1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (42)

ד"ה "שובה ישראל" (16)

כ"ד כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון ר' הלל פאצ'פקער.

הגענו לסיום המאמר השלישי של ההמשך, שחוזר לפרש את הדבור המתחיל – הפסוק הראשון, "שובה ישראל":

וזהו שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעוניך ["כי כשלת בעונך" היינו נתינת טעם למה לשוב. בתחלת המאמר הביא שני פירושים, פירוש אחד מהמדרש ש"עד הוי' אלהיך" היינו בעוד שמאיר שם הוי', מדת הרחמים, לפני שיהיה שם אלקים, מדת הדין. פירוש מאד מיוחד. הפירוש השני הוא של הבעש"ט והמגיד, שיותר מוכר לנו כי כתוב גם ב"היום יום", שצריך לשוב "עד הוי' אלהיך" (כמו שכתוב גם בתורה) – עד ששם הוי' יהיה אלקיך, יהיה הטבע שלך. זה אחד המקורות אצלנו למה שאנחנו קוראים טבע יהודי. בתחלת המאמר אמר ששני הפירושים הם בעצם תשובה  תתאה ותשובה עילאה – לא בדיוק הסביר, אך כעת יסביר זאת. הפירוש של "עד הוי'" – בעוד שם הוי' מאיר בעולם – הוא תשובה תתאה, ופירוש הבעל שם טוב – עד שהוי' יהיה אלקיך – הוא תשובה עילאה. כעת מתחיל להסביר:], דעם היות דתשובה היא דרך בעבודה שהיא כדוגמת הרצוא שמביא את השוב [כל ההמשך, מהמאמר הראשון, מדבר על "רצוא ושוב". הוא הסביר ש"מן המצר קראתי יה" היינו עבודת בעלי תשובה, "רצוא" לצאת מהמצר, ואילו "ענני במרחב יה" היינו עבודת הצדיקים, שהיא בעיקר "שוב" להחדיר אלקות בעולם, בתחושה הכי טובה. אם כן, אלה שתי תנועות – תנועה של תשובה ותנועה של תענוג – שכל אחת היא עבודה אחרת. המכנה המשותף בין תשובה ל-תענוג בגימטריא הוא 23 – שניהם כפולה שלו – חיה, חדוה, זיו. תענוג הוא שלמות של 23, 23 ברבוע, ו-תשובה היא אל פעמים חיה. אם מחברים יחד את שתי התנועות שהוא מסביר מקבים 54 פעמים 23, 6 פעמים אור (המלה הכי חשובה בתורה שהיא כפולת 23, ט פעמים זיו – לתענוג מתאים חדוה ברבוע ולאור מתאים ט פעמים זיו), כל ששת צירופי המלה אור, כל האור שיש במציאות (גם במעשה בראשית יש שש פעמים אור). המכנה המשותף הוא 23 – גם מספר האותיות ב"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". מצד אחד אלה שתי תנועות שונות, אבל מצד שני רוצה לחבר אותן כאן יחד – שה"שוב" יבוא מכח ה"רצוא", עבודת הצדיקים מתוך הקדמת עבודת בעלי תשובה.] והיינו דרצוא ושוב הם שני אופני עבודה דכל א' מהם היא עבודה שלמה [עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה.] ועוד בה מעלה נפלאה בעבודה זו שהרצוא מביא את השוב [ש"מן המצר קראתי יה" מביא את ה"ענני במרחב יה".] ובשוב הנה לא זו בלבד שמשלים את הרצוא שקדמו, דכן הוא בב' אופני עבודה דתנועת התענוג ותנועת התשובה שקדמו [צריך תנועת תשובה ואז תנועת תענוג – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". כמו שפעם שאלו את אדמו"ר הזקן – שכעת אנחנו בין חגי הגאולה שלו, בי"ט כסלו ובחנוכה (בנר שלישי, כפי שכתוב ב"היום יום", או בנר חמישי, כמסורת החסידים וכפי שמסביר אבא של הרבי) – אם הוא צדיק או בינוני בעל תשובה. פעם אמר שהוא בינוני של תניא, אבל פעם אמר שהוא בעל תשובה – כמה שהוא צדיק, הוא בעל תשובה – לכן רצה שכל תנועת החסידים תקרא תנועת התשובה, אך לא יצא לפועל מפני סבה. (נו, הגיע הזמן היום) למה לא יצא אז? אמר שאם אנחנו נקרא לעצמנו בעלי תשובה המתנגדים יחשבו שאנחנו מתכוונים שהם רשעים, שאנחנו עושים תשובה והם לא עושים תשובה. כדי לא להוליד מסקנה זו אצל המתנגדים הוא נמנע. הוא אמר שהכוונה היא שהמתנגדים צדיקים – אבל בלי תשובה, כמו שמוסבר כאן במאמר – ואילו אנחנו החסידים בעלי תשובה (גם נהיים צדיקים אחר כך, אבל העיקר וההתחלה – "בתר רישא גופא אזיל" – שאנחנו בעלי תשובה). השאלה איך יבינו היום – האם יבינו שהם צדיקים או שהם רשעים. (העיקר שיצטרפו אלינו) גם אז רצו שיצטרפו, אבל היום ודאי שזה העיקר. אז יש עבודה של תשובה שקודמת לתענוג של הצדיק.

צריך "לחיות עם הזמן", ויש לנו גם אירוע שמחה פה (הנחת תפלין). כד כסלו הוא יום הנצחון. אחר כך יש שמונה ימים של הדלקת הנר – נס פך השמן – אבל נס נצחון המלחמה, שהוא עיקר תוכן "על הנסים" (כמו שהרבי מסביר בשיחה"), הוא היום. כתוב שחנוכה הוא חנו-כה, שב-כה כבר חנו, אבל ה"מכה בפטיש" של המלחמה, הנצחון, הוא היום. אם כן, היום יום מאד מיוחד. יש כוונה אחת שהיום ההזדמנות לכוון אותה, הכוונה של "אחד". בכלל, כתוב שבברכת נר חנוכה לפי נוסח האריז"ל יש יג תיבות, שצריך לכוון כנגד יג מדות הרחמים. יש שמברכים "נר של חנוכה" ואז יש יד תיבות. יש מי שרוצה לעשות פשרה ולומר "שלחנוכה" (מתאים לסגנון הרמב"ם שהתחלנו אתמול, היה כמה פעמים בהקדמה), מלה אחת, ואז שומרים על יג המלים. אבל חסרות הכוונות בראשי התיבות – "נר חנכה" ר"ת נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'", ו"להדליק נר חנכה" ר"ת נחל. חנוכה הוא חג השמן, ומעין הוא של מים חיים, אבל בחנוכה המעין – "יפוצו מעינותיך חוצה" – הוא של שמן זך, רזין דרזין דאורייתא. כאשר השמן נובע, נביעת האין סוף, כמו אצל רבי נביעת רזין דאורייתא, זה "נחל נובע מקור חכמה". ב"להדליק נר חנוכה" מכוונים ל"נחל" וב"נר חנכה" נח. לכן צריך לומר דווקא לפי נוסח האריז"ל. בכל אופן, כתוב ש-יג התיבות הן יג מדות הרחמים. כל לילה מכוונים מדה אחת וביום השמיני עד הסוף – כמו בקריאת התורה, שכל יום קוראים נשיא אחד וב"זאת חנכה" קוראים עד הסוף. הערב מכוונים שם "אל", ביום השני "ורחום", ביום השלישי "וחנון", עד שמגיעים ליום השמיני בו מכוונים למזל העליון, השמיני, "נצר חסד" (ר"ת נח, כמו "נר חנכה"), שכבר כולל את כל המדות עד הסוף, מתחבר בדרך ממילא למזל התחתון, "ונקה". זו הכוונה הפשוטה של הדלקת הנרות בחנוכה. בכל אופן, הענין שרצינו לומר להיום, שיש יום אחד לפני. כמו שלפני "אל רחום וחנון" יש משהו יותר עצמי – "הוי' הוי'" (לפי הפשט הם חלק מ-יג המדות אבל לפי הכוונות הם למעלה מ-יג המדות) – שהיום הוא עצם שם הוי' מתוכו מאירות יג מדות. איפה יש כזו כוונה? בק"ש, בה אומרים "הוי' אלהינו הוי'" – שהם "הוי' הוי'" עם "אלהינו" כ"פסיק טעמיה" ביניהם – ואז "אחד", יג מדות. מתחלק ל-א, ח ו-ד – א הוא היום, יום הנצחון; אחר כך ח ימי חנוכה; ו-ד היינו התפשטות אור חנוכה ב-ד רוחות העולם. מהכוונות הפשוטות של "אחד" – כוונה של הרבי הקודם – היא ש-א היא "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", שרש הנשמה לפני ה'; ח היינו ירידת הנשמה לגוף, שבעה רקיעים עד שמתלבשת בארץ; ו-ד היינו עבודת הנשמה בגוף – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ל-ד רוחות העולם, זו התכלית ולכן זו ד רבתי. בחנוכה ה-א היא הגילוי של היום – ה"הוי' הוי'" שלפני מדות הרחמים. ה-ח היינו ירידת הנשמה דרך ז רקיעים עד שמגיעה לארץ, ל"זאת חנכה", המלכות. ד היינו הארה 'בגדול' – ד רבתי – ל-ד רוחות העולם. כל זה היה רק לומר את המיוחד של היום, יום הנצחון שהוא ה-א שלפני ה-ח, לפני ח ימי החנוכה, כאשר התכלית היא ה-ד רבתי. צריך גם פה לומר ש"נעוץ סופן בתחלתן" – תכלית ה-ד רבתי תלויה בעצמת ה-א. כל ה-ח היא רק המשכה של ה-א כדי שבסוף יהיה "ופרצת" למעלה מדרך הטבע לגמרי, כאור עצמי וכח עצמי. זה א-ח-ד. עוד כוונה חשובה, שאומרים שבמשך החנוכה מדליקים לו נרות. למה לו? המשולש של ח – מ-א בלילה ראשון עד ח בלילה האחרון. לו הוא גם ו ברבוע, אבל בחנוכה הכוונה ש-לו הוא משולש ח. יש לו צדיקים שמקבלים פני השכינה בכל יום – "פני השכינה" היינו האור של חנוכה. מה הקשר בין לו לצדיקים? יש אומרים שהכוונה דווקא ו ברבוע, כי צדיקים הם ו"ק וכל אחד כלול מכולם. אבל יש משהו יותר מתוחכם, על בסיס המספר 8 – צדיק עולה 204, ואם נראה 'שטח' של התכללות בכל נר אז ביום הראשון יהיה לנו 1 ברבוע, בשני 2 ברבוע, בשלישי 3 ברבוע וכו', וסכום הרבועים מ-1 עד 8 עולה 204. 36 הוא משולש בממד אחד, ו-204 הוא פירמידה בשני ממדים (בשלשה ממדים מקבלים כבר יהלום). זה הקשר בין לו ל-צדיק. יש משהו פלאי במספר 204, שלא קשור, שאם זכיתי לראות 204 אורות – כל יום ראיתי רבוע של האורות, צריך עינים מיוחדות כדי לראות את התכללות האורות (צריך עינים מיוחדות לשם כך, משקפים מיוחדות, "גל עיני") – אך ב"זאת חנכה" יש לי עוד משקפים שאני רואה את כל 204 האורות ברבוע, הכל בהתכללות. הגעתי ל-204, צדיק, וכעת אני רואה הכל ברבוע, סה"כ 41616. תחלק את המספר הזה ב-144 – 12 ברבוע – ותקבל 289, 17 ברבוע. למה? 204 עולה 12 פעמים 17, ופשוט ש-204 ברבוע יהיה 12 ברבוע כפול 17 ברבוע. צדיק הוא יב פעמים טוב, שם ה-טוב – אהוה – שיש לו יב צירופים, שכולם יחד עולים צדיק, "אמרו צדיק כי טוב". אבל נשים לב ש-144 הוא כמעט החצי של 289, חצי פחות 1. מי שמבין בחשבון מיד מבין ש-144 כפול 289 זה 288 במשולש, כלומר שזה סכום כל המספרים מ-1 עד רפח. על זה אומרים בקבלה שלצדיק יש את הכח לברר את כל רפח הניצוצין. מתי הוא מברר אותם? דווקא בנרות של בחנוכה, שהם "עד שתכלה רגל מן השוק", עד שכל רפח הניצוצות יעלו ויתכללו בקדושה לגמרי, "אתהפכא חשוכא לנהורא" לגמרי. משהו יחודי לגמרי, ש-204 ברבוע הוא גם 288 במשולש. זה קורה קודם רק ב-לו, שהוא גם 8 במשולש וגם 6 ברבוע. יש ביניהם עוד מספר אחד כזה, 49 במשולש שהוא גם 35 ברבוע – כפי שאנחנו מסבירים תמיד בסוד של ספירת העומר (והקשר שלה ל"מוסיף והולך" של חנוכה). אמרנו שהיום יום הנצחון – נצחון שוה צדיק. שתי האותיות הראשונות, נצ, שוות כד כסלו. היום, יום הנצחון – מתוך הנחת תפלין מנצחים את היונים והמתיונים, כמו שהרבי מסביר – כד כסלו, הוא בעצם פירמידה של כל הרבועים מ-1 עד 7. כשהגענו לנר השביעי של חנוכה יש לנו 140, והיום האחרון מוסיף חון. לפי זה, כל הימים אחר כך, עד "זאת חנכה", הם להשלים את ה-8 ברבוע – לחבר אותו לפירמידה של 7. קודם כל הפירמידה היתה 8 ימי חנוכה, אבל כעת יש עוד כוונה – היום פירמידה של 7 ו-8 ימים הם להשלים עוד 8 ברבוע. לפי זה, נס הנר שדלק שמונה ימים הוא המשך והשלמה של הנצחון – ה-חון של הנצחון, אותיות הנצחון הכלולות במלה חנוכה, ה-חנו של חנו-כה. אז משלימים ל-צדיק ומתקיים "צדיקים יירשו ארץ [כל ארץ ישראל וכל כדור הארץ] וישכנו לעד עליה [לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, חנוכת בית המקדש]". עד כאן מאמר מוסגר בסוד חנוכה ונצחון והענין של היום הזה והפירמידה של 8.

אם כן, יש לנו עבודת התשובה ועבודה התענוג, ועיקר המעלה הנפלאה הוא המעלה שהרצוא מביא את השוב, ולא זו בלבד שמשלים את הרצוא שקדם] אלא עוד זאת שמביא בחינת ומדריגת רצוא עוד יותר נעלה במדריגה על מדריגה דשניהם [חידוש, כי בסוף הפרק הקודם הסביר שתמיד התכלית היא ה"שוב" – סדר של "עליה צורך ירידה", שתכלית הכוונה היא המשכת האור למטה, ולא ההסתלקות כלפי מעלה. כאן פתאום כותב שאחרי שיש את שניהם יחד מגיעים למדרגת "רצוא" שיותר נעלית משניהם. איזו תשובה שהיא אפילו יותר מתשובה עילאה, כמו שנסביר בהמשך. מן הסתם גם אחרי ה"רצוא" שנעלה משניהם יש "שוב", אך לא כותב זאת כאן. עד כאן כתב רק שיש "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – "רצוא ושוב", וכאן מוסיף שיש עוד "רצוא". נסביר בקיצור: כאן התשובה – גם תשובה תתאה וגם תשובה עילאה – היא "כי כשלת בעונך", או על חטא או על עיוות וחסרון. אבל יש גם תנועת תשובה שלא על חטא וחסרון כלל אלא "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – כלה עילאה בשיר השירים – ומדרגת תשובה זו לא כתובה כאן, ויתכן שזו הכוונה שלו שיש אחר כך עוד "רצוא" שיותר נעלה מהכל, בכלל לא "כי כשלת בעונך". כאן יש שתי מדרגות חטא, בגשמיות – שאדם נמשך אחרי הנחות העולם, כפי שיסביר; וברוחניות – שאדם עושה טעויות בעבודת ה'. ווארט מאד מיוחד, שאדם טועה בשיקול הדעת – תשובה על טעויות של חב"דניק, שכמה שיש לו שכל השכל מטה אותו מהרצון האמתי של ה' והוא עושה טעויות בעבודת ה'. על כך צריך לעשות תשובה עילאה. אבל אם האדם נמשך אחר הנחות העולם הזה התשובה שלו היא תשובה תתאה. אלא שתי בחינות של "שובה... כי כשלת בעונך", ששתיהן "רצוא" שלפני ה"שוב", אבל כאן אומר שיש עוד תנועת "רצוא" בלי להסביר.], הנה כל אחד מהם היא עבודה שלמה וגדלה מעלת העבודה דתנועת התענוג הבאה על ידי העבודה דתנועת התשובה, אבל מאחר דכי כשלת בעוניך הנה תשובה זו [לפי שני הפירושים] היא העבודה למלאות את החסרון, ובזה גופא הם ב' מדריגות תשובה תתאה ותשובה עילאה [אבל לא מדבר על תשובה של "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".] דכללות ענין העון הוא עיוות ועיקום [עיקר התשובה כאן הוא על 'קרומקייט', שיהודי הוא עקום. ווארט חזק שמתאים לאדמו"ר הקודם. יהודי צריך להיות ישר, "ישר יחזו פנימו" – רק מי שישר יכול לראות את הפנימיות. לכן עיקר התשובה הוא ליישר את עצמך. יש קרומקייט, עקמומיות, למטה, ויש קרומקייט למעלה, עקמומיות בענינים יותר נעלים. התשובה היא לחזור על העקמומיות. אפשר לומר שבשביל תשובה עילאה אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, שכולו בא להוציא אדם מהטעויות שלו בעבודת ה', החל מכך שלא תחשוב שאתה צדיק אלא "הלואי בינוני" – אדם שחושב שהוא צדיק הוא עקום. נושא חזק וחשוב ביותר כאן.] דיש בזה כמה בחינות ובכללות הן שתי מדריגות, המכשולים הבאים מדצ העיקום שהולכים ונמשכים אחרי הנחות העולם שעל זה צריכים תשובה תתאה על כל פנים ופירוש עד בעוד [פירוש רבי מאיר, שרש"י מביא.] שהוא רחמים שמלמעלה מרחמים על מי שנמשך אחרי הנחות העולם ונותנים לו כח לא לבד להתגבר על עצמו שלא להיות נמשך אחרי הנחות העולם אלא שבכחו לברר את הראוי להשתמש בו [מדפוסי החשיבה ונמוסי העולם.] בעבודת השי"ת וכמאמר מורנו הבעל שם טוב נ"ע [בענין תשובה תתאה, לא על "שובה ישראל" הנ"ל.] דכל מה שהאדם רואה ושומע הוא הוראה מלמעלה בענין עבדותו בסור מרע ועשה טוב, דאחד העקרים בהנחות העולם הוא הפשיטות בקרירות אז אזוי בעדארף זיין בכמה עניני נימוס [שכעת אוכלים וכעת ישנים וכו' וכו'.] וצריך להשתמש בזה בעניני עבודה כמו להתפלל תפלה בצבור בקביעות עתים לתורה וכן בכמה עניני הנהגה עם בני ביתו ועם זולתו וכן בענין הלבושים והכל הוא בפשיטות ובקרירות [יש קרירות בלעומת זה, אבל אפשר להשתמש בעבודת ה'.] אז אזוי בעדארף זיין און ניט אנדערש, דהנהגה כזו מועלת בראשית העבודה [כשאין עדיין התלהבות, תיקון הנה"י – תיקון נה"י היינו תיקון ההנהגות, תפלה במנין בפשיטות וכו'.] שיהיה שייך לעבודה מסודרת [מכניס אדם לסדר בחיים, שיש לו מנין בבקר, אז הוא מסודר.] ומכל שכן שנשמר מכמה מכשולים [אם אין לו מנין לא ברור מה יעשה בבקר.] אבל מי שנמשך אחרי הנחות העולם הנה עיוות ועיקום זה גורם כמה מכשולים וצריך לתשובה שהיא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ומורנו הבעל שם טוב נ"ע [פירוש אחר שלו, היה פירוש לתשובה תתאה – ללמוד מהנחות העולם – וכעת פירוש לתשובה תתאה.] מפרש את המכשולים שהם ענינים בלתי מסודרים בעבודה וזה בא מהעון שהוא העיוות והעיקום בטעותי העבודה ולתקן זה הוא ע"י התשובה עילאה [שיותר מחרטה על העבר וקבלה לעתיד.] שהוא לתקן ולסדר נפשו [לשם כך הולכים למשפיע – צריך מישהו שיעזור לי לתקן את הנפש שלי. הנפש לא מסודרת, לא בסדר, וצריך לסדר את הנשמה. בשביל לסדר את הנשמה צריך תשובה עילאה.], דזהו אחד ההבדלים שבין תשובה תתאה לתשובה עילאה, דתשובה עילאה [כך צריך להיות, תשובה תתאה כאן היא טעות הדפוס.] בעיקר הוא בהנוגע לכחות הנפש ועבודת התפתחותם ותשובה זו היא עד הוי' אלקיך דאלקיך מקור הטבע וכחות הגלויים יהי' הוי' הגילוי שלמעלה מהטבע וכחות הנעלמים, והיינו דבכל עניני העולם יהיה לו הכרה אמתית במושג מוחשי כי הוי' ואלקים כולא חד [זו תשובה עילאה, הפירוש של הבעש"ט ב"שובה ישראל עד הוי' אלהיך", שמתקנת את טעויות האדם בעבודת ה'.].

קיצור. יבאר דכשם שהרצוא מביא את השוב והשוב מביא רצוא נעלה יותר מן הקודם [כנראה מתכוון שחוזר חלילה, אבל הסברנו שה"רצוא" שאחרי שניהם הוא תשובה מסוג אחר לגמרי, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".] כן הוא בתנועת התשובה והתענוג, עון הוא עיקום ועיוות ובזה שני אופנים א) הנחות העולם, ב) טעותי עבודה, וגורמים שני אופני מכשולים א) קרירות בקיום המצות [צריך להיות הפוך, קר בעניני העולם וחם על מצוות, אבל ההמשכות אחר הנחות העולם גורמת להיפוך. קודם לא כתב על קרירות בקיום המצוות אלא רק שצריך ללמוד קרירות וסדר במצוות – תיקון נה"י – מהנחות העולם. כאן קרירות בקיום המצוות מורידה מקיום מצוות. צריך לצאת מזה ולהכנס לשוונג של מצוות, גם אם עדיין בלי התלהבות אלא רק תיקון נה"י.], ב) עבודה בלתי מסודרת [מובן כאן שגם הטעויות וחוסר הסדר נובעים מהמשכות אחר הנחות העולם.], ודרושים ב' אופני תשובה א) תשובה תתאה כדי לתקן כחות הגלוים, ב) תשובה עילאה לגלות כחות נעלמים [שדווקא על ידי הכחות הנעלמים של הנפש אפשר לתקן את הטעויות בעבודת ה'. דומה למה שהרבי הרש"ב כותב שמוסר הוא לתקן את כחות הנפש, הכחות הגלויים, וחסידות לתקן את חושי הנפש, שהם בעצם הכחות הנעלמים. בשביל לתקן טעויות דקות בעבודת ה' – להגיע ליושר האמתי, "ישר יחזו פנימו" – צריכים חוש בחסידות. לומדים חסידות כדי שה' יתן לנו חוש בחסידות. גם מדליקים נרות חנוכה כדי שנזכה לחוש בחסידות ואז נזכה ל"עד הוי' אלהיך", שלא נטעה בעבודת ה' שלנו.].