"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"

מוצאי י"ט כסלו תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות י"ט כסלו (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "רֹאים את הקולֹת"

נגנו ניגון ההמראה, רחמים רבים.

לשמוע בקולו של משיח

לחיים לחיים. גוט יום טוב לכולם, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!

היום אנחנו יושבים כאן לכבוד הרב המגיד, בעל ההילולא רבה של היום, ולכבוד אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, בין י"ט ל-כ' כסלו. הגאולה היתה בי"ט לפנות ערב, נכנסה ל-כ'[ב]. אצל חסידים ממשיכים את השמחה, את החג, גם כ', גם כ"א, גם כ"ב – הכל כהכנה לחג החנוכה, חג האורות והשמן, פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא[ג].

כאשר רבי יהושע בן לוי שאל את המשיח "אימתי קאתי מר" התשובה היתה "היום"[ד]. כשהוא לא בא באותו יום אליהו הנביא הסביר לו שהוא התכוון לפסוק בתהלים, בפרק הראשון של קבלת שבת, בו כתוב "היום אם בקֹלו תשמעו"[ה]. משיח בא היום – אבל צריך לשמוע בקולו[ו]. מהו קולו? התורה החדשה שהוא מלמד אותה, זהו קולו של מלך המשיח, הקול שבעצם נמצא בתוך המלה המיוחדת "היום", וכולל את כל האור, את כל היום, של תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[ז].

ידוע הרמז היפהפה במה שקראנו בתורה על יעקב אבינו – "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[ח]. הביטוי הזה שוה בדיוק "תורה חדשה" – צריך את הקול של יעקב וגם את הידים של עשו. צריך להמשיך את האורות המרובים דתהו, שהם בעצם כח המעשה בפועל, כח הידים, אבל שהכל יהיה על ידי ההמשכה של מדת הרחמים, קול מעורר רחמים[ט], וגם "קול שמחה", "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"[י], הכל "קול יעקב".

מבואר ש"הקֹל", חסר ו, רומז לקול תפלה שעולה מלמטה ו"קול", מלא ו, רומז לקול תורה הנמשך מלמעלה למטה[יא]. ידוע[יב] ש"הקֹל" עולה יט כסלו ו"קול" עולה כ כסלו. רמוזים כאן שני ימי הגאולה של צדיק הדור, אדמו"ר הזקן, שנאסר בגלל פרסום אלקות שלו, הפצת המעינות שלו – והשחרור הוא אות, גושפנקא מן השמים, שצריך להמשיך להפיץ, כמו שאמרו לו הבעש"ט והרב המגיד שבאו לבקר אותו בבית הסהר. הוא שאל 'האם להמשיך להפיץ את המעינות בשופי?' והם אמרו – 'אדרבא ואדרבא, ביתר שאת וביתר עז!'. כך באמת היה אחרי פטרבורג, אחרי המאסר. החסידות היא הקול – הקול של מלך המשיח, הקול שהוא התנאי של ביאת המשיח היום בפועל ממש, "היום אם בקֹלו תשמעו".

"רֹאים את הקולֹת"

אם ממשיכים את הגימטריא הזו, ש"הקֹל" עולה יט כסלו ו"קול"עולה כ כסלו, מה המספר הבא? כא כסלו שוה "בקֹלה"[יג], הקול של שרה אמנו, שיותר גבוהה מהמוחין, מההשגה, של אברהם אבינו. לכן כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" – "בקלה" חסר, צירוף אותיות קבלה. צריך לקבל ממנה. זו חכמת הקבלה – הקבלה מהאשה, שהיא "אשת חיל עטרת בעלה"[יד]. הקול הזה יותר גבוה גם מ"קול יעקב", קול התורה – הוא הכתר, העטרה של התורה. אחרי "בקֹלה" בא "בקֹלו", שגם כתוב חסר, בגימטריא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[טו] – שכבר עולה כב כסלו בגימטריא. זהו הקול של "היום אם בקֹלו תשמעו" – "היום" יבוא משיח "אם בקֹלו תשמעו", כנ"ל. זהו הקול של הפצת המעינות חוצה, ש"אזי קאתי מר" – הקול הזה הולך ומתעצם מדור לדור, מנשיא לנשיא, הכל המשך של הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן וכך הלאה עד משיח.

אם כן, יש כאן רצף של ארבעה קולות – "הקֹל", "קול", "בקֹלה", "בקֹלו" (ששוים לארבעת הימים הרצופים, יט כסלו עד כב כסלו). כמה הם שוים ביחד? 546, שלש פעמים יעקב. הכל הוא "קול יעקב" (יעקב עולה ז"פ הוי', ג"פ יעקב עולה אהיה פעמים הוי').

רק "הקל קול" עולה 271 (135-136, יט כסלו ו-כ כסלו), בגימטריא הריון (זו גימטריא שכתובה בחז"ל[טז], ביחס ל-רעא ימי ההריון). המספר הזה, 271, הוא הנקודה האמצעית של ישראל – השם שקבל יעקב כאשר נצח את המלאך[יז], שרו של עשו. אז יעקב אמץ לעצמו גם את ידי עשו, ניצח אותו במאבק פיזי – מאבק פיזי ורוחני יחד. האם יש צורה של קול ששוה ישראל? יש צורה אחת, בפסוק מאד חשוב בתורה – "הקולֹת". הצורה הזו מופיעה פעם אחת בתנ"ך, פסוק של מתן תורה, מעמד הר סיני, קבלת עשרת הדברות – "וכל העם ראים את הקולֹת"[יח]. "הקולֹת" הם כל הקולות שהזכרנו – הקל, קול, בקלה, בקלו – כאשר "הקל קול" הוא הנקודה האמצעית של "הקולת". חז"ל מפרשים[יט] ששם "רואים את הנשמע" (סוד "חכם בבינה"[כ]), כמפורש בפסוק, וגם "שומעים את הנראה" (סוד "הבן בחכמה", הגבוה יותר). הקול הזה, שהוא בעצם הקול של משיח, מתחיל להשמע וגם להאיר – כי גם רואים את הקולות האלה. מאיזה ישראל מתחילים "הקולת"? מרבי ישראל בעל שם טוב. הרבי הרש"ב כותב במכתב לכבוד י"ט כסלו[כא] שזהו חג הגאולה של תורת הבעל שם טוב – תורה של "שמע ישראל [בעל שם טוב] הוי' אלהינו הוי' אחד"[כב], ורואים את הנשמע, כידוע[כג] ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]"[כד]. זהו היחוד של תורת הבעל שם טוב – נשיאת ההפכים של האור והקול, הקול שמאיר, הקול שרואים אותו.

השרש של קול, השער של שתי האותיות, הוא קל. הסוד של קל הוא "ירידה צורך עליה"[כה] – איך? ק היא האות היחידה (שאינה אות סופית) שיורדת למטה מהקו, הרגל שלה נמשכת למטה, ו-ל היא האות היחידה שעולה למעלה מהגג, למעלה מהתקרה. כמה שיורדים למטה-מטה – הכל לצורך עליה למעלה-מעלה. זהו הסוד של קל – ק ו-ל. קל עולה ה"פ הוי'. כאשר מצרפים את שרש קל (ה"פ הוי') ל-"הקל" "קול" "בקלה" "בקלו" (כא פעמים הוי', כנ"ל) כבר מקבלים הוי' ברבוע. בעצם, הוי' ברבוע היינו "הקל" ועוד "הקולת", קהל (צירוף אותיות הקל) ישראל.

אנחנו רוצים לשמוע הערב קולות כאלה שגם נראה אותם – "וכל העם ראים את הקֹלות ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן" (ארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה[כו]).

ב. שלום מתוך שמחה

"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"

נמשיך עם שיר הגאולה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי"[כז]. הנושא הכללי שלנו הערב הוא שמחה[כח]. גם שמחה קשורה לקול, כמו שהזכרנו, "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" – צריך לשמוע את הקולות שלהם, "קול מצהלות חתנים מחפתם ונערים ממשתה נגינתם ברוך אתה הוי' משמח חתן עם הכלה"[כט]. כתוב[ל] שזו השמחה שלעתיד לבוא, השמחה בטהרתה, השמחה שהחתן מקבל באמצעות הכלה ודרכה – הכלה היא מקור השמחה, "שמע בקֹלה".

המלה החשובה ב"פדה בשלום נפשי" היא "שלום", שגם הוא קשור לשמחה – הפסוק אומר "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"[לא]. שמחה הולכת עם שלום. לפי הקבלה והחסידות שמחה היא אמא[לב], מקור הטהרה[לג]. לכן יש ביטוי שהרבי טבע – "שמחה בטהרתה"[לד]. צריך שמחה פשוטה בטהרתה, שאפילו יותר גבוהה משמחה של מצוה, כמו שנסביר בהמשך בע"ה. שלום הוא בספירת היסוד[לה], תיקון הברית. כתוב בספר יצירה ש"תמורת שלום מלחמה"[לו] ביסוד[לז]. את עבודת ה' צריך להתחיל בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[לח], ומשמחה באים לשלום.

כתוב "כי בשמחה תצאו" – עם שמחה יוצאים מכל הצרות[לט], מכל הצרוּת, מכל צרות העין שהיא היפך האהבה והאחדות והשלום. שה' יברך את עמו בשלום, "וישם לך שלום"[מ] – הסיום והשיא של ברכת כהנים – בגימטריא תשפ"ב, כידוע. בשביל להגיע לשלום המיוחל צריך להתחיל משמחה – צריך לצאת מכל מה שהיפך השלום, מכל המחלוקת שיש, גם בתוך עם ישראל, היפך האחדות והשלום, והיציאה היא בשמחה. השמחה היא פנימיות הבינה, אמא. אחר כך, מאמא, מהשמחה הזו של "שמע בקֹלה", מגיעים לתיקון הברית – השלום.

סימן מובהק ביותר ששמחה ושלום הולכים יחד, "הא בהא תליא"[מא], יש בחשבון שלהם – שמחה ועוד שלום משלימים אחד את השני ל-729, 27 ברבוע, זך ברבוע, 9 בחזקת 3, 3 בחזקת 6, מספר מושלם. בשמות קדש זהו השם קרע שטן, שקורע את כל השטנים, את כל השרים של עשו, עד שנוכל לרשת את האורות של עשו אצלנו, ומהיחוד של "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" זוכה יעקב לברכות הכי נעלות בתורה מפי יצחק אבינו.

שמחה ללא תנאי

נשיר עכשיו "פדה בשלום נפשי", ובשביל להגיע לשלום של "פדה בשלום נפשי" צריך שמחה בטהרתה, שמחה פשוטה, שמחה ללא תנאי. תנאים הם באמא[מב], "היום אם בקֹלו תשמעו", אבל בפנימיות אמא יש בטחון מוחלט, שמחה בטהרתה, שמחה ללא תנאי.

"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" מדבר על מלחמת דוד באבשלום[מג], הבן המרדן, שנקרא על שם שלום – אב-שלום, "אב" לשון רצון, אני רוצה שלום עכשיו – שמורד נגד דוד אביו. במקומו צריך לבוא יורש העצר בעצם של דוד המלך, שלמה המלך, "מלך שהשלום [האמתי] שלו"[מד]. שלמה הוא התיקון של אבשלום. אבל הפלא, החידוש, הוא שגם מי שמתנגד לדוד ולוחם בו בחייו – אנשיו בסתר לבם מיחלים ומתפללים בעד נצחון דוד[מה], "כי ברבים היו עמדי". צריך לדעת שגם בדור שלנו אנשי אבשלום מתפללים בעד מלכות דוד, "דוד מלך ישראל חי וקים"[מו]. זהו המסר של השיר הזה.

אדמו"ר הזקן אומר שהייתי קורא בספר תהלים וכאשר הגעתי לפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – "יצאתי בשלום מה' שלום"[מז] הכל שלום. זהו אותו שלום של "ובשלום תובלון" – ההגעה עד היעד ועד בכלל, סוד היסוד, הכח של ספירת היסוד, הברית המתוקנת – אבל איך? "כי בשמחה תצאו".

עכשיו נשיר את "פדה בשלום נפשי" המסורתי של חב"ד, כמובן עם הדגש על שלש המלים האחרונות, "ואני אבטח בך", בגימטריא דוד המלך.

ג. שלשת דורות החסידות – המשכה עד התכלית

יש כמה וכמה דרכים איך לכוון ולהקביל את אבות החסידות – הבעל שם טוב, הרב המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן – כנגד הספירות העליונות, הפרצופים העליונים. הדרך הראשונה, הכי גבוהה, היא להקביל אותם ל-ג רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון[מח]. יש גם אפשרות לכוון אותם כנגד כתר-חכמה-בינה או כנגד חכמה-בינה-דעת[מט]. אבל יש עוד דרך, חשובה ביותר, לכוון את הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן כנגד תפארת-יסוד-מלכות:

הבעש"ט והמגיד – "גופא ובריתא"

הבעל שם טוב – שקוראים לו ישראל, על שם עם ישראל כולו – הוא תפארת. עיקר השם ישראל בקבלה בתפארת[נ], כמו שהפסוק אומר "תפארת ישראל"[נא] (ובדרך רמז, ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת[נב]).

לפי זה הרב המגיד, כמו שנסביר עכשיו, הוא כנגד ספירת היסוד – אות ברית קדש, השלום, תיקון הברית. מגיד הוא לשון גיד, כינוי של היסוד, כח של המשכה-הגדה מהזכר-היסוד לנקבה-המלכות. בתחלת פרשת שבוע כתוב "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[נג], יעקב הוא התפארת ויוסף הוא היסוד ועל שניהם יחד כתוב "גופא ובריתא חשבינן חד"[נד] – התפארת, "תפארת גופא" והיסוד, "סיומא דגופא"[נה], נחשבים כאחד. זהו החיבור של הבעל שם טוב ושל המגיד ממעזריטש.

תשוקת היסוד

מה הקשר של הרב המגיד ליסוד? המגיד נקרא דוב (דוב-בער, בער הוא דב באידיש). מה כתוב על הדב בתנ"ך? מה התכונה שלו? מה הרגש שלו? הביטוי הוא "דב שוקק"[נו] – שוקק לשון תשוקה. ה"שוקק" הוא בעצם הקול של הדב – לדב יש קול מיוחד, הוא שוקק, והקול מבטא את התשוקה שלו. איפה יש תשוקה? בספירת היסוד, בברית, אבל היא מתחילה מהנצח וההוד, השוקיים, כדרשת חז"ל על הפסוק "שוקיו עמודי שש"[נז], "זה העולם שנשתוקק הקב״ה לבראתו... לששה ימים"[נח]. השוקיים הם הנצח וההוד, הולכים יחד עם היסוד שהוא התשוקה. יש שני פסוקי "אני לדודי" בשיר השירים – "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"[נט] ו"אני לדודי ועלי תשוקתו"[ס]. "אני לדודי" אומרת הכלה, המלכות, אבל "עלי תשוקתו" הוא היסוד – זהו חיבור היסוד אל המלכות. דב הוא גם ראשי תיבות "דירה בתחתונים"[סא] – התאוה של הקב"ה, השקיקה של הקב"ה, התשוקה של הקב"ה, היא בספירת היסוד. לכן המגיד הוא היסוד.

היסוד הוא הצדיק. כמו שיש ביסוד "תמורת שלום מלחמה", כנ"ל, כך גם צמד המושגים צדיק ורשע שייכים ליסוד – או שהיסוד הוא תיקון הברית, שנקרא צדיק, או להיפך, פגם הברית ר"ל, שגם הוא היסוד. שם עיקר התיקון. כעת נאמר תורה של המגיד על שלשת הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע, וישב. הוא מסביר אותם כיחידה אחת, שהנושא שלה הוא השוואה בין הצדיק והרשע – שייך לספירת היסוד. בסוף הצדיק יבוא ויחזיר את הרשע בתשובה שלמה, ואז "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[סב].

אתמול עשינו סיום על ספר התניא קדישא, התורה שבכתב של החסידות, והיום מתחילים אותו מחדש. אדמו"ר הזקן פותח את ספר התניא במושגים צדיק ורשע. בפרק א הוא מגדיר חמש מדרגות – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני – אבל העיקר הוא המתח בין הצדיק והרשע. בתוך כל אחד מאתנו יש את המתח הזה, שבא לידי ביטוי – אפילו ביטוי פיזי – בספירת היסוד, כמו שנסביר עוד קצת בהמשך. הנושא של צדיק ורשע מתאים ביותר לרב המגיד, ולכן מתאים שאדמו"ר הזקן שכתב את הספר שלו "מפי סופרים" – הבעל שם טוב ובעיקר רבו המובהק, המגיד ממעזריטש – מתחיל בהגדרת המושגים צדיק ורשע.

כל זה קשור גם לגימטריא של השם דב-בער, "אור הגנוז" – גם ביטוי של היסוד. כתוב שהקב"ה ברא ביום הראשון את האור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[סג], ואחר כך כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב"[סד] – "טוב לגנזו", יותר מדי טוב מכדי שהרשעים יהנו בו, ולכן גנזו לצדיקים לעתיד לבוא[סה]. "והיכן גנזו?" – בספירות כתוב[סו] שהוא גנז אותו ביסוד, גנז אותו לצדיק שיתקן את הברית, לספירה של דב-בער, בגימטריא "אור הגנוז". לעומת זאת, "ונר רשעים ידעך"[סז] – הרשע לא זוכה לאור הגנוז של דב-בער.

מלכות אדמו"ר הזקן

אם הבעל שם טוב הוא התפארת והמגיד הוא היסוד – מיהו אדמו"ר הזקן? המלכות. אדמו"ר הזקן הוא מלכות בית דוד[סח], הוא ראוי להיות משיח, הוא המשיח שבדור. אדמו"ר הזקן נקרא שניאור זלמן. שניאור הוא שני-אור – אור של תורת הנגלה, שו"ע של אדמו"ר הזקן, ואור של תורת הנסתר, תורת החסידות. תורת החסידות של המגיד היא עדיין נסתר, "אור הגנוז", אבל כל מה שאדמו"ר הזקן פרסם, גם ספר התניא, הוא בעצם המשכה וגילוי של אור הגנוז בעלמא דאתגליא, במלכות, הכל אצלו מלכות.

הכל אצלו בסוד זלמן, המשכה לזמן, כמו "שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", שהכל נגלה – הכל עכשיו בפרסום. יש מצוה ללמוד את תורת הנסתר, אבל בדרך של "יתפרנסון מיניה"[סט] – שיתגלה בטוב טעם ודעת בחב"ד של נגלה, הכל מובן ומושג בראש, הכל נמשך לזמן שלנו, כמו שאמר אדמו"ר הזקן שצריך "לחיות עם הזמן"[ע]. זלמן הוא שם לועזי של שלמה – שלמה המלך.

יש כאן גם רמז יפה: כמה שוה שניאור-זלמן? 694. מה קורה אם הופכים את הספרות? יש רמזים של היפוך ספרות, כמו ש-שבת (702) בהיפוך ספרות היא אור (207), אור ושבת הולכים יחד, וכמו ש-רחל (238) בהיפוך ספרות היא ארץ ישראל (832), וכתוב שארץ ישראל היא פרצוף רחל[עא]. יש עוד כמה דוגמאות יפהפיות בתורה של היפוך ספרות – שלש ספרות או שתי ספרות. גם כאן יש דוגמה יפהפיה, כשהופכים את הספרות 694 מקבלים 496, מלכות. התכל'ס של אדמו"ר הזקן היא מלכות, "דוד מלך ישראל חי וקים", הוא דווקא מבית דוד.

"איש מנוחה"

בתור מאמר מוסגר, אם נחלק לשנים את 694 – ממוצע שני השמות שלו – נקבל 347. מה זה אומר? יש עוד אירוע חשוב שלא זוכרים כל שנה, שקרה בעיצומו של יום שחרור אדמו"ר הזקן, בי"ט כסלו שנת תקנ"ט. איזה עוד אירוע חשוב קרה לאדמו"ר הזקן? נולדה לו נכדה. איך קוראים לה? הוא קרא לה מנוחה-רחל. רחל על שם בת קודמת שהיתה לו ונפטרה בגיל צעיר, והוא הוסיף את השם מנוחה על שם חג הגאולה.

אמרנו ש"ואני אבטח בך" שוה דוד המלך, אבל דוד המלך שוה מנוחה, כמו שלום. שלום הוא כמו שלמה המלך, "מלך שהשלום שלו", שנקרא "איש מנוחה"[עב] – לא כמו דוד, שהוא איש מלחמה. המנוחה היא מנוחת הדעת שבאה על ידי מדת הבטחון החזק "בך" – "בך" בעצמותך, "בך" ב-כב אותיות התורה שלך. שוב, "ואני אבטח בך" שוה מנוחה וגם שוה דוד המלך. כלומר, דוד המלך עצמו, שבחיים הראשונים שלו היה איש מלחמה, הופך על ידי "ואני אבטח בך" ל"פדה בשלום נפשי", שאין יותר מלחמה, יש שלום, והשלום הזה הוא מנוחה, "מנוחה לחיי העולמים"[עג]. הכל נמצא בתוך "ואני אבטח בך".

שוב, מנוחה-רחל שוה 347. רמז יפה – הכל במאמר מוסגר – שהערך הממוצע של שמות הסבא הוא השם שנתן לנכדתו בי"ט כסלו תקנ"ט, באותו יום ממש שיצא מבית הסהר, היום בו נתנה גושפנקא דמלכא, גושפנקא מלמעלה, להפיץ את תורת החסידות, "בקלו תשמעו", ביתר שאת וביתר עז.

אמונה-תענוג-רצון – תפארת-יסוד-מלכות

אז מה יש לנו? תפארת, יסוד (שכולל גם נצח והוד) ומלכות. שלשת הדורות הראשונים של החסידות, שבעצם מקבילים לאמונה-תענוג-רצון, ג הרישין שבכתר, מקבילים גם לתפארת-יסוד-מלכות: "תפארת ישראל" היא האמונה; התשוקה – ה"דב שוקק" של המגיד – היא התענוג, היסוד הוא אבר התענוג; ומלכות היא אריך, "רישא דאריך", אריך לשון ריכא[עד], תואר של מלך, "ריכא ובר ריכא"[עה]. מלכות היא רצון, המתבטא במצוות המלך. אדמו"ר הזקן הכי מדגיש את המצוות בפועל[עו]. איפה המצוות? תריג אורחין דגלגלתא ברישא דאריך[עז].

שוב, שרש המלכות בכתר, לפי פשט, הוא רצון המלך. שרש היסוד הוא התענוג, פנימיות הרצון. שרש התפארת – "תפארת ישראל" – הוא האמונה, האמונה הפשוטה שהיא רדל"א, שבפנימיותו "חביון עז העצמות"[עח]. עד כאן הקדמה חשובה מאד, שיש לכוון את שלשת אבות החסידות לא רק כנגד ג"ר שבכתר, ולא רק כנגד כח"ב או חב"ד, אלא כנגד תפארת-יסוד-מלכות, התכלית של הכל.

יחוד המגיד ואדמו"ר הזקן

לפני שנאמר את פירוש הרב המגיד, בעל ההילולא רבא של היום, נבין עוד משהו: כתוב שהיום הוא יום ההילולא של המגיד – הילולא היא חתונה. כמו שאנחנו מזכירים בכל שנה, לפני הסתלקות המגיד הוא קרא לתלמידו המובהק והאהוב, אדמו"ר הזקן, ואמר לו "היינט איז אונזער יום טוב"[עט] (היום הוא היום-טוב שלנו).

הקביעות של י"ט כסלו בשנת ההסתלקות היתה ביום ג' דפרשת וישב, כמו השנה. מה יש ב"שלישי" של וישב? מכירת יוסף הצדיק. פגם הברית שצריך תיקון הברית – שלא תהיה מחלוקת בין האחים, ח"ו, בין האחים בעם ישראל. כעבור 26 שנים – כמנין שם הוי' ב"ה, שם הרחמים – באותה קביעות, ביום ג' דפרשת וישב תקנ"ט, היתה גאולת אדמו"ר הזקן. המגיד כבר אמר לו ברוח קדשו 'זהו היום טוב שלנו' – ההילולא שלי היא חג הגאולה שלך, באותו יום.

נסביר קצת בדרך מליצה ורמז, אבל זהו לא סתם רמז: יום טוב הוא חתונה, הילולא היא חתונה. בהילולא צריך חתן וכלה, יסוד ומלכות. מי החתן ומי הכלה ב"היינט איז אונזער יום טוב"? הם עצמם – המגיד הוא החתן, היסוד, ואדמו"ר הזקן הוא הכלה, המלכות, כמו שהסברנו. לא ידוע בדיוק באיזו שנה נולד המגיד. יש סברא שהוא נולד בתס"ד, ואם כך הוא גדול מאדה"ז ב-43 שנה, פער גדול בין החתן והכלה... הם עצמם מתחתנים, ולכן "היינט איז אונזער יום טוב", היום-טוב המשותף שלנו, ההילולא שלנו.

לכן באמת צריך לשמוח היום בשמחה רבה ועצומה, שמחת חתן וכלה. ידוע שבמכתב הבעל שם טוב, בו הוא כותב שמשיח ענה לו לשאלת "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה", הוא ממשיך ומדבר על שמחה בכל העולמות, ואומר שהשמחה הכי גדולה היא שמחת חתן וכלה. זהו יחוד האלקות שבא אחרי התקשרות הנשמות ועלית העולמות – כמבואר שם.

ד. יחוד הצדיק והרשע בתחלת פרשת וישב

אחרי ההקדמות האלה, נעבור לתורת המגיד[פ]: המגיד מלמד משהו מאד מחודש בשלשת פסוקי הפרשה הראשונים, שהם שילוב – יחד – של צדיק ורשע, שילוב של ספירת היסוד:

ישוב הדעת ביראה

הפסוק הראשון של הפרשה הוא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"[פא]. הוא מסביר שאין "וישב" אלא לשון עכבה[פב], והולך על הצדיק, "יעקב" – כל זמן שהוא מתעכב בעולם הזה, כל ימי חייו, הוא יושב "בארץ מגורי אביו", בארץ של יראת אביו שבשמים ("מגורי" לשון יראה, כמו "מגור מסביב"[פג]). יש לו ישוב הדעת ביראת ה'. כתוב בתיקוני הזהר[פד] שאחד מצירופי המלה הראשונה של התורה, "בראשית", הוא שב-יראת. בדרך כלל מבואר בחסידות[פה] שמי שנמצא ביראה נסוג אחור, לא יכול לשבת בישוב הדעת עם היראה הגדולה, אבל יש מישהו כמו הבעל שם טוב, שהצטיין יותר מכולם במדת היראה[פו], אבל לא ראו עליו את היראה. הוא היה כולו ירא, כולו רועד בפנים, אבל יחד עם זאת בתכלית ההתיישבות, ישוב הדעת. על התכונה הזו לומדים מהפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – ישוב ועכבה כל משך החיים שלו בעלמא דין ביראת ה'. גם כשהוא נמצא "בארץ כנען"" בין אנשים במדרגה הכי נמוכה, במקום של היפך הקדושה והטהרה, מקום של "מעשה ארץ כנען"[פז], שהוא זימה הכי מכוערת שיכולה להיות[פח] – גם שם, "בארץ כנען", הוא נמצא מיושב בדעתו, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". עד כאן הפסוק הראשון, שמתאר את מהות הצדיק, שכאן הוא יעקב אבינו.

"שעשוע ותענוג ונחת רוח"

הפסוק הבא הוא "אלה תֹלדות יעקב יוסף". מה פירוש "אלה תֹלדות"? המגמה שלו. חוץ מכך שהוא יושב ביראת ה', זו התחלתו ומהותו, מה הוא פועל? מה מגמתו בעולם הזה? מה התשוקה שלו? אמרנו שתכונת ספירת יסוד היא תשוקה, "דב שוקק". היסוד שלו שואף להוליד. להוליד מה? להוסיף תענוג. הביטוי בתורת המגיד הוא להוסיף "שעשוע ותענוג ונחת רוח ליוצרו" על ידי המעשים הטובים שהוא עושה בעולם הזה.

מהו משמעות הלשון המיוחד, המשולש, של שעשוע-תענוג-נחת רוח? שלש מדרגות תענוג. היסוד, מדרגת המגיד, נמצא בכל אחד משלשת הראשים שבכתר:

הרדל"א הוא תענוג עתידי, תענוג שרק עתיד להתגלות[פט]. על השעשוע נאמר בחז"ל ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[צ]. "צדיקים יושבים" כמו "וישב יעקב", שחז"ל דורשים[צא] "בקש יעקב לישב בשלוה", כמו בעולם הבא, רק שלא הגיע הזמן. ההנאה מזיו השכינה נקראת שעשוע – שעשוע עצמי, "שעשועי המלך בעצמותו" – והיא התענוג שבתוך האמונה, תענוג עתידי.

סתם תענוג הוא התענוג עכשיו, בהוה – הראש השני שבכתר. מה ההבדל? התענוג העתידי הוא תענוג פשוט, לא מורכב בשום דבר, לא תלוי בשום דבר, אלא שעשוע עצמי, ואילו התענוג עכשיו הוא תענוג מורכב, תענוג ממשהו, כמו ששומעים ניגון ומתענגים על התענוג הנפלא שיש בניגון[צב].

מהי נחת רוח? תענוג שבתוך הרצון, בתוך עצם הרצון, כמו שכתוב "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[צג]. ה' נתן מצוות, וכל מצוה היא "הזדמנות פז" (בלשון הרבי) לעשות נחת רוח לה'. כמו שחסיד רוצה תמיד לעשות נחת רוח לרבי – לקיים את השליחות של הרבי.

נחזור: נחת רוח הוא התענוג שבתוך הרצון. סתם תענוג הוא, כמו שאמרנו, תענוג במשהו – תענוג בניגון וגם תענוג בלימוד תורה. שעשוע הוא התענוג העתידי. שוב, זהו לשון של המגיד. את התורות האלה של המגיד קבלנו בכתב יד של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – הוא רשם בכתב ידו מה ששמע – והוא חוזר כמה פעמים על השלישיה הזו.

כל מגמת הצדיק בחיים היא להוסיף, להוליד – על ידי אבר הברית, שהוא אבר התענוג – שעשוע ותענוג ונחת רוח לבורא יתברך, "אלה תֹלדות יעקב יוסף".

צדיק-רשע-צדיק

יש שבע מלים בפסוק הראשון – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו [אפילו] בארץ כנען". אחר כך, מה הצדיק עושה בעולם, חוץ מזה שיושב ביראת ה'? "אלה תֹלדות יעקב יוסף". עד כאן מדובר על הצדיק.

הפלא הוא המעבר מצדיק לרשע: הוא אומר שהביטוי הבא, בהמשך הפסוק, כבר מדבר ברשע – עד כאן דברנו על צדיק גמור ומכאן עובר לדבר ברשע גמור. כל ההמשך – "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רֹעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" – מתאר את הרשע הגמור.

המשך הפסוק, "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", שוב קופץ לדבר על הצדיק הגמור. גם הפסוק הבא אחריו, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים", מדבר על היחס של הקב"ה ליוסף, שהוא ה"צדיק יסוד עולם"[צד] – הוא מתאר עד כמה ה' אוהב אותו, את הצדיק בן הזקונים שלו, ה"בר חכים"[צה] שלו, ושה' עושה לו כתנת פסים, "חלוקא דרבנן"[צו].

חיים של בן טפש-עשרה

נחזור: איך הוא מסביר את ה"בן שבע עשרה שנה"? הוא אומר שכמו ש"וישב" לשון עכבה, והצדיק מתעכב בעולם הזה כל חייו "בארץ מגורי אביו", יראה ופחד מאביו שבשמים – הרשע בדיוק ההיפך. הוא דורש "שבע עשרה" לא רק כמספר 17 אלא גם כשבע פעמים עשר – ווארט יפה – כל השבעים שנה שלו, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[צז] של הרשע בעולם הזה, הוא "רֹעה את אחיו בצאן". הוא מסביר ש"צאן" לשון יציאה – הרשע כל הזמן רוצה לצאת מרשות היחיד, מרשות הקב"ה. דווקא ניחא ליה, נח לו, ב"ומשם יפרד"[צח], עלמא דפירודא, ורק אותו הוא רוצה – רוצה להחזיק את עצמו יש ודבר נפרד מהקב"ה, לצאת מעול מלכות שמים.

בהמשך כתוב "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם"[צט], ויש שם שתי נקודות על המלה "את". רש"י מביא בשם חז"ל[ק] שמלמד שלא הלכו אלא "לרעות את עצמן". יש בכך הרבה פירושים, והפירוש הפשוט הוא שהלכו לעשות לעצמם תענוג – לשקוע בתענוגי בני אדם, תענוג גשמי שמפריד את האדם מיראת שמים, מכל קשר והתקשרות לקדושה, לקב"ה. כך כאן, אותו "בן שבע עשרה שנה", כל חייו של הרשע, הוא "רעה את אחיו בצאן", דהיינו רועה את עצמו, שקוע בתענוגים העצמיים שלו וכך מתחבר עם האחים שגם שקועים בתענוגי העולם הזה. לזה הוא משתוקק. שוב, הצאן כאן הוא יציאה מעול מלכות שמים – יציאה מכל קשר לקדושה.

אחר כך הוא מסביר את המלים "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה": "והוא נער", עושה מעשי נערות. הוא מביא רק את הרמז ש"שבע עשרה" היינו שבעים, אבל בפשט זהו גיל 17, גיל הטפש-עשרה, בו עושים מעשי נערות. על "בני בלהה" ו"בני זלפה" הוא מסביר שבלהה מתחלפת באותיות הגרון בבליעה וזלפה היא לשון זילוף יין – פירושים מאד מיוחדים. בעצם, הוא רומז לבן סורר ומורה שהוא נער זולל וסובא[קא].

שוב, הוא נער שעושה מעשי נערות, מתחבר עם זוללים וסובאים ורועה את אחיו בצאן. בסוף כתוב "נשי אביו". הוא אומר ש"נשי" לשון שכחה ו"אביו" הוא שוב אביו שבשמים – הרשע שוכח ומשכח בכוונה את מציאות אביו שבשמים.

כל זה פירוש מופלא ביותר של המגיד, שלוקח פסוק כזה תמים – שלכאורה כולו מדבר על יוסף הצדיק – והופך את כל המילים הללו לתיאור של הרשע הגמור.

להחזיר את הרשעים בתשובה

אחר כך פתאום חוזר שוב לצדיק הגמור – "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". יוסף, הצדיק כאן, מביא את דבתם – מאד מצטער כשהוא מסתכל מסביב ורואה את הקלקול הגדול של העולם הזה על ידי הרשעים, שמחריבים את העולם הזה, גם ברוחניות וגם בגשמיות. מתוך צער הוא קודם כל מוכיח אותם. מצות התוכחה, שאולי נזכיר בהמשך, מתקיימת דווקא מתוך אהבה. כתוב[קב] ש-תוכחה היינו תוך-חה, תוך-אהבה. הוא עומד בפרץ, מוכיח אותם, וכך מחזיר אותם בתשובה – "ויבא את דבתם רעה", "דבתם" לשון "דובב שפתי ישנים"[קג] (גם לשון דב, שהזכרנו קודם) – הוא מביא את כל הדיבורים האסורים שלהם, כל מה שעושים לא לפי תורה ומצות, "אל אביהם" שבשמים. מעלה את כל הניצוצות הקדושים שפזורים גם בתענוגי העולם הזה – את כל הרע הוא מחזיר בתשובה. שוב, זהו פירוש נפלא.

אז מה יש כאן? צדיק, רשע, ועוד פעם צדיק, שמתוך צערו על המצאות הרשעים בעולם יש לו כח להחזיר אותם בתשובה. כמו שכתוב על יוסף כשנולד, "יֹסף הוי' לי בן אחר"[קד] – לוקח את ה"אחר", הרשע, והופך אותו ל"בן", כפירוש הידוע בחסידות[קה]. כך הוא פועל גם בפסוק שלנו.

לקרב באהבה ובחכמה

אז כתוב "וישראל" – כינוי לקב"ה כאן – "אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו". כדי להחזיר את הרשעים בתשובה, עם כל האהבה שבתוך התוכחה, צריך להיות "בן זקֻנים", "בר חכים". כל הפסוק הראשון, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", שוה שש פעמים "מגורי" – המלה האמצעית בפסוק, שהיא גם המלה העיקרית, "מגורי" לשון יראה – ששוה בדיוק "בן זקֻנים".

שוב, "בן זקנים", אומר המגיד, הוא "בר חכים" – למה? כי ביחד עם אהבה צריך חכמה. זהו הרמז המפורסם שאנחנו אוהבים לומר[קו] – אהבת ישראל עולה אהבה פעמים חכמה. לא מספיק רק לאהוב. צריך לאהוב עם חכמה. חכמה היא גם בטול – בטול היש שלי. כדי שהאהבה תהיה לשם הזולת – לא אהבה-עצמית, אהבה לשם הנאה כל שהיא, אלא אהבה אמתית לזולת – צריך בטול של החכמה. אם אני רוצה על ידי האהבה שלי גם לקרב את הזולת לתורה ומצוות צריך חכמה כפשוטה. המצוה הראשונה של הבעל שם טוב, של החסידות, היא להיות חכם, להיות פקח[קז]. אי אפשר לממש את תכלית הכוונה, וכל שכן לקרב את הזולת, בלי להיות "בר חכים", להיות חכם בעצמך.

בזכות ההנהגה של "בר חכים" "ועשה לו כתנת פסים" – הוא עושה לו חלוקא דרבנן. מוסבר בספר תניא קדישא[קח] שדרך הלבוש הזה הנשמה זוכה לקבל אור צח ואור מצוחצח, כתר עליון של עולם הבא. אם הוא צדיק כאבותינו הקדושים הוא זוכה לטעום מעין עולם הבא כבר בעולם הזה[קט].

עד כאן תורת המגיד על שלשת הפסוקים הראשונים. יש בה עוד הרבה רמזים יפהפיים, אבל נסיים כעת.

כל שנה אנחנו נוהגים לשיר שלשה ניגוני שמחה המיוחסים לבעל ההילולא רבא של היום, י"ט כסלו. נעשה אותם לפי הסדר – הראשון המקובל במסורת ברסלב, השני המקובל במסורת רופשיץ והשלישי המקובל במסורת רוז'ין, צאצאי הרב המגיד. נשיר בשמחה רבה ותענוג – תענוג לשמוע את הניגונים האלה.