1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (36)

ד"ה "שובה ישראל" (10)

ט"ו כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שלש תנועות.

אמרנו שיש כמה דברים להשלים לגבי "אכלתי יערי עם דבשי" שדובר בפרק הקודם – "אכלתי יערי" היינו ברכת יוצר ו"דבשי" קריאת שמע. אמרנו את הרמז הבולט שהמלה לפני "שמע" בתורה היא דבש – "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל" וכן "אחד. ברוך שם". לא אמרנו שב"ארץ זבת חלב ודבש" יש שלשה שמות – ארץ-חלב-דבש ר"ת אחד. זו כוונה חשובה של "אחד", שלמות הארץ, והיות שצריך למסור את הנפש ב"אחד" – צריך למסור את הנפש על ארץ ישראל. כשעושים את החשבון של ארץ-חלב-דבש – א, אלופו של עולם, כנגד עצם מציאות ה"ארץ"; ח, היינו הירידה בשבע רקיעים וארץ לפרסם אלקות, כנגד החלב; והעיקר הוא ה-ד, ד רוחות העולם, כנגד הדבש – שעולה 637 שמתחלק ב-אחד, סימן שבאמת שייך ל"אחד", מט (ז ברבוע, שלמות כל מדות הלב) פעמים אחד. המספר הזה גם שוה "יראת הוי'" – יחוד של תורה עם הוי'. מט רומז גם ל-כה (ה ברבוע) אותיות של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ו-כד אותיות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (שמשלים ל-ז ברבוע אותיות).

עוד משהו שלא הזכרנו: הזכרנו קשר נוסף בין דבש לארץ ישראל – הביטוי "מדן ועד באר שבע", שחוזר בתנ"ך שבע פעמים. הגדרת גבולות הארץ – דן-באר-שבע – ר"ת דבש. לא אמרנו את הרמז שמבואר אצלנו באריכות בשכינה ביניהם ש-דבש הוא יחוד של המלכות, דוד-בת-שבע – היחוד שממנו נולד מלך המשיח (משיח בן דוד, שהוא דווקא גם בן שלמה). בשבעת המינים דבש הוא המלכות, המין השביעי החביב. אנחנו אוהבים את הרמז הזה כי הגימטריא שלו עולה שלום בית – צריך להיות שלום בין הכלה והחתן, בינינו לבין ה', כאשר הולכים בדרך ה'.

בשני הרמזים האלה – דן-באר-שבע ודוד-בת-שבע – ה-ש היא שבע. כשיהודה נולד כתוב בלאה "ותעמוד מלדת", ואז היא מסרה את שפחתה זלפה ליעקב ונולד דן. דן הוא הבן הסמוך ליהודה, ואף דורשים שהוא יוצא מ-ד של יהודה (הנוספת על אותיות שם הוי' בשמו). הוא גם הוקש בפירוש לשבט יהודה ומלכות דוד – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" היינו כשבט יהודה, וכן דן רומז ל"דינא דמלכותא דינא" של דוד. אם כן, אפשר להקביל את שני הרמזים – דוד ודן שייכים, השבע זהה, ויש באר-בת. בת שבע היא המלכות שמקבלת משבע המדות ואם נאמר שבאר שבע היא אמא – המקור של שבע המדות – אז שני הפירושים משלימים באופן עוד יותר טוב (???היה קודם עוד הסבר, וזה הוגדר כיותר טוב???). הכי טוב לכוונה שלנו להסביר ש"באר שבע" היא אמא ו"בת שבע" היא המלכות. לכן צריך לחבר את שתי הכוונות האלה יחד. אם "באר שבע" היא אמא עילאה דן צריך להיות יותר גבוה – דן מתחיל מהחכמה, "דן ידין עמו". דווקא בקבלה הראשונה אמרו שחכמה היא דין. בקבלת האריז"ל אדרבא, חכמה היא התחלת קו ימין, קו החסד. מה ההסבר בחסידות? בחסידות מוסבר בהרבה מקומות שחכמה דעתיק מתלבשת בחכמה סתימאה שמשם ראשית גילוי חכמה עילאה. כשלמדנו ע"ב ראינו שהרבי הרש"ב מאד אוהב את גבורה דעתיק, ומסביר שגילוי העצמות הוא דווקא דרך גבורה דעתיק – ולא חסד דעתיק. זה מתאים ביותר למה שלמדנו על הביטוי "דן אנכי", המקור הראשון של דן בתורה, שדווקא על ידי דן מתגלה "אנכי מי שאנכי". כמו שאת התורה, "אנכי הוי' אלהיך", קבלנו דווקא מפי הגבורה, עצמותו יתברך. זה "דן אנכי", שהוא באמת הגבורה דעתיק שממשיכה את גילוי העצמות. אז יש את "מדן ועד באר שבע" – מגבורה דעתיק עד אמא עילאה לפי כוונה זו – ואחר כך נמשך ומתגלה ביחוד של דוד-בת-שבע, שפשיטא שהיינו מלכות שמקבלת מה'. רמז יפה בגימטריא, דן-באר-שבע דוד-בת-שבע גם יוצא כפולת 13 (כל אחד בפני עצמו לא כפולת 13).

זו קצת השלמה על הדבש. לפני שנסיח את דעתנו מהענין נעשה השלמה על כל הפסוק: כדאי להתבונן בכל הפסוק "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים" – מהפסוקים הכי חשובים, תחלת פ"ה של שיר השירים. יש בו בדיוק 81 אותיות, אנכי, ט ברבוע. כדרכנו, צריך לצייר את הפסוק כרבוע של ט על ט. בשיעורים הקודמים הסברנו את כל אחד מהביטויים, מורי-בשמי-יערי-דבשי-ייני-חלבי. הכל מתחיל מ"באתי לגני", לגנוני, שייך לחתונה. יד כסלו שייכת לחתונת הרבי, שכמובן ממשיכה בט"ו – החתונה היתה אור לט"ו – וזה הפסוק של חתונה. נגמר בביטוי "אכלו רעים", יחודא עילאה של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ו"שתו ושכרו דודים", יחודא תתאה.חזל" אומרים ש"שתו ושכרו דודים" היינו עיקר המעלה. לפי הקבלה שרש יחודא תתאה, להוריד נשמות למטה, יותר נעלה מיחודא עילאה, זיווג נשיקין, שרק מוריד מלאכים, כפי שדברנו שאין לנו כל כך ענין במלאכים.

נספר סיפור של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של י"ט כסלו (שאנחנו כבר קרובים): פעם אחת רבי מיכל מזלוטשוב בקר אצל המגיד ממעזריטש. יש כמה גרסאות של הסיפור. יש גירסא שכל אחד עשה טיש בעצמו בכל סעודה – רבי מיכל לא הלך לשמוע את תורת המגיד ממעזריטש, אבל המגיד הלך בסעודה שלישית לרבי מיכל. הדבר עורר תמיהה אצל אדמו"ר הזקן – אריכות גדולה, שלא נספר את כל הפרטים – והוא שאל את המגיד למה הלך. המגיד אמר שרציתי פעם אחת לשמוע מפי נשמה שיצא מזיווג נשיקין. כלומר, שרבי מיכל יצא לעולם על דרך מלאך, מזיווג נשיקין, אך כמובן הרבה יותר פנימי ועצמי ממלאך.

"אכלו רעים" היינו זיווג נשיקין ו"שתו שכרו דודים" הוא זיווג גופני שמוליד נשמות בגופים, שחז"ל אומרים שהוא הרבה יותר עצמי. אומרים שעיקר סעודה של שמחה נקראת בתורה משתה, לא על שם המאכל אלא על שם השתיה – "שתו ושכרו דודים". כל שיר השירים רומז ל"ישקני מנשיקות פיהו" – גילוי תורה משיח – ואף על פי כן העיקר הוא הדודים, "שתו ושכרו דודים" (שתית יין – "שתיתי ייני עם חלבי").

יש תופעה יחודית מאד – שאיני בטוח אם יש עוד כזה פסוק בתנ"ך – של ריבוי יודין בפסוק. נסתכל קודם כל רק על סופי התיבות: יש 81 אותיות ב-21 מילים, כמנין שם אהיה (גם עם צורה – משולש 6).

יש 12 יודין בסופי התיבות – מאד מודגש. כמה אותיות י נוספות יש בשאר האותיות? עוד 7. היחס של 7 ו-12 הוא יחס מאד חשוב בתורה. לפי הרמב"ן יש שאומרים כל יום בסוף התורה מעמדות, שם יש שאומרים כל יום זוגות פסוקים שבאחד יש שבע מילים ובשני 12 (כמו הפסוק הראשון והאחרון בתורה, או שני פסוקי "ויהי בנסוע"). אצלנו זה הסוד של העבור, יב שנים פשוטות ו-ז מעוברות. ז ו-זה (נבואת משה). כך כאן בפסוק, קודם יש ז מילים ואחר כך בס"ת זה יודין – סה"כ 19 יודין, הרבה מאד בתוך פסוק של 81 אותיות. תרגיל – מי שיודע איך לחפש בתנ"ך עוד פסוק כזה. יש תרגיל לשאול ילדים בחדר – מסורת של חסידות – באיזה פסוק בתורה יש הכי הרבה אותיות מ. יש פסוק אחד עם 22 ממין – פסוק של מכת דם בעשר מכות – בתוך 122 אותיות, כלומר, יש 22 ממין ועוד 100 אותיות. כאן יש שאלה, שאיני יודע את התשובה, אם יש פסוק נוסף עם כל כך הרבה יודין כמו "באתי לנגי". סימן שיש בפסוק המון הופעות של נקודת החכמה.

יש עוד כמה תופעות יפהפיות, רק נאמר בחלוקה של היודין כאן – 7 יודין ו-12 יודין היינו 70 ו-120, שמזכירים לי את דוד המלך ומשה רבינו, שתי שלמויות של חיים. דווקא ב"תפלה למשה", שהייתי חושב שצריך להיות מאה ועשרים שנה, כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – שנות דוד, שאמר את תהלים מפי עשרה זקנים, ואמר פרק זה מפי משה. בכל אופן, יש כאן שתי יחידות – 70 ו-120. יחד יש כאן 190, בדיוק המשולש של 19. המספר היחיד שיש בו תופעה זו – שהמשולש שלו הוא עשר פעמים עצמו. למה? כי הנקודה האמצעית של 19 היא 10. גם הקשר של י לחכמה רמוז ב-19 – חכמה במספר קטן. מה המלה החשובה ביותר בתורה במספר 190? גם קץ – כתוב יותר מאוחר בתורה, אבל עוד קודם – צלע, שהיא חוה במשולש. קודם קראו לה סתם אשה, "כי מאיש לקחה זאת", אחר כך אדם נתן לה את השם חוה. כשמחברים אשה (דבש, שהוא גם יחוד הדר-מהיטבאל שקראנו עליו אתמול בתורה, היחוד הכי עליון, סוד עולם התיקון, שמכוונים לפי האריז"ל ב-שו של שופר, דבש שממתיק פר דינים) ל-צלע מקבלים מלכות (משולש שם א-ל).

נחזור לפסוק: רק סופי התיבות הם יייה (לה, חצי ע), יימי (ע, יין), יימי (ע), יימי (ע), ומוומ (צח, ב"פ מט; עד כאן היה ה פעמים מט ברבוע) – סה"כ 343, 7 פעמים 7 פעמים 7, סוד "צאת השמש בגבורתו" לעתיד לבוא, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". בחלוקה של ה"פ ז ברבוע וב"פ ז ברבוע בשני חלקי הפסוק. כלומר, ה-7 השלישי (של בחזקת 3) מתחלק בחלוקת זהב ל-ה ו-ב. גם משהו יפהפה בסופי תיבות הפסוק.

לצאת ידי חובת ההמשך נמשיך כמה שורות היכן שעצרנו:

אמרנו שיש עבודה של ששת ימי החול ויש עליה של שבת. הזכרנו שיש ג"פ "הבו" – עלית עולמות בי"ע – "הבו להוי' בני אלים" עלית העשיה, "הבו להוי' כבוד ועז" עלית היצירה, "הבו להוי' כבוד שמו" עלית הבריאה, הכל בטול היש, והעליה לאצילות של שבת היא "השתחוו להוי' בהדרת קדש" ר"ת קבלה (השתחויה היא בטול של אצילות, כמבואר בתניא). אמרנו שהעליה חוזרת גם בפרק נוסף בתהלים וגם בפרק בדברי הימים שאומרים כל בקר ב"הודו", רק שבמקום "הבו להוי' בני אלים" כתוב "הבו להוי' משפחות עמים". אחר כך יש תוספת של "שאו מנחה ובאו לפניו" ובדה"י "שאו מנחה ובאו לחצרותיו" – ורק אז "השתחוו להוי' בהדרת קדש". לא הסברנו פעם קודמת שכל הפרקים האלה בסדור – הפרק בדה"י הוא ב"הודו" שאומרים בבקר, ופרק כט בקבלת שבת, אבל לא הזכרנו שפרק צו הוא חלק מקבלת שבת, פרק שאומרים קודם, כך שבקבלת שבת אומרים פעמיים את העליה הזו.

כמה פרקים אומרים ב"לכו נרננה" של קבלת שבת? כוונה ידועה ופשוטה שלפני "אנא בכח" (עלית העולמות בכלל) ו"לכה דודי" אומרים ששה פרקים. אחרי "לכה דודי" אומרים "מזמור שיר ליום השבת". כמה פרקים היו לפני "מזמור שיר ליום השבת"? אפילו נוגע להלכה. ב"מזמור שיר ליום השבת" מקבלים שבת – כמה פרקים אמרו קודם? ששה פרקים. כתוב שהכוונה היא עלית ששת ימי החול – כל הניצוצות הקדושים שבררנו בששת ימי החול עולים בששת הפרקים האלה (עליה שהיא הנושא כאן במאמר). חמשת הפרקים הראשונים הם ברצף בתהלים, צה-צט, אחר כך פרק כט, ו"מזמור שיר ליום השבת" קופץ לפרק צב. בכל אופן, שלש פעמים "הבו" שכתוב כאן הם בפרק כט, כנגד יום ששי, ולכן שם עיקר העליה של מעלי שבתא – אנחנו בערב שבת, בסוף יום ששי, ושם אומרים את ג"פ "הבו" ואת "השתחוו להוי' בהדרת קדש". אבל אמרנו כך גם בפרק צו, שכנגד יום שני בשבוע. כלומר יש משהו מיוחד דווקא בפרק השני, ביום שני, של אותה תופעה – אותו מבנה. רומז לבירור שהיה ביום שני של השבוע שעבר, שעולה כעת בקבלה שבת.

אם כן, המבנה נמצא ב"הודו" כל יום, בפרק השני של קבלת שבת ובפרק הששי של קבלת שני. אמרנו שיום שני – כמו יום חמישי, ימי הקריאה – הם כנגד עולם היצירה. כשאומרים "הודו" בבקר באיזה עולם נמצאים? לפי נוסח ספרד – שהוא גם נוסח האריז"ל – "הודו" הוא לפני "ברוך שאמר", עדיין בשארית עולם העשיה. לפי נוסח אשכנז "הודו" אחרי "ברוך שאמר", כבר בעולם היצירה. אחד ההבדלים הכי חשובים בנוסח הוא איפה שמים את "הודו". יוצא משהו מאד יפה, שאם "הודו" בבקר לפני "ברוך שאמר" הוא ממש במקום עלית עולם העשיה להתייחד בעולם היצירה – ויש שם ג"פ "הבו" ו"השתחוו להוי' בהדרת קדש"; אחר כך יש פעמיים בקבלת שבת (ואין עוד בתנ"ך מבנה זה, אין בכלל עוד "הבו להוי'") – בפרט בעולם היצירה (יום שני) ובעולם הבריאה (יום ששי, לקראת "מזמור שיר ליום השבת"). יוצא שבכל עולם יש התכללות הבי"ע שבו וגם את האצילות שבו, בכל עולם יש "השתחוו להוי' בהדרת קדש". בלשון הרב המגיד ממעזריטש – בעל ההילולא של י"ט כסלו – הוא אומר זאת "אצילות איז אויך דא". בכל עולם יש אצילות ממש, יש "השתחוו להוי' בהדרת קדש", שגם רומז ללימוד הקבלה. כל עולם היינו כל סוג של נשמה – חידוש של החסידות, שגם הנשמות הכי נמוכות, של עשיה, שייכות ללימוד הקבלה. עיקר הקטרוג על ה"יפוצו" של אדמו"ר הזקן היה שמביא את תורת החסידות לנשמות נמוכות, שלכאורה לא שייכות לתורת החסידות, אבל בסוף היתה הסכמה – שאדרבא, שימשיך להפיץ. המגיד, רבו של אדמו"ר הזקן, אמר שיש בכל עולם "השתחוו להוי' הדרת קדש", "אצילות איז אויך דא", ולכן לימוד הקבלה – טעימת יחודא עילאה – שייך גם לנשמות הכי נמוכות, להמשיך ולהטעים לכל אחד את האצילות.

כעת הולכים להתפלל, מה שאומרים ב"הודו" ג"פ "הבו", "השתחוו להוי' בהדרת קדש", היינו עולם העשיה. בקבלת שבת אומרים את כל הסדר הזה בעולם היצירה, ביום שני, והעיקר הוא הסדר בפרק האחרון של ששת הפרקים – שהוא ממש עולם הבריאה, שכעת עולה להבטל ולהכלל בעולם האצילות, ב"מזמור שיר ליום השבת" שאחרי לכה דודי.

ועל ידי המלכות נמשך הגילוי בעולמות בי"ע, והענין הוא דהנה כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וקאי על בחינת מלכות שנשתפלת בבי"ע לברר בירורים היינו ניצוצות דתהו שנפלו בנוגה דבי"ע שבחינת נוגה מסתיר על הניצוץ האלקי להיות נראה ליש ודבר נפרד שעל ידי התערובות פסולת שבנוגה ועל ידי ההסתר הנה מתעבה ומתגשם הניצוץ שמתרחק מאד ממקורו, ויובן זה במכל שכן מהתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית שבהתלבשות זאת הרי היא בא בהגשמה דהכחות דנפש האלקית בהתלבשותם בנפש הבהמית כמו ההשגה האלקית אינה בערך