1

כ"ג מרחשון ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות (7) – חיוב נשים בפו"ר

שבע ברכות ישי-שלמה ונעה שי' טיימנס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים. שיהיה בית מלא אורה ושמחה – מלא אורה ושמחה בפנים, ותפיצו מבפנים החוצה.

מזל טוב מזל טוב לכולם. נתחיל מרמז של החתן והכלה – לחתן קוראים ישי-שלמה ולכלה נעה. ישי-שלמה הם שמות של מלכות בית דוד, של משיח, ונעה היא מבנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר. שלמה המלך בנה את בית המקדש, אז יש כאן בית המקדש וארץ ישראל. ישי ר"ת "יחד שבטי ישראל" – גם שלמות העם, גם שלמות הארץ ובית המקדש, "כי מציון תצא תורה", שלמות התורה. ישי-שלמה ועוד נעה שוה 820. חוץ מזה שהוא משולש של 40 זהו הכלל הגדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך". רמז יפהפה לגבי החתן והכלה, שיחד שוים "ואהבת לרעך כמוך", מצוה שמתחילה בבית, בין החתן והכלה. איך יודעים? מתחלת פרק שני של מסכת קידושין:

משנה: האיש מקדש בו ובשלוחו...

גמרא: השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר רב יוסף [שנפגוש אותו היום עוד כמה פעמים, רב יוסף בגימטריא משיח.] מצוה בו יותר מבשלוחו [מהסדר של "בו" לפני "ובשלוחו" לומדים כלל גדול, שבכל התורה "מצוה בו יותר מבשלוחו".] כי הא דרב ספרא מחריך רישא [לכבוד שבת. רואים כאן שמדמים זאת לעשית משהו לכבוד שבת קדש – לכבוד הכלה, שבת מלכתא, "בואי כלה בואי כלה". חכמים היו עושים פעולה מיוחדת לכבוד השבת.] רבא מלח שיבוטא [דג. עד כאן המהלך הראשון, שהלימוד הוא "מצוה בו יותר מבשלוחו".

יש מהלך שני:] איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה [לא רק הידור של "מצוה בו יותר מבשלוחו", אלא שאם החתן יקדש את האשה על ידי שליח, בלי שראה אותה כלל, יש בכך איסור. מה האיסור?] כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך [אם השליח יקדש בשבילו וכאשר היא תבוא הביתה יראה משהו שלא ימצא חן בעיניו היא תתגנה עליו ואז לא תשרה בבית השכינה. מכאן אפשר להבין שהשראת השכינה בבית היא בעצם קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך". התורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" ואם יש משהו שאסור לפגוע בזה הוא איסור גמור, לא סתם הידור. אסור לקדש אשה לפני שהוא רואה אותה כדי שלא יכשלו ח"ו במצב אחר בבית שאין בו אהבה גמורה. ידוע שהרבי הקודם כבר נהג בהזמנה של החתונה לכתוב את פסקאות ההזמנה עם ר"ת אהבה. כל ענין החתונה הוא אהבה, "אהבה ואחוה שלום ורעות", הכל מתחיל מאהבה. אם כן, כאן יש גמרא מפורשת ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד הבית הנאמן בישראל. והנה, החתן והכלה שלנו שוים בדיוק את "ואהבת לרעך כמוך", שרבי עקיבא – שהוא הכלל הגדול בין חכמי ישראל – אומר שהוא "כלל גדול בתורה". הכלל הגדול הזה מתחיל בבית, בין החתן והכלה.

ממשיכה הגמרא, שאם ה"בו ובשלוחו" בא להדגיש שחייב לראות אותה קודם, ולא רק ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", אז על מה מסמיך רב יוסף את מאמרו ש"מצוה בו יותר מבשלוחו"?] וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא [אם מתקדשת על ידי שליח ודאי שיכולה לקבל כסף הקידושין בעצמה.] אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה [יש הידור שהאשה תקבל בעצמה, בידיה, את כסף הקידושין.] כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אבל בהא איסורא לית בה [אם היא תקבל על ידי שליח היא לא עברה איסור. אם החתן מקדש על ידי שליח הוא עובר על איסור, לא סתם, אבל אם היא תתקדש על ידי שליח היא לא עוברה על איסור. למה?] כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [אשה רוצה מאד להתחתן, אפילו יותר מהבחור, ואם היא מתחתנת עם מישהו – הסכימה לקבל קידושין, אפילו שהיא לא ראתה אותו – אחר כך היא תאהב אותו, כי היא רוצה להיות נשואה. הוא לא יתגנה עליה כמו שהבחורה עלולה ח"ו להתגנות אם החתן לא רואה אותה. כך לומדים מריש לקיש.].

כל זה היה לפתוח עם הגימטריא של השמות שלהם. נעשה עוד גימטריא לפני שנמשיך. רק ישי, השם הראשון של החתן, עולה 320, ו-שלמה נעה עולה 500, "פרו ורבו". לא רק שביחד הם "ואהבת לרעך כמוך" אלא ששלמה-נעה עולים "פרו ורבו". השאלה הראשונה כאן היא על איזה מצוה הגמרא מדברת – "מצוה בו יותר מבשלוחו" ו"מצוה בה יותר מבשלוחו". לפי הר"ן ועוד ראשונים, ולפי  יום של שלמה, המצוה היא "פרו ורבו". לפי המקנה שנראה המצוה היא מצות קידושין ולא פו"ר. שוב, לא ברור על איזו מצוה כשאומרים "מצוה בו". הפשט, לפי הראשונים, הוא שזו מצות "פרו ורבו". אם כן, יש כאן בסוגיא לא רק "ואהבת לרעך כמוך", השראת השכינה בבית, לשמה החתן קודם צריך לראות את הכלה, שתמצא חן בעיניו, אלא שיש כאן גם רמז של "פרו ורבו", המצוה.

נראה עוד משהו יפה: כמה משמע מהמלה "רבו"? יש מאמר חז"ל ידוע ש"מיעוט רבים שנים", ובאמת כך חז"ל דורשים שאם היה כתוב "פרו" היה רק אחד מוליד אחד וברגע שכתוב "רבו" אומר שלפחות שנים, כך רש"י מביא בחומש. אבל חוץ מזה, לאיזה מספר קשור "רבו"? רבוא. יש בתנ"ך רבו גם בלי א. רבוא ב-א, בצורה המלאה, שוה גם רבבה – אותו מספר, 209, המלך הדר של התיקון. כמה ילדים צריך לפי זה? עשרת אלפים ילדים. אם היה כתוב רק "פרו", כמה ילדים היה לפי הווארט הזה? רק אלף... איך אני יודע ש"פרו" לבד הוא אלף? פסוק בשיר השירים – "בפריו אלף כסף". פסוק מפורש, בדרך הרמז כמובן, ש"פרי" הוא אלף. אז אם רק היה כתוב "פרו" היה מספיק אלף ילדים, אבל עכשיו כשכתוב "ורבו" צריך כבר רבבה ילדים. כמה שוה אלף ועוד רבבה? ישי. שלמה-נעה שוה "פרו ורבו", אז אם נכתוב מעל "פרו" את המלה אלף ולמעלה מ"ורבו" את המלה רבבה יצא בדיוק ישי-שלמה נעה. רמז שאם יש "ואהבת לרעך כמוך" יהיו עשרת אלפים ילדים, ילדים הם גם מקורבים וגם חידושי תורה. המצוה היא עשרת אלפים. יותר מזה זו כבר מצות "ולערב", אבל הבסיס הוא עשרת אלפים. [יש בקריאה של היום "אחותנו את היי אלפי רבבה".] הנה, פסוק מפורש שבחתונה זה היעד. איפה יש עוד בתנ"ך השוואה בין אלף לרבבה? "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". כלומר, אם היה רק "פרו" זה קשור עדיין לשאול, יחסית ספירת היסוד, אבל עם "ורבו" כבר שייך לדוד, מלכות. תמיד מסבירים ש"פרו ורבו" הם יחסית חתן וכלה, ועיקר ה"רבו" הוא בזכות הכלה.

לפני שנראה את הר"ן על קידושין נראה משהו יפה בחידושי רבי יעקב עמדין על יבמות בסוגיא שאמרנו ללמוד, המשנה של רבי יוחנן בן ברוקא שאומר ששניהם מצווים, "על שניהם הוא אומר פרו ורבו ומלאו את הארץ". תנא קמא חולק ואומר שרק האיש מצווה על פרו ורבו. בסוגיא שלנו את דעת חכמים שרק האיש מצווה לומדים או מ"וכבשה" חסר כתיב או – רב יוסף, בגימטריא משיח, לומד זאת – ממה שה' אומר ליעקב אבינו "פרה ורבה". "פרו ורבו" נאמר לאדם הראשון ולנח, אבל ליעקב – עם ישראל, לדורות – נאמר "פרה ורבה". אומר על זה ר"י עמדין:

צ"ע דהיכי יליף מהכי פרו ורבו [איך הוא לומד מהפסוק של יעקב אבינו מצות פו"ר?] הא ההיא שעתא כבר קיים פרו ורבו [בזמן שה' אומר ליעקב "פרה ורבה" כבר יש לו 11 ילדים ועוד אחד בדרך, כי רחל היתה מעוברת כבר, ויש לו גם בת אחת, דינה. אז לכל הדעות בשעת מעשה, שה' אמר לו "פרה ורבה", הוא כבר קיים את המצוה. איך אתה לומד מכאן מצות פו"ר?] מי נימא דאתי כרבי יהושע לעיל [שאומר שיש מצות "לערב"? לא יתכן לומר כך, ש"פרה ורבה" הוא רק שאחרי שקיימת פו"ר יש לך עוד מצוה להמשיך להוליד.] אם הכי נגמר מיניה דחיוב פרו ורבו לעולם במקומו עומד [אם אך אפשר היה ללמוד מכאן שלא רק מצות "ולערב", דרבנן, אלא שמחויב בלי סוף להמשיך להוליד, גם אחרי שהולדת כמה ילדים שלא יהיו.] אפילו כבר הוליד אלף [זה הרמז, האלף הוא רק "פרו", אבל בשביל "רבו" צריך להמשיך.] ויש לומר אפילו הכי מוכח שפיר דאי איתתא נמי מפקדא אכתי הוי ליה למימר פרו ורבו משום דאינהי כולהי לא קיימו פרו ורבו אליבא דבית הלל דאמרי זכר ונקבה לבר מלאה [מה התירוץ שלו? רוצים ללמוד מהפסוק הזה שהאשה לא מפקדא. אם האשה כן היתה בחיוב היה צריך לומר "פרו ורבו", כי שאר הנשים – חוץ מלאה – לא קיימו "פרו ורבו" אליבא דבית הלל, רק ללאה יש בן ובת, ששה בנים ובת].

קראנו זאת רק בשביל הרמז הזה שיש הו"א שאפילו אם יש לך אלף ילדים צריך להמשיך לעולם, הו"א שפו"ר היא מצוה נצחית ו"לערב" אינו רק תוספת. מתאים למה שדברנו בשיעורים הקודמים שמי שהולך תמים עם ה' לא עושה שום חשבונות כמה ילדים יש אלא ממשיך בלי סוף, "הרה ויולדת יחדו".

נסתכל על "ואהבת לרעך כמוך" ו"מצוה בה יותר מבשלוחה" בר"ן. נקרא את כל הר"ן:

גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק הוא עצמו במצוה מקבל שכר טפי.

מחריך רישא. לכבוד שבת.

שיבוטא. דג.

איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה וכו' אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. [הוא מסביר את האיכא דאמרי:] דמרישא לא שמעי' דמצוה בו יותר מבשלוחו דדילמא טעמא משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקדש על ידי שליח איסורא קא עביד שמא תתגנה עליו אבל כל שראה אותה תחלה דליכא למיחש להכי איכא למימר דאפילו לכתחלה בשלוחו [הלימוד הוא על האיסור, אבל אם כן ראה אותה אין הוכחה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו". מ"בו ובשלוחו" לומדים שחייב לראות אותה, ואם כבר ראה אותה יכול לכתחילה לקדש על ידי שליח. ככה מבינה הגמרא, אם היה כתוב רק ברישא.] אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ריש לקיש [שברגע שהיא מתחתנת בן הזוג מוצא חן בעיניה ויש שם אהבה.] טב למיתב טן דו ומשל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא טוב לשבת עם גופים שנים [פסוק שקשור לסוגיא שלנו ביבמות, "טובים השנים מן האחד" – הפסוק בו הירושלמי מסיים את סוגית מחלוקת ר"י בן ברוקא וחכמים. מקוה שהסתכלו בירושלים. כתוב בפירוש ש"טובים השנים מן האחד" רומז לחתן וכלה, ומפרשים "מן האחד" – שנמשך מהאחד, השותף השלישי, האחד שלמעלה. בכל אופן, "טב למיתב טן דו", גופים שנים, העיקר שיהיו שנים.] מלשבת אלמנה דטן היינו גוף ודו שנים ואפילו הכי [שהאשה תמיד מרוצה. בכל אופן כתוב "בה ובשלוחה", ומהקדמת "בה"] אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה [כל מה שכתב כאן היה בשביל הקושיא: הר"ן מבין שהמצוה המדוברת כאן היא מצות פו"ר, והרי אנו פוסקים שלא כרבי יוחנן בן ברוקא, שהאשה אינה מצווה בפו"ר, ואם כן על איזו מצוה מדובר?] דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו [זה ווארט של הר"ן, חידוש של הר"ן שרובם לא מקבלים אותו. בכל אופן, מה כבר אפשר לתרץ? זו קושיא חזקה, איזו מצוה יש כאן?! לכן הוא מתרץ שאינה מצווה על פו"ר אבל יש לה מצוה בסיוע, ועל זה כתוב "מצוה בה יותר מבשלוחה" – שתתחיל את הסיוע הזה במו ידיה, שתקבל את הקידושין בעצמה ולא על ידי שליח. אומר כאן חידושי אנשי שם: "לא אשכחן עיקר לסיוע זה בשום מקום", לא ראינו בשום מקום בחז"ל שיש מצוה של סיוע, לא יודע מאיפה הר"ן לקח רעיון זה. ולא רק שלא מצאנו שום מקום, אלא "ותימא כי טענה דבעיא וכו' [הבאה מכח טענה שאחרי עשר שנים לא ילדה ודורשת גירושין, באה בטענה שצריכה מקל בזקנותה] אמר לא אמר טעמא משום דמסייע דעדיף טפי [אם היתה מצות סיוע, בשביל מה צריך את הטענה בגמרא שצריכה מקל לעת זקנה? שתאמר שרוצה לקיים את המצוה שלי לסייע לבעלי להוליד, והבעל הזה לא מסוגל להוליד. אני רוצה לקיים מצות סיוע! אם יש מצוה כזו הוא אומר שזה הרבה יותר מהצורך במקל לעת זקנה, ומכך שאין כזו טענה הוא לומד שאין כזה סיוע]". צריך לתת את הדעת איך להתייחס להערה זו, היא לא כל כך חמורה. ההערה הזו אומרת שזו טענה יותר חזקה כי זו מצוה ומקל בזקנותה אינו מצוה. מה הר"ן יתרץ על זה? הוא יוצא מתוך הנחה שיש לה עוד לפני שהיא מתחתנת מצות סיוע, אבל אפשר לומר שמצות הסיוע באה יחד עם החתונה – לא שיש לה מצוה מאז ומתמיד לסייע, אלא שברגע שהיא מתחתנת והבעל מצווה אז היא מצווה לסייע לו. לכן, לגבי להתגרש על מנת לקיים מצות סיוע למישהו אחר – לא שייך. ככה נתרץ את הר"ן, ומאד מתקבל על הדעת, שהמצוה המיוחדת של סיוע באה יחד עם הנישואין, יחד עם "טב למיתב", ולא כמשהו תיאורטי בפני עצמו, שמעודה היא מחויבת במצות סיוע. (בתוס' הקשו זאת על מצות "שבת" באשה, שזו תהיה הטענה.) נכון, אותו ענין, זו הקושיא על דעת תוספות. (אז כאן, שעוד לא התחתנה, למה "מצוה בה יותר מבשלוחה"?) כעת כשהולכת להתחתן באה מצות הסיוע, אבל לא חל בכללי כדי שתתגרש לסייע למישהו אחר. הקושיא ממצות "שבת" הרבה יותר חמורה, אבל על סיוע אני יכול לומר שלא מצוה שיש לה מעודה אלא רק כאשר באה להתחתן יש לה מצוה לסייע לו, ולא הצדקה להתגרש על מנת לסייע למישהו אחר. זה מה שנראה לי כרגע, אבל לגבי "שבת" הקושיא הרבה יותר חזקה, ולכן שוללים בשלה את דעת התוספות.]...

נראה את הים של שלמה על זה:

וכתב הר"ן, וזה לשונו, ואף על גב שהאשה אינו מצווה על פריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה, מפני שמסייעת לבעל לקיים מצוה [אפילו מהלשון שלו אפשר לשמוע הדיוק שאמרנו, לא אומר שיש לה 'מצות סיוע' אלא שמסייעת לבעל לקיים את המצוה שלו. רק כשיש בעל עם מצוה, שעליו מוטלת מצוה, והיא באה לסייע לו – יש לה מצוה.]. וקשא, מאחר שיש מצוה עליה, משום שמסייעת לבעל, אם כן לפ"ז איסורא נמי אית גבה, שמסייעת לעבירה [איזה 'לומדות' יש לו כאן? אם הוא לא יראה אותה קודם הוא עובר על "ואהבת לרעך כמוך", שיכול חלילה להכשל בהיפך ה"ואהבת לרעך כמוך". אם גם לה יש מצוה לסייע לו לקיים את המצוה שלו גם אצלה יש בעיה. קודם כל, רואים כאן שמקשר בין מצות "ואהבת לרעך כמוך" לעצם מצות "פרו ורבו". כלומר, אם אין אהבה בין בני הזוג זה פוגע בכח להוליד, הכח להוליד בא מהאהבה – כך הוא לומד כאן. אם יש לה מצוה לסייע לו היא צריכה לקחת בחשבון את ענינו הוא, היא צריכה להכנס לתוך הראש שלו. ואם הוא עובר עבירה אם לא יראה אותה, ואם יקדש על ידי שליח שלה ולא יראה אותה היא מסייעת לעבירה. ככה הוא כותב. אם אין לה מצות סיוע בכלל, אז כל אחד לחוד – זה נוגע לדרוש של ה"ערבי נחל" שנראה, כל אחד לחוד, אף אחד לא אחראי, לא עושים חשבון של אחד לגבי השני. אבל אם יש לה מצוה לסייע לו, אם היא תעשה משהו שיפגע בתפקוד הפנימי שלו היא עברה עבירה, ואם הוא לא יראה אותו היא סייעה לו בעבירה. זו סברא מתוחכמת ביותר. לפי זה, אם יש מצות סיוע, יש סברא שלבת יש מצוה בפגישות. שואלים אם הבת צריכה להתלבש קצת יפה, או לבוא סתם כמו שהיא הולכת, 'לא לשים' על הבחור בכלל. לפי הסברא הזו הכלה צריכה קצת לשים על הבחור, שתמצא חן בעיניו – זה מאחריותה. בכל אופן, כך היש"ש שולל את סברת הר"ן. אז מה הוא כותב?]. על כן נראה, אף על גב דאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום מצוה איכא לגבה, דומיא דמחריך רישא [הדוגמה שהגמרא הביאה.], אטו מחוייב למחריך רישא. אלא מצוה איכא [הוא אומר שיש מושג מצוה שאינה חיוב. המצוה של הבחור היא חיוב, יש לו חיוב "פרו ורבו", אבל כשאומרים "מצוה בה" זו לא מצוה של חיוב. לפי הר"ן, שהיא מסייעת, היא גם מחויבת – זהו חיוב, מצוה ממש. אבל הוא אומר שאני אומר ש"מצוה בה" היא לא חיוב בכלל, כמו שרב ספרא עשה משהו לכבוד שבת לא כמחויב, הוא לא מחויב בזה, אלא רק עשה כמצוה, לפני משורת הדין. כך המצוה שלה היא כמו לעשות משהו לכבוד שבת, אבל לא חיוב בכלל. שוב, הוא לא מקבל את סברת הר"ן אלא כותב סברא אחרת.].

כל זה נוגע לנו כי רוצים לקשר בין מצות קידושין למצות פו"ר. אנחנו פוסקים לא כרבי יוחנן בן ברוקא, הגם שרוצים להציע לסנהדרין לשקול לפסוק כמותו. [זה נשמע יותר עדין מפעם שעברה...] בינתים החכמים הגיעו אלי, בשבוע שעבר. [בספר הקנה כתוב כר"י בן ברוקא.] לא רק זה, היפה עינים מביא שהמדרש רבה פוסק בפירוש כמותו. בירושלמי יש הו"א יותר חזקה מהבבלי, יש שנים שפוסקים כר"י בן ברוקא, רק שאחר כך יש חזרה. בתחלה חשבתי שהמחלוקת איך פוסקים היא ירושלמי-בבלי, אבל לא ככה, רק שבבבלי ברור שלא פוסקים כר"י בן ברוקא ובירושלמי כלל לא ברור, יש שנים שפוסקים כמותו, רק שיש חזרה בסוף. אולי עוד נסביר יותר. יש כאן שלש מדרגות – הבבלי, הירושלמי והמדרש. המדרש, ללא שום מחלוקת, פוסק כר"י בן ברוקא. היפה עינים לומד שמכאן דוגמה שלא פוסקים כמו המדרש. גם אם היה בפירוש בירושלמי כמו ר"י בן ברוקא לא היינו פוסקים כך כנגד הבבלי. בכל אופן, יש כאן שלש מדרגות בפסיקה. יש הרבה מקום כאן, יותר מכל מחלוקת אחרת, לנטות לכיוון של ר"י בן ברוקא. מה שלא דברנו פעם קודמת, והוא הנושא שלנו היום, הוא היחס בין מצות "פרו ורבו" למצות קידושין ("כי יקח איש אשה"), שתי מצוות בתורה לפי הרמב"ם. מה הקשר ביניהם? האם אשה מצוה בקידושין? בזה דן המקנה. אם אשה מצווה אז ה"מצוה בה יותר מבשלוחה" בא על קידושין, אבל איך אפשר לחלק ביניהם? [יש דעה בגמרא ש"לא טוב היות האדם לבדו" הוא איסור גם בלי "פרו ורבו".] הוא מזכיר זאת בתחלת ערוך השלחן שגם נקרא. כעת נראה את המקנה:

שם בגמר' מצוה בה יותר מבשלוחה וכו' הנה הר"ן והיש"ש [שקראנו עכשיו.] נדחקו בטעמא דמצוה בה אף דקימ"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' [אז מה המצוה?] ויותר נראה [תירוץ אחר לגמרי:] דמכאן ראיה לשיטת התסו' בגיטין דף מ"א ע"ב דאף דקי"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ היא מצווה על עשה דשבת יצרה [אומר מה שהזכירו קודם, שלכאורה אפשר לומר שה"מצוה בה" היא מצות "שבת", לא מצות סיוע של הר"ן.] וכן משמע פשטא דסוגיא בב"ב דף קי"ט ע"ב גבי בנות צלפחד [שביניהן נעה, הכלה שלנו.] כמו שפירוש הרשב"ם שם ובחידושי אה"ע הארכתי בזה [זה תירוץ אחד, ש"מצוה בה" אינה מצות פו"ר אלא מצות "שבת". כעת אומר עוד תירוץ, התירוץ המקורי שלו:] ותו נראה דאף שאינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ כיון שהיא רוצה להנשא לאיש אסורה להיבעל לו בלא קידושין משום לא תהי' קדישה [נכנסת כאן עוד מצוה – יש מצות קידושין, שאם אתה בא לשאת אשה יש מצוה לשאת אותה על ידי קידושין, ואם לא תשא אותה על ידי קידושין אתה עובר על מצות ל"ת של "לא תהיה קדשה" לדעת הרמב"ם. יש במצוה זו מחלוקת חמורה בין הרמב"ם לרמב"ן. לפי הרמב"ן ועוד רק אם היא מופקרת לזנות, אבל לפי הרמב"ם אפילו פעם אחת – אם אשה נבעלת מרצונה לאיש בלי קידושין יש פה עבירה, מצות ל"ת של "לא תהיה קדשה". לכן, אם היא רוצה להנשא לאיש הזה, כדי לא לעבור על "לא תהיה קדשה" היא חייבת לקבל קידושין, להתקדש, ובכך היא בכלל מצות קידושין.] וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות אישות [משא"כ לדעת הרמב"ן, כנ"ל.] אם כן הוי הקידושין מצוה כמו מצות שחיט' והפרשת תרומה ושילוח הקן ד[אף אחד ]אינו מצווה על השחיט' ועל הפרשות תרומה אלא אם רצה לאכול [בשר] אסור בלא שחיט' [ואם יאכל בלי לשחוט יעבור על עבירה אחרת, של נבלה.] ובלא הפרשה [אם רוצה לאכול מתבואת הארץ.] וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים [יש אנשים שמהדרים לקיים פעם בחיים מצות שילוח הקן, ולא ראינו זאת בחב"ד. יש מי שאומר שתלוי בגלגולים – יש לנו על זה מאמר בספר "אשא עיני". כאן הוא פוסק שאין שום מצוה בשילוח הקן אם לא מענינים אותך האפרוחים. יש הרבה דוגמאות כאלה, שיש מצוה רק אם אתה רוצה מזה משהו, אבל אם אינך רוצה אין לך מצוה. הוא אומר שאותו דבר בקידושין לגבי אשה. הוא מחלק בין האיש לאשה – לאיש יש מצוה לקחת אשה, "כי יקח איש אשה ובעלה", "דרכו של איש לחזר אחרי אשה", חובה בחיים שלו לקדש אשה על מנת לקיים מצות "פרו ורבו". אבל המצוה שלה היא רק אם היא רוצה להתחתן. היא לא מצווה ב"פרו ורבו", אבל אם היא רוצה להתחתן זה בדיוק כמו מי שרוצה לאכול בשר שחייב לשחוט. האם מברכים על שחיטה? הרי איני חייב לשחוט בכלל, רק אם אני רוצה לאכול. כן, יש ברכה על שחיטה – מברכים ברכה גם על כזו מצוה. לפי הסברא שלו האשה יכולה גם לברך את ברכת האירוסין, כי אם רוצה להתחתן היא חייבת בקידושין.] וכיוצ' בהן רבים ואפ"ה מברכים עליהן אשר קדשנו במצותיו וממילא שייך בהן מצוה בה יותר מבשלוחה כדאיתא בנדרים דף ל"ו ע"ב גבי הפרשות תרומה מצוה דילי' הוא וניח' ליה למיעבדה [אי אפשר לקחת למישהו את הזכות של הפרשת תרומה – היא נקראת בגמרא מצוה שלו, אף שכלל לא חייב אם לא רוצה לאכול. מתייחסים אליה במלוא התוקף כמצוה שלו.] ונראה דהא דאמר ללשינ' קמא [בתחלת המהלך של הגמרא.] גבי דידיה מצוה בו יותר מבשלוחו לאו משום מצות פרי' ורבי' לחוד [כתוב "האיש מקדש", מצות קידושין. יש גם "פרו ורבו", אבל נכלל בקידושין, לא "לחוד".] דלא פסיקא אם כבר קיים מצות פרי' ורבי' [יתכן שכבר קיים, ומקדש שוב אשה, ולפי הסברא שלו תמיד יש בכך מצוה.] ותו דאי משום פרי' ורבי' לחוד אין הקידושין אלא הכשר מצוה לחוד [לא הולך ברגע הזה לקיים "פרו ורבו". "האיש מקדש" הוא רק הכשר מצוה לגבי "פרו ורבו".] ולא דמי כ"כ להדא דר' ספרא [כאן כותב סברא קצת הפוכה מהיש"ש – שקידושין לגבי פו"ר יותר רחוק מהכשרת הדג או ראש הכבש לכבוד שבת. ההכשר של "מחריך רישא" הוא יותר מצוה בפני עצמה מאשר קידושין רק לשם פו"ר.]. דהכנה דשבת מצוה מפורשת בתורה היא והכינו את אשר יביאו [היש"ש אמר שאין בכך שום חיוב, אבל הוא אומר שזו מצוה מפורשת בתורה, שיותר מצוה מקידושין לשם פו"ר, אלא אם כן נאמר שהולך על מצות הקידושין בפני עצמה.] ולפמ"ש אתי שפיר דהקידושין גופא הם מצוה שמברכין עליהם [מברכים ברכת האירוסין על קיום מצות הקידושין ולא על קיום מצות פו"ר.]. ואפשר דהר"ן והיש"ש סברי כדעת החולקים על הרמב"ם וסבירא ליה פלגש מותרת להדיוט בלא קידושין [כעת קצת יאריך בזה. כל זה היה בנוי על דעת הרמב"ם שאם לא יהיו קידושין היא תעבור על "לא תהיה קדשה", כמו אכילת נבלה כשאין שחיטה, ולכן הקידושין בשבילה הם כמו שחיטה – מצוה גמורה שמברכים עליה. זה רק לדעת הרמב"ן שבלי קידושין עוברת על "לא תהיה קדשה", אבל לדעת האחרים – הרמב"ן – אינה עוברת אם לא מופקרת לזנות. לכן יוצא שלדעתם אין בדיוק מצוה שהיא מקיימת, ולא יכולה לקיים מצות קידושין. הוא מקשה על זה בהמשך, לא נמשיך לקרוא. את ההמשך כאן כותב באריכות מופלאה בפירושו לריש הלכות קידושין באבן העזר.]...

נעשה סדר רק במה שלמדנו עד כה. היות שכל החכמים "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מה יכול להיות כאן המבנה? לפי הסדר, יש פה את דעת הר"ן, שיש מצות סיוע; ודעת היש"ש, שזו מצוה ולא חובה, כמו הכנה לשבת, וגם זה חידוש, איפה כתובה המצוה הזו? הכנה לשבת, כמו הדוגמה של הגמרא; ודעת המקנה שאולי כשיטת התוס' שיש שבת, ואפילו שרובם לא פוסקים כמו התוס' יש לי רעיון אחר, שלדעתי הכי טוב, שיש מצות קידושין כשיטת הרמב"ם במצות "לא תהיה קדשה". בעצם הכל כאן יגיע לשאלה האם הרמב"ם כולל נשים במצות קידושין. פותחים את הרמב"ם, אין שום רמז, אין שום מקום שהוא כותב, שמצות קידושין היא רק לגברים.  פותחים את ספר החינוך, שבדרך כלל הולך כשיטת הרמב"ם, ועל כל מצוה בסוף הוא כותב אם נוהגת בזכרים ובנקבות או רק בזכרים וכו', וראה זה פלא – במצות קידושין, בפרשת כי תצא, הוא לא כותב שום דבר, לא גברים ולא נשים, יוצא מן הכלל לגמרי. כבר רואים מכאן שקצת תעלומה האם מצות קידושין נוהגת בנשים או לא, האם גם האשה נכללת בה. לגבי פו"ר הוא כותב בפירוש שאנו פוסקים שאשה לא מצווה אלא רק האיש, אבל מה לגבי קידושין? זה השלב הבא שלנו, שנראה מפורש יוצא מדברי הרמב"ם – לא כתוב, אבל כל כך ברור שיוצא מפורש מדברי הרמב"ם בסוף ספר המצוות – שהאשה בכלל מצות קידושין, וזו האסמכתא הכי גמורה לדעת המקנה שחבל שהוא לא הביא אותה. [אצל הרמב"ם יש שתי מצוות, קידושין ואיסור "לא תהיה קדשה".] גם בשחיטה כך, ומי שחייב בזה חייב בזה. שוב, מה צריך להיות הפסוק לסדר את כל הדעות האלה, כשהמפתח הוא המלה סיוע של הר"ן? המלה סיוע של הר"ן היא "עזר". אם נאמר שדעת הר"ן היא ה"עזר" של "אעשה לו עזר כנגדו" – שאנחנו מסבירים שיש שלש מדרגות, לו-עזר-כנגדו, יחס-יחד-אחד. יחס טוב הוא הפירוש החיובי של "כנגדו", "יחד" הוא "עזר" ו"אחד" ממש הוא "לו", שמסורה לו, לו-לו לגזרה שוה, "'[אשר יחסר] לו' זו אשה" מ"לו עזר כנגדו". אם סברת הר"ן היא "עזר", איפה תהיה סברת "המקנה"? פו"ר הוא רק בנישואין וקידושין לפני כן, אז מה היחס ביניהם? כלל גדול, יש דברים – כמו סקילה בנערה מאורשה – שקידושין חמורים מנישואין. מה ההסבר? שקידושין היינו קשר רוחני, שאסורה אכוליה עלמא. אני עדיין לא נוגע בה, אבל יש קשר למעלה, בעצם הנשמות שלנו, בעולם האצילות שלנו, לכן קידושין לשון "קדש מלה בגרמיה", חכמה, "אבא עילאה מקנן באצילות". נישואין כבר יורדים לחיים, לחיות ביחד, עם חובות הדדיות. מה מגדיר את הנישואין? הכתובה, כתובה היא חוזה עם זכויות וחובות, זה למטה במציאות, בעולמות התחתונים. אבל קידושין הם לפני שיורדים למציאות. זכויות וחובות היינו "עזר כנגדו", נישואין, אבל "לו", בחינת צדיק, יחודא עילאה, היינו קידושין. איך אני יודע ש"לו" הוא קידושין? האיש מקדש את האשה "הרי את מקודשת לי", ה"לי" הוא ה"אעשה לו". מצות הקידושין היא מצות ה"לי" וה"לו" בשלש המדרגות של "לו עזר כנגדו". אומר הרוגאטשובר שזו פעולה נמשכת, משך כל חיי הזוג צריך לחדש את הקידושין. ידוע ש-חדש ו-קדש מתחלפים, הקדש הוא משהו שמתהוה בכל רגע תמיד, הוא ה"לי". אבל ה"עזר" הוא מצות סיוע. מה יוצא ה"כנגדו" לפי זה? "כנגדו" אומר שכמו שהוא גם היא – ב"עזר" היא עוזרת לו וב"כנגדו" יש שויון זכות, לכל אחד המצוות שלו. למשל, לפי התוס' שיש לה מצות "שבת" זו מצוה שלה – לו יש "שבת" שלו ולה יש "שבת" שלה, "כנגדו". גם הים של שלמה, שזו מצוה ולא חובה – כלומר שזו בחירה חפשית שלה – זו גם בחינת "כנגדו", תלוי בה, אם היא רוצה יש לה מצוה. לפי זה, שני תירוצי "שבת" והים של שלמה הם שני פנים ב"כנגדו". איך נאמר יותר עדין את הפירוש שלכאורה לא כל כך טוב בחז"ל, ש"לא זכה 'כנגדו' להלחם בו"? הפירוש הפשוט של "כנגדו" הוא "לקבליה", רק שיש בו גם משמעות של עצמאות, ומתוך שהיא עצמאות אפשר לבוא לידי עימות. מתי זה עדיין חיובי, עוד לא הפך למשהו שלילי? תחרות, על דרך "קנאת סופרים תרבה חכמה". אם שניהם מצווים, כל אחד במצוה שלו, כל אחד ב"שבת", בעדינות אפשר לומר שיש תחרות מי עושה יותר טוב. ראשית הנפק"מ אם נפסוק כר"י בן ברוקא כבר מכניסה את הזוג כאן לעימות מסוים, מי משקיע יותר במצוה הזו. אם היא רק עוזרת לו, טפלה לו במצוה של פו"ר, אין פה שום עימות ושום תחרות. אבל ברגע שלכל אחד יש את המצוה שלו, גרים באותו בית יחד ולכל אחד יש מצוה, יש פה בפנימיות איזה ממד של "כנגדו", לא מלחמה אלא מי עושה יותר טוב. זה "מרבה חכמה", כשזה טוב עושה טוב, אבל יכול גם להתדרר ללא-טוב. ככה נכוון את הפירושים שלמדנו עד כה.

נסיים את החלק הזה בספר המצוות של הרמב"ם. בסוף חלק מצוות עשה הרמב"ם עושה מבנה שהוא הפתעה גמורה, לא הייתי מצפה לו, ואין לו מקבילה בסיום מצוות לא תעשה. מה הוא עושה? הרי הוא כתב שיש רמח מצוות עשה, ומה קורה בסוף? הוא מסווג, חשוב לו שנבין שיש סוגים שונים:

וכשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הצבור לא לכל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק [זה סוג אחד של מצוות עשה.] ומהם מצות שהם חובה לאיש האחד אם עשה הפעולה הפלונית או שימצאהו הענין הפלוני כגון קרבן שוגג וקרבן מזיד [מצוה שהיא רק 'אם' – במקנה למדנו שיש הרבה מצוות שחייבים בהם אם אתה רוצה משהו, וכאן אומר שיש הרבה מצוות שאם קרה לך כך וכך יש לך מצוה. לכאורה נכנס באותו סוג, במצוות של 'אם'. כאן "אם עשה הפעולה" ושם 'אם אתה רוצה'.] ופעמים יעמוד אחד מן האנשים כל ימי חייו ולא יעשה הפעולה ההיא [לא יעבור בשוגג או במזיד.] ולא ימצאהו הענין ההוא [במצוות הצבור – הצבור חייב, אבל במצוות האלה יתכן שתחיה כל המאה ועשרים שנה שלך ויותר ולא יצא לך לקיים מצוה זו כי לא היית בסיטואציה שמחייבת. זה סוג שני של מצוות.] ומאלו המצות [יש גם סוג שלישי:] גם כן דינים כמו שבארנו כמו דין עבד עברי ודין אמה העבריה ודין עבד כנעני ודין שומר חנם ודין שואל וזולתם ממה שקדם זכרם יתכן שיעמוד אחד מן האנשים ג"כ כל ימי חייו לא ישפט בזה ולא תתחייב לו המצוה הזאת [שאף פעם לא יהיה שומר ואף פעם לא יקנה עבד עברי או אמה עבריה. זה סוג מצוות שהוא דין וגם רק אם מזדמן. יתכן שתחיה את כל החיים ולא תעשה אף פעם. זה סוג שלישי.] ומהם גם כן מצוות אינן נוהגות אלא בהיות הבית קיים כגון חגיגה וראיה ומצות הקהל וכבר זכרנום אחת אחת [סוג רביעי, שתלוי בבית המקדש. אם אין בית המקדש – אין את המצוות האלה על פי פשט.] ומהם גם כן מצות לא נתחייבו אלא למי שיש לו נחלות [מצוות שתלויות במעמד הכלכלי שלך.] כגון מעשרות ותרומות ומתנות כהונה וחוקי העניים ר"ל לקט ופרט ושכחה ופאה ועוללות ופעמים לא יהיו לו אותם הקנינים [שוב, זה כלכלי, "בכל מאדך", ה"מאד" שלך מחייב אותך במצוות מסוימות.] ולא יתחייב בהם ויעמוד האיש כל ימי חייו ולא יתחייב במצוה מהמצות שהן מזה המין [תחיה את כל החיים בלי להפריש חלה או תרומות, ולפי הרמב"ם אין בכך שום בעיה. גם מצוות מוּתנוֹת, אבל הוא מחלק ביניהם, זה כבר סוג חמישי אצלו. רואים איך הראש של הרמב"ם עובד, על כל מצוה חושב האם אני חייב לגמרי לקיים מצוה זו, או שיתכן שאחיה חיים שלמים כצדיק גמור בלי לקיים. מה כתוב בקבלה? שכל אחד צריך לקיים את כל המצוות, בגלגול זה או בגלגול אחר. אבל הרמב"ם הוא פשט, אומר שבמצוות עשה רובן אפשר לחיות בלי לקיים. במצוות לא תעשה הוא לא מחלק כך, זה לא תעשה אז כולנו מקיימים כשלא עושים. הרמב"ם דן מה המינימום שצריך לקיים מבין רמח מצוות עשה. הרמב"ם שייך לפאה השמאלית, ומוסבר בתניא שמי ששייך לימין מקיים "אתהלכה ברחבה" ומי ששייך לשמאל הראש שלו שייך לבוצינא דקרדוניתא, שיעור מדויק, ולכן תמיד שואף לדעת מה המינימום. גם כאן, הראש של הרמב"ם שכעת פרטתי לך רמח מצוות עשה, צריך לדעת מה המינימום שכל אחד חייב לקיים בכל זמן. מזהיר שלא תטעה לחשוב שבדוגמאות של מתנות עניים כלולה גם מצות צדקה, שנמצאת בהלכות מתנות עניים:] ואין הצדקה מכלל הזה כי היא מחויבת אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה כמו שבארנו [היא מצוה שמחייבת את כולם, ולפי התניא היא באמת המצוה הכי כללית של כל המצוות המעשיות. אחר חמשת הסוגים האלה הוא מונה סוג ששי:] ומהם מצות מתחייבות לכל איש בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאיזה ענין שיהיה כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת ו[אנחנו ]נקרא [לאלה] המצות שהן מזה המין המצות ההכרחיות [זה מהלך שלי, שיש ששה סוגי מצוות, וחתרתי להגיע לסוג האחרון לו אני קורא המצוות ההכרחיות, שכל יהודי חייב לקיים בכל מצב, לא תלוי בשום דבר, גם אם אתה עני ללא רכוש, אין לך כסף לקנות תפלין, תדאג להניח תפלין – תבוא לבית כנסת ותניח של מישהו אחר. השאלה כמה מצוות כאלה יש מתוך ה-רמח.] מפני שהם מתחייבות לכל איש שהגיע לכלל שנים [בר מצוה.] מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות [התחלנו מ-רמח מצוות, חלקנו לששה סוגים, ורצינו את המצוות ההכרחיות, שאם תסתכל טוב תראה שהן בדיוק ששים, לא פחות ולא יותר, ששים גיבורים של שלמה המלך, החתן שלנו.] ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים המצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו [אנחנו הולכים אחרי הרוב. אומר שאני מדבר ליהודי שדומה לרוב.] והוא שיהיה עומד בבית במדינה [אם אין לו בית לא חייב במזוזה, אבל אני מדבר על אחד שיש לו בית.] ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר [אחד שלא אוכל אף פעם בשר יתכן שלא יהיה בכלל האדם הזה, מהרוב. כדי להיות נורמלי צריך לאכול גם לחם וגם בשר.] ויעשה סחורה עם בני אדם [אם אתה לא עושה שום מסחר אתה לא בן אדם בכלל.] וישא אשה ויוליד בנים [אם אתה לא מתחתן ומוליד אתה לא אדם רגיל.] ואלו הששים מצות הם לפי הסדר אשר סדרנו אותם במניננו זה.

אחר כך הוא מונה את כל ששים המצוות, ואומר שמתוכן יש 14 שהאשה לא מחויבת בהן – הוא מדייק. הוא אומר שלאשה יש 46 מצוות הכרחיות. והוא מסיים:

הנה התבאר לך כי מאלו הששים מצות ההכרחיות יש מהן שש וארבעים מצות שהנשים חייבות בהן גם כן וי"ד מצות מהן שאין הנשים חייבות בהן ויהיה הסימן באלו הששים ההכרחיות [רוצה 'לקבוע מסמרות', כמו הביטוי של הרבי. מדייק שזהו מנין המצוות ונותן להן סימן מפסוק:] ששים המה מלכות [וכמובן שייך גם ל"ששים גבורים" שהזכרנו קודם. הוא אומר שששים המצוות ההכרחיות של הזכרים הן ששים מלכות, שלכל יהודי זכר יש ששים מלכות.] ויהיה הסימן בנפול הי"ד מהן מן הנשים אזלת יד [ביטוי בשירת האזינו, סימן ל-יד המצוות שנופלות מהנשים.] או [אם לא אוהבים סימן שלילי, "אזלת יד",] יהיה הסימן בחיוב המ"ו מצות לנשים [פסוק בזכריה:] גם את בדם בריתך [שלחתי אסיריך. הפסוק מדבר לאשה, "גם את", ואומר לה "בדם בריתך", הסימן הכי יפה. "בריתך" היינו הברית שה' כרת אתנו על המצוות, וכמה מצוות יש לאשה? "בדם". ההמשך הוא "שלחתי אסיריך", סימן של גאולה.] כלומר שמספר בדם הוא חובה עליהן והם הברית המחוייב לנשים בהכרח...

הוא לא מפרש כאן את הרשימה, אבל אחד המפרשים עושים זאת, ועל כל מצוה שהנשים פטורות כותב זאת. על המצוה לפרות ולרבות כותב שנשים פטורות ועל המצוה לבעול בקידושין לא כותב שום דבר. על המצוה לשמח את אשתו (רי"ד) – מצוה שיש כעת לחתן שנה שלמה – כותב "ונשים פטורות", אין מצוה שהכלה צריכה לשמח את החתן, רק שהחתן ישמח את הכלה. אם כן, יש כאן שלש מצוות שקשורות, על שתים מהן כותב שנשים פטורות ובאמצע יש מצות קידושין שלא כותב בה שהנשים פטורות. יש נוסח אחר, שכתוב כאן בפירוש, שכותב גם על קידושין שנשים פטורות, אבל אז יש בעיה עם מנין המצוות (רק שיש מי שמוציא ברכת כהנים, כל מיני קומבינציות – בציונים ברמב"ם פרנקל הוא מביא זאת). ספר המצוות הוא הרי תרגום, והכי מוסמכת המהדורה של הרב הלר, וגם שם לא כותב על מצות קידושין שנשים פטורות. הנושא הזה, של ששים המצוות האלה, כבר פותח משהו עצום – הרמב"ם עושה לנו כאן חידוש גדול מאד, שיש ששים מלכות וארבעים ושש מצוות שנשים מחויבות. ברוב המצוות, שהן בתחלת הספר, אין שום חלוקה בין איש ואשה, כמו שהרבי תמיד מדגיש – כל המצוות הפנימיות. זה נושא עצום בפני עצמו ללמוד, והזמן הכי ראוי להתבונן בששים המצוות של הרמב"ם, ה"ששים המה מלכות" וה"וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך" הוא בחדש כסלו, שה' ברא אותו באות ס. כמובן ה"ששים גבורים" וה"ששים מלכות" רמוזים בתורה בששים האותיות של ברכת כהנים. ["סוף דבר הכל נשמע".] כן, זו ה-ס הגדולה של "סוף דבר הכל נשמע", הסוף כאן של מצוות עשה.

נעשה ברכת המזון ושבע ברכות, לקיים "שלחתי אסיריך"..., ואפשר להמשיך אחר כך.

לפני שנעבור הלאה נסיים ענין זה ברמב"ם, עם ששים המצוות המעשיות שלו. אם הוא מחלק את המצוות המעשיות לששה סוגים צריך להיות מבנה, ואז נבין יותר טוב גם את ששים המצוות ההכרחיות לפי המיקום שלהן במבנה הכללי של ששת הסוגים. בהקדים שכאשר יש ששה דברים הם יכולים להיות כנגד ו"ק, מחסד עד יסוד, יכולים להיות ששה פרצופים, מעתיק עד נוקבא, אבל ראינו כמה וכמה פעמים שב"פתח אליהו" בסוף מחלק בין ד ראשונות ל-ו תחתונות, שעד חסד עדיין בגדר אין סוף, מים עליונים, אתערותא דלעילא, ומהגבורה מתחיל מה ששייך לעבודה שלנו, לגדר ולגבול שלנו, כמו שדברנו קודם על הרמב"ם. בהקבלת הסוגים כאן זה הכי מתאים, שיש ארבע הספירות העליונות – כתר חכמה בינה חסד (אם זה כתר ולא דעת). הרמב"ם אוהב סימנים, כמה שוות הספירות כתר-חכמה-בינה-חסד? ארץ ישראל, לב פעמים הוי', כבר רואים יפה שהולך יחד. הממוצע הוא יצחק, רומז לספירה הבאה, אבל הכל בא מגבורה דעתיק. אחר כך יש עוד חמש ספירות, גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, קבוצה בפני עצמה, שעולות 1540, משולש של 55, ומלכות בפני עצמה היא גם משולש, המשולש של שם א-ל ???היתה עוד הערה בענין???. זה מבנה חשוב בקבלה, שמתלבש יפה כאן על המבנה של הרמב"ם. הוא מתחיל ממצוות הצבור, שלש מצוות. מענין הסדר שלהם, כי ביד מסדר אותן לפי הסדר המחויב – מלך, מלחמות (שתכליתן מחית עמלק) ובנין המקדש. כאן כותב סדר אחר, סדר שמוזכר במדרש – בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק, מתחיל מהסוף. בכל אופן, זו קבוצה אחת של מצוות הצבור, שרק הצבור חייב בהן. ידוע שיש מחלוקת בין הראשונים לגבי מחית עמלק, שכאן החינוך חולק על הרמב"ם – החינוך, כפי שמדייק המנחת חינוך, אומר שזו מצוה על כל אחד שפוגש עמלק. רוב הראשונים לא מסכימים ואומרים שזו דווקא מצות המלך. מהדיונים החשובים בישיבה... כך משמע גם מהרמב"ם, שכותב בפירוש שזו ממצוות הצבור שאינן מצוות היחיד ("חובה על הצבור, לא לכל איש ואיש", לשון מדויק מאד של הרמב"ם). לאיזו ספירה שייכות מצוות הצבור? מתחיל מהעמדת מלך והכל נגזר מזה – פשיטא שמצוות הצבור הן מצוות המלכות. מכאן גם לומדים שאופי המלכות הוא כלל, לא פרט – לא מצוה על כל פרט ופרט אלא על הכלל [מה פירוש שלא על כל פרט? הרבה פרטים ממנים מלך.] כל הפרטים צריכים להתחבר יחד, מצוה של חברותא – הפרטים מצטברים ומתחברים יחד. [הנפק"מ רק בבית הבחירה, שאם אחד יכול – שלא יעשה.] המלך יעשה, המשיח. מה שאתה אומר הוא טוב – צריכים לטפס למצוות הצבור. הצבור צריכים למנות מלך, כל היחידים בוחרים במלך בקלפי, וברגע שיש מלך, המצוה הראשונה, המצוות הופכות להיות רק עליו, על המלך שמייצג את הצבור, ואין יותר מצוה על הפרטים בעמלק ובנין המקדש. להגיע למלך זה טיפוס של הרבה יחידים יחד למנות את המלך. זה נותן הבנה מהי מלכות. מה שאמרנו כעת, שצריך לטפס מכל היחידים, שיצטברו לבחור מלך – גם ה' בוחר. כתוב שהמלך צריך שתי בחירות, "שום תשים" מלמטה ו"אשר יבחר הוי' אלהיך בו", בחירה מלמעלה. הם נפגשים יחד בספירת המלכות. העליה מהעולמות התחתונים, עלמין דפירודא שיש בהם פירוד בין הפרטים, וכדי לעלות לאצילות צריכים הפרטים להתחבר יחד. אז ממשיכים מהאצילות שה' מלמעלה יכתיר את המלך. אחר כך באות מחית עמלק ובנין בית הבחירה.

בסוג השני של מצוות מביא דווקא קרבנות, שאם עשית עבירה בשוגג או בעבירות מסוימות במזיד אתה חייב קרבן מסוים. אתה יכול לחיות כל החיים ולא לעבור ולא להתחייב – המצוות האלה בהוד, לפני הבאת הקרבן צריך להודות. מהמלכות עולה להוד, "איהי בהוד".

הוא ממשיך לעלות באותו קו – הסוג השלישי שלו הוא "דינים", שרק אם אתה שייך לדין הזה יש לך את המצוה הזו. פשיטא שהדינים בגבורה, מדת הדין. אם כן, שלשת הסוגים הראשונים הם מלמטה למעלה – מלכות, הוד וגבורה. סדר מאד ברור.

אחר כך הוא אומר שיש מצוות שנוהגות רק בפני הבית. קרבנות הוא לא כלל בזה – ראיה ש"מקרבין אף על פי שאין בית". איפה המצוות האלה? איפה בית המקדש למעלה, שה' נשבע שלא יכנס בו עד שלא יכנס בירושלים של מטה? ברקיע זבול, בו מחכה בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל לרדת למטה, לפי רש"י – הרקיע שכנגד התפארת. שתי המצוות העיקריות שהוא מביא הן חגיגה וראיה. חגיגה וגם שמחה הן המשכה מאמא לתפארת, שיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, והראיה היא המשכה מאבא לתפארת, שכשם שבא ליראות כך בא להראות.

הסוג הבא הוא מצוות שתלויות בנחלה, בקנינים, ואם אין לך נחלה אתה לא מחויב. מצוות הנחלה הן נצח, כמו שמפורש שנחלה היא נצח – "ברא כרעא דאבוה".

אם כן, שמסתדר כל כך יפה, המצוות ההכרחיות של כל אחד – שלנשים יורדות יד – הן ביסוד. המצוות המחויבות, שכוללות קידושין ופו"ר ושמח את אשתו, מה שנוגע לקדושת הברית בנישואין, הן כנגד היסוד. איפה ראינו שהמספר ששים שייך ליסוד? מפורש בקבלה שששים כמו שש, שש בהתכללות, והיסוד הוא בחינת שש. שייך גם לחדש כסלו, מזל קשת, היסוד שיורה חצים – יש ששים גבורים סביב מטת שלמה, שמירת הברית. גם "ששים הנה מלכות" הוא ביטוי של נישואין. יוצא שמה שיהודי חייב בו הוא תיקון הברית, "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך".

זה ביטוי מאד יפה איך הרמב"ם מחלק את כל המצוות. הכל היה בשביל לראות שכל כך לא ברור אם אשה מחויבת בקידושין, עד שיש כאן שתי גרסאות, רק שהגרסה המקובלת שלא מוציאים אותה והיא נכללת. איך מסבירים? לפי המקנה, כמו מצות שחיטה וכיו"ב, שאם רוצה להתחתן מחויבת לעשות זאת באמצעות מצות קידושין. עד כאן הרמב"ם.

כעת נגיע לעיקר, השאלה שבקשתי שיחשבו עליה – מה תהיינה הנפק"מ אם נפסוק כר"י בן ברוקא. כתבו לי 14 נפק"מ – על רובן חשבתי, חלק לא חשבתי, והיו שלש מפוקפקות קצת... מאד נהניתי ושמחתי שב"ה חשבו על זה במשך השבוע. כמה מהנפק"מ אנחנו נראה.

אם רוצים לחפש חומר בשביל הנושא הזה, נושא כללי ויסודי, בעיקר צריך לחפש – הרי כולם פוסקים כת"ק, עד שהשו"ע לא צריך אפילו לומר זאת, אז איך אפשר לחפש חומר על הנושא הזה? רק אם נמצא בראשונים הסבר למה התורה פוסקת ככה. יש כאן דוגמה יפה בסוגיא שיש 'לימוד' ויש גם 'הסבר' – כאן, כנראה כמו בעוד מקומות, הראשונים לא מסתפקים בלימוד אלא מוסיפים הסבר. יש שני לימודים, או "וכבשה" חסר כתיב או שה' אמר ליעקב "פרה ורבה", אבל מה ההסבר? למה התורה לא כתבה נשים? לימוד לחוד והסבר לחוד, כלל גדול לבחורי ישיבה.

מבין בעלי הנגלה האחרונים שראיתי עד כה שאומר הכי יפה למה אשה פטורה מפו"ר, וממילא נבין מה קורה כשנחייב אותה בפו"ר, הוא המשך חכמה. הרבי גם היה בדווינסק, רק לא היה אצל האור שמח... אוהבים את האור שמח. לא נגמור זאת היום, אבל אם נלמד את הנושא בעיון צריך להבין את כל פסוקי פו"ר בתורה – לא רק בבראשית ואצל יעקב, יש עוד כמה וכמה שלבים. בעצם המושגים "פרו ורבו" נמצאים רק בתורה שבע פעמים, "כל השביעין חביבין", כבר משהו מענין. שש פעמים בחומש בראשית, והששי-היסוד הוא "פרה ורבה". יש פעמיים במעשה בראשית ממש, קודם לדגים ואחר כך לאדם. מה חשוב בהלכה ה"פרו ורבו" של הדגים? תחלת המסכת שלנו, "בתולה נשאת ליום רביעי", שלפי הסבר אחד בגמרא כדי שתבעל אור ליום חמישי בו יש ברכת פו"ר לדגים. רואים שחז"ל מאד מתייחסים לזה. אם אמרנו שפו"ר הוא אלף ורבבה מתקיים ממש אצל הדגים. אם אתה מתחתן ביום החמישי אתה מסתפק רק בשני ילדים, אבל אם אתה רוצה אלף ורבבה כדאי להתחתן ביום רביעי ואז הזיווג יהיה ביום חמישי, אז תהיה כמו דגים בקרב הארץ, כאפרים וכמנשה, ותזכה לאלף ורבבה. מאד חשוב שהמצוה הזו מתחילה מיום חמישי, ואחר כך יש פו"ר לאדם. אחר כך בפרשת נח יש שלש פעמים, רק שהראשון לא לשון צווי. גם כאשר כתוב בלשון צווי אומרים לפעמים שברכה ולא צווי, אבל דקדוקית זה לשון צווי, אבל בפרשת נח יש "ופרו ורבו ושרצו בארץ" בהוצאת החיות מהתבה. מענין שבמעשה בראשית אין "פרו ורבו" על החיות. למה? רש"י מסביר, כדי שהנחש לא יכלל בכך. בגלל הנחש לא אמרו "פרו ורבו" לחיות, רק לאדם, אבל בכל אופן החיות גם צריכות ברכה. מתי הן זכו לכך? [כשהתחילו לאכול אותן.] בדיוק, בפרשת נח כתוב לחיות פרו ורבו בלשון עתיד, לא בצווי. אחר כך כתוב לאדם פעמיים בפרשיה אחת, מתחיל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" ומסיים "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". החידוש הגדול שכתוב פעמיים "ורבו", רבבות. רוב המפרשים אומרים שעיקר הציווי לנו, לאנושות, הוא הפסוק הזה – "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". קודם היה כתוב בחיות "ושרצו" וכעת כתוב "שרצו בארץ" ועוד פעם "ורבו בה", שצריך להבין מה מוסיף. אלה כבר חמש פעמים, והפסוק הששי הוא "פרה ורבה" – "אני אל שדי [כמה פעמים כתוב ביטוי זה בתנ"ך? רק פעמיים, בברית המילה אצל אברהם אבינו, "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", ואצל יעקב בפסוק הזה.] פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". זה הפסוק שרב יוסף לומד ממנו לא כמו ר"י בן ברוקא. אחר כך יש עוד פסוק בלשון עבר, הפסוק השביעי של חומש שמות, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם". זה הפסוק הכי מושלם, כי חוזר גם על "פרו" וגם על "רבו" וגם על "שרצו" ומוסיף משהו שלא היה בשום מקום, "ויעצמו", עצמה, ומסיים "ותמלא הארץ אתם" כמו "ומלאו את הארץ". גם על הדגים כתוב "ומלאו" אבל ביחס ל"את המים בימים", ושם גם העוף נפרד. אמרנו שבסוף "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" כתוב פעמיים "ורבו". בפסוק הראשון כתוב "ויברך אלהים אתם לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בימים והעוף ירב בארץ" – יש גם פעמיים לשון רבו, אחד על הדגים ואחד על העופות. יתכן שגם אצל בני אדם יש שתי חלוקות, של דגים ועופות, לכן כתוב פעמיים "ורבו". מה יצא לנו? שיש פה מבנה מאד חשוב בתורה של שבע פעמים פו"ר. הולך לפי הספירות מחסד עד מלכות. כנראה ש"פרו ורבו ומלאו את הארץ בימים" הוא החסד. ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו" הוא כנגד הגבורה. מה מיוחד בפסוק הזה שאין בשום פסוק אחר, ואותו מדייקים כאן בסוגיא? כיבוש. אין בשום מקום כיבוש, וגם לא רדיה שהיא תוצאת הכיבוש. פעלי הכיבוש והרדיה מיוחדים רק לפסוק הזה, ששייך לספירת הגבורה – הפירוש הפשוט של "וכבשה" הוא במלחמה, ועל זה כתוב ש"איש דרכו לכבוש [במלחמה] ואין אשה דרכה לכבוש [במלחמה]". איך אני יודע שבמלחמה? כי אם בצורה אחרת למה אין דרכה של אשה לכבוש? יש נשים שכובשות את כל העולם ביפי שלהן, בדרכי שלום. כעת אנחנו מתחילים לומר ווארט שנוגע לר"י בן ברוקא. אחת ההצעות של תלמידי הישיבה שאולי אם נפסוק כר"י בן ברוקא נסיק מסקנה ש"דרכה של אשה לכבוש". המהרש"א כותב בפירוש לא ככה, כנראה שלא ראו אותו – הוא אומר שגם אליבא דר"י בן ברוקא יש עדיין את הכלל של "איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", אך מדובר במלחמה. אבל אם כבר עברנו מ"עת מלחמה" ל"עת שלום" זה ישתנה. כל מה שנראה כעת, גם במשך חכמה, שאם נגיע למשיח חוזרים למצב כמו בגן עדן מקדם ועוד יותר מזה ואז אין שום סבה שאשה לא תצווה על "פרו ורבו" בדיוק כמו האיש. כל הכאילו-אפליה ביניהם לגבי מצוה זו היא תוצאת החטא. זה כלל גדול. אחת מתוצאות החטא היא שיש מלחמה. אם הפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" נאמר לפני החטא, אפילו הפירוש של כיבוש במלחמה לא שייך. מה זה לרדות לפני החטא? הרי לאדם הראשון נאסר לאכול בשר, אז במה הוא רוצה בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת בארץ? כתוב שגם הנחש עצמו, אם לא היה חוטא, היה שמש גדול של האדם. כך כל הטבע, אם האדם היה נשמר ולא היה חוטא כל הטבע היה משמש אותו, היה רודה בטבע בלי להלחם בו, וכנראה גם היה כובש את הטבע בלי להלחם נגדו, הכל בשלום. איך קראו לאשה של רבי אליעזר הגדול? אמא שלום. רצינו לעשות ממנה גבורה של השיעור הזה, שהיא ודאי מצווה בפו"ר – קצת באריכות, לספר את כל הסיפורים עליה. כתוב בסוף כח עתים בקהלת "עת מלחמה ועת שלום", "עת מלחמה" כמו ששת ימי החול, בחינת זכר, ו"עת שלום" היינו כמו שבת שלום, בחינת נקבה. ברגע שהכיבוש לא במלחמה אלא בשלום כבר מתאים לאשה, אפילו יותר מתאים לה – יתכן שהכל יתהפך, שדווקא היא תהיה מצווה, כי 'דרכה של אשה לכבוש' בלי מלחמה ואין דרכו של איש לכבוש בלי מלחמה. שרש האיש הוא החכמה ושרש האשה הוא כתר.

כל זה היה הקדמה לומר ששני הפו"ר הראשונים במעשה בראשית, הדגים והאדם, הם חו"ג, על פי פשט. אחר כך, הפו"ר של החיות מיד אחרי שיוצאים מהתבה, יהיה התפארת. יש כאן רק זוג אחד מובהק, שני הפו"ר אצל נח, שאותה פרשיה מתחילה ומסיימת פו"ר. יש כאלה, כמו ערוך השלחן, שרוצים לומר שהראשון הוא ברכה ועיקר המצוה הוא השני. זה זוג מובהק של תרין פלגי גופא – נצח והוד. אחר כך "פרה ורבה" בלשון יחיד, שמשם בעיקר לומדים שרק על הזכר ולא על הנקבה (בפסוק של אדה"ר צריך ללמוד מ"וכבשה", אבל כאן מהצווי של פו"ר עצמו), הוא היסוד – הזכר הוא היסוד. מי הולך להוולד? בנימין, שהוא גם בחינת יסוד, אמנם בחינת יסוד נוקבא אבל הוא יסוד (ומתפרש על אפרים ומנשה, מיוסף, שגם הוא יסוד). נעשה גימטריא יפה מאד, כוונה יפהפיה: אם ה"פרה ורבה" הולך לא רק על יעקב אלא על כל בית יעקב, יעקב ובניו יחד. כמה שוים יעקב ונשותיו יחד? ר"ת הנשים הוא ברז"ל, בלהה רחל זלפה לאה, ועם יעקב עולה הכל כתר. כתוב "פרה ורבה", לא "פרו ורבו", ואם נוסיף "פרה ורבה" יהיה שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ש"ישראל" הוא ישראל סבא, יעקב אבינו, וה-ד של אחד הוא "ופרצת ימה וקדמה וגו'" שהולך על ד הנשים שיעקב עתיד לשאת. שוב, "פרה ורבה" הוא היסוד. בסוף, דווקא בגלות מצרים, "שכינתא בגלותא", כתוב "ובני ישראל פרו וישרצו וגו'", זו המלכות.

זו הקדמה לקרוא את המשך חכמה וערוך השלחן, שננסה להספיק היום, וגם תורה של ה"ערבי נחל". אתמול היה היארצייט של אחד מגדולי החסידות. לפני שבוע-שבועיים דברנו על הבוטשטשער רב, האשל אברהם, העזר מקדש, רבי גדול מאד בדור שבין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי, שכתב קצת נגלה. יש אחד קצת לפניו, שגם הוא בעל נגלה. בדור הזה של תלמידי המגיד היו שלשה-ארבעה בעלי נגלה גדולי עולם, ביניהם "המקנה" שקראנו אותו. יש פירוש בשו"ע שנקרא לבושי שרד. מי כתב אותו? יש לו עוד ספר. הלבושי שרד באו"ח ויו"ד הם על הדף, לאשל אברהם צריך לדפדף קצת לסוף. מי כתב את ה"לבושי שרד"? מיד שהוא הדפיס אותה לראשונה הוא התאהב על כל עם ישראל, כי יש בו גם לומדות אבל בעיקר נקודות של בירור פשט, מאד מאד קולע – הפשט של הט"ז, הפשט של המג"א, פשט ממש שבלעדיו אתה מתבלבל. הלבושי שרד כתב ספר דרושים בחסידות וקבלה שנקרא ערבי נחל. היארצייט שלו היה אתמול, כ"ב חשון, לכן נזכיר אותו. הוא נפטר שנה אחת אחרי אדמו"ר הזקן, נולד עשר שנים אחריו ונפטר שנה אחריו, כלומר שלא האריך ימים. בעולם החסידי מכירים אותו על שם ספרו ערבי נחל. מי הרבי שלו? כמו שהיה בית מדרש של המגיד ממעזריטש – כל פעם מסבירים, ידע כללי מאד חשוב – היו עוד כמה מתלמידי הבעש"ט שהיו לו החצר שלו. אחד הכי גדולים הוא הרבי ר' מיכל מזלוטשוב. אצלו היה רבי זאב-וולף מטשערני-אוסטראה, שגם היה אצל המגיד, וגם היה היושר דברי אמת, רבי משולם פייביש מזאבריז, ספר יסוד מאד יסודי בתורת החסידות הכללית, והתלמיד המובהק שלו הוא הלבושי שרד. מזכיר גם את רבי מיכל, אבל היושר דברי אמת הוא רבו העיקרי, ומביא אותו גם בלבושי שרד. בסוף ימיו עזב את הרבנות שלו ועלה לארץ, עלה לצפת, ועלה כמה שיותר בעילום שם, שלא ידעו שהוא רבי גדול. כך הוא חי את השנים האחרונות שלו בארץ. ידעו כנראה שהוא אדם משכמו ומעלה, אבל לא זיהו אותו בדיוק. הוא המשיך לכתוב כאן את כתביו, שהרבה מהם אין לנו – כנראה הוא כתב על כל הש"ס. חסידים שדוגלים בספר שלו אומרים שמי שרוצה להיות בקי בכל כתבי האריז"ל יכול להשיג זאת בערבי נחל. יש פה קטע לגבי בריאת האשה, שגם יעזור לנו לענין שלנו. מה שרוצים להספיק – אני אומר כדי שאולי יקרה – הוא גם המשך חכמה, גם ערוך השלחן וגם הערבי נחל. עדיין הכל בגדר הקדמות.

אני מתחיל מהמשך חכמה:

פרו ורבו וכו' - לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים [ואם נבין זאת נבין גם מה יקרה אם נפסוק הפוך.] כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום [בכלל, הוא היה איש שלום. מי עוד בדורו היה עוד איש שלום? היו עוד כמה דווקא מהמתנגדים, החפץ חיים, הנצי"ב ועוד. כל הזמן מדברים על דרכי נעם.] ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל [אומר כלל, שה' לא מעמיס על הגוף הישראלי דבר שהוא לא מסוגל לסבול.], ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר [נושא גדול של "ברוך מתיר אסורים" שלמדנו כמה פעמים.] כמו שאמרו פרק כל הבשר (חולין קט סע"ב) ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה [כנראה כאן חושב על מישהו אחר, אנשים אחרים, ואומר שאצלנו היהודים התורה כל כך אוהבת אותנו ומרחמת עלינו שנתנה לנו רק יום אחד לצום, רק יום כיפור. ויותר מזה:] וקודם הזהירה וחייבה לאכול [התורה מחייבת לאכול טוב בערב יום כיפור, כדי לא לסבול יותר מדי ביום כיפור. הגם שזה להתענות, אבל כמה שפחות.], וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו (שבת פז) לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו [הוא לא היה זקוק לזה בכלל. ההמשך שייך לפרשה של הרב הראשי בצבא היום...] ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב [כשהחיל מקיים "וכבשה" במלחמה.] ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת [גם שהיא] א"א וכמאמרם (קדושין כא סע"ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכבר האריך בזה מחבר אחד [בענין אשת יפת תאר.], ומצאנו איך היה זאת [שהתורה מאד מרחמת על הגוף הישראלי.] לאבן פינה לאבות הקבלה [חז"ל.] שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם (יבמות פז: [שם מפורש שאם מישהו מת ויש בן לאשה ואחר כך הבן מת, ויתכן שהאשה כבר יצאה לשוק והתחתנה עם מישהו אחר – היא מותרת – אם נאמר שכעת חייבים ליבם אותה זה הורס בית שהיא כבר הקימה. לכן התורה פטרה, אף על פי שלכאורה עדיין צריך להקים שם לאח שמת, "דרכיה דרכי נעם". הוא אומר שאת ההיתר הזה משום "דרכיה דרכי נעם" התירו אבות הקבלה.]) [כל זה היה הקדמה. אם רואים כמה שהתורה מרחמת על הגוף הישראלי,] וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא [כמו שהיה אצל רחל אמנו. האשה מסתכנת בעיבור ולידה.] עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה [זה הטעם הפשוט, שהתורה פשוט מרחמת על הגוף של האשה, שמסכנת בהריון ובלידה, ולכן לא מצווים עליה. זו סברא אחת של גדול בישראל, יש לו עוד סברא. לפני ההמשך, מה חושב רבי יוחנן בן ברוקא? הוא סתם לא מרחם על נשים?! מה יהיה כשמשיח יבוא? הרי כל הצער של העיבור והלידה הוא תוצאת החטא, וברגע שהחטא יתוקן, שיבוא משיח, אין יותר צער ואין יותר סכנה – הכל שלום, אין יותר מלחמה – וממילא אפשר כבר להחזיר עטרה ליושנה שהאשה כן תהיה מצווה. ככה יוצא פחות או יותר מפורש מתוך ההסבר שלו.]. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר"ח סוף הבא ע"י [הסוגיא שלנו, הדף שאמרנו ללמוד היום.] רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש [יש לה יותר תשוקה להוליד מאשר לאיש.] (עיין ב"מ פד רע"א ורש"י ד"ה כי כאיש לשון אחר וכו') ומצאנו לרחל שאמרה (בראשית ל) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי [יש טבע, ובמקום שיש טבע לא צריך מצוה. למה זה רומז? מודעות טבעית.] ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע"י דאין נשים מצוות בפו"ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה (בראשית לה, יא) ולא קאמר פרו ורבו, (בראשית א, כח) [מה סובר רב יוסף, בגימטריא משיח? בעל הדעה הקודמת, ר' אילעא, למד מ"וכבשה" – הוא למד מאדם וחוה, שגם אצלם רק הזכר נצטוה. אבל רב יוסף לומד מ"פרה ורבה" ובפשט – שלא כתוב ברש"י ובתוס' – שה"פרו ורבו" אצל אדם הראשון כן הולך על שניהם. כלומר, מה שרבי יוחנן בן ברוקא אומר במשנה ש"על שניהם הוא אומר פרו ורבו" צודק, ואף על פי כן לא פוסק ככה, כי אכן כך נאמר לאדם וחוה, אבל אחר כך, אצל יעקב, כבר כתוב "פרה ורבה". כעת אומר זאת בפירוש:] היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה צער לידה [ואז לא היתה שום סבה לא לכלול את שניהם.] היו מצוות שניהם בפו"ר ואמר להם פרו ורבו [ואם עוד פעם נגיע למצב שאין צער לידה – שהעולם מתקדם לכך כל הזמן – נוכל לחזור ל"פרו ורבו" על שניהם.] אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה (בראשית ג, טז) והיא רוב פעמים מסתכנת [לא רק צער אלא גם סכנה, "מיתה שכיחא".] מזה עד כי אמרו (נדה לא:) אשה נשבעת שלא תזדקק כו' [לא לגבי מיתה אלא לגבי הצער – הצער כל כך גדול שהיא נשבעת שלא תזדקק יותר לגבר. יתכן שלכן ה' עשה שלעתיד לבוא היא תמשיך ללדת בלי גברים, הכל מביאה אחת. כתוב ששבועת צדיק חייבת להתקיים מתי שהוא, והיא נשבעה שלא תזדקק אבל צריכה גם להמשיך ללדת, אז תמשיך בלעדיו.] לכן בנח [שכבר אחרי החטא.] אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו [לכן לשון רבים כאן היא לא על איש ואשה אלא על הזכרים, נח ובניו.] אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו"ר, וביעקב קאמר פרה ורבה (בראשית לה, יא) [ומשם כבר אפשר לדעת בבירור שהכוונה רק לזכרים.] וזה נכון, ובמהרש"א סנהדרין נ"ח (נט: סד"ה גמרא והרי פ"ו) הניח זה בויש ליישב [זה מ"מ לפעם הבאה, להכין את המהרש"א הזה.] וכוון לזה ודו"ק [האור שמח אומר שיתכן שמה שהמהרש"א הניח ב"יש לישב" כוון לכך, אבל מי שיקרא יראה שלא התכוון לזה... עד כאן היה פירוש אחד, שה' לא צוה את התורה בפו"ר בגלל הסכנה – ה' מרחם ומתחשב בגוף היהודי, הגוף של האשה.].

[פירוש שני:] עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפו"ר משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה [להזדווג.] ובנקבה עוד יותר [קודם אמר שיש לאשה תשוקה לילדים וכאן שיש תשוקה להזדווג, שני דברים שונים, אבל כנראה הא בהא תליא. קודם היה מ"מ שתשוקת האשה להוליד היא יותר מהאיש, אבל היה מוטעה כי היה מקור לתשוקת הזיווג. קומן-סנס שיש לה יותר תשוקה לילדים, אבל איני יודע אם יש לזה מקור. (בדין מורד ומורדת ממניעת תשמיש משמע הפוך.) השאלה אם התשוקה למשהו זהה לצער מהמניעה שלו. (הפירוש הראשון הוא "בעצב תלדי בנים" והפירוש השני "ואל אישך תשוקתך".) זה עוד נושא. כאן יוצא שתשוקת האשה לזיווג היא בטבעה, עוד לפני הקללה, אז מה התחדש בקללה? (רק "והוא ימשל בך".) צריך לומר שגם ב"ואל אישך תשוקתך" יש גם שינוי.] כמו שאמרו (קדושין ז) טב למיתב טן דו וכו', ודי במה שהיא מוכרחת בטבע [מצד הטבע יש לה הכרח להתחתן ולהוליד בנים.] וע"כ דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות (סא: במשנה) לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים כו' דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים [כלומר, בת בנים.] ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע [דומה למה שאמר קודם, בדגש אחר. ההכרח באשה יותר מבאיש, ולכן לא צריך לצוות אותה. מה ההבדל בין פירושיו? בפירוש הראשון "מיתה שכיחא" וכל כך מצטערת שנשבעת לא להזדקק לגבר, והיות ש"דרכיה דרכי נעם" האשה מתחשבת בצער הגוף ולא אומרת שהיא מחויבת. הדבר השני הוא שלא צריך לצוות – היא תקיים זאת מהטבע שלה. הוא לאו דווקא, אם לא תצוה אותו יתכן שלא יקיים.] וכיו"ב אמרו דרכיה דרכי נועם כמוש"כ [למעלה, בהסבר הראשון.]. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד [כי הוא עקר וכיו"ב.] תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב [להכריח אשה להתגרש ולהחתן עם אחר היינו לשנוא את בעלה הראשון, האהוב לה, ולאהוב את השנוא.].

ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת עליו הטילה התורה מצוה, וזה המשך המאמרים שאמר ר' אלעזר בר"ש סוף פרק הבא ע"י ודו"ק [(לפי הפירוש השני יש תאוה לזוגיות ולא לילדים.) בשיעור החדש באנגלית הבאנו מהמהר"ל שמה שלאשה אסור להתחתן עם כמה גברים בו-זמנית ולאיש מותר לשאת כמה נשים מדין תורה, כי לאשה יש טבע של נאמנות יותר ממה שיש לאיש. האשה היא יותר צדיקה מאיש, יותר צדיקה ויותר רצינית ויותר מעמיקה – יותר לענין מאיש – ולכן בשום פנים לא בא לה להתקשר לשנים. קשור ל"טב למיתב", ברגע שהולכת על מישהו היא הולכת עליו לעולם ועד. לגזור עליה שאם לא תלד ממנו חייבת להתגרש ולהתחתן עם מישהו אחר, לצוות אותה בפו"ר, גודר וסותר את הטבע. כעת הוספנו מהמהר"ל שזה לגדור את הטבע הראשון שלה. (ברגע שמתקדשת למישהו אחר שונאת את כל האחרים, "לאהוב את השנוא".) זה המדרגה של "לו", "מקודשת לי", כמו שכתוב בתניא שמודדים צדיק בכך ששונא כל מה שנגד ה'. כך אשה, שונאת כל מי שלא בעלה ואוהבת את בעלה. זו הנקודה הטובה שלה, ולסתור זאת ודאי נגד רוח התורה. לפי ההסבר הזה מה יהיה רבי יוחנן בן ברוקא? (כמו היום להלכה, שגם מי שנשוי עשר שנים לא כופים להוציא.) גם לא כופים היום, וגם לעתיד לבוא, כמו שלא תהיינה מלחמות, מה עם עקרים? מפורש בתורה, יבוא משיח והכל יהיה טוב ולא יהיו עקרים. גם על פי דין, יש היום כל כך הרבה פטנטים, "ועלהו לתרופה", "להתיר פה עקרות", לעתיד לבוא לא תהיה עקרות. הראש שלא כופים הוא לעתיד לבוא, להביא לכך, שכל זוג יזכה להבנות. בית הוא לשון בנין, להבנות בבנים ובנות. אחד הפסוקים של פריה ורביה, שתיכף נראה בערוך השלחן, הוא "קחו נשים והולידו בנים ובנות", ויש המשך לפסוק. פסוק שנאמר גם בגולה, הוא אמר זאת לעולי בבל – אל תאמרו שנחכה עד שנחזור לציון, אלא גם כעת בגלות "רחו נשים והולידו בנים ובנות". בסוף כתוב "ורבו בה", בבבל, כמו במצרים, משמע שבגלות יש פריה ורביה מיוחדת. בכל מצב צריך לקיים את המצוה של "פרו ורבו".].

אם כן, אלו היו שני פירושים של המשך חכמה.

ערוך השלחן הוא ספר מצוי, שכל אחד יקרא בעיון. אני כן רוצה לקרוא בפנים, כי אף שפשוט מסכם את כל הדעות להלכה. צריך לקרוא בו בעיון את הסימן הראשון באבן העזר מאות א עד אות ה. אות א היא המצוה בכללותה, ב-ג-ד למה אשה לא מחויבת, ו-ה כבר משהו מאד מענין שמביא מהשאילתות לגבי גוים, האם מחוייבים בפו"ר. יש בשאילתות במקום אחד שגוים בכלל פו"ר, לכאורה נגד ההלכה, סוגיא בסנהדרין שלגוי אין פו"ר, ואף על פי כן יש מקום אחד בשאילתות שאומר שכן. אם כן, מה שצריך עד פעם הבאה הוא ללמוד ערוך השלחן א, א-ה. בלי נדר, אם נקרא בפנים, תוך כדי נוסיף כמה דברים.

כעת נקרא את הדרוש בערבי נחל. יש בו הרבה דרושים ארוכים ויפהפיים בנגלה ובחסידות. מכל ה'חוקרים', רק דוגמה, את מי רבי יוסף ענגיל הכי אוהב? מי הרבי שלו במחשבה ואמונה? הגור אריה, המהר"ל מפראג. יש מבעלי הנגלה שבכל אופן עוסקים במחשבה והרבי שלהם הוא הרמב"ם. כאן הרבי שלו במחשבה הוא בעל העיקרים. חבל לי – חבל לו וחבל לי – שכנראה הוא לא ראה את ספר הרבי שלו, בעל אור השם. היה בנמצא, אבל אף פעם לא היה ספר מפורסם בישראל. אם היה לו אור השם יתכן שהיה מעמיק כהנה וכהנה. בכל אופן, הוא אוהב את בעל העיקרים ומביא אותו בכל הזדמנות. נקרא בפרשת בראשית דרוש טז. נקרא קצת ונאמר קצת בעל פה – דרוש קצת ארוך (יש גם הרבה יותר ארוכים ממנו):

ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה כו'. חקרו הראשונים בטעם שינוי זה שנשתנה מין האדם מן יתר הברואים שנבראו שנים זכר ונקבה [ורק אצל האדם נברא אחד ואז היה ניתוח וכו'. מה הטעם לשינוי הזה? זו שאלה יסודית ביותר, ויתכן מאד שנוגע גם לחקירה שלנו מי מצווה על פו"ר. חייב להיות שכזה דבר יסודי, השינוי בבריאת חוה ביחס לכל שאר החיות, נוגע לחקירה שלנו במחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן ברוקא. בצורה הכי פשוטה, צריך לומר שדעת חכמים שרק האדם מצווה ולא האשה היא כי הוא נברא יחידי. כלומר, יש משהו בציווי הזה שהוא ציווי לאדם במצבו המקורי, כש"לאדם לא מצא עזר כנגדו". אז, במצב הזה, הוא מקבל את הצווי "פרו ורבו", ואז חייבים מהר למצוא לו בת זוג. לכן מה הוא עושה? רץ לחפש לו בת זוג מהר, צוו לו "פרו ורבו", מגיע לכל החיות ומנסה עם כולם, לא הולך לא, לא נתקררה דעתו, עד שה' עושה לו ניתוח שלם ואז "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". (מאד מתאים לר"ן שאומר שהאשה היא סיוע.). כן. עוד פעם, האשה היא צלע. הר"ן אמר סיוע, והתורה משתמשת במלה צלע, שגם לא ברור מזה. הגוים מפרשים אחת הצלעות ואנחנו מפרשים צד, כמו "צלע המשכן", כבר משהו מאד משמעותי. מלת המפתח כאן היא צלע, ששוה משולש חוה, י"פ חוה. לפני שהיא קבלה את השם חוה, שבתוך הצלע, היא נקראת רק אשה – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". אשה-צלע עולה מלכות, גם משולש, של שם א-ל. מה ראשי התיבות של צלע-אשה? צא, משולש של אהבה, יג. זהו זיווג מאד עצמי, "עצם מעצמי", מאד משמעותי. כנראה שבתוך זה יש את החקירה הזו, למה המצוה – הפועל-יוצא – נאמרה רק לזכר ולא לנקבה לפי אותו מאן דאמר. ממילא נוכל לחקור למה ר"י בן ברוקא אומר שלא, שגם כאשר היא צלע והוא נברא יחיד, המצוה לשניהם. ננסח אחרת, לפי חכמים הוא קבל את המצוה בתור יחיד ולפי ר"י בן ברוקא "על שניהם הוא אומר", היינו שהפסוק הזה נאמר כאשר כבר היו שניהם. בא לרמוז שאתה חושב שהפסוק "פרו ורבו" נאמר לאדם כאשר עדיין היה יחיד. מה הפסוק לפני? "ויברא אלהים את האדם בצלמו כדמותו זכר ונקבה אתם ויברך אתם אלהים. ויאמר להם פרו וגו'". הפשט הוא כר"י בן ברוקא, ומה יפרשו חכמים? ש"ברא אתם" דו-פרצופין, לפני שהיא נפרדת, ואז המצוה נשארת אצלו וכשהיא כבר נפרדת לא מצווה בפני עצמו. רק במצב של "זכר ונקבה ברא אתם" ביחד ממש, צמודים. ככה אפשר לראות את כל המחלוקת בדף לפי הסיפור הזה של בריאת חוה מתוך האיש.

בתשובה לשאלתו הוא מביא כאן שני מקורות למה ה' ברא את האדם יחיד, שלא כמו בכל מעשה בראשית, אחד מהקדמת הטור והשני מספר העיקרים, ולפי זה מפתח מהלך שלם. מה שחשוב לנו ההסבר למה האדם נברא יחידי.]. וז"ל רבינו הטור בהקדמתו לאבן העזר, ועל הכל האשה אשר ממנו לוקחה ולא כשאר הברואים שנבראו שנים שנים אבל בראו לבדו ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אותה אליו למען היותה לו לעזר כמ"ש הראב"ד בס' הנפש שזהו לטובת האדם, שאלו נברא זכר ונקבה כשאר הברואים היתה האשה אצל האדם כנקבת הבהמה אצל זכר שאינה מקבלת שולטנות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו אך זה חוטף מזה וזה בועט בזה ואיש למעבדו יפנו [מה קורה בעולם החיות, בזוג בגן חיות? אין שיתוף פעולה אמתי בין המינים. אם יש לאריה משהו טוב לאכול באה הנקבה וחוטפת מתוך הפה שלו, אחד בועט בשני ואוי ואבוי, זה טבע הבהמות, כי כל אחד נברא לבד. את כל זה אומר הטור. "ואיש למעבדו יפנה", כל אחד פונה לעסקים שלו, כל אחד מפתח קריירה שלו.] וגם אינם מיוחדים זה לזה [לא מביא את היונים, אבל הן יוצאות דופן, וכתוב שחוץ מהן אין נאמנות בעולם החיות.] לפי שנבראו כל אחד בפני עצמו, ולטובת האדם והנאתו בראו ה' יחידי ועשה את האשה מאחת מצלעותיו והיא לו לעזר ומסעד מפני שהיא נחשבת לו כא' מאבריו [עיקר הווארט כאן שגם אחרי שנבראה יש רשימו אצל שניהם של "זאת הפעם עצם מעצמי", גם הוא מרגיש שהיא עצם שלו וגם היא מרגיש שהוא עצם שלו.] אשר לו לשמשו ומושל עליה כמשול על אבריו [לא מושל בכח וברודנות, אלא כמו הנשמה על הגוף. כתוב בזהר שהנשמה והגוף הם כמו איש ואשה, ואפילו בשביל נשמה וגוף – הראש מושל על האברים בטבע, בכיף.] ותהיה משתוקקת אליו [כך נבראה עוד לפני חטא, להשתוקק אליו כי היא חלק ממנו – החלק משתוקק לכל. היא חלק מן העצם, וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, אומר הבעש"ט.] כאשר איבריו משתוקקים להנאת גופו, ואמר, לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל אין טוב שיהיה האדם מתבודד עם האשה [הוא לבד ואשתו לבד. יש ווארט חסידי שמובא ב"היום יום", שעד החסידות הרב היה עלענט והתלמידים היו עלענט, כל אחד היה לבד. יש קשר בין רב לתלמידים, אבל כל אחד הוא מציאות בפני עצמה – הרב היה לבד והתלמידים לבד. החידוש של החסידות שאין יותר לבד. יש כאן אסמכתא לכך, שאם האדם והאשה היו נבראים שנים, כמו החיות, כל אחד היה תמיד לבד. לפי זה בריאת האדם ביחס לשאר החיות היינו לחולל את תנועת החסידות, לברוא את המציאות מחדש כמו אדם וחוה ולא כמו השאר, לא כל אחד לבד. ההרגשה הזו שאני אף פעם לא לבד צריכה להתחיל בבית. התחושה הטבעית של בני הזוג צריכה להיות שאני אף פעם לא לבד, האיש לא בלי האשה והאשה לא בלי האיש.] כמו הבהמות שהם מתבודדים [לגריעותא.] ואין הנקבות מיוחדים לזכרים, אעשה לו עזר ממנו כנגדו, אומרו כנגדו [מה הפשט? אמרנו שמשהו חיובי:], ר"ל שתעמוד אצלו יום ולילה כו' [לא אומר, אבל הכוונה אפילו לא בצורה פיזית. בשנה הראשונה צריך שלא יעזוב פיזית, "ושמח את אשתו", אבל בהמשך החיים גם אם לא כך בגשמיות, ברוחניות היא אף פעם לא נפרדת ממנו. אומר שהפשט של "כנגדו" הוא שתמיד כנגדו (כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד").], ואדם בראותו אותה וידע כי ממנו לוקחה [כל פעם שרואה אותה מרגיש שהיא חלק ממנו.], אמר, על כן יעזוב איש כו', כלומר ראויה היא זו שתהיה מיוחדת לאדם ואדם אליה ["על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" אומר שהקשר והנוכחות התמידית ביניהם היא יותר מעם ההורים. לכן הוא עוזב אותם ונמצא אתה מתוך תחושה שהוא תמיד כנגדו. ומסיים הטור מה לומדים מכל זה:], על כן ראוי לאדם לאהוב אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו לרחם עליה [כמו שאמר רבי נחמן, שעיקר הרחמים הם על האשה.] ולשומרה כאשר ישמור אחד מאיבריו, וכמו כן היא חייבת לעובדו ולאוהבו כנפשה כי ממנו לוקחה כו' עכ"ל [כל זה מהקדמת הטור לאבן העזר. כל זה לגרום ל"ואהבת לרעך כמוך" בבית, כמו שפתחנו היום. הפועל יוצא הוא ארבעה דברים – אוהבה, מכבדה, מרחם עליה ושומר אותה – כנראה כנגד י-ה-ו-ה. היא עובדת ואוהבת כנפשה, שני דברים. אם זו המצוה שהאדם נברא יחידי, איך אפשר להבין מזה טעם למה לא לצוות אותה ב"פרו ורבו"? קצת דומה למה שאמרנו קודם, שלא רוצים ליצור בבית איזו תחרות על קיום מצוה, כאילו שכל אחד יש לו מצוה – את חלק ממני, המצוה שלי היא גם שלך. למה הדבר דומה? למצות תפלין. האריז"ל אומר שהתש"י של האיש הם התש"ר של אשתו. באמת בששים המצוות של הרמב"ם בסוף הוא אומר על מצות תפלין, אחת מהן, שאין נשים חייבות. למה? לפי הסוד כי האיש מוציא אותה. כנראה שהוא כל כך אוהב אותה ומרחם עליה, כי היא חלק ממנו, עד שפוטר אותה ממצוות. אם אני מאד אוהב אותך, אני מחייב אותך או פוטר אותך? כמה שאני מסוגל אני פוטר אותך. לא רק שה' אוהב ולכן פוטר, אלא הבעל שאוהב ומרחם על אשתו הוא פוטר אותה. איך רואים זאת בסוגית הגמרא? מי פטר את יהודית? בעלה, רבי חייא. אחר כך הוא התחרט, אבל זה גלה את התת-מודע שלו. (היא התחפשה.) בסדר, אבל במזל ידעו מה קורה כאן. במזל הוא ידע ורחם עליה ופטר אותה. כמה עולה רבי חייא ועוד יהודית? אולי דרשנו פעם, בחתונה שלהם. הם זוג מהשמים, שוים הוי' ברבוע. הבעל מרחם – מספיק צרות יש לך...].

[הוא מסכם את דברי הטור:] כלל דבריו כי מהיותנו רואין כי עשה ה' את האדם יחידי יצא החיוב לאהוב אשתו ולכבדה כאמור [ה' ברא את האדם יחידי כדי להוסיף אהבה לאשתו, נקודה. זה "ואהבת לרעך כמוך". בגמרא ראינו שהוא צריך לראות אותה קודם. מה הוא לא צריך לראות? כתוב על חוה ראשונה וחוה שניה שה' הרדים את האדם כדי שלא יראה אותו נלקחת ממנו, עם רירין ודם, ותתגנה עליו. את כל הדבר הזה לומדים ממעשה בראשית. זה מוסר השכל על צניעות בבית, שיש מצבים שאסור לבעל לראות את אשתו. יש מצבים שיש ענין לראות, אבל לא תמיד טוב לראות – יש שאסור לך לראות. למה? מטרה אחת – ראיה שמוסיפה אהבה באמת, אהבה רוחנית פנימית, היא טובה, וראיה שיכולה לבוא לידי הגשמה, שבסופו של דבר הופכת להיות מיאוס וגנאי, אסורה.]. ואם אמר יאמר האדם הלא ענין זה לא היה רק באדם הראשון אבל מאז עד היום נוצר הזכר לעצמו והנקבה בפני עצמה [יטען הטוען שכל הסיפור של הטור היה טוב פעם, רק פעם אחת, אבל כעת נבראו לבד ולא שייך כל הסיפור הזה.], אף אתה אמור לו כי כל הנשמות שהיו ושעתידין להיות כולם היו כלולים באדם הראשון נשמות זכרים ונקבות וכאשר לוקח אחת מצלעותיו ונעשית חוה נכללו בה כל נשמות הנקבות ובו נשארו כל נשמות הזכרים [לכן צריך ללמוד תורה. כשלומדים תורה נזכרים ש"מה שהיה [הוא שהוה ו]הוא שיהיה". כשלומדים את ספור אדם וחוה זה מזכיר לי, מוציא מהעל-מודע שלי, שכך כל הדורות. התורה היא נצחית, ובפרט בסיפור הזה, כי כל הנשמות כלולות באדם וחוה.], ולכן כל הזיווגים שבעולם כך הוא כמו באדם הראשון שהאשה נבנית אחד מצלעותיו [כך בכל זיווג בעולם, כל בני זוג, האשה נבנית מהצלע של האדם. (הבעיה שזה לא דווקא זוג שהתחתנו, אלא יכול להיות כל גבר וכל אשה, כל גבר מאדם וכל אשה מהצלע.) הוא אומר שגם כל זוג כלול כזוג, וזו השגחה פרטית למצוא את האשה שלוקחה ממך. ההשגחה הפרטית בבחירה בבן-בת זוג – בחירת לבו שמבררת את בת גילו, שזה זיווג מהשמים – גורמת שכל זוג בעולם צריך להרגיש ככה, כי בשרש זו האמת. עד כאן דברי הטור.].

והרב בעל העיקרים כתב טעם אחר על שנברא יחידי ע"ש במאמר ג' פ"ב אחר שביאר ששלימות הבעלי חיים נמצא בהם מיד בעת מציאותם, ושלימות האדם איננו כך [הווארט שלו שההבדל בין בעלי החיים לאדם הוא שלבעל חי אין פוטנציאל להתפתח רוחנית-נפשית יותר מהזמן בו נברא. כלומר, הוא נברא בשלמותו, זהו. אבל כל היחוד של בן אדם הוא שלא נברא שלם. אפילו שכתוב שאדם וחוה נבראו בשיעור קומה, כמו אנשים מבוגרים בני עשרים שנה, בפנימיות אדם לא נברא שלם. זה המפתח להבין למה הזכר נברא יחידי והנקבה נלקחה ממנו.], כי בעת מציאותו אין שלימותו בו רק בכח [בפוטנציאל.] וצריך הוא להוציאו תמיד בפועל [זו כל עבודת האדם בחייו, להוציא מהכח אל הפועל.] (הבאתי דבריו לעיל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה כו'), כתב אח"כ ז"ל, ולרמוז על ההבדל שיש בין יצירת האדם ליצירת הבעלי חיים בענין שלימותם תמצא כי ביצירת הבעלי חיים הזכיר הכתוב למינה למינהו להורות כי כל תכליתו הוא רק קיום המין [היות שהוא שלם ברגע הראשון, בשביל מה ה' ברא אותו? הוא לא צריך להתפתח יותר, אין לו 'עבודה', לא צריך להתפלל באריכות הבהמה, אז בשביל מה ה' ברא אותו? ה' רוצה שהדבר הזה יהיה קיים בטבע, ולשם כך הוא צריך להזדווג, זכר ונקבה, ולקיים את המין. אומרים לחתולה – מה יש לך לעשות בחיים? רק לקיים את המין. את שלמה, החתולה, והתפקיד שלך הוא קיום המין ותו לא.] שזה שלימות מציאותם וזה התכלית שוה בכל המינים בזכר ובנקבה [בלי הבדל.] כי אין יתרון בתכלית הזה לזכר על הנקבה [לכן, לו יצויר שיש לבהמה מצות פרו ורבו – כמו שבאמת כתוב כברכה על הדגים והעופות ובסוף גם מתואר על החיות – אין שום הבדל בין הזכר והנקבה, זהו התפקיד של שניהם. כלומר, באמת בבהמות המצוה על שניהם. עד כאן אמרנו שרבי יוחנן בן ברוקא הוא משיחי. כעת יש כאן עוד פן, שאפשר לומר "נעוץ סופן בתחלתן", שיש בו משהו חיתי. אם נדמה את האיש והאשה כמו חיות, שעיקר תפקידם בחיים הוא "פרו ורבו" לשם קיום המין בלבד, אין שום הבדל ביניהם. אבל הוא אומר שלאדם יש תפקיד מיוחד, לא רק קיום המין. מי שנברא שלם וכעת רק צריך לדאוג לקיום המין כתוב בו "למינה", "למינו", "למינהו" – כל המילים האלה – אבל באדם לא כתוב כך. המילים האלה אומרות קיום המין, אבל באדם לא כתוב.], אבל האדם שאין הכונה ביצירתו קיום המין בלבד [לא שלא חשוב, אבל לא תכלית הכוונה.] אלא קיום האיש [כעת אומר ווארט חזק ביותר: מה הכוונה שיש לאדם פוטנציאל להגשים? כדי שהוא יזכה לחיים נצחיים. אפילו שבעולם הזה הוא ימות, אבל מבחינת הנשמה – ולעתיד לבוא גם הגוף יקום לתחיה – רוצים שהיהודי כפרט, כאיש, יתקיים. כמו שצבא השמים מתקיימים באיש ולא רק במין, כך ה' דמה אותנו, עם ישראל, לכוכבים – "כה יהיה זרעך" – שנהיה קיימים באיש. זה הפוטנציאל, ולשם כך האדם צריך להברא יחיד ושהאשה תלקח ממנו.] (שנפשו נצחית) לא נאמר ביצירתו למינהו [שרק קיום המין. למה זה דומה? להשגחה פרטית לפי הרמב"ם. לפי הרמב"ם על החיות יש רק השגחה כללית, על המין, ורק עלינו ישראל קדושים יש השגחה פרטית, על האיש. לפי הבעש"ט שיש השגחה פרטית על כולם אלה דרגות בגילוי של השגחה. אם יש השגחה פרטית על הכל אומר שה' רוצה שבאמת לכל דבר שברא בעולם יהיה איזה קיום באיש.] ולא נבראת הנקבה עמו מיד, כי כיון שהכוונה היה ביצירתו קיום האיש, אין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אלא נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלימותו [כעת אומר משהו לא הכי פמיניסטי... גם הטור היה אנטי-פמיניסטי לגמרי, שלא כל אחד לעצמו, וגם כאן אומר שהקיום באיש, שלמות האדם, תלוי באשה, ולשם כך ה' ברא אותה. משמע מכאן שלא הולך בכיון השני, שהיא ממש ת.פ. בענין הזה – "עזר כנגדו", האשה היא כדי שאתה תהיה מושלם. על זה כתוב ש"כל השרוי בלא אשה וכו'" – בלי אשה אתה גארנישט, אתה תהו. אנחנו דברנו על זה הרבה, שהאמת שכל אחד משלים את השני. לפי הטור כל אחד חלק מהשני, לכן כל אחד אוהב את השני. כאן האשה אומרת שנבראתי אחריך כי התפקיד שלי הוא להשלים אותך, להוציא ממך את כל הפוטנציאל שלך. איך אנחנו מפרשים את הווארט הזה? "איזו היא אשה כשרה? העושה [מעצבת] את רצון בעלה". כמו בעיבור, האשה מעצבת את האיש. האם גם האיש מעצב את האשה? פחות, אבל גם נכון. האם מזה אפשר להבין שלאיש יש חיים נצחיים ולאשה ח"ו לא? יודעים שלא כך מכל התיאורים בזהר של היכלות הנשים הצדקניות, הן בדיוק כמו הצדיקים, כולם בחיים נצחיים למעלה ואחר כך יתגלה למטה. לכל אשה צדיקה יש היכל, ואדרבא – שם לא כל כך רואים את הקשר. כתוב שיש קשר בין האיש והאשה, ובכל אופן יש לכל אחד היכל שלם בפני עצמו, עם כל הכבוד ועם כל האורות.] שבעבורו נברא והשלימות בו בעת היצירה בכח וצריך להוציאו בפועל, ומחמת שכל דבר שהוא בכח הוא כאלו ממוצע בין המציאות וההעדר [גם ווארט מאד יפה כאן, שמסביר את המושג "אין", כל הסוד של "אין מזל לישראל", מושג האין בחסידות. בחסידות מוסבר שהשלהבת בגחלת הוא העדר שישנו במציאות והאש בצור החלמיש הוא העדר שאינו במציאות. כאן מדבר על האין כמצב בינים, שהוא בדיוק העלם-העדר שישנו במציאות. בחסידות קוראים לאין הזה "האין של היש", לא האין האמתי – האין שעתיד להיות יש, פוטנציאל שעתיד לצאת מן הכח אל הפועל. מה שבכח אצל האדם, שצריך אשה כדי להוציאו, הוא כאילו ממוצע בין המציאות להעדר ו]קראו הכתוב אין וכמ"ש (קהלת ג', יט) ומותר האדם מן הבהמה אין [ווארט יפהפה. אומרים כל בקר את הפסוק "ומותר האדם מן הבהמה אין". על פי פשט אני חושב שהכוונה שאין מותר לאדם על הבהמה, שהם אותו דבר. הוא מפרש פירוש חסידי מובהק, ואומר שהוא הפשט של הפסוק – שיש מותר לאדם על הבהמה והוא נקרא "אין". מהו האין? שיש לו פוטנציאל להתפתח, מה שאין לבהמה. "אין מזל לישראל", כי גם לגוים אין את הפוטנציאל הזה.], כי אלו היה כוונתו [בפשט] שאין מותר כלל לאדם על הבהמה היה אומר אין מותר לאדם על הבהמה, אבל באומרו לשון זה ["ומותר האדם מן הבהמה אין".] מורה שיש לו מותר רק שהמותר הוא כמו אין לפי שאינו רק בכח וצריך האדם להוציאו בפועל, משא"כ בבהמה אין בה דבר בכח שתצטרך להוציאו לפועל וזה יתרונו של האדם עכ"ד.

[כעת מתרגם את דברי בעל העיקרים לעבודת ה':] וכללות דבריו שמהיותנו רואין שעשה ה' את האדם יחידי מורה היות עיקר בריאתו לעבוד ה' [הבהמה לא אמורה להתפלל באריכות, אבל האדם נברא עם פוטנציאל – נועד להיות עבד ה', להתפלל באריכות.], ולזאת הנקבה טפילה אליו [האשה מתפללת באריכות? חושבים שלא, אבל זה לא נכון. למדנו על הרבנית רבקה שהחסידים החוצפנים מדדו כמה זמן היא מתפללת וראו שהיא אומרת "אחד" עשרים דקות, הרבנית רבקה שעל שמה בית הספר לבנות. אם כן, האשה מתפללת יותר מהגבר. לכל אחד יש את עבודתו וזקוק לבן הזוג כדי לעזור לו. אבל על פי פשט היא טפלה לו.] ולא נבראת רק שעל ידה יוציא תכליתו לפועל וכמשארז"ל יבמות ס"ג. דיין שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא [אז כאן יש פירוש שני. הראשון היה שהאדם נברא יחידי כדי להביא לאהבה וכבוד ורחמים ושמירה. הרעיון השני הוא כבר פילוסופיה. רואים כאן בבירור שבעל הטורים הוא רגש פשוט, לוקח תופעה בתורה והתכלית שלה היא אהבה. בעל העיקרים הוא פילוסוף, והווארט שלו הוא פילוסופיה, שהאדם צריך להשלים את עצמו, ולכן נלקחת ממנו אשה כדי שתשלים אותו, ואין כך אצל החיות. אפשר לחשוב ששכל יותר גבוה מרגש, אבל כאן מרגישים לכתחילה ששרש הרגש של הטור יותר גבוה מהשכל של בעל העיקרים. לפי הפירוש הזה, של השכל, איך נסביר את המחלוקת? למה הוא מצווה והיא לא מצווה ומה יאמר רבי יוחנן בן ברוקא? (שללדת היינו מימוש הפוטנציאל.) אף על פי שהוא אומר שעיקר האין שלו, הבכח שלו, הוא לעבוד את ה', להתפלל באריכות, אבל העבודה גופא היא "לעבדה" ב-רמח מצוות עשה ו"לשמרה" ב-שסה מצוות לא תעשה, והמצוה הראשונה היא "פרו ורבו". כל המצוות הן עבודת ה', וכבר במצוה הראשונה עושים חילוק ביניהם כדי להדגיש שהיא מסייעת לו להגיע לשלמות שלו, כסברת הר"ן. פשוט מאד שזו הסברא לפי העיקרים. מה יאמר ר"י בן ברוקא? מה שאמרנו קודם, שאנחנו מתקוממים מהפשט של העיקרים, שהאשה היא רק בשביל לגדל את הילדים ולשמור את הבעל מחטא ולהשלים אותו, שהוא יחיה חיים נצחיים. לא יושב אצלנו טוב. מה זה רבי יוחנן בן ברוקא לפי זה? שכל אחד מעצב את השני. אין הכי נמי, עיקר העיצוב הוא כמו בהריון – האשה מעצבת את הזרע הגלמי של האב. כמו שהיא מעצבת את הזרע של בעלה היא גם מעצבת אותו בעצמו. אבל יחד עם זה הוא גם כן בשביל להשלים אותה, אולי בדרך אחרת לגמרי, בדרך של מקיף, בדרך שהיא קצת נעלמת מן העין. ברור ששלמות האשה שגם היא נשואה, זה מביא אותה לשלמות שלה, לחיים הנצחיים שלה. גם זה מתחיל מ"פרו ורבו", כמו שרחל אמנו אומרת "ואם אין מתה אנכי" – לכן זו השלמות שלה. לפי השכל כאן, כל אחד הוא בשביל להשלים את השני. שוב, זה משהו שכלי. לא המטרה שכל אחד יאהב את השני אלא שכל אחד ישלים את השני.].

לפי שני הווארטים האלה הוא מפרש בצורה יפהפיה את הפסוקים בסוף מלאכי על הדור שחזר מבבל. קודם הזכרנו שירמיהו מצוה את הגולים להתחתן, אבל כשחזרו מבבל הבעלים בגדו בנשיהן ועל כך מוכיח הנביא מלאכי בשורת פסוקים. הוא אומר שהמזבח מוריד דמעות, משם לומדים שהמזבח מוריד דמעות על המגרש את אשתו הראשונה. זו דרכו בכל הדרושים, לקחת ענין ולפרש לפיו איזה פרשה בתנ"ך ואחר כך חוזר להתחלה. כאן הכל מפתח כדי לפרש את כל הפסוקים בספר מלאכי בצורה יפהפיה. הוא אומר שבתוך הפסוקים האלה יש את שני הטעמים, טעם הטור וטעם העיקרים. אחרי שהוא מפרש את כל הפסוקים בהתאם הוא חוזר להתחלה. מקוה שתשיגו את הספר ותשלימו את הדרוש.

בפעם הבאה צריך להתחיל מערוך השלחן בע"ה, אבל בשבוע הבא ביום חמישי תהיה סעודת ראש חדשים, קצת בזמן אחר במקום הזמן הזה. לחיים לחיים. בעצם אנחנו חותרים שאחרי שיהיו לנו הרבה הסברים לדעת חכמים, נגד ר"י בן ברוקא, וממילא נבין מה יתחדש אצלו (חוץ מהנפק"מ) לעשות פרצוף. במשך חכמה היו שני דברים ובערבי נחל היו שני דברים, יש לנו כבר ארבעה, ויש עוד דברים. אחרי שיהיו מספיק הסברים יהיה אפשר לעשות מהכל יחד איזה פרצוף בע"ה.

בהעמק דבר על "ואתם פרו ורבו" שנאמר בנח, שיש שני "ורבו", אומר הנצי"ב:

שרצו בארץ. התהלכו בארץ מהר כמו רוצה להרבות הישוב. והזה ורבו בה. דפירוד מקומות גורם רביה יותר מאשר היו במקום אחד.

הוא כותב ווארט שממש נוגע לנו, שבזכות השריצה – שמתפשטים – רבים עוד יותר. יוצא מדברי הנצי"ב שאם נשארים קהילה אחת, ומנסים לפתח ולבנות אותה, לא יהיה הרבה "פרו ורבו". דווקא נח, אחרי המבול, שהכל נשחת, ה' אומר לו להתפשט בארץ "ורבו בה", אז יהיה עוד יותר ריבוי. מה זה אומר לנו? פשוטו כמשמעו. יש פה אחד שכבר חצי שנה צריך להקים קהילה בתל אביב והוא שוהה. יש גם בירושלים. זה טוב מחלוקת או לא טוב מחלוקת? הדבר הכי לא טוב. מה טוב בזה? שיעשו עוד שכונה בירושלים, זה נקרא כאן שרצים, צריך להתפשט, ואם מתפשטים זה מגביר את ה"פרו ורבו" מאד מאד. שנקח ללב את הפירוש שלו. מי לא קיים את זה? דור הפלגה. לכן קרה מה שקרה. לכן צריך להתפשט בארץ. לחיים לחיים.