אותיות בסדר השתלשלות (ב)
אור ל-כד תמוז תשמ"ג – בני ברק
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. צמצום – "כניסת המאור במקום האור" (אות ד')
נעבור על הכל בסקירה אחת. יש ענין שלפני שמתבוננים עמוק – צריך לסקור. פעם קודמת[ב] סקרנו בצד ימין את כל מדרגות האלקות, התחלנו לקרוא בצד שמאל את המשפטים שמסבירים כל מדרגה ומדרגה, והגענו עד אות ד'. הסברנו ששלש המדרגות הראשונות הן באור אין סוף שלפני הצמצום, ואחר כך מתחילות שלש מדרגות שהן ממוצע בין אור אין סוף שלפני הצמצום ובין הפרצוף הראשון שאחר הצמצום, שנקרא א"ק. הממוצע הוא צמצום, רשימו וקו (אותיות ד' ה' ו').
צמצום כפשוטו או לא כפשוטו
נקרא את מה שכתוב בצד שמאל על הצמצום, ביטוי שהוא חידוש גדול של החסידות המסביר מהו סוד הצמצום. על פי קבלה צמצום פרושו שהאור פשוט הסתלק. איך הוא הסתלק? יש שתי דעות: או כפשוטו או שלא כפשוטו. אנחנו יודעים שזו מחלוקת מאד רצינית של הראשונים. כמה דורות אחרי האריז"ל כבר התחילה המחלוקת מה פירוש הצמצום של האריז"ל, האם הוא כפשוטו או לא כפשוטו. הגדולים הראשונים שחלקו בזה הם בעל ספר 'משנת חסידים' וה'שומר אמונים' הקדמון[ג]. בעל 'משנת חסידים' מפרש כפשוטו ממש, ו'שומר אמונים' הקדמון אמר שחס וחלילה חס ושלום, הצמצום לא כפשוטו, רק התעלמות מניה וביה, שמצדנו נראה כאילו שיש כאן צמצום וסילוק אור.
אנחנו יודעים שכמה דורות אחר כך המחלוקת הזאת היתה בין הגאון מוילנא, שנקט לפי שיטת הספר 'משנת חסידים', לבין גדולי החסידות – הבעל שם טוב ובמיוחד אדמו"ר הזקן – שנקטו לפי שיטת ה'שומר אמונים', וכמובן שהעמיקו בה יותר ויותר. העיקרון הוא שחס וחלילה, הצמצום לא כפשוטו, רק מצדנו, רק התעלמות ולא סילוק. הלשון בכתבי האריז"ל לאי-סילוק האור הוא "הסתלק לצדדים"[ד], כאילו שהוא הסתלק, על כך כתוב בספר התניא[ה] שלא יתכן דבר כזה על אור אין סוף – הרי זה ממקרי הגוף. כל יהודי מאמין בפשטות שלמעלה לא שייך שום דבר ממקרי הגוף – אור אין סוף הוא לא גוף ולא דמות – אז אי אפשר לומר עליו שנסתלק לצדדים.
אחרי המחלוקת הזו בין ה'שומר אמונים' הקדמון ל'משנת חסידים' כתב ה'משנת חסידים' ספר שלם[ו] להצדיק דעתו, ושם הוא כתב שהוא לא יכול להוכיח זאת, אין הוכחה, אבל 'כך לבי אומר'. ה' יכול באמת לעשות את הצמצום גם בלי לסלק את האור שלו, יכול באמת להיות כך או כך, אבל בלבי יותר נח לי לומר כך.
הגר"א, בסוף הפירוש שלו לספרא דצניעותא על הזוהר[ז], מפרש לפי 'משנת חסידים'. מה שמענין מאוד הוא שהתלמיד המובהק שלו, רבי חיים מוולוז'ין, כותב[ח] בספרו 'נפש החיים' לא כך. כולם מתפלאים, איך יתכן שהתלמיד המובהק, שהיה חרד וירא וזע לכל דבר קטן של רבו הגר"א, ואיך כותב לא כמוהו?! יש הרבה תירוצים לזה ושום תירוץ לא מתיישב על הדעת. יש שרוצים להטיל ספק בכלל בכל פירוש הגר"א לסוף ספרא דצניעותא, שלא יצא מידו רק מתלמיד שלו, כך יש דעה אחת, כיוון שרבי חיים מוולוז'ין לא כותב כך בנפש החיים, אלא יותר כמו החסידות. אמנם לא מאה אחוז, יש הבדל שלא צריך להיכנס אליו עכשיו, ובכל זאת, נראה שלא כותב שהצמצום כפשוטו כמו הגר"א, אז יש שערוריה, מה הולך פה.
זה לא נוגע לנו, אנחנו ברוך ה' חסידים, רק לשלמות הענין יש דעה כזו שאדמו"ר הזקן כותב עליה בתניאה, שיש גדולי ישראל הטועים בפירוש צמצום כמו שהוא כתוב בכתבי האריז"ל. אם כן, אנחנו בשיטת ה'שומר אמונים' שהצמצום לא כפשוטו, והכוונה היא שהאור רק התעלם מינה וביה, ואפילו ההתעלמות אינה מצדו. לא שהוא מתעלם ביחס לעצמו, רק לגבינו, לגבי מה שנקרא דעת תחתון.
פעולת הצמצום – יצירת שתי נקודת מבט
הצמצום נועד ליצור שתי נקודות מבט על המציאות. שתי נקודות המבט נקראות 'דעת עליון' מצד ה' ו'דעת תחתון' מצד האדם, מצד הנבראים. על כך לומדים את הפסוק בשירת חנה שקוראים בהפטרת ראש השנה "אל דעות הוי' ולו נתקנו עלִלות"[ט] (הכתיב הוא "לא" והקרי "לו"). מכאן לומדים[י] שיש שתי דעות ששתיהן אמת. מה שמצדנו, דעת תחתון, אפשר לחשוב שזהו רק דמיון, לא אמת, אבל כיוון שכתוב בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[יא] – זו אמת. כך כתוב בחסידות[יב], שאם לא היה כתוב הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הייתי יכול לחשוב שכל מה שאני רואה בעולם הוא דמיון, כמו שיש, להבדיל, דתות כאלה בעולם שחושבות שכל מציאות עולם הזה וכל העולמות הם כולם רק דמיון של האדם. זו לא אמת כלל. יש אפילו פילוסופיות כאלו בדורות האחרונים. הן לא נכונות, בגלל שהתורה היא "תורת אמת"[יג] ואם כתוב בה "בראשית ברא..." סימן שיש בריאה, יש שמים וארץ והדבר קיים ואינו דמיון כלל.
ועם זאת, מצד ה' העולם הוא אַיִן. מצדנו הוא יש, והיש נברא "יש מאין", אבל מצד ה' זה הפוך – הבריאה היא "אין מיש". זה נקרא דעת עליון, שכל מה שנברא הוא האין שנברא מהיש האמתי. מצד התחתון הכל נברא "יש מאין", בדיוק הפוך, בגלל שהוא אין, הוא שום דבר – "כולא קמיה כלא חשיב"[יד]. האור עצמו עדיין מאיר, לא הסתלק לשום מקום. לגבי האור שמאיר עדיין כל מה שיש כאן הוא לא-כלום, הכוונה שזהו "אין מיש", מיש האמתי. מצדנו זה הפוך, זה נקרא "יש מאין", כיוון שאת המקור המהווה את היש אנחנו לא רואים, הוא נעלם מאתנו, לכן אנחנו מכנים את המקור הזה בשם אין, זהו כינוי כשאנחנו מכנים אותו, ולכן הבריאה היא "יש מאין".
זה נקרא "אל דעות הוי'". כתוב ששם הוי' הוא בשתי דעות, ו"אל" הוא עצמות האלקות, כאן הוא לא שם פרטי שלו, כאן הוא אפילו יותר משם הוי'. "אל" הוא ה' עצמו, ויש לו שתי דעות בסוד שם הוי'. "ולא נתקנו עלילות" הכוונה שכל בריאת העולם היא כמו עלילה, כמו בפסוק "נורא עלילה על בני אדם"[טו].
שאלה: אז כל הבריאה היא אמת?
תשובה: כן, היא פרדוקס, כמו כל ההשגות האמתיות.
שאלה: אז למה הוא נקרא "עלמא דשיקרא"?
תשובה: "עלמא דשיקרא" נקרא איך אתה רואה את העולם, הרושם. באמת יש רושם שהוא שקר, הוא דמיון, יש תחושה חיצונית מהשולחן, כפי שאני רואה אותו ואיך שהחושים שלי מתרשמים ממנו, כאילו הוא דבר נפרד בפני עצמו. ההתרשמות הזאת היא שקר. היות והעולם הזה עושה התרשמות של שקר, לא של אמת, הוא נקרא "עלמא דשיקרא", אבל לא שאין שולחן בכלל.
כל זמן שלא תיקנתי את החושים הם משקרים. החושים משקרים אין הכוונה שהם שקר, אבל במצב שאינו מתוקן זהו שקר. לעתיד לבוא כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[טז] ואז החושים יתוקנו, אז נראה את המציאות האמתית. עוד פעם, יש כאן שולחן אבל ההתרשמות שהחושים שלי מתרשמים ממנו לא נכונה, היא שקר. ההתרשמות האמתית תהיה רק לעתיד לבוא, בסוד תחית המתים, שאז כל העולם יתגלה כמו שהוא. ה' יחשוף את זרוע ימינו ונראה את "כח הפועל בנפעל"[יז], את האין שבתוך היש. יש צדיקים גדולים שאפילו בעולם הזה זוכים לראות את האין האלקי שמהווה את היש. כל זה הוא פשט, שיש שתי דעות ולא שדעה אחת היא שקר. יש דעה מלמטה למעלה ודעה מלמעלה למטה.
האפשרות שתהינה שתי דעות, שתהיה אפשרות כזו, היא תוצאת הצמצום. לפני הצמצום אין אפשרות של שתי דעות. כל מטרת השתלשלות העולמות היא לגלות את ה"תרתי דסתרי", את נשיאת ההפכים, מה שנקרא היום פרדוקס, שבמצב אחד "אין עוד מלבדו"[יח], 'גאט איז אלץ', רק ה', אין שום דבר חוץ מהקב"ה, ומצד שני 'אלץ איז גאט', זה הביטוי בחסידות[יט], שהכל הוא ה'.
מטרת הצמצום – נשיאת ההפכים
זה נקרא "דירה בתחתונים", לגלות איך ששני דברים אלו יכולים לשכון יחד. זו ה"דירה בתחתונים" עליה כתוב "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[כ]. מצד אחד ה' הוא הכל, שאין שום דבר חוץ ממנו. במצב זה לכאורה באמת אין עולם, הכל הוא ממש אפס, כביכול הוא דמיון, ומצד שני בדיוק להפך, הכל הוא ה' בעצמו, כמו שיתגלה רק לעתיד לבוא. אבל בשביל שכל זה יוכל להיות נצרכת השתלשלות של כל העולמות. כל שלב מאפשר יותר ויותר שהדבר יוכל להיות. הצמצום מאפשר שבכלל יוכלו להיות שתי דעות על המציאות ולכל אחת משתי הדעות יש מקום. לכן כתוב ש"אל" הוא נושא הפכים. מה הוא נושא? את הפכי שתי הדעות שעל פי הגיון לא יכולות להיות. על פי הגיון או שזו אמת או שזו אמת, ולכן "אל" נושא ההפכים נושא את שתי הדעות הנוגדות והסותרות, וזה דבר שמתגלה על ידי הצמצום.
שיטת החסידות בהבנת הצמצום
עד כאן הסברנו את הפשט בצמצום. יש ביטוי בחסידות שמגלה עוד יותר את סוד הצמצום. שוב, הספר 'שומר אמונים' כותב שהצמצום לא כפשוטו, אבל את הדבר שכתוב בחסידות, הגילוי הפנימי מהו באמת סוד הצמצום, הוא לא כותב. הביטוי בחסידות הוא ש"המאור נכנס במקום האור". קודם, לפני הצמצום, האיר אור אין סוף, שבלשון האריז"ל "תפס את כל המקום" כביכול. לא היה עדיין מקום אבל האור כביכול התפשט בכל המקום.
אור אין סוף הוא מדרגת 'אחד' כאן, שמדרגת 'קדמון' נכללת בתוכה, כמו שלמדנו בפעם הקודמת. 'אחד' הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, ובתוכו נכללת ההשערה בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[כא]. אצלנו זו האות ב' שבתוכה נמצאת האות ג'. היא נמצאת ב"מציאות בלתי נמצאת"[כב], זה הביטוי. זאת אומרת, ההשערה שה' משער "מה שעתיד להיות" היא דבר שלגבי האור בטלה ומבוטלת ואין לה בו מציאות ניכרת – ג' בתוך ב'. לכן מה שמאיר לפני הצמצום הוא מדרגה ב', שהיא אור אין סוף, ואילו מדרגה א', 'יחיד', אף שהיא באמת אור, אבל אור כפי שנעלם בתוך העצמות, בתוך המאור ממש.
שאלה: אבל גם אור אין סוף של מדרגת 'אחד' נעלם.
תשובה: הוא כבר גילוי. כיוון שהוא לפני הצמצום אז לגבינו הוא נעלם, אבל מה שכתוב שלפני הצמצום היה אור פשוט שמילא את כל החלל, את כל המקום, מדרגה ב' כאן, כלפי ה' היא כביכול גילוי. לפני הצמצום הכל הוא לגבי ה' ולא לגבינו. גם במדרגה א' ביחס לה' יש פרדוקס, תרתי דסתרי: לגבי ה' אי אפשר לומר שמשהו נעלם ממנו, הרי ה' יודע כל תעלומות, רק שישנה מדרגה שכביכול גם אצלו היא בגדר נעלם, אלא שהוא יודע אותה. גם כן, אם היא היתה אצלו לא הייתי יודע עליה את זה, בגלל שאולי יש מושג, כמו אצל בן אדם, שנקרא תת-מודע או על-מודע שנעלם ממנו. אצל ה' אי אפשר לומר שיש דבר שנעלם ממנו, אבל אפשר לומר שהאור הוא בבחינת העלם כביכול, רק שגם את זה הוא יודע, "לפניו נגלו כל תעלומות"[כג], זה הביטוי.
שאלה: האם גם אור אין סוף הוא צמצום מעצמות?
תשובה: זה לא נקרא צמצום אלא דילוג. יש דילוג הערך. צמצום הולך עם דילוג. הסברנו שדילוג הכוונה שאין שום ערך בין אחד לשני וכאשר האור מתגלה מתוך העצמות, מתוך ה' עצמו, ישנו ריחוק ודילוג הערך כל כך גדול שאין שום יחס ביניהם כלל, אפילו יותר מהצמצום שאחר כך יהיה בתוך האור.
העלמת כח הבלי-גבול
יש ביטוי בזוהר "כד סליק ברעותה למברי עלמא"[כד], כאשר עלה ברצונו ובמחשבתו כביכול לברוא את העולם. יש מושג כזה של עלית הרצון, כך הוא נקרא בכתבי האריז"ל[כה]. זאת אומרת, שכביכול לגבי ה' יש מצב של לפני עלית הרצון ויש מצב של אחרי עלית הרצון. מדרגה ב' נקראת עלית הרצון ומדרגה א' לפני עלית הרצון. כמובן, אין מושג של זמן למעלה, גם המושג זמן כאן הוא משל ומליצה, ובכל זאת המדרגות א' ו-ב' בלשון הקבלה הן לפני עלית הרצון ולאחריו. מהו הרצון? מה שכתוב כאן במדרגה ב'. זהו הרצון להטיב ומחשבת אנא אמלוך. יש מצב של אותו האור שעתיד כביכול להתגלות כרצון, אבל הוא עדיין לא עלה, לא נתגלה בינו לבין עצמו. "מבשרי אחזה אלו-ה"[כו], בנפש האדם זהו רצון שאינו מודע כלל, אבל על ה' אי אפשר לומר שמשהו לא מודע לו בגלל ש"לפניו נגלו כל תעלומות", זהו הביטוי, ועל כן גם אם הוא יודע בכל זאת הוא במצב של לא נודע. אחר כך, במדרגה ב' הרצון כבר במדרגה של נודע כלפי ה' כביכול.
מה שמצטמצם, האור שצריך לצמצם אותו, הוא מדרגת קדמון, התכנית שבתוך האור הזה. התכנית הנעלמת היא מדרגה ג'. האור עצמו הוא מדרגה ב', שבתוכה יש תוכנית מה עתיד להיות. זה נקרא השערה, שה' "שיער בעצמו בכח". התוכנית היא אין, אין לה מציאות ניכרת בתוך האור, היא בטלה ומבוטלת לגמרי, אין לה שום תפיסה במציאות לגבי האור.
יש ביטוי שהאור נקרא כח הבלי גבול של ה', ובלי גבול פרושו אין סוף. מה שאין כן התוכנית, ההשערה, היא כח הגבול. כאשר האור של כח הבלי גבול מאיר – כח הגבול לא תופס מקום כלל, אין לו שום מציאות ניכרת, זה הביטוי.
הצמצום בא לצמצם את האור הזה. החסידות מסבירה[כז] ומפרשת הסוד הגדול של הצמצום, שיש בו כח העצמות על מנת לצמצם את האור שלו עצמו. כך גם אצל אדם, אומרים שאם אדם צריך לכבוש את יצרו, כמו במשנה "איזהו גיבור הכובש את יצרו"[כח], הכח לכבוש ולצמצם התפשטות בא ממקום הרבה יותר עמוק בנפש מאשר ההתפשטות עצמה. אם אדם מתפשט – יש מושג התפשטות של איזה כח או אור – ופתאום הוא רוצה לכבוש אותו או לצמצם אותו, הכח שעוצר את ההתפשטות צריך להיות יותר אדיר ויותר עמוק בנפש מאשר הדבר שהתפשט בפני עצמו. זאת אומרת, בשביל לצמצם צריך התגלות של כח העצמות שבא ממדרגה א', ואפילו למעלה ממנה. באמת מדרגה א' כאן היא האור כפי שהוא נעלם בתוך המאור, מה שאין כן כדי לצמצם את האור צריך ממש כח העצמות.
כניסת המאור במקום האור
כאמור, יש ביטוי מאוד מאוד עמוק בהסבר החסידות את סוד הצמצום, והוא ש"המאור נכנס במקום האור". הוא כתוב בספרי אדמו"ר האמצעי[כט]. אני לא זוכר אותו כרגע באדמו"ר הזקן[ל], אבל יש ביטוי כזה של אדמו"ר האמצעי ושל רבי הלל[לא], שהוא תלמיד אדמו"ר האמצעי. זה ביטוי שלהם, וכנראה מקורו מאדמו"ר הזקן. מה הכוונה? שאם אדם רוצה לעצור התפשטות של עצמו, הוא עצמו מתפשט – התפשטות היא בחינת אור אין סוף של עצמו – לשם כך הוא צריך כביכול להחליף את עצמו, לעשות חליפין עם האור שלו. כלומר, הוא עצמו תופס את מקום האור שלו. מאוד קשה להבין. על ידי שהוא עצמו נמצא שם – האור מתעלם בתוכו בדרך ממילא. עוד פעם, זהו איזה מן מאמץ שאני בעצמי עושה.
יש ביטוי בחז"ל[לב] שהקב"ה זורק חצים ויכול לתפוס אותם באוויר אחרי שהם יוצאים מידיו, רק הוא יכול. מה הכוונה? שיש כח – זה גם נאמר על צדיקים ויש גם בסיפור של רבי נחמן מברסלב על ז' בעטליר'ס[לג] – לתפוס את החץ אחרי שכבר ירו אותו. אם נצייר זאת בדמיון נראה שהוא כמו סוד הצמצום בהסבר זה. איך יתכן שאחרי שדבר יצא והתפשט אפשר בכל זאת לתופסו להחזיר אותו? רק עם איזה כח בנפש לשים את עצמי באותו מקום. ממילא על ידי שהעצם נמצא שם הוא מקבל לתוכו את ההתפשטות, וממילא היא מתעלמת. זהו איזה מן כח פנימי עצום. עוד פעם, זהו דבר שאי אפשר לבטא אותו בשפתיים, מהי הכוונה בדיוק. כח העצם תופס את מקום האור, וממילא האור מתעלם. כל סוד עומק הביטוי הזה הוא שפעולת הצמצום היא ממש פעולת כניסת העצמות.
הרי כל פעם שיורדים ישנה התקרבות. התחלנו קצת להסביר בפעם הקודמת שעיקר ההתבוננות על פי חסידות הוא לא להתרחק מה', והעובדה שישנן הרבה מדרגות היא לא בשביל להתרחק, חס ושלום. בדיוק להפך, יש הרבה מדרגות בשביל להתקרב לה'. כך גם דרך ההתבוננות על פי חסידות בכלל, במיוחד חב"ד ובמיוחד הפנימיות שלה, כמו אצל אדמו"ר האמצעי ורבי הלל שהולכים על פי דרך זו, להסביר איך בכל מדרגה ומדרגה יש לפעמים יותר גילוי עצמות, יותר גילוי ה' עצמו, מאשר במדרגה קודמת. עיקרון זה מתחיל להתגלות בסוד הצמצום. בשביל לצמצם צריך שהוא עצמו יחליף את ההתפשטות של האור שלו, בגלל ש"המאור נכנס במקום האור".
"הוא ושמו" – בְּ"לבד"
יש מאמר חז"ל "עד שלא נברא על העולם היה הוא ושמו בלבד", המובא בפרקי דרבי אליעזר בתחלתו. כתוב שלפני בריאת העולם היה "הוא ושמו בלבד". בחסידות מפרשים[לד] שיש כאן שלש מדרגות – "הוא", "שמו" ו"לבד". אפילו בתוך מדרגת אחד יש שתי מדרגות – "הוא" ו"שמו". "הוא" היינו עצם האור, לפני שהוא מתפשט לזולת כביכול, ו"שמו" היינו התפשטות האור. אפילו בתוך מדרגת אחד יש מושג של 'עצם האור' ו'התפשטות האור', "הוא" ו"שמו". "בלבד" זהו כבר חידוש, פירוש מחודש של החסידות. מוסבר ששניהם – "הוא ו"שמו הגדול" – "בלבד", בתוך ה"לבד". "לבד" היינו המדרגה בה "אין עוד מלבדו", זו העצמות ממש. זאת אומרת, שתי המדרגות "הוא" ו"שמו", שהן עצם האור ההתפשטות שלו, כלולות שתיהן במדרגת יחיד, בבחינת העלם האור במאור.
בסופו של דבר הכל הוא ה'. עד סוף כל דרגין יהיו תמיד שני כיוונים: מצד אחד "אין עוד מלבדו", 'גאט איז אלץ', רק ה' ושום דבר חוץ ממנו, מצד שני הכל הוא ה'. אפילו כאן באמת אפשר כבר לומר זאת, שמצד אחד האור לא קיים כלל, בגלל שאיך יכול להיות דבר חוץ מה'? כמו שכתוב, אבל בסופו של דבר גם השולחן קיים. אותו דבר גם לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום, רק מה, אז נמשכת העצמות בתוך המדרגה הזאת ומתגלה שבעצם הכל אחד.
שאלה: אם מתארים 'התפשטות' סימן שישנו זולת.
תשובה: התפשטות כאן היא רק שם המושאל. שוב, זו עלית הרצון שכולה בגדר עלית רצון של ה' להטיב וזה נקרא התפשטות האור, היא כבר לקראת הזולת. אם יש רצון להטיב או רצון למלוך – הכלל הוא "אין מלך בלא עם"[לה] – אז ישנה כבר התפשטות מניה וביה לקראת ישומו.
מה ניתן לדעת על טעם הבריאה?
שאלה: לשם מה למלוך על עם?
תשובה: זה כמו לשאול 'בשביל מה צריך לברוא את העולם?'. "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". זו התאוה של הקב"ה עליה לא שואלים קושיות[לו]. זה הדבר היחיד שכבר לא שואלים קושיות, בשביל מה הוא צריך את כל זה. עוד פעם, הוא צריך את כל זה בשביל לגלות התפשטות, כמו שהסברנו קודם. על ה' אי אפשר לומר שום דבר, רק הביטוי שאומר הרשב"א, אותו הזכרנו אותו בפעם הקודמת. הרשב"א אומר[לז] שעל הקב"ה אפשר לומר רק דבר אחד – "נמנע הנמנעות". ה' "נמנע הנמנעות", פרדוקס, זו לשון הרשב"א בתשובות שלו. זאת אומרת, הוא נושא הפכים באופן מוחלט. זו מחלוקת הרשב"א נגד הרמב"ם, ואנחנו הולכים לפי שיטת הרשב"א שה' הוא "נמנע נמנעות". מהי כל בריאת העולם? היא פשוט לגלות בפועל את כחו של ה' להיות נושא הפכים. זה נקרא "שני הפכים בנושא אחד". מגיעים עד עולם הכי תחתון, עולם הזה הוא הכי נמוך, "עלמא דשיקרא", הכי רחוק עד כדי שכביכול הוא שולל אלקות, שולל את אחדות ה', מצב של היפוכו ממש, ואם אף על פי כן תתגלה בו בכל זאת האלקות – זאת תכלית כוונת בריאת העולם. זה נקרא "דירה בתחתונים" דוקא, שאז מתגלה הכח האמתי של נשיאת ההפכים, שה' "נמנע נמנעות" ונושא הפכים.
למה הוא צריך לגלות את עצמו בתור נושא הפכים? על זה אי אפשר לומר, בגלל שהוא לא חסר זאת. אי אפשר לומר שה' חייב לגלות זאת ושאם הוא לא יגלה זאת הוא יהיה חסר. ה' הוא שלמות הכל, אז אי אפשר לומר שמשהו חסר אצלו. אבל בכל זאת, אף על פי שלא חסר לו שום דבר, כך עלה ברצונו כך. למה? אי אפשר לדעת.
עוד פעם, כל המדרגות האלו הן לאפשר את ההתגלות של נשיאת ההפכים של ה', והן עצמן כבר נשיאת הפכים. כל שלב ושלב – אם מתבוננים – כבר כולל בעצמו איזה ענין של פרדוקס, שנקרא "נושא הפכים", וזאת על מנת לגלות אותו יותר ויותר למטה. כל ההשתלשלות וירידות המדרגות הן האפשרות לגלות את הפרדוקס של ה' במדרגה יותר ויותר נמוכה.
התעלמות בדרך ממילא
הצמצום הוא שלב מאוד מאוד חשוב בגילוי כח נשיאת ההפכים, והביטוי לכך הוא ש"המאור נכנס במקום האור", שהעצם תופס את מקום האור, וממילא האור מתעלם. זו הכוונה שהצמצום לא כפשוטו. תמיד הסברנו שדעת ה'שומר אמונים' הקדמון וכל אלו שהלכו בדרכו היא שהצמצום הוא התעלמות, לא סילוק, אבל להסביר עוד יותר, איך נעשתה איכות ההתעלמות זה מוסבר רק בחסידות. ההתעלמות הזו נעשית בדרך ממילא על ידי שעצמות ממש תופסת כביכול את מקום האור ולכן אין לאור מקום. אם העצמות נמצאת שם האור מתעלם בדרך ממילא ואזי אין גילוי אור. זאת אומרת, לפי ההסבר זה, הצמצום הוא ממש דבר אמתי. אם כן, להשקפה שלנו, שנקראת דעת תחתון, יש על מה לסמוך. היא לא דמיון.
אנחנו תחת השפעה של פעולה עצמית של הקב"ה. עם זה שהאור לא התעלם לגביו, לגביו הוא עדיין מאיר, אבל מה שאנחנו רואים הוא חושך, כביכול רואים את העצמות. אצלו אין חושך. אפילו מה שנעשה בהתעלמות האור לגביו הוא עדיין מאור. כך הוא לגבי הקב"ה מלמעלה למטה, אבל לגבינו החושך שנעשה הוא עצמו אינו חושך, אלא העדר האור בלבד. החושך הוא כביכול שרואים את פעולת העצמות שעכשיו, ברגע זה, גם כן עושה את החושך הזה. זאת אומרת, הימצאות העצמות גורמת בדרך ממילא שמצדנו האור מתעלה. אם כן, כל מה שאנחנו מרגישים מצדנו הוא הימצאות העצמות במקום האור. להפך, כעת אנחנו מקבלים כביכול מהעצמות.
שאלה: זה אומר שבצמצום ישנה קרבה יותר גדולה לה'?
תשובה: באמת לאמתו זו קרבה יותר גדולה, אלא שהיא מ"הנסתרֹת"[לח], כמו שכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה"[לט], שהיסורים או מה שנדמה לנו רע או חושך – כך כתוב בספר התניא[מ] – באמת בא ממדרגה יותר גבוהה, הוא בא מאותיות יה, מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו דבר שנראה לנו טוב בא מאותיות וה. זה דבר יסודי, כלל גדול. כך גם כאן: עצם מציאות הבריאה, שהוא חושך בשבילנו, באמת בא ממדרגה גבוהה מאשר האור עצמו שהאיר לפני הצמצום. זה כלל בכל המדרגות: ככל שכאילו יורדים – באמת עולים, רק שזה בהעלם. אין תנועה, זאת אומרת האור לא הסתלק, לא שהאור הלך לאיזה מקום.
כל זה היה הסבר למשפט זה, ש"המאור נכנס במקום האור", שכך מוסבר סוד הצמצום על פי חסידות.
המחלוקת על הרציונליות
אמרנו שבכל פעם אנו עושים כאן רמז שישייך את אותה מדרגה לאות בסדר הא-ב. מדרגת הצמצום היא אות ד' וכתוב בקבלה ש-ד היא "דלית לה מגרמה כלום"[מא]. כאשר יש העלם אור ולא רואים ממנו כלום זוהי דלות. כאן יש גימטריא: אחרי הצמצום נוצר חלל של "מקום פנוי", זה הביטוי בכתבי האריז"ל. מקום פנוי עולה בגימטריא חיק הבורא (322).
נסביר מה הכוונה כאן בגימטריא זו. "חיק הבורא" קשור לְמה שהזכרתי הרגע, למחלוקת בין הראשונים, בין הרמב"ם לבין הרשב"א, לגבי עצם המושג 'נמנעות'. הרי מה ההבדל בין חסידות לבין דרך הגר"א ו'המשנת חסידים'? מי שאוהב פה דוקא הגיון, מה שנקרא רציונלי, שהראשון בהם הוא הרמב"ם, לא רוצה לסבול את הענין 'תרתי דסתרי', מה שנקרא "שני הפכים בנושא אחד". הוא לא סובל את הרעיון הזה.
עוד פעם, הדבר הזה נקרא שיטה רציונלית, כך אומרים זאת בלעז. הגר"א לעומת החסידות, וכך הרי כל אחד שהולך לפי הגיון פשוט של השכל, כמו בעל 'משנת חסידים', לא יכול לסבול זאת בעצמו. אמרנו שבספר 'יושר לבב' שלו הוא מצדיק את דעתו, כך הוא מסביר בעצמו, שהיות ובשכל שלו הדבר לא מתיישב, ויותר נח לו על פי שכל לומר שהצמצום כפשוטו – הכל יותר הגיוני ופשוט לומר שהצמצום לא כפשוטו. הוא הבין שאם אנחנו נפרש את הצמצום לא כפשוטו אנחנו מכריחים שישנו בכל שלב ושלב של ההשתלשלות פרדוקס עצום, "שני הפכים בנושא אחד", אז למה לסבך את הענינים? יותר מכך, לא סתם לסבך, אלא לסבך עד שהדבר נגד השכל לגמרי! לכן לא נח לו להיכנס לדבר כזה. נח לו לומר שהצמצום כפשוטו וגמרנו. כך בפירוש הוא כותב. כדאי לראות זאת בפנים.
אם כן, אנחנו רואים שכל המחלוקת בפנימיות היא על הכרח הרציונליות. זאת אומרת, ההכרח ללכת אחרי ההגיון או לא. אם הקב"ה לא הגיוני, הוא למעלה מההגיון שלנו, אזי גם העולם שהוא ברא הוא למעלה מההגיון שלנו. הרי מהעולם אנחנו רואים אותו, ואם הקב"ה הוא למעלה מההגיון אז בפנימיות כל שלב ושלב של העולם הוא בעצם גם למעלה מההגיון. כל מטרת בריאת העולם היא לגלות בתחתונים את "נמנע הנמנעות" של בריאת הקב"ה.
כאמור, מי הם הראשונים שבפירוש הייתה מחלוקת ביניהם על כך? הרמב"ם והרשב"א. הרמב"ם כתב בספר שלו, במורה נבוכים[מב], וכל הראשונים עד הרשב"א הסכימו אתו. הביטוי שלו הוא כך: "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", כך הביטוי של הרמב"ם. מה הכוונה? מה הפירוש? שגם ב"חיק הבורא", כביכול אצלו, לגבי הקב"ה, זהו דבר נמנע. 'נמנע' הכוונה תרתי דסתרי, פרדוקס, שיש לו טבע קיים. כלומר, אם ההגיון קובע שהדבר לא יכול להיות אז גם אצל ה' לא יכול להיות.
יש כל מיני חידות שממציאים אותם לילדים, כמו האם ה' יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים, כל מיני שאלות כאלו של איזה מן פרדוקס, דבר והיפוכו. אפילו שהן נשמעות שטויות, שהוגי הרעיונות, הפילוסופים הכי גדולים בכל הדורות, טענו דוקא שטויות כאלו – הרמב"ם קובע ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". הכוונה שאם הדבר אינו על פי ההגיון הוא לא יכול להיות, גם אצל ה'. עוד פעם, הביטוי הוא "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". "נמנעות" הן דבר שלא יתכן מכיוון שתרתי דסתרי ה דבר שלא יכול להיות על פי הגיון הוא אומר שיש לו "טבע קיים", הכוונה טבע של להיות נמנע, ולכן הוא לא יכול להיות קיים אפילו "בחיק הבורא". אם הוא לא יכול להיות על פי הגיון הוא לא יכול להיות אפילו אצל הקב"ה. זהו הביטוי של הרמב"ם, והרשב"א כותב תשובה ארוכה בה הוא חולק ואומר שחס ושלום לומר כך. כמו שאנחנו יודעים, אחר כך המהר"ל מפראג חלק על הרבה דברים שאמר הרמב"ם, אבל הראשון שהתחיל לחלוק על הפילוסופיה של הרמב"ם, על המחשבה שלו, הוא הרשב"א בתשובותיו.
בפלח הרימון כותב רבי הלל[מג] שחס ושלום לומר כך, שלומר שה' נמנע זו כפירה בו. שם הוא מחדש את הביטוי "נמנע הנמנעות", והכוונה שהוא נמנע שמשהו יהיה נמנע אצלו. הוא חידש אותו נגד הרמב"ם, שה' "נמנע הנמנעות", ומן הנמנע לומר שמשהו נמנע אצל הקב"ה. כמו שהרמב"ם אמר ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" הרשב"א חולק ואומר שאין להן טבע קיים בחיק הבורא. זאת אומרת, שמה שנמנע מצדנו לא נמנע מצדו, ואצלו יכולים בהחלט להיות דבר והיפוכו, ושחוקי ההגיון לא קובעים לגביו. הרי הוא בורא, וכמו שהוא בורא את העולם הוא בורא את ההגיון.
שאלה: לאיזה סוג הגיון מתכוון הרמב"ם?
תשובה: להגיון של השכל המופשט, הקובע שלא יתכנו ולא יכולים להיות יחד דבר והיפוכו. השכל הוא אמתי. לא רק הרמב"ם, כל אדם רציונלי במשך כל הדורות, מאדם הראשון ועד הדור האחרון. עכשיו במדע יש כמה דברים שאינם רציונליים, אבל כל אדם רציונלי זה מה שמנחה את החיים שלו, כפי שתכף נסביר יותר.
שאלה: אבל הרמב"ם עצמו אומר מדבר על גבול הגיון האדם, ש"אין בכח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו"[מד]?
תשובה: הוא לא מדבר על 'נמנע' של דבר והיפוכו. נכון, מדובר ודאי על מה שעבר את גבול השכל, לא ששכל האדם יכול לתפוס כל דבר, אבל זהו לא מצב שמנגד את השכל רק שהשכל לא תופס אותו. לא זהו 'נמנע' בעצם. הוא אומר שם שה' אחד "מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד", ולכן הוא ודעתו אינם כמו שאנו ודעתנו וחיינו הם שנים. אצל הקב"ה – כך כותב הרמב"ם – "הוא וחייב ודעתו הכל אחד, מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד", "ובידיעת עצמו יודע את כל הנבראים", מה ש"אין בכח בפה לאמרו ולא באזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו". יש אחדות נפלאה שלגמרי למעלה מהשכל שלנו, ובכל זאת היא לא דבר שכולל בעצמו דבר והיפוכו. זה רק זה, אחדות פשוטה היא רק אחדות פשוטה, גמרנו, זו לא אחדות פשוטה ויחד עמה ההפך ממנה, לא פלוס ומינוס יחד. אצלו רק הפלוס ואצלנו רק המינוס. אבל אצל הרמב"ם דבר נמנע אינו שייך כביכול אפילו אצל הקב"ה. זהו הענין ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". הוא אומר שאנחנו חייבים להאמין שהוא אחדות פשוטה "מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד", אבל מה שאנחנו לא יכולים להבין בשכל שלנו, שיש תרתי דסתרי, "שני הפכים בנושא אחד" – זה לא! להפך, הוא שולל זאת.
הפחד מהפקרות
עוד פעם, למה השכל רוצה מאוד לשלול תרתי דסתרי? בגלל שאם אתה לא שולל זאת אתה לא רציונלי, ואז כל העולם נעשה הפקר, גם החיים שלך הם שום דבר. קיים פחד שאם האדם מזניח את קביעת ההגיון הוא נעשה כמו בהמה, הוא מאבד את כל "צלם אלקים" שלו, הכל נעשה הפקר. לכאורה זהו הפחד של ה'מתנגד'. כאן אנחנו מדברים על הרמב"ם, בכבודו ועצמו, וזה היה הפחד שלו בשורשו. כך גם היה הפחד של הגר"א ושל כל המתנגדים לחסידות. בפנימיות היה פחד של הפקר, שאם אתה מדבר על דברים כמו "שני הפכים בנושא אחד" אתה הורס את כל גדרי העולם והכל נעשה הפקר, חס וחלילה – גם שמירת התורה תהיה הפקר. אם כן, יש פחד עמוק בתוך השכל מלהרשות לשני הפכים בנושא אחד. זה לא יכול להיות.
תיווך שיטות הרמב"ם והמהר"ל
הרשב"א אומר שחס ושלום לומר כך אצל ה', ושאצלו "אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". הגימטריא שמופיעה כאן באה לעשות פשרה או לתרץ את הבעיה הזאת, ולומר שבכל זאת הרמב"ם צודק, אבל תלוי איפה הוא צודק. בדיוק כמו שאמרנו קודם, שהרמב"ם כותב ש"הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה ובידיעת עצמו וכו'", וכתוב על כך בתניא[מה], גם מהפרדס[מו] וגם על פי כתבי האריז"ל, שהדבר נכון "בהתלבשות אורות בכלים דחב"ד דאצילות", אז צודק לומר כמו שהרמב"ם כותב, אבל חס ושלום לא למעלה מהאצילות, בגלל שלמעלה מהאצילות אין חכמה ודעת, אלא ממש אחדות. לא שייך לדבר על "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה" למעלה מעולם האצילות. בעולם האצילות מוצדק.
על מה שהרמב"ם אומר על פי ההגיון, ש"הוא היודע והוא הידוע...", חלק המהר"ל מפראג, כמו שאמרנו קודם, ועל דברי הרמב"ם ש"יש לנמנעות טבע קיים" חלק הרשב"א. המהר"ל אומר שחס ושלום לומר על ה' שהוא היודע, שהרי לא שייך לדעת בכלל, הוא אין סוף הוא למעלה מטעם ודעת, הוא בלתי נודע לגמרי. זו דעת המהר"ל בהקדמה לספרו 'גבורות השם'. אדמו"ר הזקן כבר עשה את הפשרה בתחלת ספר התניאמה ועוד כמה פעמים בספר[מז], שהרמב"ם צודק אבל צריך לדעת איפה הוא צודק. בעולם האצילות נכון לומר כך, ש"הוא היודע וכו'", כי עולם האצילות כולו אחדות. יש בו ספירות, יש אורות וכלים, והכל בו אחד, ולכן שם מוצדק הביטוי "הוא היודע", אבל לא למעלה מהאצילות, שם אין כלים ולכן לא מוצדק לומר זאת.
טבע הנמנעות – רק אחרי הצמצום
אותו דבר לגבי המחלוקת שלנו, האם "יש לנמנעות" או "אין לנמנעות". אפשר להסביר כך את סוד הצמצום. הרי מהו על פי פשט סוד הצמצום? לגלות את כח הגבול. לפני הצמצום האיר כח הבלי גבול וכח הגבול היה נעלם בתוך הבלי גבול, ועל ידי הצמצום היחס התהפך. יש הרבה הסברים איך להתבונן בסוד הצמצום, אחד מהם[מח] הוא שהצמצום בא להפוך את המציאות: לפני הצמצום כח הבלי גבול מאיר וממילא כח הבלי גבול בטל, שאצלנו זו מדרגה ג' שבטלה בתוך מדרגה ב', ואילו הצמצום בא להפוך אותם – כח הגבול מתגלה וממילא כח הבלי גבול מתעלם. הגילוי של כח הגבול ממש זו מדרגה ה' אצלנו, שנקראת רשימו. זהו כח הגבול שמתגלה על ידי הצמצום.
אחד מההסברים הוא שכח הגבול הוא עצמו הגיון השכל. ההגיון על פיו לא יתכנו "שני הפכים בנושא אחד", כמו אצל הרמב"ם האומר ש"יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", הוא עצמו תוצאת הצמצום. הצמצום מגלה את כח הגבול שאינו סובל שני הפכים בנושא אחד. הענין הזה, שהשכל לא סובל שני הפכים בנושא אחד, הוא עצמו סוד הצמצום. הצמצום בא לגלות את כח הגבול שאינו סובל שני הפכים בנושא אחד. כח הבלי גבול כן סובל, הם לא בעיה עבורו, לא אכפת לו שיש שני הפכים בנושא אחד, אבל כח הגבול לא סובל זאת. יש אפילו רמז, שהביטוי כח הגבול עולה בעצמו בגימטריא הגיון (74), שהצמצום בא לגלות את כח הגבול בצורת הגיון. עכשיו, מה הגימטריא הזו אומרת? שמקום פנוי עצמו שווה בגימטרי חיק הבורא. לפי זה אפשר בדרך הסוד להסביר את דעת הרמב"ם ש"יש לה נמנעות טבע קיים בחיק הבורא". "חיק הבורא" הכוונה היא אחרי הצמצום. לאחר הצמצום, כשיש מקום פנוי – מכאן והלאה יש לנמנעות טבע קיים. מכאן והלאה לא מתגלים שני הפכים בנושא אחד.
צמצום הנשמה אינו כפשוטו!
באמת אם אנחנו מתבוננים ש"המאור נכנס במקום האור" המשמעות על פי דרך החסידות היא שאפילו אחרי הצמצום יש בכח הנשמה האלקית של היהודי להתייחס למדרגות שלפני הצמצום. זאת אומרת, שבשבילנו, יהודים, עם ישראל קודש קדשים, עדיין נשאר הכח לתפוס שני הפכים בנושא אחד, אבל מצד הבריאה הדבר כבר נשלל.
לפי זה, המחלוקת היותר עמוקה בכלל בין הרמב"ם לרשב"א, בין הגר"א לחסידות, נוגעת גם לקדושת הנפש האלקית. בסופו של דבר כל ענין הבעל שם טוב והחסידות הוא לגלות קדושת היהודי, ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא שיהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". לעומת זאת, 'מתנגד' מובהק לא סובל שאומרים שיהודי הוא 'שטיק'ל גאט', שהוא קצת אלקות, קצת אלקים. במיוחד כאשר אומרים זאת על רבי – את זה עוד יותר לא סובלים, שעושים מרבי עבודה זרה. באמת לא אומרים זאת רק על רבי, אומרים זאת עליך ועל כל אחד. האמירה שכל אחד הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[מט], אפילו אחרי הצמצום, היא גם אחד מהדברים שאותם אנשים אינם סובלים.
בחסידות יש עוד ביטוי לגבי הנשמה, שהיא "חלק בורא שנעשה נברא"[נ]. זהו ביטוי ביחס לירידת הנשמה לתוך הגוף. היא "חלק בורא", ממש חלק של ה', שה' ברא את עצמו. כמו הביטוי המאוד עמוק שאמרנו, שה' עצמו נכנס במקום האור, "המאור נכנס במקום האור", ועל ידי כך נעשה הצמצום, כתוב שסוד הנשמה האלקית של היהודי הוא "חלק בורא שנעשה נברא". היא החלק של ה' שהכניס את עצמו לתוך מערכת הבריאה. כלומר, מצד הכחות הגלויים בנשמה היא כמו כל הנבראים, היא מוגבלת. מה ההבדל בין בורא לנברא? שבורא אינו מוגבל ונברא מוגבל, אז אם הנשמה היא "חלק בורא שנעשה נברא" פירוש הדבר שהנשמה עכשיו למעשה מוגבלת, היא לא בלי גבול, אבל בתוך מגבלות הנשמה עדיין יש "חלק בורא", יש עדיין כח של "חלק אלו-ה ממעל ממש".
כח זה נקרא איתן שבנשמה. מפרשים[נא] שכל ספר התניא בא לגלות את אותו איתן שבנשמה, לכן תניא אותיות איתן. יש פסוק בתהלים "משכיל לאיתן האזרחי"[נב], זהו אברהם אבינו[נג]. איתן שבנשמה הוא הכח של "חלק בורא" שיש בנשמה[נד], וממילא גם הכח לראות אחרי הצמצום כמו לפני הצמצום, וממילא גם הכח להרגיש שיש "נמנע הנמנעות", שיש שני הפכים בנושא אחד. אבל מצד הבריאה עצמה, מהצמצום והלאה, אין יותר שני הפכים בנושא אחד, והכל צריך להיות על פי הגיון.
החסר ב-יג עיקרי האמונה
על פי חסידות, כשאנו קוראים את יג העיקרים, "אני מאמין" של הרמב"ם, מורגש חוסר. לכן באמת בחב"ד לא אומרים אותם בגלל שהדבר הראשון שרואים שחסר בהם הוא מעלת הנשמה. כבר ספר העיקרים אומר[נה] 'מה פתאום שלש-עשרה? יש עוד!', יש קדושה. יש ספר של הרבי מקומרנא[נו], בעל 'היכל הברכה' על החומש, שם הוא מסביר באריכות גדולה, ממש ספר שלם, איך יג העיקרים של הרמב"ם מקבילים כנגד יג מדות הרחמים, מאמר של ספר שלם להסביר זאת. הוא היה חסיד, ובכל זאת אנחנו לא נוהגים לומר אותם. על פי פשט כבר הראשונים דנו בזה, מה פתאום אתה עושה יג עיקרי אמונה, יש יותר, לאו דוקא אלו, יכול להיות פחות.
הדבר הראשון הבולט לעין על פי חסידות הוא שלא כתוב בהם משהו עצמי על קדושת ישראל, אין שם 'אני מאמין באמונה שלמה שכל יהודי הוא חלק אלו-ה ממעל ממש'. זה הדבר הכי פשוט שחסר מה"אני מאמין". אפשר לומר שהוא כלול בכך שאם ה' בחר בנו, נתן לנו את התורה ונתן לנו נביאים וכו' וכו', יש שכר ועונש, יש ביאת המשיח בעם ישראל ויש בסוף תחית המתים – אפשר להבין שיש משהו מיוחד ביהודי, אבל זה לא מחויב המציאות, זה לא אחד מעיקרי האמונה. יש ביטוי מהבעל שם טוב שכמו שיהודי שצריך להאמין בקב"ה צריך להאמין ביהודי. זהו ביטוי של יהודי, שצריך להאמין ב"חלק אלו-ה ממעל" שיש בכל יהודי, אפילו אם לא רואים אותו.
שאלה: יהודי צריך גם להאמין בעצמו.
תשובה: נכון, צריך גם להאמין בעצמו שהוא יהודי, "ברוך שלא עשאני גוי", וצריך להאמין ביהודי. זו ממש אמונה בגלל שלא רואים זאת, ודבר שלא רואים צריך להאמין בו. עיקר אמונה זה לכאורה חסר. עוד פעם, כמו שלכאורה חסר מ-יג העיקרים של הרמב"ם אמונה בעצם הנשמה, כך ממילא גם חסר שנשמה יכולה לתפוס אחרי הצמצום "שני הפכים בנושא אחד", כמו לפני הצמצום. כל זה להסביר שכל הדרך הזאת של הרמב"ם, על פי הרציונליות, ועל פי פשט גם שיטת הגר"א ושיטת כל המתנגדים, שלא רוצים לייחס לנשמה של יהודי כח יותר מידי אלקי של תפיסת שני ההפכים בנושא אחד.
חיק הבורא והצמצום
חז"ל אומרים "איזהו חכם המכיר את מקומו"[נז]. במקום שלך אתה נברא, אתה בתוך העולם המוגבל, ונתנו לך תורה שכולה שיעורים וגבולות. כל התורה היא שיעורי תורה, ואתה מחויב להם. בורא עולם רוצה שאתה תהיה בתוך מערכת הגבול שלך, שלא תצא מהגבול שלך. כך היא שיטת הרמב"ם וכך היא גם שיטת הגר"א. כל מי שמרגיש בפנימיות התנגדות לריח של חסידות זה בגלל שהוא מיד מריח – הוא לא יודע לבטא זאת ולא יכול לומר למה הוא מתנגד לחסידות אבל הוא מריח – שהחסידות היא איזו מן 'הפקר ועלט', בגלל שבחסידות יש איזו מן גישה או אפשרות להרגיש תרתי דסתרי, שני הפכים בנושא אחד, שעושים מהכל הפקר, כל התורה הפקר. כמו שאמרנו קודם, הוא רוצה להיות חד וחלק, שכל דבר יבוא על מקומו בשלום. אם כן, אפשר מאוד להבין גם את זה וגם את זה.
דרך החסידות היא כמו הרשב"א וכמו המהר"ל מפראג. המהר"ל מפראג הוא האבא הרוחני של החסידות. יש מאמר של אחד מהרביים[נח], אני לא זוכר איזה רבי, שמבין הראשונים הרבי הראשון היה הרשב"א. מי שזוכר את תולדות הרשב"א את תולדות הראשונים, מקובל שהראשון מבין הראשונים שהתנהג בפועל כמו רבי של חסידים, שהיה בבחינת רבי – היה הרשב"א. אם כן, הרשב"א בין ראשונים ואחר כך המהר"ל מפראג הם המקור הרוחני של החסידות. באמת דוקא שניהם התנגדו לדרך הרציונליות של הרמב"ם.
חסידות חב"ד, שגם היא רציונלית במדה מסוימת ביחס לחסידות, שואפת שכל דבר יבוא על מקומו. חב"ד היא שכל, ולכן אדמו"ר הזקן מסביר שהרמב"ם צודק, רק צריך לדעת איפה הוא צודק – הוא צודק באצילות. הדבר הזה של הרמב"ם, ש"יש לנמנעות טבע קיים", גם צודק, אבל איפה? הוא צודק דוקא ב"חיק הבורא", במקום הפנוי שנוצר על ידי הצמצום. כל זה היה פירוש הגימטריא שמקום פנוי שווה חיק הבורא. כיוון שהוא בחיק הבורא ממילא יש בו גם טבע קיים לנמנעות. בכל זאת, היהודי יכול לעבור מעבר לזה.
בחסידות גם מפרשים[נט] שאברהם אבינו, שהוא ה"משכיל לאיתן האזרחי", נקרא בתורה "אברם העברי"[ס] על שם שהוא "מעבר הנהר"[סא], והכוונה היא מעבר לצמצום הראשון. הוא מרגיש שמעבר הוא סוד העברי, שמעל ומעבר. לכן אפילו אחרי שהוא נברא הוא "חלק בורא שנעשה נברא", הוא עדיין מעבר, הוא עדיין יכול להרגיש את כח הבלי גבול בתוך הגבול, בבחינת שני הפכים שקיימים באמת בנושא אחד.
שלילת הרמב"ם שדים ומזיקים
דרך אגב, דבר נוסף לגבי הרמב"ם, ביחס למי שתופס בפנימיות בשביל מה טוב להיות רציונלי, שהטוב שיש בהגיון שבשכל הוא למנוע הפקרות. מי שמרגיש בפנימיות את דרכו של הרמב"ם. אנחנו יודעים שיש עוד משהו שמאפיין את הרמב"ם שהיתה לו לכאורה חוצפה גדולה לסתור מאות ואלפים של מאמרי חז"ל בעניני שדים ורוחות ומזיקים וכיוצא בזה, אסטרולוגיה וכל מה שקשור לכוכבים ומזלות. הוא אומר שהכל שטויות, הוא שולל זאת לגמרי. לגבי מזלות הוא ממש אומר שזה שיבוש הדעת, שכל מי שמאמין במזלות יש לו שיבוש הדעת. כך הוא כותב בהלכות עבודה זרה[סב] לגבי שדים ורוחות ומזיקים וכל מיני דברים כאלה. הוא פשוט שולל אותם. הם לא קיימים, הם 'בָּאבֶּע-מעשה'. שיטת הרמב"ם היא שהכל 'באבע-מעשה' אחד גדול.
חסידים היו תמיד אומרים שעל ידי פסק הלכה ניתן לשנות את המציאות. התורה היא כח של פסק – "מאן מלכי רבנן"[סג], מי הם המלכים? רבנן! אם רב אמתי פוסק – כך הוא קובע את המציאות. באמת יש בגמרא שכבר בזמן רבי יהושע בן לוי הוא דחה את המזיקים מחוץ לישוב, כך מובא בחז"ל. אומרים[סד] שאחרי רבי יהושע בן לוי, הרמב"ם בכח הפסק שלו, על ידי פסיקתו שהם לא קיימים, באמת בטל אותם במדה מסוימת, הוא הרחיק אותם לגמרי מהישוב. מהו הישוב? המחשבה – הוא רצה לסלק את הדברים האלו מהמחשבה. עוד פעם, אם הדבר תופס את מחשבת האדם זה מה שמוליד אצלו אמונות טפלות ובאמת משבש לו את הדעת. לכן הרמב"ם פשוט פסק שהם לא קיימים והכל שטויות וגמרנו, ובכך סילק אותם מהישוב. עוד פעם, ישוב נקרא מחשבה של אדם. צריכים להרחיק את הדברים האלו מן הישוב לגמרי, שלא יתפסו בו שום מקום.
דרך אגב, בליקוטי מוהר"ן[סה] יש ביטוי של רבי נחמן האומר שכל הספקות וכל בלבולי הדעת באים מהחלל, מהמקום הפנוי. יש כמה תורות, מי שזוכר בליקוטי מוהר"ן. הוא אומר שכל האפיקורסות, כל הכפירה וכל הספקות באמונה וכו' – הכל בא מהמקום הפנוי. הוא מוליד ספקות, בלבולים ושיבוש הדעת.
אם מצד הנבראים עדיין קיימת תופעה של "תרתי דסתרי" ומן הצמצום ולמטה היא דבר שאינו הגיוני, יש בכך שרש ללידת שדים ורוחין, וממילא גם ספקות באמונה וכל מיני דברים שליליים. זהו ההפקר השלילי, ולכן בפנימיות, הרמב"ם שהולך לפי הדרך השוללת אי-הגיון, כפי שהוא שולל אי-הגיון כך הוא שולל גם את מציאותו של כל דבר שעלול להוליד ספק באמונה, כל מה שנקרא אמונת טפלה, שנובע מהמקום הפנוי. לכן אנחנו יכולים להבין עוד יותר בפנימיות למה הוא כל כך מעוניין לשלול את טבע הנמנעות בחיק הבורא, זאת משום שעל ידי כך הוא גם מבטל את השורש מציאות כל האמונות הטפלות, שכולן באות מהפקר שעלול להיות בגלל החלל הפנוי.
כל זה היה קצת באריכות על מדרגה ד', ש"המאור נכנס במקום האור", לפי הביטוי בחסידות. הסברנו את הקשר בין "דְּלֵית"' לסוד האות ד' ואת הקשר בגימטריא בין מקום פנוי לחיק הבורא כדי להסביר את שיטתו של הרמב"ם. עדיין אנחנו צריכים ללכת לפי שיטת הרשב"א, המהר"ל והחסידות, שמצדנו אנחנו אכן יכולים להרגיש נמנעות, ואילו דרך המתנגדים אומרת שגם מצדנו אי אפשר, זה כבר לא. כל המחלוקת היא אחרי הצמצום.
שאלה: לכאורה ניתן להוכיח זאת מדברי הזהר "מאן דנפח מתוכיה נפח"[סו]?
תשובה: דרך אגב, אף אחד לא מצא את מקור מאמר זה בזוהר. מביאים אותו בשם הזוהר ואף אחד לא מוצא אותו. הוא מובא בתניא וגם הרמב"ן בחומש מביא אותו[סז], לא מהזוהר אלא ממדרש נעלם או משהו. במראי המקומות על התניא לא יודעים איפה הוא כתוב.
לעצם הענין, יש גם פסוק מפורש – "את השמים ואת הארץ אני מלא"[סח] – ובכל זאת על פסוק זה הייתה כל המחלוקת בין אדמו"ר הזקן לבין הגר"א (דיברנו על כך בפעם הקודמת). לכאורה אי אפשר לפרש את הפסוק הזה לא כפשוטו, ובכל זאת הגר"א פירש אותו לא כפשוטו והסביר שהוא הולך על ההשגחה. לכן גם מהביטוי "מתוכיה" אי-אפשר להביא ראיה מוחלטת, שכן אפשר אולי לפרש אותו מתוך הספירות או משהו. יש ביטוי בחסידות[סט] מי שרוצה ללכת בדרך האמת – צריך בלי להתעקש. למי שרוצה להתעקש אי אפשר להוכיח אף פעם שום דבר. מי שנקרא תמים ואמתי ורוצה ללכת בדרך האמת בלי להתעקש, עבורו זהו מאמר חשוב, אבל אם רוצים להתעקש – שום מאמר בעולם לא יכול להוכיח.
ב. רשימו וקו – התגלות כח הגבול והמשכתו (אותיות ה' ו')
רשימו – גילוי כח הגבול
המדרגה הבאה אחרי ד' היא ה' שנקראת רשימו, וכמו שאמרנו קודם זהו גילוי כח הגבול. זאת אומרת, קודם היה כח הגבול נעלם ובטל בתוך הבלי גבול, וכעת על ידי הצמצום הוא מתגלה, וזה נקרא רשימו. הוא עצמו "סובב כל עלמין" לגבי כל מה שנברא אחר כך. זאת אומרת, הוא נקרא סובב וסובל[ע] – הכח שסובב וסובל את כל המציאות שתתגלה אחר כך. הרשימו נקרא "גליף גליפו", אבל בטהירו תתאה[עא], כמו שמדרגה ג' הייתה "גליף גליפו בטהירו עילאה"[עב], בהשערה, אותיות של כח הגבול. הרשימו הוא הגילוי של האותיות האלו. כח הגבול הוא "גליף גליפו", חקיקת אותיות, ומה שנשאר אחרי הצמצום במקום הפנוי נקרא 'טהירו תתאה', הטוהר התחתון. אור אין סוף של מדרגה ב' לפני הצמצום נקרא "טהירו עילאה", כמו שהסברנו, והמקום הפנוי עליו למדנו קודם, שבגימטריא עולה חיק הבורא, נקרא 'טהירו תתאה'.
כמו שבתוך מדרגה ב' היתה כלולה מדרגה ג', כך בתוך מדרגה ד' כלולה מדרגה ה'. כלומר, בתוך 'טהירו תתאה' מתגלה ה"גליפו", שהוא גילוי מדרגה ג'. אותיות ההשערה, שהיו קודם בטלות לגמרי באור אין סוף וללא מציאות ניכרת, מתגלות כעת בסוד החקיקה. זהו הגילוי של כח הגבול.
מה זה שייך למדרגה ה'? מדרגות ג' ו-ה' שתיהן... [ חסרה חצי שורה] ...מדרגה ב' היא שורש האורות ואילו מדרגה ג' היא שורש הכלים. היחס ביניהן הוא גם כמו בלי גבול וגבול –אור הוא בלי גבול וכלים הם כח של גבול. שורש הכלים, שהוא כח הגבול, הוא מדרגה ג' הכלולה בתוך מדרגה ב', אבל במדרגה ה' הוא מתגלה.
סוד המצה העגולה
על כך ישנו מאמר בתחלת ההגדה של פסח – בכל פעם מוצאים איזה רמז שמקשר את המדרגה לאות – על האות ה'. כתוב בכתבי האריז"ל שכאשר מתחילים את הסדר ומרימים את המצות ואומרים "הָא לחמא עניא", על פי כתבי האריז"ל[עג] יש לומר "הֵא לחמא עניא", בצירי. כתוב[עד] שגם בהמשך, "די אכלו אבהתנא", ישנו רמז לציור האות ה, ש"דִּי" –אותיות ד ו-י – יוצרות יחד את ציור האות ה. בתוך סימני הסדר של פסח, מתי אומרים "הא לחמא עניא"? כשמגיעים למדרגה החמישית. קודם יש "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ", וכשאומרים "הא לחמא עניא" זו כבר המדרגה החמישית של "מגיד", כשמתחילים לדבר.
מסוד זה ישנו יסוד לאכילת המצה שצריך להסביר ליהודים שרוצים לקרב אותם, שיאכלו בפסח מצה שמורה, ודוקא מצות עגולות. הרי כתוב בתורה "עֻגֹת מצות כי לא חמץ"[עה] ומכאן אומרים הראשונים[עו] שעוגות מלשון עיגול, זהו הידור אמתי, הוא מלשון התורה, שהמצה תהיה עגולה דוקא. עוד פעם, זהו הידור שיש לו אסמכתא בתורה בפסוק "עֻגֹת מצות". כתוב בחסידות שסוד המצה העגולה שאוכלים בפסח הוא עצמו המקום הפנוי, וכל החורים הקטנים שעושים בתוך המצה הן האותיות. על פי פשט עושים אותם כדי שלא יחמיץ, שתהיה מצה שמורה, אבל הסוד הוא שכל הנקודות שבתוך המצה העגולה הן האותיות האלו של הרשימו. כתוב[עז] שאותיות שהרשימו שנשארו אחרי הצמצום הן האותיות שממלאות את החלל. זאת אומרת, הצמצום היה בצורת עיגול דוקא. אם עושים מצה מרובעת, שזו מצת מכונה, זהו כבר סוד אחר, של עולם המלבוש שבצורת ריבוע. עולם המלבוש הוא מדרגה ג'. לכן עושים אותו עם מכונה, שכן אדם לא יכול לעשות דבר כזה, אבל ספק גדול אם היא כשרה, כלומר ספק גדול אם באמת אפשר לעשות את המדרגה הזו, מדרגה מאוד גבוהה, של ריבוע שלמעלה מעיגול. על פי פשט המצה צריכה להיות עגולה. על כך כתוב שהעיגול הוא הצמצום הראשון של עץ חיים, שכאן הוא מדרגה ב'. אם כן, המקום הפנוי הוא בצורת עיגול דוקא, ובתוך החלל מלא נקודות, כמו חורים, ומדרגת האות ה' היא ראשית הגילוי.
שלשת משלי החלל בגוף האדם
רק נסביר עוד כלל לגבי המושג חלל: בחסידות[עח] ישנם שלשה משלים לחלל, וכל אחד מהם הוא מגוף האדם, מהנשמה שלו, בבחינת "מבשרי אחזה אלו-ה". בתוך גוף האדם ישנם שלשה מקומות שנקראים חלל: חלל המח, המוחין, שנקראים "תלת חללין דגלגלתא"[עט] בלשון הזוהר. אלו שלשה חללים בתוך הגולגולת, בהם נמצאים המוחין. אחר כך יש חלל בלב, כמו שהפסוק אומר "לבי חלל בקרבי"[פ], ובו ישנם שני חללים – חלל הימני וחלל השמאלי. אחר כך יש עוד חלל אחד, שהוא חלל הפה. בדרך כלל: במוחין ג' חללים, בלב ב' חללים והפה חלל אחד. החלל של כל אחד הוא משל לממד אחר בהבנת הצמצום.
בחב"ד מסבירים[פא] שהצמצום הוא כמו חלל המח, כמו במאמר שאנחנו לומדים[פב], שהרב כדי ללמד את התלמיד שלו צריך לצמצם את השכל לעשות חלל בתוכו. יש לפעמים בחסידות, ובמיוחד – זה מענין – דוקא בליקוטי מוהר"ן[פג] מרבי נחמן מברסלב שכותב את המשל הזה, שהצמצום הראשון הוא כמו אחד שמלא התלהבות, כמו חסיד, כל כך מתלהב וכל כך מתרגש שלא יכול לסדר את המדות שלו. הכוונה שהוא לא יכול להתנהג בסדר נכון מרוב התלהבות והתרגשות, ולכן הוא צריך לצמצם אותה, לעשות חלל בתוך הרגש על מנת לגלות מדות מסודרות. זהו המשל שרבי נחמן מסביר באמצעותו מהו סוד הצמצום. סוד הצמצום הוא צמצום בתוך הלב על מנת לגלות מדות מסודרות. מדות מסודרות הן כמו כל העולמות שבכל סדר ההשתלשלות.
יש עוד משל שמובא לפעמים בחב"ד[פד], שהצמצום הראשון הוא לעשות פה. בתוך הפה ישנו כח הדיבור, ואחר כך הקול, יחד עם כח פנימי של חכמה לצרף, מגלה את כח הדיבור בפה. זהו סוד הקו שתכף נסביר אותו. קו אור אין סוף הוא זה שמתחיל לסדר את האותיות. עוד פעם, המשל לצמצום הוא לעשות כביכול פה. כח הדיבור הוא הרשימו, כמו מלא אותיות אבל עדיין לא מסודרות, וצריך לבוא עוד כח, שנקרא קול, שהוא סוד הקו, כדי להתחיל לחצוב את האבנים האלו, שהם האותיות, לסדר ולצרף אותן יחד, לגלות ולומר אותן כל אחת במקומה.
"הא לחמא עניא" – עני בדעת עליון
בהקשר לאות ה ולפסח, פסח הוא פה-סח[פה]. לכן בספר יצירה[פו] האות ה' שייכת לחוש הדיבור. בספר יצירה יש לכל אות חוש, וחוש הדיבור שכנגד הפה שייך לאות ה ולחודש ניסן. כל פסח הוא פה-סח. לכן היא גם קשורה עם המצוה העיקרית של "והגדת לבנך"[פז] של מגיד. זאת אומרת, המצוה העיקרית שמקיימים בליל הסדר היא "והגדת לבנך", היא עיקר הפסח, לכן "מגיד" מתחיל עם "הֵא". עוד פעם, האות ה', לפי הרמז של "הא לחמא עניא", היא להתחיל לגלות את האותיות של הרשימו. למה נקראת המצה "לחמא עניא", "לחם עוני"? משום שהרשימו רחוק מאור אין סוף שלפני הצמצום. זה מה שמתגלה אחרי הצמצום לכן הוא נקרא "לחם עֹני"[פח]. עוד פעם, על פי פשט "לחמא עניא" הוא "לחם שעונין עליו דברים הרבה"[פט], "עניא" מלשון עניה ודיבור, אבל למה "עונין עליו דברים הרבה"? בגלל שהוא חסר דעת. צריך לומר הרבה כדי למלא את הדעת, אבל מצד עצמו – "אין עני אלא בדעת"[צ]. זאת אומרת, הוא עני שחסרה לו דעת, והדעת שהוא חסר אותה היא דעת עליון. כמו שאמרנו קודם, יש דעת עליון ויש דעת תחתון.
"הא לחמא עניא" הוא כיכר לחם, וכתוב בקבלה[צא], בכתבי האריז"ל[צב], שבכל פעם שאוכלים לחם העשוי מחטה, כל יום, צריך לכוון שחטה בגימטריא כב, כמנין כב אותיות התורה. זאת אומרת, כל סודות הלחם קשורים עם אותיות, וכל חטה וחטה היא כב אותיות התורה. לכן התורה עצמה נמשלה ללחם – "לכו לחמו בלחמי"[צג]. התורה היא "כב אתוון דאורייתא"צד, היא לחם ומזון הנשמה. ממילא "לחמא עניא" הוא האותיות של חוסר דעת, ולכן הוא משל לאותיות שנשארו אחרי הצמצום. מצה עשירה היא עדיין שייכת לבחינה ג', ולכן באמת יוצא שמצה עשירה צריך לעשות ממצות מרובעות, לא "לחמא עניא". "לחמא עניא" הוא חלל עגול עם כל הנקודות שבתוכו. זהו לחם עוני שחסר דעת עליון. הוא כבר בחינת דעת תחתון, בגלל שכח הגבול מתגלה בתוכו. כל זה היה רמז לביטוי "הא לחמא עניא".
חלל הפה – דיבור וסוד החשמל
שאלה: מה ההבדל בין שלשת המשלים?
תשובה: כנראה שכל משל הוא ממד אחר, כולם נכונים, כל אחד מהם רוצה להגדיר משהו אחר. לשם כך צריך להתבונן בעומק בכל משל ולראות מה כל אחד מוסיף לנו. על פי פשט, האפילו המשל עצמו כבר מוסיף מוסר השכל ומלמד אותנו דבר גדול. אם אני יודע שהצורך לצמצם את השכל כדי ללמד הוא משל לצמצום הראשון אז הוא עצמו תורה שלמה, ענין שלם בפני עצמו. אם בשביל לסדר את הרגש צריך לצמצם את הלב – זה עצמו עבודה שלמה. כל המשל עצמו הוא מוסר השכל, גם בלי הנמשל.
שאלה: איזה משל איזו עבודה יש במשל הפה? נשמע יותר ענין טכני.
תשובה: בפה יש ענין של דיבור. אחד מעיקרי סודות הקבלה, אולי הזכרנו אותו כבר פעם, הוא סוד החשמל של הבעל שם טוב[צד]. הוא דורש זאת על פסוק שנאמר לגבי רב אמתי. מאיזה רב מותר לבקש תורה מפיהו? כתוב שרק אחד שדומה למלאך ה' צבאות. הפסוק במלאכי הנביא אומר "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא"[צה] וחז"ל מפרשים[צו] שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות – "תורה יבקשו מפיהו", ואם לאו – לא. מה "יבקשו מפיהו"? איך אתה יודע אם הוא דומה למלאך? אתה פעם ראית מלאכים, כך שאתה יכול לדעת אם הוא דומה למלאך או לא? הבעל שם טוב אומר שהסימן הוא לפי השתיקה שלו. הוא כותב שמלאך אותיות כאלם, בסדר הפוך. אם אתה יודע על הרב, אתה יכול לראות עליו, שהוא שותק לפני שהוא מדבר – זהו סימן שהוא כ"מלאך הוי' צבאות". קודם הוא בבחינת אילם, בבחינת חש, ועל ידי כך הוא מכניע את הקליפות לפני שהוא מתחיל לדבר.
כל סוד עבודת ה' של "הכנעה, הבדלה, המתקה" הוא שעל ידי שהוא חש בתחלה ומכניע את הקליפה, גם זו ששייכת לו וגם זו ששייכת לתלמיד, על ידי השתיקה שלו ועל ידי שהוא עושה הכנעה בשלמות – הוא עושה הבדלה של בירור טוב מהרע. רק אחר כך הוא פותח את פיו בסוד המתקה, ואז הדברים יכולים להמתיק. זה נקרא "מי ימלל גבורות הוי'"[צז], שהדבור ממתיק – ימלל היינו להמתיק – את גבורות ה', ואז דבריו הם בבחינת המתקה. כך הוא פירוש הבעל שם טוב, שאם הרב דומה ל"מלאך ה' צבאות", בבחינת חשמל, אזי "תורה יבקשו מפיהו", ואם לא – שלא יבקשו מפיהו. אם כן, זו עבודה של צמצום בפה. הכוונה שאדם מצמצם את כח הדיבור, בסוד חש, כאלם, לפני שהוא מדבר. זה דבר פנימי. "דברי חכמים בנחת נשמעים"[צח], "לב חכם ישכיל פיהו"[צט]. יש הרבה שכל בפה, יש "דעת גניז בפומא"[ק], שכדי לגלותה צריך עבודה של חש-מל, של צמצום בתוך הפה.
חז"ל אומרים זאת בגמרא בחגיגהצט. למלה חשמל יש בגמרא שני פירושים: פירוש אחד הוא שהמלאכים "עתים חשות ועתים ממללות", שתמיד כיוצא הדיבור מפי השכינה הם חשות, וברגע שלא הם מתחילים למלל. פירוש שני הוא "חיות אש ממללות". בשני הפירושים מל הוא מלשון ממללות. אלו שני פירושי חז"ל לגבי מלאכים. רואים שם שהמלאכים הם בבחינת חשמל ואצלם באמת קודם ישנה בחינת אילם ואחר כך הוא מדבר בבחינת מל. אם כן, אם גם הרב הוא בבחינת חשמל – "תורה יבקשו מפיו". צריך להיות אצלו כח של צמצום בתוך הפה.
אם מהמשל אנחנו רוצים להתבונן בנמשל ודאי שכל משל הוא ממד אחר בנמשל ומגלה סוד אחר לגבי הצמצום – "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[קא]. בשביל זה צריך באמת להתבונן עמוק מאוד בחסידות בנמשל. זאת אומרת, איך אפשר לחלק בין שלש מדרגות אלו ביחס לנמשל. אם יש לנו שלשה משלים צריכים להיות לנו שלש מדרגות, שלוש בחינות, שכל אחת צריכה ללמד משהו מיוחד על הנמשל. באמת, כאן מנינו שלשה משלים לצמצום, אבל יש מקום אחד בביאור לשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, במאמר ארוך על סוד הצמצום, חוץ משלשת חללי הגוף, מביא תשעה משלים לצמצום[קב].
התבוננות כללית והתבוננות פרטית
באמת, כמו שאתה אומר, כל משל מלמד משהו מיוחד, וזו כבר התבוננות פרטית. אני לא יודע אם דיברנו, יש מושג בחב"ד של התבוננות כללית והתבוננות פרטית. אדמו"ר אמצעי מעיד[קג], בשם אביו אדמו"ר הזקן, שמקובל מהמגיד ומהבעל שם טוב שעיקר עבודת ה' צריכה להיות התבוננות פרטית. נדמה לי שבפעם הקודמת דיברנו קצת על ההבדל בין המגיד לבעל שם טוב, שעיקר החידוש של המגיד בכלל היה השכלה, ושכל תלמידי המגיד קיבלו את העיקרון של השכלה. מה שאין כן שאר תלמידי הבעל שם טוב לא כל כך קיבלו זאת. בכל זאת, החילוק בין שאר תלמידי המגיד לבין אדמו"ר הזקן, וכמובן זו היתה שליחות מיוחדת לנשמה מיוחדת, שהם קיבלו מהמגיד שתי שיטות לגבי התבוננות. כל אחד ואחד משאר התלמידים, מהם יצאו כל שאר חסידויות פולין וכו', קיבלו שבאמת חייבת להיות עבודת התבוננות, אבל בדרך כללית. אם אדם מתבונן יותר מידי בפרטים הוא יקרר ויקלקל את ההתבוננות. התבוננות צריכה להיות יותר כללית.
שאלה: מה הכוונה בהתבוננות כללית?
תשובה: בעבודת הבורא. התבוננות ברוממות אל ובשפלות האדם, כמו שכתוב בספר נעם אלימלך. זו דוגמה של התבוננות כללית. כמובן, כל אחד שמעמיק בנושא יכול למצוא בו כל מיני דברים, הוא יכול לראות אותו בכל מיני אופנים שונים. בכל זאת, זה נקרא התבוננות כללית. לא צריך לדעת יותר מדי בשביל זה, רק להיות 'ערענסט', רציני. אם אדם הוא רציני ולוקח את הדברים ללב, כמו שאומרים, להתבונן ברוממות אל... [חסרה חצי שורה] ...תמימות, 'ערענסט-קייט'. אם הוא לא רציני זה לא שווה כלום, אם הוא רציני ועובד ומתעמק ברוממות אל ושפלות האדם זה פועל. שוב, שיטת החסידות הכללית היא שלא צריך לדרוש יותר מזה מיהודי פשוט, מכל אחד, מכל יהודי. להפך, אם תסבך את הענין יותר זה רק עלול לקרר ולקלקל אותו או לגרום שיכנס לדמיונות, לא לאמת. מה שאין כן שיטת חב"ד היא שלא מספיקה התבוננות כללית.
דוגמה להתבוננות כללית
שוב, התבוננות כללית היא ברוממות אל ושפלות האדם, וזה בעצם מה שכתוב בסעיף הראשון בשולחן ערוך, שכאשר אדם קם בבוקר הוא צריך להתבונן "שהמלך הגדול עומד על גביו וכו'", ומיד הוא קם בזריזות בהכנעה ופחד, כמו שמביא שם הרמ"א. זו הדוגמה העיקרית של התבוננות כללית. מה שכתוב בסעיף א' בשולחן ערוך על אדם שמתעורר בבוקר הוא הדוגמה העיקרית בתורה כולה להתבוננות כללית[קד].
"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים... כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב),
על כך שמיד נופלים עליו אימה ופחד וכו' והוא קם בזריזות כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו ומסביר. איך הלשון? הוא מביא את כל לשון השולחן ערוך:
וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים כמו שכתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד"...
כמו שכתוב... "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" [מאד מענין שהפסוק שדיברנו עליו בפעם הקודמת – "את השמים ואת הארץ אני מלא" – מובא כאן בתחלת השולחן ערוך] מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד [עד כאן זו לשון הרמ"א, שמיד יגיעו אליו היראה והכנעה והפחד מבושתו ממנו, תמיד]. [מכאן מוסיף אדמו"ר הזקן על לשון הרמ"א] ואם לא יגיע אליו מיד [מה עושים אז? אם זה לא קורה? הרי הכתוב מבטיח לך ש"מיד יגיע אליו", רק חושב כך ומיד מגיע ליראה. מוסיף אדמו"ר הזקן:] יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו,
צריך להעמיק, זה שורש ההתבוננות. אם היראה באה מיד – אשרי חלקו, אבל אם לא הוא צריך להתעמק הרבה בענין זה עד שתגיע אליו. אחר כך הוא מוסיף:
וגם ישוב בתשובה שלימה על כל עונותיו
אם לא מגיעה אליו מיד יראה סימן שיש לו איזו מחיצה, מה שנקרא מחסום, והוא מה שמפריע לו שלא מגיעה אליו היראה. לכן כדי להוריד את המחיצה הזאת הוא צריך לחזור בתשובה:
שהם המונעים מהגיע אליו היראה, כמו שכתוב "עונותיכם היו מבדילים וכו'".
כתוב ששתי העצות שאומר אדמו"ר הזקן מה לעשות אם לא הולך לו מיד, כמו שכתוב בשולחן ערוך, נקראות תשובה עילאה ותשובה תתאה. תשובה עילאה היא עצם עבודת ההתבוננות, להתבונן עמוק לדרוש את ה'. זה נקרא בלשון הזוהר תשובה עילאה, ולשוב בתשובה, פשוטה כמשמעה, בגלל שהעונות הם מה שמבדיל ביני לבין ה' נקראת תשובה תתאה, וזו עיקר מצות התשובה מהתורה.
שני הדברים שהוא אומר פה, "יעמיק" ו"ישוב", אלו שתי מדרגות של תשובה. אם הוא צדיק גמור כמו שהרמ"א כותב "זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כמו שכתוב שויתי הוי' לנגדי תמיד". זאת אומרת, כל הסיום ש"מיד יגיע אליו היראה" הוא של בחינת צדיק. לפי זה, אם לא תגיע אליו מיד סימן שהוא לא מאלה שנקראים "צדיקים ההולכים לפני האלקים", כמו שהרמ"א כתב, וממילא הוא צריך לחזור בתשובה.
כאמור, בתשובה יש שתי מדרגות: מדרגה אחת היא תשובה עילאה, והיא העמקת הדעת, עצם עבודת ההתבוננות. זה נקרא תשובה עילאה. תשובה תתאה היא לשוב כפשוטו, וזה מה שהוא כותב כאן בסיום. כל החסידות בנויה על תשובה וכל עיקר החסידות הוא תשובה עילאה, בגלל שתשובת תתאה היא מוסר, דבר שודאי שווה לכל נפש. עיקר חידוש החסידות הוא שכל יהודי שייך לתשובה עילאה, כמו כאן, שזהו כבר פסק הלכה בתוך השולחן ערוך שצריכה להיות העמקת הדעת. כל השאלה האם מספיק להעמיק הרבה בענין זה, האם מה שכתוב כאן הוא עדיין רק התבוננות כללית.
יוצא מכאן, שאם מגיעה אליו היראה מיד זה בכלל לא נקרא התבוננות. הצדיק רק חושב על כך פעם אחת ומיד מגיעה אליו יראה. זה נקרא "זכרון דברים בעלמא", זה הביטוי בחסידות. רק עלה בזכרונו וכבר מספיק, הוא לא צריך בכלל להתבונן ולהעמיק. ל"צדיקים ההולכים לפני האלקים" בכלל לא דרושה התבוננות והעמקת הדעת, אבל כל מי שלא באה לו מיד היראה וההכנעה והבושה, "ירא בֹשת", צריך קודם כל להתעמק, אבל זו עדיין התבוננות כללית, אם הוא רק מעמיק בה.
הכרח ההתבוננות הפרטית ותנאיה
אדמו"ר האמצעי כותב שאדמו"ר הזקן קיבל מהמגיד, שלא מספיק להעמיק בענין זה הרבה, אפילו כמו שכתוב כאן. לא מספיקה התבוננות כללית, צריך דוקא התבוננות פרטית. למה? אפילו שמדובר באחד שהוא 'ערענסט', שהוא רציני בתכלית הרצינות, אחרת זה לא שווה כלום, ובכל זאת אם הוא מתבונן בהתבוננות כללית הוא אף פעם לא יגיע לבטול אמתי. הכוונה שלא יצא מעצמו לגמרי. זה ענין שדורש הרבה הסבר, יש על כך כמה פרקים בספר שער היחוד[קה], בו מוסבר הענין באריכות. בהתבוננות כללית האדם אף פעם לא ישתחרר ולא יצא מעצמו. הוא מביא לכך משל מעסק גשמי. אם יש לאדם עסק פשוט, אפילו שהוא שקוע בתוכו הוא לא כל כך טרוד עד שמוציא אותו מדעתו. הכוונה שזה מוציא אותו מדעת עצמו, מהרגשת עצמו. מה שאין כן אחד שיש לו ריבוי עסקים, ששקוע באלף אלפי חשבונות בבת אחת, שכל כך טרוד בריבוי העסקים שלו. למה עסקים הם משל כל כך טוב? בגלל שיש עוד תנאי שהתבוננות תפעל. למה ההתבוננות לא פועלת אצל רוב בני האדם? או בגלל שהם לא מספיק רציניים, כמו שאמרנו קודם, אבל אפילו אחד שכן רציני ההתבוננות לא תמיד פועלת. למה? בגלל שהדבר לא נוגע לו.
יש כלל גדול בחסידות, שאם הענין שאנחנו לומדים אותו הוא סתם איזה סיפור יפה, שלא נוגע לי כמו שנוגע לי להרוויח כסף – הוא לא יפעל שום דבר, לא יעשה כלום, אפילו שהאדם רציני בזה. עוד פעם, יש שני תנאים שההתבוננות בכלל תהיה שווה משהו: תנאי אחד הוא שהאדם יהיה רציני, ותנאי שני הוא שהדבר חייב להיות נוגע ממש. אם הוא לא נוגע ההתבוננות לא תעשה שום דבר.
שאלה: האם התנאי השני מסביר את התופעה שאלו שקורים להם אסונות מתאמצים יותר?
תשובה: יש תמיד שרוצים להביא משל לדבר זה, מה נקרא נוגע או לא נוגע. תמיד בחב"ד מביאים סיפור על יהודי כפרי פשוט, איש כפר שלא ידע אפילו לקרוא. זאת אומרת, בור ועם הארץ, לא יודע שום דבר. פעם אחת הגיע אליו מברק בו נכתב שאביו נפטר במקום אחר. הוא לא יודע, לא יכול לקרוא את המברק, אז הוא מביא אותו לתלמיד חכם מובהק, הרב של העיירה, שיקרא לו מה שכתוב במברק. אומרים שהרב שקורא את המברק לא מתעלף. לרב יש המון שכל, הוא גאון בתורה, אבל אם הוא קורא הוא לא מתעלף, אבל זה ששומע, שאין לו הרבה שכל, מתעלף מיד. מה ההבדל בין זה לזה? אומרים שההבדל שלזה הדבר לא נוגע ולזה כן נוגע. זה תמיד המשל מה נקרא נוגע, שאתה יכול להיות הגאון הכי גדול, אבל אם הדבר לא נוגע לך הוא לא עושה שום פעולה, זה לא זה, לא עושה כלום. אם הדבר נוגע – הוא מיד נוגע. אם כן, שני התנאים שהתבוננות תפעל הם – תנאי אחד רצינות ותנאי שני שנוגע.
מהי התבוננות פרטית?
אפילו אם האדם מקיים את שני התנאים האלו, שהדבר נוגע לו, אבל יתכן ולא כל כך מטריד אותו. זאת אומרת די פשוט, לא מוציא אותו לגמרי מעצמו. לעומת זאת, אם הדבר נוגע וגם מאוד מלא ומפורט כמו עסק מסובך, כמו שאמרנו קודם, על ידי התעמקות האדם יוצא בזה מעצמו לגמרי. זאת אומרת, הוא משתחרר מהרגשת עצמו. זהו עיקר תכלית פעולת ההתבוננות. כדי לקבל אור אלקי צריך האדם לצאת מעצמו. זה עיקר הענין בשיטת חב"ד, שצריכה להיות דוקא התבוננות פרטית.
מה ההבדל בין שני סוגי ההתבוננות? אפילו בנושא עמוק, כמו אדם שמתבונן בצמצום. אפילו שאדם מתבונן בסוד הצמצום ואומר כל את מה שאמרנו, לא רק התבוננות ברוממות אל ושפלות האדם, שלכאורה כל מה שאמרנו הוא כבר משהו, אפשר לחשוב שזו התבוננות פרטית. לא, זו גם לא התבוננות פרטית, זו עדיין רק התבוננות כללית. מה תהיה התבוננות פרטית? מתי שנוכל להסביר מה שאתה שאלת, כך כתוב. אם נוכל להביא כמה וכמה משלים לאותו דבר ולהתבונן מה ההבדל ביניהם בנמשל, בדקות, זו כבר ההתחלה של התבוננות פרטית. כך כותב אדמו"ר האמצעי. אם כל מה שאמרתי הוא שלשה משלים לצמצום ועדיין לא הסברתי, כמו שאתה שאלת, מה ההבדל בנמשל, אז אפילו שיש הרבה פרטים הם עדיין בגדר כללי, בגלל שאלו הרבה משלים לאותו דבר, לא יכולתי לרדת ממש לעומק הדברים ולחלק בדקות מה מלמד אותי כל אחד מהם בפרט. כתוב שזו הגדרה של התבוננות כללית.
מה שאין כן התבוננות פרטית היא דוקא בריבוי משלים, להבין את ההבדל הדק מה מלמד אותי כל משל בנמשל, וגם מהו ההבדל בין המשלים עצמם, מה החידוש באחד שאין בשני. כמו צריכותא של "מאי ביניהו" בלימוד גמרא, שצריך לעשות צריכותא. בכל סוגיה בגמרא יש כמה ענינים, ואם אני לא יכול לעשות בשכל צריכותא, למה צריך גם את זה וגם את זה, זה נקרא שהתבוננות לגבי הדין הזה היא רק כללית. צריכותא בלימוד גמרא היא דוגמה של התבוננות פרטית לגבי אותה סוגיה.
אם כן, כל זה היה הסבר על הרשימו. רשימו הוא 'טהירו תתאה' והרמז לאות ה היה "הא לחמא עניא", המצה העגולה של לחם עוני. זה מה שנשאר אחרי הצמצום.
שאלה: רשימו הוא הכינוי בקבלה או רק בחסידות?
תשובה: בקבלה. זהו שרש הכלים שאחר הצמצום[קו], בגלל שלפני הצמצום השרש הוא במדרגת קדמון. האות ג' היא שורש הכלים לפני הצמצום, והאות ה' היא השרש לאחר הצמצום. אחר כך נמשך הקו.
קו – אור הממלא כל עלמין
מה השעה עכשיו? בסדר, רק נגמור בקיצור את האות ו'. הקו, האות ו', הוא התגלות והמשכת "אור הממלא כל עלמין". זאת אומרת, בדרך כלל קו נקרא האור של ה' שממלא את כל העולמות שאחרי הצמצום. אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא בדרך כלל "סובב כל עלמין", רק שאמרנו שהרשימו עצמו נקרא לפעמים "סובב כל עלמין" בגלל שהוא כח הגבול שסובב וסובל את כל הנבראים, אבל האור שממלא את כל העולמות נקרא בחסידות "ממלא".
כמו כן, צריך להסביר באריכות, זו המחלוקת העיקרית במונחים בין התניא לבין 'נפש החיים' של רבי חיים מוולוז'ין שהזכרנו קודם, שמפרשים את הביטויים "ממלא" ו"סובב" הפוך, ויוצא מזה בלבול גדול. יוצא על פי נפש החיים[קז] של רבי חיים מוולוז'ין שבעצם לא מתגלה לנו שום דבר, ולכן הוא נשאר בבחינת 'מתנגד', מה שאין כן פירוש "ממלא" ו"סובב" על פי התניא[קח] יוצא מהפירוש של... [חסרה חצי שורה]
עוד פעם, בקיצור: הפירוש של "ממלא" על פי החסידות שהוא ממלא אותי, הכוונה שיש אור של ה' שמתגלה בכל מדרגה ומדרגה לפי הכלים שלה, לפי היכולת שלה לסבול. האור מתחלק ומאיר לפי היכולת לסבול ולקבל את האור. אור זה, שמתחשב בכל אחד על מנת להאיר לו בדיוק לפי היכולת שלו לקבל, נקרא "ממלא כל עלמין".
זהו אור שמאיר בהתאם לכלי, וממילא הכלי תופס ומשיג אותו. הכלי מקבל ממנו הארה גם לגבי עצמו. מה שאין כן "סובב כל עלמין" הוא אור ש"שוה ומשוה קטן וגדול"[קט], בעצם מה שהוא מאיר בכל מקום שווה ומשום כך הוא מקיים את המציאות, אבל המציאות לא מרגישה את האור הזה. הוא לא נכנס לא ומאיר בהתאם לכלים אלא נשאר נעלם.
הרשימו עצמו הוא איזה מן רקע שמקיים את כל היקום. היקום כאן הכוונה כל העולמות, לא היקום הגשמי, אלא של כל החלל הפנוי. לכן הרשימו עצמו נקרא לפעמים "סובב" לגבי העולמות, אבל הסובב היותר עליון הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מפרש בדיוק הפוך. הוא מפרש שהקו הוא ה"סובב" ואילו הרשימו הוא ה"ממלא". הוא אומר שה"ממלא" לגבי ה' הוא כמו בפסוק "את השמים ואת הארץ אני מלא", שאין זה "ממלא" לגבי, אלא לגבי ה', שהוא זה שממלא את החלל. לדבריו האור שממלא את החלל שנקרא "ממלא כל עלמין" הוא מצד ה', ואילו על הקו הוא אומר שזהו ה"סובב", זה שסובב אותי. כיוון שהוא סובב אותי הוא גם לא מתגלה לי. יוצא שאני קרח מכאן ומכאן, אין לי לא זה ולא זה, שום דבר לא מגיע אלי. יוצא מהשיטה הזאת חושך כפול ומכופל, חס ושלום, לגבי האדם.
לעומת זאת, לפי פירוש החסידות הקו נקרא "ממלא" על שם קבלת הכלי, שהוא ממלא אותו בהתאם ליכלתו. זאת אומרת, כל אחד מקבל כמה שיכול לסבול. לכל אחד יש גילוי אור, הארה מסוימת של ה', ואילו ה"סובב" הוא באמת הרקע שאני לא מרגיש אותו, אבל הוא נמצא בשווה בכל מקום. זהו הסובב, ושם בספר הוא הופך את ההגדרות, כך שיוצא לגבי שאני נשאר לגמרי בחושך.
עוד פעם, פנימיות הקו נקראת כח השלום. לכן כתוב בקבלה שפנימיות הקו הוא סוד התורה. כתוב בספרי הקבלה שהתורה היא פנימיות הקו, בגלל שהתורה עושה שלום, "יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[קי], "בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה"[קיא]. כל ענין התורה הוא לעשות התכללות בכל המדרגות, לאחר ההתחלקות של כל מדרגה בפני עצמה. פנימיות הקו נקראת כח ההתכללות, והיא סוד התורה שאחרי הצמצום, וחיצוניות הקו נקראת כח ההתחלקות.
יציאת הנשמה לשליחות
למה הקו מרומז באות ו'? לא כתבתי בדף מפני שזה דבר מובן מאליו, הכי פשוט, כי הקו מצויר בצורת האות ו'. בקבלה קו נקרא ו' ולכן הוא כנגד האות ו' כאן.
כל שלש המדרגות עליהן דיברנו הערב הן הממוצע בין אור אין סוף לבין העולם הראשון. העולם הראשון הוא א"ק, שכאן הוא מדרגה ז'. כיוון שהקו הוא ממוצע בין אלקות לבין עולמות לכן הוא נקרא נשמות. בעצם סוד הנשמות, שקודם אמרנו שהן "חלק בורא שנעשה נברא", כולל את שלש המדרגות הללו – צמצום, רשימו וקו. כולן בסוד הנפש האלקית. בנפש האלקית יש את שלש המדרגות האלו. כח הצמצום, שהוא מה שהבורא עושה מעצמו נברא, כמו העצמות, ה"מאור שנכנס במקום האור"; אחר כך נשאר אצלו כח הגבול, כמו שאמרנו שיש בנשמה צד מוגבל, זהו הרשימו; אחר כך בכל זאת ה' מאיר אותו בתוך כח הגבול, וזהו סוד המשכת הקו. הארת ה' אותו על ידי הקו היא שנותנת לנשמה את השליחות שלה בחיים. זאת אומרת, הקו שהאור נקרא גם סוד השליחות, שלכל אחד יש שליחות לתקן משהו בעולם. זו הארת הקו בתוך נשמה.
עצם סוד הנשמה, שהיא "חלק בורא שנעשה נברא", הוא סוד הצמצום. הצמצום והנשמה הם ממש אותו הסוד – ה' עצמו שעושה מעצמו כביכול מוגבל; הגבול עצמו שמתגלה בחלק הנברא שבנשמה הוא הרשימו; וקבלת השליחות נקראת הארת הקו מלמעלה. שליחות היינו שיש לו ענין, מה שנקרא תפקיד בחיים, לתקן משהו. יש לו חלק בעולם שהוא צריך לתקן, שהוא צריך להאיר. זהו סוד הקו. זאת אומרת, הקו הוא מה שנכנס, מה שהוא עצמו חייב להאיר בתוך העולם, על מנת לתקן את חלקו בעולם. כל אחד צריך לתקן את הנפש הבהמית, את הגוף ואת החלק בעולם[קיב]. אלו שלש מדרגות של תיקון שכולן בחיצוניות. לאדם יש נפש בהמית, נפש טבעית, יש לו גם גוף בשר ודם ממש ויש את חלקו בעולם, יש לו שליחות להחדיר את אור הקו בכל שלשת הדברים האלו ולתקן אותם. את אור הקו שבו שהוא מקבל מלמעלה הוא חייב להאיר הלאה ולתקן את מה שעליו לתקן.
שאלה: חלקים אלו מקבילים לנר"נ?
תשובה: אולי, נר"נ הם בתוך הנשמה עצמה, בתוך הנפש האלקית יש נר"נ, כאן מדובר ברובד חיצוני.
יש כאן דף נוסף עם תרשים איך כל ההשתלשלות מקבילה לסדר השנה. היום אנו בבין המצרים, הלוחות נשברו, שבירת הבית, שבירת הכלים. יש כאן סדר השתלשלות של כל השנה. היום עוברים מאות ח' לאות ט', מעקודים לנקודים.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.