש לי יצר הרע עוד יותר עמוק – התנשאות. [מה זו התנשאות?] להרגיש גדול תוך כדי ההנאה. ההנאה נותנת התנשאות יחד עם הסיפוק. לכן המושג סיפוק תמיד מעורב טוב ורע. גם סיפוק של תורה יכול לתת לך להתנשאות.

מה זו התנשאות? שאני יותר טוב ממך, יותר חכם ממך. הרגשת אני. זו עוד תשובה למה ששאלתם: מכאן אנחנו גם רואים שהמדרגה הזאת של דברי תורה היא הורדה לגבי התורה. אמרנו שיש תורה לשמה וכאן זה להוריד את התורה לרמת היצר הרע על מנת לחפש את השורש שלו בתוכה. ממילא, ברגע שאתה משתמש בתורה כאמצעי של תבלין ליצר הרע – אתה ממש מכניס בתוך התורה משהו אחר, שהוא התנשאות.

מה שאין כן, מהי תורה לשמה? בטול, זה מצד החכמה. כמו שנראה בהמשך, "יעסוק בתורה" הוא כנגד מדות הלב, כנגד ו. אם התורה היתה לשמה, תורה טהורה לגמרי, היא היתה במדרגת י ובטול, אבל העצה של "יעסוק בתורה" היא במדרגת ו שבשם.

התנשאות מצד השכל והתנשאות מצד היגיעה

מה ההתנשאות?

(מִצַּד הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּתּוֹרָה [הכוונה הרגשת השכל, הרגשת הישות שלו. בשכל יש הרבה ישות. כשהוא מרגיש את השכל של התורה ישנה כזה ישות, התנשאות. מה עוד יש בשכל? אין שוויון בשכל, כל אחד אחרת], שֶׁבְּזֶה אֵין כֻּלָּם שָׁוִים, אֶלָּא יֵשׁ חָכָם יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ [כל אחד הוא אחר, מישהו יותר חכם מהשני], וּבָזֶה יָכוֹל לְהִתְנַשְּׂאוֹת עַל חֲבֵרוֹ [יש נטיה כזו. אם אדם מרגיש שכל – השכל עצמו מביא אותו בצורה טבעית, ישירה, להתנשאות. מהרגשת השכל של התורה הוא בא להתנשאוּת על החבר], ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ,

זה מצד עצם השכל, שיש לי שכל שאין לך. ישנה עוד התנשאות – יש התנשאות של חריף ויש התנשאות של בקי. יש התנשאות שאני יותר פקח ממך, ויש התנשאות אחרת, שאני עבדתי קשה מאד, ביגיעה, עד שהשגתי את מה שהשגתי ואתה לא יגעת. הרי כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין"[כח], אתה לא יגעת כל כך כמוני ולכן אתה לא מצאת כמוני. אם כן, יש גם בזה התנשאות. מכיוון שהתורה תלויה ביגיעה, אז אחד מרגיש את היגיעה, יודע ש"יגעתי", אלא שכתוב בחסידות שמי שהוא בתיקון נקרא "לא מחזיק טובה לעצמו"[כט]. זה פירוש המלה ענוה בחסידות.

ענוה בחסידות היינו אחד שיכול לעשות תמיד הרבה ולא להרגיש שהוא עושה משהו מיוחד. זה לא בטול במציאות, זו ענוה מצד הבינה. כמו שתראו בעמוד הבא, יש ארבע מדרגות: בטול-ענוה-הכנעה-שפלות. כתוב בחסידות, במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי יש הרבה מאמרים, שענוה זו מדרגה שנקראת "דלן באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה"[ל], של אחד לומד תורה כל הזמן ולא מרגיש שהוא עושה משהו גדול בזה, הוא לא מחזיק טובה לעצמו. זו בחינת ענוה – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם"[לא]. ענוה אינה בטול במציאות, היא פשוט לא להתנשאות מכך שאתה כל הזמן עובד קשה. בדיוק להפך – לא להרגיש שעשית משהו. זה פירוש המלה ענוה. אבל מצד הטבע אין אותה אצל רוב בני האדם. בכך שכל אחד מרגיש 'כמה אני יגע קשה' – הוא מתנשא.

אם כן, יש שתי אפשרויות של התנשאות בתורה – ההתנשאות מעצם השכל, ששכל נותן הרגשת התנשאות, שאני יודע מה שאתה לא יודע, והדבר השני שנותן התנשאות בתורה הוא יגיעה,

אוֹ מִצַּד יְגִיעָתוֹ הָרַבָּה בַּתּוֹרָה שֶׁבָּזֶה מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי ״לְכָךְ נוֹצַרְתָּ״,

כך כתוב בפרקי אבות. זה ההמשך המשנה האומרת לא להחזיק טובה לעצמך. למה לא להחזיק טובה לעצמך? "כי לכך נוצרת".

מה הקשר בין שני הדברים האלה? לכאורה אלו שני סוגי אנשים. עוד פעם, כמו שאמרנו שיש אחד חריף ואחד בקי, שאלו ממש שני אנשים שונים לגמרי, מישהו בעל שכל פיקח ומישהו מתמיד, זה לא אותו האדם בדרך כלל. בכל זאת, שני הדברים האלה יכולים להביא את האדם לגאוה או להתנשאות. עוד פעם, יש שני ראשי ישיבה שממש שונים לחלוטין בתכונות הנפשיות שלהם: יש אחד שבזכות הפקחות שלו הוא גדול בתורה, ויש אחד שבזכות היגיעה הרבה שלו הוא גדול בתורה. והצד השוה שבשניהם הוא ש'אני גדול בתורה', שיש בזה התנשאות.

כיוון שאלו שני אנשים שונים, הייתי יכול לחשוב שאין קשר בין הסיבות שמביאות אותם לידי התנשאות. יגיעה ושכל אלו שני דברים שונים. אבל באמת אין הדבר כך. יש קשר מאד חזק בין שתי סיבות אלה. מה הקשר זה מה שכתוב כאן, שאם הוא מחזיק טובה לעצמו ביגיעה זהו סימן מובהק שהיגיעה שלו היתה יגיעת השכל בלבד, שלא מרגיש את ה"לכך נוצרת", ולכן הוא מחזיק טובה לעצמה.

וַאֲזַי כָּל הַיְּגִיעָה הִיא יְגִיעָה שִׂכְלִית בִּלְבַד וְאֵין בָּזֶה יְגִיעָה וְעִיּוּן אֲמִתִּי לִדְרֹשׁ אֶת ה׳, נוֹתֵן הַתּוֹרָה ב"ה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ״, שֶׁלְשֵׁם כָּךְ נִקְרָא הַבַּיִת שֶׁבּוֹ לוֹמְדִים תּוֹרָה ״בֵּית הַמִּדְרָשׁ״),

אם האדם בא להתנשאות מיגיעה – סימן שהיגיעה היתה להשיג שכל, אלא שיש אחד יותר מהיר ואחד יותר איטי. מי שיותר מהיר, יותר חכם, אינו צריך כל כך הרבה יגיעה. כמו סיפור מפורסם שמספרים אפילו על אדמו"ר הזקן, שהיה אומר שהוא מאד מצטער, הדבר שהכי מצער אותו בחיים, שהוא מרגיש שאין לו מספיק יגיעה. הכוונה שהכל פתוח לפניו, שמיד רואה את כל האמת של כל סוגיה וסוגיה, הכל בא לו מהר, בברק, בהברקה אחת, ולכן חסרה לו הרגשת יגיעה.

לשם מה יגע מי שיגע? אם בסוף מתגלה שהוא מתנשא ביגיעה, זהו סימן שכל היגיעה שלו היתה יגיעת השכל. הוא יגע להשיג שכל, אלא שהוא יותר איטי, הוא צריך יותר יגיעה עד שהוא משיג את השכל, ויש אחד שמספיק לו פחות יגיעה.

אם כן, באמת שני האנשים משדרים על אותו גל, שניהם עסוקים רק עם שכל, רק שאחד מבריק בשכל, הוא מהיר בו, ואחד יגע כל הזמן להשיג שכל. הצד השוה בשניהם הוא ששניהם מתעסקים רק עם הישות של השכל, ולכן זה מה שמביא אותם לידי התנשאות.

עוד פעם, הוא אומר שסיבת ההתנשאות היא שכל, והכוונה לישות של השכל, וזה עדיין יכול להימצא למי שמשתדל להמתיק את היצר הרע על ידי התבלין של התורה. אף על פי שהוא מחפש את הסיפוק של התורה כנגד הסיפוק של היצר הרע, אבל עדיין יכול להיות שיש לו בזה המון התנשאות, מצד השכל של התורה. לכן לא מספיקה לו המדרגה של "יעסוק בתורה".

הוא אומר שיכול להיות שיש לו סיפוק מהתורה, אבל גם ביחד עם זה הוא רוצה עדיין את היצר הרע. אולי זה מה שהתכוונת, מה שלא יספק אותו לגמרי הכוונה שהוא לא ביטל את היצר הרע. למה העצה לא בטלה את היצר הרע? בגלל שיש יצר הרע שלא בא מצד סיפוק, הוא בא מצד גאוה.

עוד פעם, העצה השניה היתה לומר ליצר הרע 'למה אני צריך את הסיפוק שלך? יש לי סיפוק יותר טוב בתורה'. אבל אולי היצר הרע הזה הוא בא מצד התנשאות, שבסיפוק מהתורה יש גם כן התנשאות והוא לא מבטל את היצר הרע בכלל? להפך, אולי זה יכול אפילו להגביר את היצר הרע, אם זהו יצר הרע של גאוה. אם כן, לפעמים העצה השניה של "יעסוק בתורה" לא מספיקה. מה צריך לעשות אז? לקרוא קריאת שמע.

התורה יכולה לחזק את התפשטות היש

הוא אומר שלכן הדבר לא פעל. עוד פעם, הוא רוצה להוכיח על ידי כל הניסיונות האלה שאולי העובדה שאני רוצה גלידה היא מצד הקדושה, אולי. אם אני לא אצליח אף פעם לבטל אותו בשום תכסיס שהוא, זהו הסימן שהרצון מצד הקדושה, ככה הווארט שלו. זה החידוש של כל חסידות איז'ביץ.

אמרנו שזו שיטה לכאורה חיצונית לגבי כל שיטת חב"ד שלמדנו, שהוא רוצה כביכול להמשיך את עצמות ה' לתוך החיצוניות, בכח. כמו שלמדנו אתמול, יש רצון בחסידות הזאת להמשיך יש אמתי של הקדוש ברוך הוא שיופיע בתוך החיצוניות ויצדיק את התפשטות היש של האדם, שיכול לעשות מה שרוצה, מה שעולה על דעתו.

למדנו במאמר של רבי' אייזיק שהדבר לא יתכן בשום אופן אם האדם לא בונה את הפנימיות, והפנימיות נותרת חלל. רק אמרנו שאפשר קצת לקשר את הדברים בכך שהמדרגה האחרונה כאן היא גם בחינת חלל, להמית את עצמו, להרוג את עצמו לגמרי. בכל זאת, כל המנטליות כאן היא עדיין חיצוניות, הכל עיסוק בהשתקפות הקדושה בחיצוניות. הוא נלחם על המערכת הזאת, הוא רוצה לבדוק האם התאוה שלי מתקיימת, ואם היא מתקיימת אחרי כל הבחינות זה סימן שהיא מצד הקדושה. זו התורה כאן. יש לו בחינה א' "ירגיז", אחר כך יש לו בחינה ב' של "יעסוק בתורה", ואם זה עדיין מתקיים, ואז אולי יש סימן עוד יותר שהיא מצד הקדושה, אבל יכול להיות שלא. למה? בגלל שאולי היא באה מההתנשאות, ואולי לא בטלתי את ההתנשאות עדיין בכך שאני עוסק בתורה, ולכן אולי היא עדיין מתקיימת.

יכול להיות שהתורה תתן לאדם התפשטות היש. עוד פעם, לא שהוא רוצה מיד לחייב התפשטות היש. להפך, הוא רוצה ארבעה ניסיונות לבטל אותה, אלא שאם אחרי כל הניסיונות היא עדיין נשארת סימן שהיא בסדר.

צריך לומר כאן שאולי כל התפשטות היש – להפך, אולי התורה מחזקת אותה. כמו שאמרנו, שיש ראש ישיבה גדול בתורה שהתורה עצמה יכולה לתת לו המון אמביציה, המון תשוקה לכל מיני דברים. הוא רוצה לבנות ישיבה גדולה, כמה ישיבות בכמה סניפים בכל העולם, וכו' וכו', וששמו יתרומם בעולם. הגדולה של התורה יכולה לתת לו אמביציה בלי סוף. אז אולי כל הרצונות שלו, כל התשוקה, באים מההתנשאות של התורה. אין עדיין סימן שהם מצד הקדושה, מה שהוא רוצה לעשות.

וַאֲזַי לֹא יוּכַל לָבֹא לִידֵי בֵּרוּר אֲמִתִּי.

אם האדם מרהיב עז בנפשו מתוך דברי תורה הוא לא יכול לברר באמת אם התשוקה שלו היא מצד הקדושה שלו. מה אמרנו קודם? זו היתה עוד נקודה שלא הסברנו אותה לגמרי, שיש ביגיעה שתי מדרגות. היגיעה האמתית, הרצויה, היא להיות יגע בתורה. אמרנו פעם, שיגיעה היא משורש געגועים, מה שכתוב "בכל לבי דרשתיך"[לב]. היגיעה הרצויה האמתית היא שאדם יגע לדרוש את ה', לכן זה נקרא "בית המדרש". לא שהוא יגע לדעת את כל הש"ס. על כך כתוב שכיוון "שלא ברכו בתורה בתחלה" לכן נחרב בית המקדש[לג]. כתוב הפירוש בחסידות[לד] שלברך בתורה בתחלה פרושו שהמניע של לימוד תורה יהיה "נותן התורה". לברך בתורה בתחלה הכוונה שלפני שאני מתחיל ללמוד תורה – לברך ולדעת שאני לומד תורה בשביל להתקשר עם נותן התורה. לא שאני לומד תורה בשביל לאגור ידע, אפילו ידע של קודש.

יגיעה בתורה – געגועים לה'

נושא זה קשור עם התפלה לפני הלימוד שאנחנו לומדים[לה]. צריך לדעת שיש מצוה של "ידיעת התורה"[לו]. בתרי"ג מצות יש מצוה אחת שאני צריך לדעת את כל הרמב"ם. זו מצוה בתורה, לדעת את כל ההלכות של כל התורה כולה. אבל למה אני רוצה את זה? לא סתם, בגלל שאני רוצה להיות חכם גדול, חס ושלום, אני רוצה בגלל שזוהי דבקות בה'. אחר כך צריך לומר שאני רוצה ללמוד בשביל "דבקות הבורא", ובשביל "הפצת המעינות" וכו', כמו שכתוב שם ב"תפלה קודם הלימוד", מי שראה אות.

אבל מי שיגע רק בחיצוניות בשביל הדעת ולא זוכר את נותן התורה, הכוונה שלא מברך בתורה בתחלה, היגיעה שלו היא יגיעה של ישות. איך זה יתבטא אחר כך? שהוא מחזיק טובה לעצמו. זהו הסימן המובהק לבחון ולגלות את זה למפרע: אם האדם מחזיק טובה לעצמו בזה ש'יגעתי הרבה', זה הסימן שכל היגיעה היתה שכלית בלבד, יגיעה חיצונית. מה שאין כן אם היגיעה שלו היא מתוך געגועים, שעליה כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[לז], שהוא מחכה לה', וכתוב בזוהר[לח] ש"מחכה" אין הכוונה שיושב ומחכה, אלא "מאן דדייקין ודחקין במילין דחוכמתא", זה הביטוי בזהר. לחכות הכוונה שהוא יגע בתורה, זה לחכות לה', והיגיעה היא הביטוי לכך שהוא מחכה-מתגעגע לה'.

כמו שאדמו"ר האמצעי אומר[לט], שאם אתה מחפש מישהו, אם יש לך שכל, אתה מחפש אותו באותן דרכים שאתה יודע שהוא מתמצא ומתהלך שם. אם אתה מחפש מישהו שהשכל אומר שהוא נמצא בארץ ישראל, אתה לא מחפש אותו בסין. יהודי יודע שהקב"ה מסתובב בתוך התורה, היא התחום שלו. מי שרוצה לחפש את הקב"ה ויש לו מספיק שכל, שכל יהודי, הוא מחפש אותו בתוך התורה, לא בתוך משהו אחר. מי שמחפש אותו במשהו אחר הוא כמו איבדת שעון כאן בחדר הזה ואתה הולך לחפש אותו ברחוב השני. כך הוא משל מפורסם מאדמו"ר האמצעי. מחפשים דבר באותו מקום שאתה יודע שהאבדה נמצאת שם, אם יש לך חוש בערך איפה הוא צריך להיות.

לנו, עם ישראל, יש לנו חוש איפה ה' מסתובב, אנחנו יודעים שהוא מסתובב בתוך התורה. לכן אנחנו מאד יגעים בתורה. היגיעה בתורה היא כמו אחד שחופר אחר אוצרות, כאשר הוא בטוח שיש פה בחצר הזה באיזשהו מקום אוצר. והוא חופר וחופר וחופר על מנת למצוא את האוצר. זה נקרא "יגיעה בתורה". "אם... כמטמונים תחפשנה"[מ], זה נקרא שהוא יגע אחר יראת שמים, "יראת ה' היא אוצרו"[מא], דרך הלימוד של התורה.

שוב, אם האדם אחרי היגיעה מחזיק טובה לעצמו זה הסימן שהיגיעה רק היתה יגיעת השכל. ואם לאו, אם הוא לא מחזיק טובה לעצמו, כמו משה רבינו, זה בגלל שהיגיעה היא לא בשביל שכל, היא בשביל הקב"ה.

[אז זה לא רק ענין של בחינת הבעיה לגופה] בדיוק, לכן הוא אומר שאתה יכול ללמוד תורה ואתה יכול שיהיה לך סיפוק בתורה, לפעמים הסיפוק בתורה יהיה מספיק בשביל שלא תרדוף אחר תאות. עוד פעם, יש ראש ישיבה שלא מתעסק עם תאות. למה הוא לא מתעסק עם תאות? יכול להיות שהוא צם כל החיים שלו, הוא לא רוצה לאכול שום דבר, בגלל שיש לו המון סיפוק מהתורה.

הפרושים המתנגדים – קבלת סיפוק מהתורה

יש גם סיפור מפורסם בחסידות, על אחד מהפרושים בזמן הבעל שם טוב, צדיק גדול בין הלא חסידים, שהיה צם משבת לשבת, שלא היה נהנה מהעולם הזה בכי הוא זה. היה צם כל החיים שלו, משבת ושבת, והחסידים ידעו שהוא מתקיים – מה היה מחיה אותו? הסיפוק שאחרי התפלה בליל שבת. כולם ידעו שהוא צם עכשיו שבוע שלם. בשבת הוא אכל, אבל אחרי קבלת שבת, אחרי תפלת ליל שבת, כל העם עבר לפניו לומר "שלום עליך רבי ומורי", ומהסיפוק הזה, שכולם יודעים שהאדם הזה לא אכל שבוע שלם ורק בעוד כמה דקות הוא ילך לעשות קידוש וכעת כל אחד בא וכופף לפניו את הראש – מזה הוא חי.

יכול להיות שיהיה לו כל כך הרבה סיפוק מהקדושה שהוא לא יצטרך שום תאוה בעולם הזה, ובכל זאת יהיה מלא התנשאות. אז מה היה? הסיפור הוא מעשה שהיה. היה חסיד, אולי חסיד חב"ד, אולי זה היה לפני כן, לא בטוח, שבא יחד עם כל העם, עבר לפניו ואמר "שלום עליכם שוואנץ". באותו רגע ששמע אותו – הוא התעלף מחולשה... כל החיים אתה צם ואתה חי, ורק מישהו אומר לך "שוואנץ" אתה מתעלף? מכאן הראיה שהוא התקיים רק על ההתנשאות, זה מה שהחיה אותו.

מה לומדים מכאן? שהתורה יכולה לתת לו כל כך הרבה סיפוק. אותו אדם יהודי ודאי לא סתם ישב וצם כל השבוע, הוא צם והוא התעסק בתורה כל השבועות, זה גם נתן לו סיפוק רב. כל הסיפוק הזה עדיין יכול להיות במדרגה כזו שמקבל המון התנשאות והוא חי עליה. והוא לא צריך לאכול שום דבר... הוא כל כך חי על ההתנשאות, שהוא לא זקוק לאכילה, לא צריך לאכול כל השבוע, שום דבר. לכן קראו להם פרושים. מרוב הסיפוק מהתורה הם פרשו מהעולם הזה. המתנגדים קראו להם פרושים. בזמן הבית השני הפרושים היו התנאים, הרבנים, אבל בתקופה האחרונה של החסידות הפרושים הם המתנגדים, שחלקם קראו לעצמם בשם זה.

זו שיטת מוסר כזאת. היו לגמרי פרושים, לא רק שלא היו אוכלים – לא היו מסתכלים מחוץ לד' אמות. היו מורידים את הראש כל החיים, היו מסתגרים תוך חדר ואף פעם לא היו מתסכלים מחוץ לתחום של ד' אמות. זו פרישות בעיניים. פרישות בפה היא שלא היה מדבר שום שיחה בטלה מימיו. מוסר מוחלט. גם היו מלמדים תורה כמובן. אבל שוב, בעבודה כזאת יכולה עדיין להיות המון התנשאות, זה מה שהחסידות באה לגלות, שלא רק שלא תיקנת את עצמך – יכול להיות שקלקלת את עצמך עם כל החיצוניות. ממש הבאת את עצמך למצב של התנשאות אין סופית.

אם כן, זה שהוא מוצא את הסיפוק שלו בתורה לא אומר שהוא ניצח את ההתנשאות, בדיוק להפך – יכול להיות שההתנשאות הזאת תתן עז בנפשו ליזום כל מיני יוזמות מצד התפשטות היש של היצר הרע.

אם כן, מה הוא צריך לעשות? שתי המדרגות האלה, של "ירגיז אדם" ושל "יעסוק בתורה", הן כנגד וה שבשם. שהן "והנגלת לנו ולבנינו"[מב]. לכן הן שייכות לנגלה. גם במוסר – יש מוסר של נגלה ויש מוסר של סיפוק מהתורה, ושתיהן מדרגות של נגלה, לכן הן שייכות למתנגדים. אבל יש עוד שתי מדרגות, של לקרוא קריאת שמע ולזכור לו את יום המיתה, שהן כנגד "הנסתרֹת", כנגד יה, והן באמת מדרגות של חסידים. אלו  שתי הבחינות שעכשיו נלמד.

עוד פעם, לא שזה לא טוב, להפך – אומר שזה טוב. רק שיכול להיות שזה לא ינצח את היצר הרע, בגלל שיש בזה משהו לא טוב. הוא אומר שאסור לו להסתפק בזה, אם הוא רואה עדיין שזה מתפשט אולי בגלל התנשאות, צריך לעשות את החשבון. אם זה עדיין מתפשט בגלל התנשאות אני צריך לעשות עוד משהו. הדבר השלישי הוא לקרוא קריאת שמע.

הוא אומר שיש כאן ארבעה שלבים של נסיון. כמו כל דבר, יש כל מיני נסיונות בחיים, בצבא, במעבדה, יש כל מיני נסיונות. לוקחים דבר איזה חומר למעבדה לנסות מה המרכיבים שלו. יש עכשיו ארבעה ניסיונות: אתה רוצה לבדוק אם הוא יהלום או אבן, איזו פסולת שרק נדמית ליהלום. אתה אומר לאדם 'יש במעבדה ארבעה ניסיונות שצריך לעשות, מהקל אל הכבד. קודם תעשה את הדבר הקל, אם יוכח שזה לא יהלום תזרוק אותו, אם לא מוכח אז לא מספיק, תעשה עוד נסיון'.

גם בחז"ל, כך בודקים את הזב[מג], בודקים דבר על ידי הרבה נסיונות. אם בסוף, אחרי כל הנסיונות, הוא עומד – הדבר הוכיח את עצמו שהוא בסדר, אם לא – לא. אם עשית רק שני נסיונות יכול להיות שהוא עדיין פסולת. אבל למה באמת עוברים את כל הנסיונות? בגלל שהולכים מן הקל אל הכבד. זו דרך פשוטה. אחרי הנסיון השני, של "יעסוק בתורה", כמו שהוא הסביר, עכשיו יש נסיון בבחינה שלישית של "יקרא קריאת שמע".

בירור אמיתי של התורה – המאור שבה

הבירור האמתי:

(שֶׁבָּא עַל יְדֵי ״הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ״,

מתי התורה תברר בירור אמיתי? אם תגלה את המאור שבה. יש מאמר חז"ל ש"המאור שבה יחזירנו למוטב"[מד], שאם היית מגלה את המאור שבתורה בטח שהוא היה מחזיר אותך למוטב. אבל יכול להיות שהתעסקת בתורה ולא גילית את המאור שבה.

וְלֹא עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּתּוֹרָה,

השכל של התורה הוא לא המאור שבה. לפי זה, דיברנו עכשיו כל כך הרבה נגד השכל, שאולי שכל אינו רצוי. אולי לא צריך שכל? אולי לא צריך לדעת שום דבר? אולי רק צריך לקרוא את המלים של התורה בלי להבין שום דבר, כמו שיש אנשים שחושבים? זה שיבוש איום ונורא, שהעיקר הוא רק לקרוא את המלים. יש אנשים, בברסלב[מה] יש איזו מן דעה מאד משובשת, שזו אינה הדעה של רבי נחמן חס ושלום, שהעיקר הוא רק לקרוא את המלים, לא צריך להבין. באמת כתוב[מו] שבדיעבד בתורה שבכתב אם אתה לא מבין אתה יצא ידי לימוד תורה, אבל לכתחילה גם בתורה שבכתב חייבים להבין. רק בדיעבד, אם אתה לא מבין, אתה יוצא ידי חובה. בתורה שבעל פה אפילו בדיעבד אתה לא יוצא, כך כתוב בשולחן ערוך.

יש מי שאומר שיש סגולה לקרוא זוהר או לקרוא חסידות, זו אכן סגולה לקרוא, אבל אם אתה קורא ולא מבין ואתה יכול להבין, יש בזה עברה, בגלל שזה רק בדיעבד בלי להבין. לכתחילה חייבים להפעיל את השכל ולהבין מה שכתוב בכל מה שאתה לומד בתורה, אפילו כשקוראים תהלים.

יש סיפור, ממש ממקור החסידות, להוכיח זאת: בזמן הבעל שם טוב, גם אחד מאותם פרושים שרצה להגיע לגילוי אליהו. הוא קרא באיזה ספר קבלה שאם אלף ימים לא מדברים, עושים תענית דיבור ורק מתעסקים בתורה (יש גרסאות של ארבעים יום, לא משנה, כמה שלא יהיה, יש ענין של אלף לילות להיות ער). אתה עושה כמה זמן תענית דיבור ולא אומר שום דברים בטלים ורק עוסק בתורה במשך תקופה מסוימת, ואז מובטח לך גילוי אליהו.

אותו אחד הלך והסתגר ועשה ככה – ולא נתגלה לו אליהו הנביא. הוא בא לבעל שם טוב והתלונן, מה קרה? הבעל שם טוב חקר אותו – מה עשית כל הזמן? הוא אמר לו 'כל הזמן התעסקתי בתורה ואמרתי תהלים, זה כל מה שעשיתי'. הבעל שם טוב אמר לו: 'התהלים שאמרת הם הדברים בטלים שלך'. אמירת התהלים אצלך היתה דברים בטלים, כל התהלים, בגלל שקראת אותם סתם. אף על פי שכתוב שיש בזה ענין, אבל זה גם יכול להיות דברים בטלים, אפילו לומר תהלים. כך הסיפור ממקור החסידות.

עוד פעם, לכתחילה אדם חייב לשתף את הכוונה. הרי זו כל התורה של הבעל שם טוב[מז] שלמדנו בסוד הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר"[מח], לחבר את ה"מי", את השכל, וה"זאת" – והדבור. זו הנחת. אם אדם לא משתדל לחבר את ה"מי" וה"זאת" הוא לא עושה שום יחוד, הוא בחיצוניות לגמרי.

אכן, משמע שמי שמחפש רק את השכל – זה דבר גרוע מאד, בגלל שככל שהוא יותר מחפש את השכל כך הוא יותר מתקשר עם הישות. מקור הישות הוא שכל, בינה. מי שמחפש שכל ממש מתקשר עם מקור הישות, ויכול לצאת מזה להתנשאות עצומה. אבל אפשר לעשות טעות אחרת, שלא צריך שכל בכלל, וזו ודאי טעות גמורה.

אז מהי האמת? כמו שאמרנו קודם, שמחפשים את הקב"ה באותו מקום שאתה יודע שהוא נמצא. הקב"ה נמצא בתוך התורה, ולא רק בתוך המלים שלה, הקב"ה מתלבש בתוך השכל של התורה. אם אתה רוצה לחפש את הקב"ה אתה חייב לקחת את השכל. אבל אתה לוקח את השכל בשביל לחפש מי נמצא בתוכו, שהוא נותן התורה. אם אתה לא לוקח את השכל – ודאי פספסת את הקב"ה, בפנימיות.

זה גם דבר שכתוב בתניא על היחוד של ידיעת התורה. הרי כל התניא מתחיל כך, מפרק ד' והלאה, ש"הוא רצונו וחכמתו אחד", כל שכל בתורה הוא הקב"ה בעצמו. הוא מסביר זאת באריכות בספר התניא, ואומר שמי שיש לו שכל של תורה בראשו, זהו היחוד הכי נפלא שאין יחוד כמותו בכל העולם כולו. כך הוא כותב בספר התניא, שזהו יחוד בו אתה תופס ואתה נתפס. אתה תופס את ה', שזה השכל של התורה, ואתה נתפס בתוך ה', שהוא התורה, ואין יחוד יותר מהיחוד הזה. עוד פעם, מה הוא רוצה שם? הוא לא רוצה שכל גרידא, הוא רוצה את הקב"ה שמתייחד עם השכל.

אם כן, חייבים את השכל של התורה, זה מה שכתוב כאן. למה על אחד פעלה התורה המון התנשאות ולא החזירה אותו למוטב? בגלל שלא היה לו את המאור שבה, שהבירור האמתי בא מהמאור של התורה ולא על ידי השכל שבה.

שכל התורה – כלי לאור

רַק שֶׁהַשֵּׂכֶל שֶׁל הַתּוֹרָה הוּא הַכְּלִי הָאֲמִתִּי לְאוֹר וּמְאוֹר הַתּוֹרָה.

שכל הוא גם מלשון כלי, לכן הסַדר עשה פה טעות, הוא חשב והחליף בין המלים. באמת יש קשר ביניהם. זהו כל ענין השכל. השכל הוא כלי. כל המושג 'שכל' הוא הכלי האמתי, שאין כמוהו. הכלי האמתי לאור ומאור התורה הוא רק השכל, אבל צריך לדעת שהוא הכלי, לא האור, וכל שכן לא המאור. יש כאן שלש מדרגות: כלי, אור ומאור. הכלי הוא השכל, יש בתוכו אור ואם רוצים בירור אמתי צריך לא רק את האור של התורה, אלא את העצם שלה התורה, שהוא המאור, שהוא גם מתגלה דרך השכל, דרך הכלי.

כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ כְּלִי לָאוֹר הַמִּתְגַּלֶּה בּוֹ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּטֵל לָאוֹר בְּלִי שׁוּם הַרְגָּשַׁת יֵשׁוּת עַצְמוֹ).

הכוונה שאם השכל רוצה להיות כלי לקבל את האור בתוכו, וכל שכן את המאור, הוא צריך להיות בטל. זה נקרא שכל של חכמה שיש בו בטול ואין בו הרגשת ישות עצמו, ואז באמת הוא יקבל את האור וגם את המאור. דווקא השכל הזה, שהוא בטל, שהוא פנימיות השכל, ואז המאור "יחזירנו למוטב", והתורה באמת תפעל את כל הבירורים שבעולם.

אבל יכול להיות שאף על פי שהוא חיפש את הסיפוק בתוך התורה הוא לא הגיע לזה כלל, וכל היגיעה שלו וכל ההברקות שלו היו כולן מלוות ישות, ולכן התפשטות היש אצלו עדיין לא מבוררת.

[השכל הוא כלי לאור?] יש כלי, כמו לבוש שקוף. השכל ביחס למדות הלב הוא כלי שקוף, והמדות הן כלי אטום. המדות הן גם כלי, אבל אטום לגמרי לגבי האור, והשכל המבורר, הטוב, הוא כלי שקוף מאד. אבל לא שהשכל הוא התכל'ס, חס ושלום. בכל זאת, משתמשים עם שכל. שכל אמתי הוא כלי שקוף לגלות אור אם הוא בטל.

ב.     הבירור השלישי: קריאת שמע

קריאת שמע – מחול – השתוות

מה צריך לעשות בשלב השלישי?

וּלְזֶה הָעֵצָה הִיא ״יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע״, כִּי עִנְיֵן ״קְרִיאַת שְׁמַע״ הוּא כִּמְבֹאָר בְּחז"ל [עכשיו זהו ההסבר של הרבי מאיז'ביץ. מהי קריאת שמע לפי הפירוש שלו?] שֶׁעָתִיד הַקב"ה לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים״ (״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים״) [הכוונה מחול לכל נשמות עם ישראל], כְּלוֹמַר שֶׁהַכֹּל יִרְאוּ כִּי כָּל דָּבָר הוּא בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְאֵין לְאֶחָד שׁוּם יִתְרוֹן וְהִתְנַשְּׂאוּת עַל חֲבֵרוֹ

ההסבר של חב"ד – כמו שהקדמתי אתמול, וכל פעם צריך לעשות את ההשוואה הזאת – הוא תמיד לדבר על בטול פנימי, שהוא הסיבה האמתית של כל התיקונים ושל כל ההשגות. כאן הוא תמיד מדבר על משהו קצת יותר חיצוני. למשל, זה שלאדם יש התנשאות בתורה, איך מבטלים את ההתנשאות? הדרך החיצונית היא שאני צריך להתבונן בכך שהכל בידי ה'.

אם אני יותר חכם ממך, או שאני יגעתי יותר ממך, זה לא בזכותי – "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[מט]. אם ה' לא היה עוזר לי היה היצר הרע ודאי תוקף אותי ומוריד אותי לשאול תחתית, הכל בידי שמים. במיוחד אצל הרבי מאיז'ביץ, הוא תמיד מדגיש שהכל בסופו של דבר בידי ה'. ככל שאני יותר מרגיש שהכל בידי ה', או כמו הביטוי של הבעל שם טוב[נ] אני רק "מסייע שאין בו ממש"[נא], וכל מה שאני עושה הוא שום דבר לגבי מה שהקב"ה עושה. זה נקרא לקרוא קריאת שמע.

הוא מסביר כך, שלקרוא קריאת שמע פרושו להגיע למדת השוואה. יש מושג בחסידות[נב] השתוות-השוואה, שכולם שווים, שזה נקרא ענוה. זה עדיין לא בטול במציאות, אבל ענוה, שאני לא יותר טוב ממך. מה מצדיק השוואה? רק אם אני משיג בפנימיות ש"הכל בידי שמים"[נג], גם כל ההישגים הטובים שלי. כל מה שהשגתי בתורה ובמצוות בסופו של דבר "הכל בידי שמים", ואני רק "מסייע שאין בו ממש". אם כן, אין שום סיבה ושום הצדקה שאני אתנשא על מישהו אחר. אם הוא לא השיג כפי שאני השגתי ואני לא רואה שהוא יגע, שהוא עובד קשה כמו שאני עובד קשה, זה לא סימן בכלל שאני יותר טוב ממנו. אני עובד קשה רק בסיעתא דשמיא, ולו אין את הסיעתא דשמיא, לכן הוא ישן.

העובדה שהוא ישן במיטה ואני עושה משהו, לא מצביעה שאני יותר טוב ממנו, פשוט ה' נתן לי סיעתא דשמיא, נתן לי גם כח ואנרגיה, מאת ה'. הוא אומר שההתבוננות הזאת נקראת לקרוא קריאת שמע. זהו גם סוד מחול הצדיקים לעתיד לבוא. מחול זה מבטא את מדת ההשתוות, שהכל בא מ"הוי' אחד", ו"שמע ישראל"[נד] היינו נקרא לשמוע איך בשורש כל הנשמות שוות.

"שמע" הוא גם לשון בינה וגם מלשון איסוף-אסיפה[נה]. זה נקרא לעשות מחול. הרבה פעמים[נו] אצל הרבי מאיז'ביץ הוא מסביר או מביא את ענין המחול. מחול אצלו הוא עיגול, ועיגול תמיד מבטא השתוות. לא רק אצלו, כך בכל הספרים הקדושים[נז]. הוא מפרש שהמחול שהקב"ה עתיד לעשות לצדיקים[נח], "ועמך כלם צדיקים"[נט], נקרא לגלות שכולם שווים. עוד פעם, למה כולם שווים? בגלל שהקב"ה אחד באמצע. כתוב שה' יעשה לעתיד לבוא מחול לצדיקים, והוא – כביכול הקב"ה – יהיה באמצע. ובזכות זה שה' אחד עומד באמצע מתגלה שכל עם ישראל רוקד יחד, הכל במחול אחד.

שמחת ההשוואה בשמחת תורה

בחסידות חב"ד כתוב ענין זה[ס] לגבי שמחת תורה, בה מתגלה, יותר מכל חג אחר, האחדות בין הנשמות בכך שכולם רוקדים בעיגול אחד. ביחס לרגליים, לריקוד, אין אף אחד יותר טוב מהשני. לגבי הראש יכול להיות הבדלים בין אחד לשני.

[אבל מכבדים אנשים שיקחו את הספר] זו בחינת שמחת בית השואבה, שהיו מכבדים את הגדולים. הכיבוד נשאר מזה, אבל עיקר הענין של שמחת תורה הוא שכולם רוקדים יחד. בשמחת בית השואבה, שהיא רשימו של סוכות, היה כיבוד של גדולים ולא עמי הארץ, אבל שמחת תורה יוצא מחג הסוכות. בחג הסוכות עדיין היה קצת הבדל, לכן בשמחת בית השואבה, אף על פי שהיתה השמחה הכי גדולה – בכל זאת היתה הבחנה בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ[סא].

אבל כתוב ששמחת תורה ענינה לעבור לכיוון שכולם שווים לגמרי, ושכל יהודי יכול לתפוס את ספר התורה. באמת זה הבדל גדול בין ההשקפה של כמה רבנים מתנגדים טובים, ששמעתי אותם ממש בפה, שאמרו שבשמחת תורה לא רוצים כל כך לרקוד, אמרו שלא למדו מספיק השנה ולכן לא מגיע להם – 'אני לא יכול לרקוד כל השנה, לא למדתי מספיק השנה'. כל הענין לייחס את הריקוד של שמחת תורה עם כמה למדת הוא בדיוק נגד התפיסה שכולנו שווים. זה כל ענין הריקוד, לכולנו יש שורש בתורה, לכל יהודי יש אות בספר תורה. מה זה ישראל? ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה^[סב]. כל יהודי הוא אות בתורה ואתה רוקד עם האות שלך המשקפת את כל התורה כולה. זהו המחול האמתי שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים, לגלות את ההשפעה. זה נקרא לקרוא קריאת שמע והוא אומר שזו כל ההתבוננות.

קריאת שמע על המטה

הוא כותב משהו מאוד יפה. הוא מסביר מה נקרא קריאת שמע, שזו לא סתם קריאת שמע, לפי חז״ל מדובר בקריאת שמע שעל המיטה. מה נקרא על המטה? שאתה הולך לשכב, והכוונה שאתה הולך לבטל את הקומה שלך. כך מובא בחסידות. קריאת שמע על המטה היא באופן מיוחד בשביל שתוכל להוריד את הראש. חסידים באמת נוהגים בדרך כלל לקרוא אותה לפני ששוכבים, לא בתוך המטה, אבל צריך לחשוב שכל הקריאה שאני קורא עכשיו היא על המטה, כדי שאוכל אחר כך לשכב ולבטל את שיעור הקומה. לבטל את המחשבה שאני יותר גדול או גבוה ממישהו אחר. זו כוונה כללית אצל הרבי מאיז'ביצא.

[האם כל שלב הוא מבחן לעצם התשוקה או ניסיון לבטל את הצדדים החיצוניים?]. זה נעשה ממילא, אם הוא יבטל כעת את ההתנשאות והתשוקה עדיין תתקיים אצלו זהו סימן שהתשוקה הזו אינה מצד ההתנשאות. זה הכל. הבחינה בנפש היא בדיוק כמו ניסיון בכל מעבדה, שמעבירים חומר כמה בדיקות כדי לבדוק אותו. [אני מתייחס לנסיון הרביעי כנסיון שלישי. יש לנו ניסיון ראשון. לניסיון השני יש איזו שהיא בעיה מסוימת, אז כדי לפתור אותה עושים ניסיון נוסף קטן]. יש ניסיון שמוריד תשעים אחוז. אבל יש עשרה אחוז שעדיין צריך לבחון, יש סיכוי שהם עדיין לא זה, עדיין לא נמצא היהלום, ולכן צריך ניסיון שני. הניסיון השני עובד רק על תשעים מתוך עשרת האחוזים שנשארו. כעת יש עוד עשרה אחוז שעדיין אולי לא בסדר, וכך צריך לעבור ארבע פעמים.

בחירה מול לימוד זכות

[איך אפשר לומר שכולם שוים? הרי "בדרך אדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"^[סג]. לאחד הקב"ה עזר כי זו היתה המטרה שלו, ואילו השני ישן, לא היתה לו מטרה כזו. למה שהם יהיו שווים?] על פי נגלה זה אכן כך. אבל כאן מדברים כבר במדרגת "הנסתרֹת"^[סד]. יש כאן "בהני כבשי דרחמנא"^[סה]. כתוב שיש אדם בעל יסורים למשל, הסובל כל חייו ולא מסוגל ללמוד – לא שחס ושלום הוא לא רוצה ללמוד, כך תיקון הנפש שלו משמים. על פי נגלה צריך לחשוב קודם כל, כמו שאתה אמרת, שהדבר תלוי בי, כך צריך לחשוב. אבל ביחס למישהו אחר אני לא צריך לחשוב כך.

זה ההבדל בין מה שאני צריך לחשוב על עצמי לבין הדרך בה עלי לדון את השני. לגבי השני כתובים שני דברים: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"^[סו], ומה הכוונה? ש"מקומו גורם לו"^[סז]. הוא נמצא באיזה מקום בנפש, באיזה מצב – למדנו פעם^[סח] שמקום הכוונה בנפש – שגורם לו לעשות את כל הדברים שלו, אז איך אתה יכול לדון אותו? הדבר השני כתוב למעליותא – "הוי דן את כל האדם לכף זכות"^[סט]. משנה זו היא מצוות עשה^[ע] מתרי"ג מצוות דאורייתא של "בצדק תשפֹט עמיתך"^[עא], אותה מסגננים חז"ל בסגנון של "הוי דן את כל האדם לכף זכות". מהי כף זכות? גם כן, שזו סיבה מן השמים, אני לא יודע למה הוא לא יגֵע. אבל האדם לגבי עצמו לא צריך לוותר על הבחירה החופשית, אלא לדעת שהכל תלוי בי.

[לגבי אותו אחד שיש לו את הבעיה, אם לכל אחד יש נקודה בנפש בה הוא רוצה את הקב"ה והתורה, אז בעצם הבחירה ניטלה מאתו?] לא, הוא צריך לנסות כל החיים, יש לו שבעים שנה לחיות, הוא לא יכול להתייאש אחרי שניה, אחרי יום אחד, שימשיך הלאה. רבי זושא אומר^[עב] שצריך להיות כמו גנב, שאם לא הצלחת פעם ראשונה, תנסה עוד פעם. כך כל החיים. גם מרבי נחמן יש על זה הרבה, שכל העיקר, וזה גם המבחן של כל רצון אמתי, האם מתמידים לאחר משברים. הרצון האמתי של כל יהודי הוא הרצון לה' והגעגועים אליו.

לכן באמת דוקא הרצון הזה, יותר מכל רצון אחר, חייב לעבור המון אכזבות ותסכולים למיניהם על מנת לבחון אותו שהוא באמת אמתי. צריך להישאר אחרי הרבה-הרבה משברים, וזה ענין של שנים על-גבי שנים על-גבי שנים – העיקר לא להתייאש, "אין שום יאוש בעולם כלל"^[עג]. זו כל התורה של רבי נחמן.

זו הכוונה ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"^[עד]: "שמע ישראל" לפי פירוש הוא המחול. "הוי' אחד" הוא ה', האחד שבאמצע. זוהי קריאת שמע שעל המיטה.

כְּלוֹמַר שֶׁהַכֹּל יִרְאוּ כִּי כָּל דָּבָר הוּא בְּיַד ה' יִתְבָּרַךְ

עוד פעם, על פי פשט "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא שהכל ביד ה', הכל "הוי' אחד". לא אני, אלא ה'.

וְאֵין לְאֶחָד שׁוּם יִתְרוֹן וְהִתְנַשְּׂאוּת עַל חֲבֵרוֹ (וְזֶהוּ "הוי' אֶחָד" הַנִּקְרָא "יִחוּדָא עִלָּאָה" וְ"דַּעַת עֶלְיוֹן" –

כאן בסוגריים יש התיחסות ותשובה לשאלה שנשאלה קודם לגבי הקשר דוקא בין הפסוק הראשון להתבוננות שנקראת מחול הצדיקים.

מחול האות ס באמא עילאה

גם על פי כתבי האריז"ל צריך להסביר עוד דבר: בכתבי האריז"ל מובא^[עה] ש"לעתיד לבוא" היינו אמא עילאה, והיא האות ס, שהיא סוד מחול הצדיקים לעתיד לבוא. כך כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל. האות ס היא גילוי ההשתוות וזהו סוד מחול הצדיקים. לעניננו, זהו גם סוד קריאת שמע, משום ש"שמע" היא בחינת אמא-בינה.

בכתב האשורי האות ס לא בדיוק בצורת עיגול, אבל היא מרמזת לו, כמו שהאות מרמזת לנקודה. י בצורת כתיבתה נקראת "נקודה מצוירת", אבל יש גם "נקודה פשוטה". כך הוא גם לגבי האות ס, שיש עיגול מופשט, מה שנקרא עיגול פשוט, העומדת מאחורי האות ס, ויש צורת עיגול מצוייר באות ס כפי שכותבים אותה. זהו כלל הנאמר לגבי האות י, האות ס, וכן האות מ סופית [ם]. מ סופית נקראת ריבוע, אבל זהו ריבוע מצוייר. בכתיבת סת"ם נקראת ו קו מצוייר, שמישהו צייר אותו והוא באמת יותר חיצוני ביחס לדבר המופשט, אבל מצד שני יש בו משהו חדש, חן שאין בדבר המופשט וממילא הוא בא ממקום יותר גבוה (הרבי הרש"ב מסביר זאת באריכות במאמר "החלצו"^[עו], לגבי האות י). יש כביכול בהעלם את הדבר הפשוט – בתוך י ישנה בהעלם נקודה פשוטה – ומה שאנחנו רואים חייב להיות נקודה מצוירת בציור מסוים. אם הנקודה אינה מצוירת האות פסולה – יש דינים איך צריך לכתוב – היא חייבת להיות מצויירת, אף על פי שבפנימיות היא נקודה פשוטה.

דעת עליון – "הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים"

אם כן, קריאת שמע שייכת לאות ס, שהיא העיגול של אמא עילאה. התבוננות זו שייכת דוקא ליחודא עילאה ולדעת עליון. מהי?

רְאִיָּה מִלְּמַעְלָה [איך כולם שווים ואיך "הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים"], כִּבְיָכוֹל, אֵיךְ שֶׁ"כֻּלָּא קָמֵיהּ כְּלֹא חָשִׁיב"

על התבוננות זו, של קריאת שמע, ראינו בעבר כשלמדנו את שער 'אור אין סוף'^[עז]. יצא שהתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב"^[עח] היא כנגד אמא עילאה, שגבוהה אפילו יותר מהתבוננות ב"סובב כל עלמין".

(כְּלוֹמַר שֶׁחֵלֶק מַעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁתָּלוּי בִּבְחִירַת הָאָדָם [ישנה באמת בחירה, אבל החלק שתלוי בה] הוּא אַפְסִי לְגַבֵּי הַסִּיּוּעַ מִלְּמַעְלָה,

זהו הפירוש לעניננו. הפירוש של הרבי מאיז'ביצא למאמר הזהר. את זה לא הוא אומר, אני כותב זאת,  אבל בכל זאת כך נפרש לפי שיטתו את "כולא קמיה כלא חשיב".

כתוב בחסידות בחב"ד שההתבוננות של קריאת שמע – "הוי אלהינו הוי' אחד" – היא יחודא עילאה. מהו יחודא עילאה? "כולא קמיה כלא חשיב". מה זה לענייננו בענין המוסר? שכל המאמץ שאני עושה הוא אין ואפס מוחלט לגבי מה שה' עושה. זה נקרא דעת עליון.

עוד פעם, שאלת קודם: הרי לפי דעת תחתון "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו", שאני עושה והכל תלוי בי. זה נקרא בחירה חופשית. אנחנו יודעים שהרבי מאיז'ביץ נוטה הרבה כביכול לבטל את הבחירה. כמובן, חס ושלום, לא יֵאֲמר דבר כזה, ולכן צריך להבין אותו היטב. מה שכתוב כאן בסוגריים שאנחנו לומדים כעת הוא הסבר יסודי בהבנת ידיעה ובחירה לפי שיטת הרבי מאיז'ביץ בכל פעם שהוא מדבר על כך שצריך כביכול להתבונן שהכל תלוי בה'. יש מאמר חז"ל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"^[עט], ואילו הוא מפרש אותו בשינוי קל: "הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים". פעם פירשנו, בדרשה של דרך צחות, ש"הכל בידי שמים" הוא חידוש, "חוץ מיראת שמים", שזה דבר פשוט, בכלל לא חידוש, ולכן אפילו לא צריך לומר אותו. הוא מובן מאליו – פשיטא שגם הוא בידי שמים!

ההשקפה כזו נקראת דעת עליון. מהי דעת עליון? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מה יש בזה? התבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב". מהי לעניננו? שכל מה שאני עושה, כל המאמץ שלי, הוא "כלא חשיב" לגבי מה שהקדוש ברוך הוא עושה.

אפסיות הבחירה ביחס לה'

התרומה שלי שאני תורם לענין היא אפסית, באופן מוחלט, לגבי מה שה' עושה כאן. לפי הביטוי של הבעל שם טוב נקרא "מסייע שאין בו ממש"^[פ]. כך נפרש את ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב".

וְהָאָדָם הוּא בֶּאֱמֶת "מְסַיֵּעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ", כְּפֵרוּשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע, וְזֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַכְרִיחָה אֶת הַבְּחִירָה חָס וְשָׁלוֹם,

לא אמרנו כאן שהידיעה מבטלת את הבחירה, או שהיא מכריחה אותה. הרבי שליט"א תמיד אומר^[פא] שידיעה אינה גזירה. אם הידיעה היתה גזירה היא היתה מכריחה את האדם, אבל הידיעה של ה' אינה מכריחה, היא לא גזירה.

כִּמְבֹאָר בַּחֲסִידוּת [הכוונה לחסידות חב"ד], עִם כָּל זֶה [מצד ה', מלמעלה] הַבְּחִירָה הִיא "כְּלֹא חָשִׁיב""קָמֵיהּ" יִתְבָּרֵךְ –"כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ",

כלומר, התבוננות זו היא אף על פי שישנה בחירה, אבל היא אפס לגבי מה שה' נותן, החלק שהוא תורם. החלק שלי הוא כמו נתינת מחצית השקל, שיש בה שתי השקפות: בהשקפה אחת אני נותן חצי וה' נותן חצי. זה נקרא דעת תחתון, אבל התבוננות של דעת עליון היא שהחצי שלי הוא אפס. נכון שאם אתה לא תתן את החצי שלך אני לא אתן את החצי שלי – יש לי עדיין בחירה חופשית – אבל מסתבר שהבחירה שלי היא רק אתערותא דלתתא על מנת לעורר אותך לתת את החצי שלך. אם אנחנו מסתכלים באמת על הכמות והאיכות של שני החצאים, איך שרואים אותם בההשקפה מלמעלה, מדעת עליון, מה שאני נותן הוא אפס מוחלט לגבי מה שה' נותן. שזה נקרא "כולא קמיה כלא חשיב". אם כן, השקפה זו לא מבטלת את הבחירה.

[כשאדם משווה עצמו ביחס לאדם אחר הוא כן מרגיש שהוא הרבה יותר ממנו] אם הוא ירגיש ביחס לעצמו שמה שהוא נותן הוא אפס לגבי הקדוש ברוך הוא, ממילא הוא לא יכול לחשוב כך על חברו. מתוך ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב" ביחס לה' הוא לא יוכל להתנשא על אף אחד. הוא יראה מלמעלה, יקבל דעת עליון. ההתבוננות תכשיר אותו לקבל את דעת עליון מלמעלה, שבאמת מצדה כולם שווים. זה נקרא לקרוא קריאת שמע אצל אצל הרבי מאיז'ביצא.

תודעת "קמיה" – מהרגשת חסדי ה' עליו

וְזֶהוּ הַמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא [אין סתירה בין שיטת חסידות חב"ד לשיטת הרבי מאיז'ביצא] שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא "קָמֵיהּ" יוֹתֵר, בְּהַכָּרָתוֹ, שֶׁבָּאָה עַל יְדֵי רִבּוּי חַסְדֵי הַמָּקוֹם אִתּוֹ, מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ "כְּלֹא" יוֹתֵר, וְאֵינוֹ זוֹקֵף לִזְכוּתוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב, אֶלָּא אַדְּרַבָּה נִדְמֶה לוֹ "שֶׁמָּא גָּרַם הַחֵטְא"), וְהַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וַאֲפִלּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁל יְגִיעָה וְהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וְכַדּוֹמֶה.

עד כאן הכל ההסבר לדעת עליון, איך היא מתלבשת טוב עם מה שכתוב בתניא. בתניא כתוב באגרת הקודש ב', "קטנתי מכל החסדים", את הפירוש ל"כולא קמיה כלא חשיב", שכל מי שיותר "קמיה" יותר מכיר את ה"לא חשיב", כמה הוא לא. כך הוא כותב בפירוש. ככל שהוא יותר קמיה, שהוא יותר קרוב לה' כו' והוא יותר לפניו, כך הוא מרגיש ומתגלה לו יותר ה"לא חשיב", כמה הוא אפס.

איך האדם בא להיות יותר 'לפניו'? הוא אומר שם שהדבר תלוי בהכרת חסדי המקום. ה' עושה חסד עם עַם ישראל, וכתוב על הפסוק "כי אתם המעט מכל העמים"^[פב] – "לפי שממעטים את עצמכם"^[פג] על ידי חסד. זהו ההבדל בין חסד דקדושה לבין חסד של ישמעאל. החסד של הקדושה ככל שמרגישים שה' עושה אתנו חסד אנחנו מרגישים קירוב. על ידי החסד של ה' אנחנו יותר ויותר מתקרבים אליו. הוא אומר שחסד נקרא "ימינו תחבקני"^[פד], ולכן כל חסד שה' עושה אתך הוא מחבק אותך, מביא אותך יותר ויותר קרוב אליו. ככל שאתה יותר מתקרב אליו אתה מרגיש את האפסיות שלך יותר ויותר. כך הוא הפירוש בתניא.

הרעיון מתאים בדיוק עם ההסבר כאן. נקרא שוב:

וְזֶהוּ הַמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא "קָמֵיהּ" יוֹתֵר, בְּהַכָּרָתוֹ [את ה'. איך הוא מגיעים להכרת ה' גדולה יותר?], עַל יְדֵי רִבּוּי חַסְדֵי הַמָּקוֹם אִתּוֹ,

על פי פשט, אדם שראה בחיים הרבה השגחה פרטית, שנעשו לו נסים, כמו חייל בצבא שראה שה' עשה אתו נס – מכך הוא מכיר את ה', הוא ראה אותו. זה 'בשטח', במציאות. גם בפנימיות ישנו דבר דומה. אם על ידי לימוד תורה, ובמיוחד על ידי לימוד פנימיות התורה, חסידות, האדם זוכה, יש לו זכות קצת להרגיש ולהכיר אור אלקי – זהו חסד מה', ה' עשה אתו נס.

דבר שחשוב לדעת, במיוחד למי שלומד פנימיות התורה. מה הוא רוצה? אור. אף על פי שלא צריך לחפש חוויות, בכל זאת, למעשה זה מה שהאדם מחפש – הוא מחפש אור, הוא רוצה אור בתורה. יש הרבה אנשים שמתאכזבים מכך שמחפשים את האור ולא מוצאים אותו. מה עושים? באמת צריך לדעת שלמצוא אור זה נס, למעלה מדרך הטבע, אפילו כשאדם לומד תורה, בגלל שהאותיות בחיצוניות מסתירות את האור, הן לא מגלות אותו מיד. רק לאחד שעומד בניסיון מתגלה האור בסוף. צריך לדעת שכל קירוב, כל הכרה, בין אם הוא מכיר את ה' על ידי חסדים בחיצוניות, שה' עשה אתו חסד, כמו הדוגמה שהזכרנו קודם, שהוא הציל לי את החיים, ובין אם הוא מכיר את ה' על ידי עסק התורה – הכל חסדי המקום, נס שה' עשה אתו. זה נקרא ריבוי חסדי המקום אתו.

אם כן, ככל שהאדם מרגיש את ריבוי חסדי המקום אתו, כך הוא:

מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ "כְּלֹא" יוֹתֵר [שהוא שום דבר, כל מה שהוא עושה כאן הוא כלום לעומת הנסים והנפלאות שה' עושה אתו], וְאֵינוֹ זוֹקֵף לִזְכוּתוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב [הוא לא מייחס לעצמו דבר, אין לו שום זכות בזה. הכל אתה, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"], אֶלָא אַדְרַבָּה [לא רק שלא מייחס את הזכות לעצמו, אלא גם מרגיש כמו שכתוב בתניא], נִדְמֶה לוֹ תָּמִיד "שֶׁמָּא גָּרַם הַחֵטְא"), [הוא רואה רק את הלא טוב של עצמו. יכול להיות שאני אקלקל את כל העסק ואפספס את כל הגילוי על ידי החטא והחיסרון שלי, שהוא הרגשת ישותי. חטא פרושו הרגשת הישות, ולכן הוא מגיע לתודעה ולהכרה של] וְהַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וַאֲפִלּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁל יְגִיעָה וְהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וְכַדּוֹמֶה.

מה הכוונה אפילו יראת שמים? לכזו שהתבטאה אצלו ביגיעה, שישב, למד ויגע הרבה בתורה יומם ולילה, ולכן השיג הרבה, אבל בסוף הוא יודע שהכל בידי שמים. מישהו אחר, שלא יגע כל כך כמוהו –זה לא אומר שום דבר.

לאלו ששאלו קודם, כל זה שייך לפסוק ראשון של קריאת שמע, שנקרא דעת עליון ויחודא עילאה.

דעת תחתון – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

מָה שֶׁאֵין כֵּן מִצַּד "דַּעַת תַּחְתּוֹן" – [מהי?] "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם" [על פי פשט].

דעת תחתון פרושה לחשוב תמיד שיראת שמים תלויה בי, על פי פשט – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מה ההבדל? למדנו הרבה פעמים על ההבדל בין יהדות לבין שיטות אחרות, להבדיל עד אין סוף. כל שיטה ומחשבה אחרת לא יכולה להחזיק את החבל משני הצדדים. כלומר, אם העולמות הם דמיון, אז צריך לברוח מהם. זוהי שיטת המזרח. לעומת זאת, אם המציאות היא מציאות – כל הרוחניות היא שטויות, הכל 'בּוֹבֶּע מַעיְשֶׂע'ס' – או עולם הזה או איזה עולם רוחני.

בעומק יותר, או שההשקפה מלמעלה ("דעת עליון") אמתית או שההשקפה מלמטה ("דעת תחתון") היא האמתית. אבל כל החידוש של היהדות, כך מסבירה החסידות, במיוחד חב"ד^[פה], הוא ששתי הדעות אמתיות. לגבי עצמות ה', איך שרואים מלמעלה ואיך שרואים מלמטה, על אף שנראה סותר אלו "תרתי דסתרי" – שניהם אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"^[פו]. זה נקרא "אל דעות הוי'"^[פז], שעצמות ה' כוללת שתי דעות, דעת עליון ודעת תחתון, כך מסבירים בחסידות. לעניננו, דעת עליון היינו ש"כולא קמיה כלא חשיב" ממש, וכל מה שהאדם עושה הוא אין ואפס, כולל הבחירה שלו.

המשכת דעת עליון בדעת תחתון ואיחודן

שוב, מה הסברנו כאן? קודם כל, חידוש ראשון, שאפילו בדעת עליון אין הכוונה שהאדם לא עושה דבר, שאין לו בחירה, אלא שהיא אפסית באופן מוחלט לגבי ה', ו"כולא קמיה כלא חשיב". לעומתה, דעת תחתון פרושה להרגיש שהאדם באמת עושה, הוא חייב להרגיש כך, וש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". החידוש השני, האמת לאמתו, הוא ששתי ההשקפות שוות לגמרי, דבר שלא נתפס בשכל, הוא למעלה ממנו. [איך אדם צריך לחשוב?] הוא צריך לקרוא קריאת שמע, פסוק ראשון כיחודא עילאה ופסוק שני כיחודא תתאה, ולחבר את שניהם יחד.

לפי זה, "שמע ישראל הוי אלהינו הוי' אחד" היינו "כולא קמיה כלא חשיב", כאילו שהבחירה אפסית. לְמה מביאה אותו ההכרה שהבחירה אפסית? להשוואה בין כל היהודים. זה נקרא המחול שה' עושה לצדיקים לעתיד לבוא. ההשוואה מביאה אותו לבטל את כל ההתנשאות שלו וכל מה שהיה עלול להחזיק טובה לעצמו – כעת הכל מתבטל. ממילא התשוקה שלו נבחנת האם היא היתה אמתית או שלא. כל זה עדיין רק דעת עליון, אבל יש גם מצוה של דעת תחתון, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והיא ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים":

בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת הֵן אֲמִתִּיּוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵל דֵּעוֹת הוי'", וְכִמְבֹאָר בַּאֲרִיכוּת בְּדַא"ח, אַךְ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע מִצְוָה עַל הָאָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי לְהִתְבּוֹנֵן בָּאֱמֶת שֶׁל "דַּעַת עֶלְיוֹן",

ה' נותן לנו מצוה לקרוא קריאת שמע. בזמן שקוראים את הפסוק הראשון, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מתבוננים עד שמגיעים לדעת עליון, מחול הצדיקים לעתיד לבוא. יש לנו מצוה בתורה להתבונן ולהגיע למדרגת דעת עליון.

וְאַחַר כָּךְ לְהַמְשִׁיכוֹ וּלְיַחֲדוֹ בְּ"דַּעַת תַּחְתּוֹן" בְּפָסוּק שֵׁנִי "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד"),

כאן יש חידוש קצת: לא רק שהפסוק השני הוא דעת תחתון גרידא, אלא יותר עמוק מכך. הפסוק השני בא להמשיך את הרגשת דעת עליון שתאיר גם בתוך דעת תחתון. הכוונה שדעת תחתון לא תהיה כזו של 'מתנגד', אלא שגם היא תהיה 'חסיד'. כלומר, שגם בהכרה ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכל תלוי בי, יהיה ביטול והכרת ה'. זה תמיד ענינו של הפסוק השני. לא שהפסוק שהוא יחודא תתאה גרידא, בנפרד, אלא מממשיך את הרגשת יחודא עילאה ביחודא תתאה, להרגיש קצת מההכרה של דעת עליון, שכולנו שווים. שוב, דעת עליון לגבינו היא ההכרה שכולנו שווים ואף אחד לא יכול להתנשא ולהתפאר על השני, ואילו דעת תחתון היא ההכרה שכל אחד מקבל את השכר שמגיע לו או את העונש שמגיע לו – יש גן עדן ויש גיהנום ובהם מדורים לכל אחד – כל אחד בדיוק לפי זכויותיו.

גן עדן של חסיד

גן עדן כזה, שיש בו רק מדת הדין, אצל החסידים הוא עצמו הגיהנם, יש כמה סיפורים כאלו^[פח]. גן עדן בו לכל אחד מגיע רק השכר שמגיע לו אינו מחול הצדיקים לעתיד לבוא. זהו גן עדן, לא "לעתיד לבוא". גן עדן כזה יכול להיות גיהנם לחסיד. המחשבה על גן עדן בו צדיק שעשה כך וכך מגיע לו כך וכך, ואילו השני שעשה כך וכך ומגיע לו פחות, כל אחד לפי המדרגה שלו –היא גיהנם עבור חסיד. זהו גן עדן של 'מתנגדים'. כתוב שגן עדן של 'מתנגדים' הוא הגיהנם של החסידים. למה? בגלל שיש בו רק דעת תחתון, על פיה כל אחד רק לפי המדרגה שלו. זו מדת הדין מוחלטת, אין בה שום גילוי אלקות. מצד גילוי אלקות שמלמעלה אנחנו חייבים להיות שווים. מה הכוונה ש"ה' אחד" כאשר כאן כל אחד נידון בנפרד באופן שונה? זהו גן עדן של פירוד!

[אבל כתוב על גן עדן ש"כל אחד נכוה מחופתו של חבירו"^[פט]?] גם במדרש זה ישנם שני פירושים^[צ]: פרוש אחד ש"אין אחד נכוה" בגלל ששומרים מרחק. היות ויש מי שנכוה מחופתו, ישנה כביכול פעולה חיצונית ששומרת על מרחק, 'אל תתקרב'. זהו הפירוש של ה'מתנגדים'. אבל הפירוש השני הוא כמו המלחמה בין הלויתן ושור הבר^[צא], שעל ידי כך יש התכללות ביניהם^[צב]. כתוב בגמרא^[צג] שיש מדרגה נמוכה שנקראת "אש דוחה אש", ויש מדרגה יותר גבוהה של "אש אוכלת אש", והכוונה שהאש עצמה פועלת התכללות. מעבר לזאת, המאמר ש"כל אחד נכוה מחופתו של חברו", לפעמים כתוב בחסידות שהוא רק שלב לעתיד לבוא, שאחריו עולים יותר גבוה ממנו, ואז כולם שווים ואין את ההפרדה הזו – המציאות הזו שכל אחד נכוה מתבטלת. היחס הוא כמו בין גבורות וחסדים לעתיד לבוא, נושא שדיברנו עליו הרבה.

מציאות ה' בעת העבירה

[ואיך היחס למעשה עבירה שהאדם עשה?] שם הוא להפך, האדם נשאר עם כל העבירה, ה' לא משתתף בה כלל. זה מה שכתבנו כאן, שמה שנשאר אצלו הוא תודעת שמא גרם החטא'^[צד], בגלל שאת כל החטא הוא מייחס לעצמו ואת כל המצוה הוא מייחס לקב"ה.

נוכחות ה' בעת החטא נקראת גלות, אבל הוא זה שגרם אותה. הרי כשהוא עושה חטא הוא משתמש עם כח חיוני, הוא חי. מאיפה קיבל את החיות? מהקב"ה. זה נקרא סוד גלות השכינה. בבחירה שלו הוא גרם להוריד את השכינה לגלות. זה נקרא בזהר "מלך עלוב"^[צה], הוא העליב את ה'. כאשר אדם עושה עבירה הוא משתמש עם החיות שה' נותן לו לעשות נגד רצון ה', ובכך הוא מעליב אותו. הכל הוא עושה. זה נקרא שהוא מכניס את ה' לגלות, או כמו הביטוי החריף עוד יותר, המובא בספר התניא^[צו] – הוא לוקח את ראש המלך ומוריד אותו לבית הכסא, שאין עלבון יותר גדול מזה.

כל זה היה בתוך סוגריים, להסביר מהו המחול של דעת עליון ושל הפסוק הראשון של קריאת שמע. כעת חוזרים לפשט. למה מחול הוא השוואה ממדת ההשתוות?

כִּי "מָחוֹל" הַיְנוּ דָּבָר עָגֹל שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, וְעַל זֶה רוֹמֵז עִנְיַן "קְרִיאַת שְׁמַע" [זהו הפירוש של הרבי מאז'ביצא].

ג.     הבירור הרביעי: יזכור יום המיתה

רק נגמור את המדרגה הרביעית. עד כאן היה הבירור השלישי. "אם נצחו מוטב", אם על ידי כך שהוא בטל את ההתנשאות שלו, שזה נקרא לקרוא קריאת שמע, ובכך בטל גם את התפשטות היש של התשוקה – אז בסדר, סימן שהתפשטות היש היתה יצר הרע. אבל אם אחרי שהוא עושה מחול הצדיקים ומגיע להשתוות בה כולנו שווים ועדיין נשארת לו התפשטות היש – מה עושים?

"נִצְּחוֹ מוּטָב, וְאִם לָאו, יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה".

יש עוד בירור אחד, עוד מבחן שצריך לעבור. זהו המבחן האחרון. מהו?

כָּאן הָעֵצָה הִיא שֶׁיְּצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כְּאִלּוּ עַכְשָׁו הוּא יוֹם הַמִּיתָה

המדרגה הראשונה היתה "ירגיז יצר טוב על יצר הרע", שהיא לזכור ש"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"^[צז]. למה להתעסק עם דבר חולף? הוא לא נצחי. כעת הוא אומר שההבדל בין "ירגיז" לבין "יזכור לו יום המיתה" הוא שצריך לצייר שברגע זה הוא מת, 'חלאס' לגמרי, הוא גמר עם עולם הזה לגמרי – הוא מת ונגמר, תם ונשלם, שבח לא-ל בורא עולם. גמרנו את הסיפור לגמרי. זהו ההבדל בין מדרגה זו למדרגה הראשונה של "לעולם ירגיז". "לעולם ירגיז" היינו רק לחשוב שאני אמנם בעולם הזה, אבל למה לי להתעסק עם דברי הבלי עולם הזה? הרי הם הבל. ההבל לא יתמיד, אני לא חי כאן לנצח, לא נשאר כאן. בסך הכל העסק הזה הוא דירת עראי, ולכן יותר כדאי לעסוק בדברי נצח, לא בדברי עראי. זו העצה הראשונה, הכי נמוכה. אבל כאן העצה האחרונה, הכי גבוהה, היא לא להסתפק בזה, אלא למות ממש.

זו הכוונה באמירת "שמע ישראל" בסוף יום כיפור. מענין, זו גם מדרגה של "שמע ישראל", ואכן כתוב שבכל פעם שאומרים "שמע ישראל" מכוונים שאני עכשיו מת על קידוש השם. זו לא רק ההתבוננות של מחול הצדיקים, ובמיוחד ב"שמע ישראל" שאומרים בסוף נעילה. כתוב במחזור של חב"ד, מי שזוכר, שיש קבלה מהשל"ה, שאם אדם מצייר שברגע זה הוא מת הדבר מכפר לו על כל העוונות. זו קריאת "שמע ישראל" שצועקים בסוף נעילה של יום כיפור. זה לא להסתפק במחול, רק שעכשיו אתה מת, גמרת.

(שֶׁזֶּהוּ הַחִלּוּק בֵּין מַדְרֵגָה זוֹ לַמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה, "יַרְגִּיז וְכוּ'".

אמרנו שמדרגה זו מתחילה להיות שייכת למה שנקרא בחב"ד פנימיות, משום שפנימיות בחב"ד היא חלל וחלל הוא מת.

התחלת בנין הפנימיות

אמנם שתי המדרגות העליונות לפי המבנה שלנו, "יקרא קריאת שמע" ו"יזכור לו יום המיתה", הן במדרגת "הנסתרֹת", כנגד אותיות יה, אבל לפי חב"ד, כמו שלמדנו מרבי אייזיק, הפנימיות היא דוקא בדרגת האצילות, המובדלת מהמציאות החיצונית לגמרי, אפילו מהמחול. איך הוא פירש את מחול הצדיקים לעתיד לבוא? פשוט לראות שכולנו כאן בחדר זה שווים, אבל לא שעזבנו את מציאות העולם הזה של החיצוניות העולמות.

שוב, המדרגה השלישית היתה לראות את ההשוואה של כולם עדיין בחיצוניות העולמות – גם בחיצוניות העולמות כולם שווים ואני לא יכול לומר שאני יותר טוב ממך. זהו גילוי של דעת עליון, אבל גם היא רק בתוך כל המערכת החיצונית, לא יצאתי בהשקפה שלי מחיצוניות העולמות. לעומת זאת, אם האדם הורג את עצמו המשמעות היא שהוא עזב את העולם הקודם שלו לגמרי, הוא עזב את חיצוניות העולמות. באמת אם מפרשים זאת נכון – זה נקרא לבנות פנימיות. פנימיות היא חלל שיכול לקבל לתוכו את האור האמתי של ה' ולגלותו אחר כך גם בחיצוניות, כגילוי היש האמתי, כמו שרבי אייזיק הסביר.

עוד פעם, המדרגה האחרונה דומה קצת למדרגה הראשונה, בסוד "אבא יסד ברתא"^[צח]. יש קשר בין המדרגות, אלא שהמדרגה הראשונה היא בחיצוניות, לחשוב שהכל הבל, הכל חולף ועובר, ואילו במדרגה האחרונה זה פשוט למות, נגמר.

בַּמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה הַיֵּצֶר הַטּוֹב נִלְחָם עִם הַיֵּצֶר הָרַע בְּאָמְרוֹ לוֹ שֶׁאֵין לְחֶמְדַּת לְבָבוֹ שׁוּם קִיּוּם נִצְחִי שֶׁהֲרֵי מָחָר הוּא מֵת וְכוּ' [אז למה לרדוף דברים נפסדים? אבל זה רק מחר], מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּמַדְרֵגָה זוֹ הָאַחֲרוֹנָה מְצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁעַכְשָׁו מַמָּשׁ הוּא מֵת, וְאִם כֵּן אֵין לְחֶמְדָּה וְהַשִּׂמְחָה מֵעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה שׁוּם מָקוֹם כְּלָל [הוא כבר לא נמצא בעולם הזה].

היתה לו התפשטות לעשות משהו בעולם הזה, אבל אם הוא מת הוא כבר אינו נמצא, כבר יצא מעולם הזה, הוא לא משחק באותה מערכת כלל. כמו אדם שמת, שלא לוקח את הכסף אתו – הכסף נשאר בכספת והוא נמצא במקום אחר. אם הוא מת ועדיין נשארת לו החמדה והתשוקה זהו הסימן המובהק שהם באו לו מהיש האמתי. הוא מת ממש, הוא עזב את זה לחלוטין. כל הבדיקות עד כאן היו בתוך מערכת מסוימת של עולמות, שנקראת חיצוניות, אבל עכשיו הוא עובר למקום אחר לגמרי.

נִמְצָא שֶׁהַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה [שנקראת "ודֹמו סלה"^[צט]] בָּאָה "לְהַחְלִיט" וּלְאַמֵּת בְּתַכְלִית אֶת הַמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה, כְּשֵׁם שֶׁהַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית בָּאָה לְהַחֲלִיט וּלְתַקֵּן אֶת הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁנִיָּה.

אם נשים לב – מה ששאלת והפריע לך – המדרגה השלישית היתה תיקון למדרגה השניה. כשם שהמדרגה השלישית באה לתקן את חיסרון המדרגה השניה, כך המדרגה הרביעית באה להחליט את המדרגה הראשונה:

וְהוּא בְּסוֹד "הוי' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" ["אבא יסד ברתא"], שֶׁהֲרֵי אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הֵן כְּנֶגֶד ד אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, וְתִקּוּן ה תַּתָּאָה הוּא עַל יְדֵי הַ-י דַּוְקָא, כַּאֲשֶׁר תִּקּוּן הַ-ו הוּא עַל יְדֵי הַ-ה עִלָּאָה).

"דֹמו סלה" מתקן את הבת, "ברתא", שזו המדרגה הראשונה, על ידי "יזכור לו יום המיתה" ותיקון התורה נעשה על ידי קריאת שמע. כלומר, שתי המדרגות הנסתרות מתקנות את שתי המדרגות הנגלות.

זהו גם דבר גדול מאוד, יש הרבה אסמכתאות בתורה לכך שכאשר אתה קורא קריאת שמע אתה גם מקיים מצות תלמוד תורה, גם בהלכה, בשולחן ערוך^[ק]. מצות קריאת שמע היא פנימיות מצות תלמוד תורה והיא באמת מתקן אותה. ההתבוננות של קריאת שמע מתקנת את כל לימוד התורה, ואילו זכירת יום המיתה מחליטה ומתקנת את המלחמה הראשונה-הישירה של "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

אִם אַחַר כָּל אֵלֶּה נִשְׁאַר עוֹד בְּלִבּוֹ הַחֶמְדָּה אוֹ הַשִּׂמְחָה [לעניני עולם הזה], אָז רְאָיָה כִּי מֵה' הוּא וְתִתְקַיֵּם לְעוֹלְמֵי עַד.

אם הן לא התבטלו עד עכשיו, הן לא תתבטלנה אף פעם וזהו סימן שהן מאת ה', אם כך – אז הלאה, 'יאללה', תעשה ובחפץ, תתפשט כמה שאתה רק רוצה. זה מאת הקדוש ברוך הוא.

סיכום הפרק

מה שלמדנו עד כאן הוא פרק א', שהיה רק הסבר של ארבע המדרגות, לפני שהרבי מאז'ביצא מלביש אותן על פסוקי התורה. בהמשך הוא ירצה לפרש על ידן את הסיפור של יעקב אבינו ופגישתו עם יוסף. כל מה שלמדנו עד עכשיו היה רק צד התיאוריה. כעת צריך, בפרק הבא, ללמוד איך הוא משתמש עם הרעיון הזה כדי להסביר סיפור בתורה, סיפור של יעקב אבינו. הוא מפרש שיעקב אבינו עבר את כל המדרגות האלו ביחס לשמחה שלו. שוב, כל זה בא להסביר מה שכתוב בתורה לגבי יעקב אבינו שקיבל שמחה משמיעת הבשורה שיוסף בנו חי. זו דוגמה – הרי צריכים לתת איזו דוגמה – במה מדובר.

כאשר יעקב אבינו שומע שיוסף חי כתוב "ותחי רוח יעקב"^[קא], הוא מתמלא שמחה. הוא שומע פתאום שהבן שלו, שבמשך 22 שנה חשב שהוא מת – הוא חי! הוא צריך לבחון אם השמחה הזו, הרי זו שמחת עולם הזה, שכן לו היה מת הוא ודאי נמצא בגן עדן, אז מה אכפת לו? את השמחה שהוא שמח מכך שיוסף חי הוא צריך לבחון בכל ארבע הבחינות האלו, ולבדוק אם היא מצד הקדושה.

זהו פירוש נפלא מאוד, איך רואים בסיפור התורה ומתוך מאמרי חז"ל מפורשים שהוא עשה את כל ארבע הבחינות בעצמו. רק אחרי המדרגה הרביעית, ולאחר שעדיין נשאר שמח גם כשאמר "אמותה הפעם"^[קב], שהוא מת ועדיין נשאר שמח שיוסף חי – זה היה הסימן המובהק שהשמחה שלו היא מצד הקדושה. זהו תוכן הפרק הבא. אחרי שהרעיון מוסבר בפרק הבא צריך להתחיל להתעמק יותר בדברים. שוב, כל הפרק הראשון היה הסבר חצי מהתורה של הרבי מאז'ביצא, הפרק השני בא להסביר את החצי השני שלה, איך הוא מלביש את הרעיון על סיפור בתורה. אחר כך צריך יותר להתעמק בכל המדרגות האלה בע"ה.