סוד הצלם במתן תורה

כ"ו אייר תשפ"ד – כפ"ח (טלפונית)

שיעור ליסוד שביסוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. צלם הוי'

"חביב אדם שנברא בצלם"

לכבוד ההילולא של רבי אייזיק מהומיל נלמד קטע מהמאמר לפרשת במדבר בחנה אריאל. זהו מאמר שבכללות כבר למדנו בעבר[ב], אבל יש כאן[ג] קטע יסודי, ויחסית פשוט ומובן, שנקרא יחד. החידוש שלנו, לכבוד מתן תורה, יהיה להקביל את עשר הספירות שהוא מסביר כאן לעשרת הדברות (הוא מדבר על חמשה פרצופים, אבל הם כוללים עשר ספירות).

הנושא של הקטע הזה הוא "ענין הצלם" בו ה' ברא את האדם – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו"[ד]. רבי אייזיק לא מביא כאן בפירוש את המשנה של רבי עקיבא במסכת אבות[ה], אבל הוא רומז גם אליה:

הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם". חביבין ישראל, שנתן להם כלי חמדה. חבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו".

המפרשים שואלים האם הבריאה בצלם שייכת גם לאומות העולם[ו]. לפי הפשט, מהלשון "חביב אדם", לעומת "חביבין ישראל", נראה שמדובר גם באומות, אבל בחסידות מבואר[ז] שהכוונה כאן היא בפרט לנפש השכלית של ישראל. כמו שהגוף של ישראל ולהבדיל של אומות העולם נראה אותו דבר[ח], כך נראה שגם הנפש השכלית היא זהה, אבל בעצם יש בה שוני. מוסבר[ט] שהשוני בנפש השכלית של ישראל מתבטא דווקא בלימוד גמרא – רק יהודי יכול בשכל האנושי שלו להתפלפל בשקלא וטריא של הגמרא ולחדש בה חידושים אמתיים. על הנפש השכלית הזו נאמר "חביב אדם שנברא בצלם" ועל הנפש האלקית נאמרו המאמרים של "חביבין ישראל".

המבנה של שלש המימרות כאן, אדם-ישראל-ישראל[י], הוא מבנה מובהק של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה בלשון הבעל שם טוב[יא]. ההמתקה היא מתן תורה – "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". להמתקה הזו קודמת ההבדלה – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", אנחנו נבדלים מכל האומות בכך שאנחנו הבנים של ה'. אבל עוד קודם לכן יש את "חביב אדם" – אדם הוא לשון דממה, "לך דֻמיה תהלה"[יב], חש שהוא שתיקה מתוך הכנעה. בשביל לזכות לתכלית של "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", מתן תורה שאנחנו מתקרבים אליו, צריך להתחיל מההתחלה, "חביב אדם שנברא בצלם".

צלם – כלים

וכללות ענין הצלם שהוא הכלים כנ"ל,

מהו הצלם? בכתבי האריז"ל כתוב[יג] שהצלם הוא המחבר בין האור והכלי. ליתר פירוט, יש את הרמז הידוע של הרש"ש[יד] במלים "הוי כל צמא לכו למים"[טו] – "כל צמא" ר"ת כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות (שמקבילים לנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה). גם ברמז הזה הצלם עומד באמצע, בין הכלים (שנמצאים הכי למטה) לאורות (שנמצאים הכי למעלה). בכל אופן, כאן במאמר הוא לא מסביר כך, אלא הסביר – בקטעים הקודמים – שהצלם הוא הכלים.

זהו כבר חידוש חשוב: כלי הוא היכולת להאיר את האור לזולת. בריאת האדם בצלם פירושה שה' נתן לו כלי להאיר את האור שיש לו מצד הנשמה האלקית. בשבת[טז] דברנו על נה"י בכלל ונה"י חדשים בפרט – כדי להגיע אל החוץ צריך נה"י ובשביל להגיע רחוק צריך נה"י חדשים[יז]. גם בצלם יש שתי מדרגות, "בבואה" ו"בבואה דבבואה"[יח]. הצלם הוא היכולת שלנו להשפיע. בתורת הנפש דברנו הרבה פעמים[יט] על כך שאנשים מבקשים כלים. כאן יוצא שהכלים הם בעצם הצלם שלך – אם יש לך צלם מתוקן יש לך כלים להשפיע. עד כאן הקדמה שלנו למה שהוא כותב כאן.

הצלם בשם הוי'

נחזור למה שהוא כותב:

וכללות ענין הצלם שהוא הכלים כנ"ל, הוא שם הוי' ב"ה ככתבו.

האותיות הכתובות – י-ה-ו-ה עם קוצו של י – הן לא האור אלא דווקא הצלם (שהוא כלי). כמו שיש "צלם אלהים" יש 'צלם הוי'', שהוא פנימיות הנשמה[כ] (וכמו שבמעשה בראשית מופיעים לב שמות "אלהים" שמהווים את כל הבריאה, יש גם לב שמות הוי', בגימטריא ארץ ישראל, פנימיות הבריאה). שם הוי' כולל את כל הספירות, כל הפרצופים – הכל כלים, אמצעים, כדי להאיר החוצה, להשפיע, לגלות אלקות במציאות העולם.

שקוצו של יו"ד הוא כתר. היו"ד עצמה חכמה (פרצוף אבא). ה' ראשונה בינה (פרצוף אימא). וא"ו ששה קצוות מדות עליונות כידוע ששת ימים עשה ה',

על הפסוק "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ"[כא] דורשים בזהר[כב] שהשמים והארץ נעשו על ידי "ששת ימים" – שש המדות העליונות, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד – כאשר "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[כג]. "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ" עולה שלשת אלפים[כד] – כך שממוצע כל אחד מ"ששת ימים" הוא 500, "פרו ורבו"[כה], ה"מצוה רבה"[כו] שביום הששי שכנגד היסוד, המצוה הראשונה של התורה. כלומר, כל הבריאה היא בשביל "פרו ורבו", ולשם "פרו ורבו" צריך כלים – צריך צלם מתוקן.

שמהם באה בפועל ממש התהוות דבר יש מאין, בכחו הפלאי להיות המתהווה לעצמו כדבר בפני עצמו חוץ ממנו ית',

הפרצופים העליונים – אבא ואמא וכל שכן הכתר – לא מהווים מציאות יש מאין. הכח להוות יש מאין – פלאי פלאים, דווקא בכח עצמותו יתברך[כז] – מופיע רק בפרצוף ז"א. הפלא הוא שה', ש"אין עוד מלבדו"[כח] ו"אפס זולתו"[כט] וכו', בכל זאת מהווה משהו שנראה כעומד בפני עצמו. כלומר, הוא מהוה שקר – אבל מהווה אותו שיהיה מציאות. מה שה' מהווה גם קיים וגם לא כלום, לא מציאות בכלל, רק מראית עין. בכל אופן, הוא מהווה "דבר בפני עצמו חוץ ממנו יתברך", והכח הפלאי הזה מתחיל רק מז"א.

ונקרא יצא לחוץ מקו וחוט אור אין סוף ב"ה (פרצוף ז"א)

הדבר שהוא בפני עצמו יצא כביכול מאור ה' – ואור ה' שמהווה הוא הקו והחוט אחרי הצמצום. הכח הזה נקרא פרצוף ז"א[ל].

אחרון אחרון חביב:

ה"א אחרונה היא מדת המלכות (פרצוף נוקבא דז"א). ונקרא ממכ"ע.

עיקר החידוש כאן שהמלכות נקראת ממלא כל עלמין.

סוכ"ע – קיום בלי מודעות

שני מושגים הכי עיקריים בחסידות הם ממלא כל עלמין (ממכ"ע) וסובב כל עלמין (סוכ"ע). אם המלכות היא ממכ"ע ממילא פרצוף ז"א הוא סוכ"ע, כפי שהוא מיד מסביר:

פירוש דששת ימים עשה האלקות הוא בבחינת סוכ"ע, ולמעלה מאפשריות השגתם של העלמין.

סובב כל עלמין פירושו שהעולמות לא יכולים להשיג אותו – הוא מסובב אותם. אפילו בגשמיות, אם מישהו מסובב אותי אני לא מסוגל לעמוד על סוף דעתו, להבין בכלל מה הוא עושה אתי, מה הוא מתכוון. כאן הוא אומר שבכלל אי אפשר להשיג את הכח הבורא, הסוכ"ע.

הוא מחדש עוד משהו:

וגם את עצמן אין העולמות מרגישים ישותם,

אם רק היה סובב כל עלמין, שהוא הכח להוות יש מאין, אותו יש – שהוא באמת חוץ מהבורא – היה קיים, אבל הוא היה בלי מודעות עצמית בכלל, הוא לא היה מרגיש את עצמו בכלל.

רק הם פועלים מה שנבראו לכך,

לכל דבר בפרט יש תפקיד ביקום, והוא היה עושה את התפקיד שלו, אבל בלי להרגיש את עצמו – כמו בורג במכונה, שעושה את תפקידו בלי להרגיש את עצמו.

כמו הדומם והצומח שלולא האדם הרואה אותם ומשתמש בהם אין מציאותם עולה בשם מציאות כלל.

כאן הוא מקשר בין המושגים מציאות ומודעות. לכאורה לדומם ולצומח – מעניין שהוא לא מזכיר גם חי – יש מציאות, כי ה' ברא אותם יש מאין ויצאו מקו וחוט, אבל היות שאין להם מודעות למציאות נקרא שאין להם מציאות, "אין מציאותם עולה בשם מציאות כלל".

ממכ"ע – מודעות לעצמי ולבורא וקבלת עול

ובחינת ממכ"ע הוא מדת המלכות המולך על העלמין ומגלה להם שיש להם בורא ממציאם מאין וכו',

אחרי שה' מהווה את המציאות בששה ימים הוא מולך על הארץ. דווקא מדת המלכות היא התייחסות, אחרי שה' כביכול מוציא מעצמו יש מאין, משהו עצמאי, אף על פי ש"אין עוד מלבדו" ממש. רק כשמגיעים למלכות ה' מתייחס, ובשביל להתייחס צריך לתת לנברא גם מודעות עצמית, כדי שהוא ידע ממי הוא מקבל את ההתייחסות. המלכות נקראת "אני"[לא], היא שרש המודעות העצמית. בלי המלכות הנברא לא היה מרגיש את עצמו, וממילא הוא גם לא היה מרגיש שיש מישהו שמהווה אותו – אם הוא לא מרגיש את המתהווה, את עצמו, הוא גם לא מרגיש שיש מהווה.

והם מתפעלים מכח המלוכה.

ההבנה שיש אחד שמהווה את הנבראים ומשתלט עליהם, "מח שליט על הלב"[לב], גורמת להתפעלות – 'יש מי שמולך עלי!'. רואים מכאן שראשית ההתפעלות של אדם היא מבר-סמכא. כאשר ילד קטן נברא הוא מרגיש את ההורים בהתחלה, בדעת המאד-לא-מפותחת שלו, כסמכות, כמלוכה – שהם אומרים את המלה הקובעת, 'יש להם מלה'[לג]. ממילא, הטבע הראשון של כל אחד בתור תינוק הוא משמעת – קבלת-עול (עוֹל גם לשון עוּל ימים, מי שנמצא במוחין דיניקה). יכול להיות שאחר כך הוא פורק את העול שהוא קבל, אבל הכל מתחיל מקבלת-עול טבעית. לכן משתמשים בביטוי פריקת עול, שהוא סימן שלכל אחד יש עול בהתחלה – או שהוא שומר עליו או שהוא פורק אותו. יש גם עול של היצר הרע על האדם, שאותו מצוה לפרוק – יש בתורה מצוה של פריקה[לד], לעזור לפרוק, להוציא מתחת המשא (כאשר בקדושה תכלית הפריקה-הפירוק היא נסיעה הלאה, כפי שבמסע המחנות מפרקים את המשכן כדי להתקדם ולהקימו במקום אחר).

בכל אופן, המלכות נותנת לך להרגיש גם את הקיום שלך, מודעות עצמית, וגם להרגיש שיש לך עילה, איזו סבה ראשונה, יש מי שמהווה אותך, וגם שהעילה הזו מעוניינת לומר מלה, לומר לך מה לעשות, למלוך עליך:

וה"ז שמרגישין את עצמן, ואת קונם ועילתם

זו כבר השגה גבוהה – היום בתרבות לא מרגישים את העילה וכל שכן לא את המלכות של העילה. אבל בתיקון ההשגה הזו היא הפעולה של הממכ"ע. שוב, ההשגה הזו גורמת להתפעלות – אני מתפעל מזה שמישהו רוצה להיות מלך עלי.

כעת, בסוגריים, הוא מסביר מה המציאות אצלנו:

(ובהשתלשלות המדריגות והמסכים, ובפרט כי את זה לעומת זה עשה, אין מרגישים רק את עצמם כידוע).

ה' רוצה לברוא מנגד לצורך המלחמה והנצחון. קוראים לו "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[לה]. לכן ה' עשה הרבה השתלשלות, עם הרבה מסכים, ומרוב מסכים נשארה בנבראים שבמדרגות התחתונות רק הרגשת עצמם, בלי הרגשת קונם ועילתם, וממילא בלי גם התפעלות מהמלוכה (אותה הם לא מרגישים). זו המלכות דתהו, בה הרגשת ה'אני' של המלכות היא 'אגו' שאומר כולו "אנא אמלוך"[לו] – ההיפך הגמור של קבלת עול מלכות שמים.

צדק ומשפט

שוב, כל התחושות באות מהממכ"ע, המלכות, אבל עצם המציאות – הפלא של ההתהוות יש מאין – הוא "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ".

ונמצא זו"נ הן הן עיקרא ושרשא דבחינת עלמין,

ז"א ונוקביה – ולא למעלה מהם – הם שרש בחינת העולמות, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

והם צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא.

המלכות היא "צדק מלכותא קדישא" והז"א הוא "משפט רחמי" – רחמים, שהם כללות מדות הלב – ועליהם נאמר "צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא"[לז]. כאן הוא רומז, בלי להסביר, שלפי שתי הבחינות האלה ה' גם שופט ומנהיג את העולם. הצדק בא מהמלכות, שנותנת הרגשה בנבראים, סימן שצריך גם להרגיש את הצדק – להרגיש שיש פה צדק, שהמלך הזה מולך בצדק וממילא הוא מלך צדיק[לח]. אבל המדות, שהן יותר מופשטות, הן "משפט רחמי" – הרחמים של ה' לא מושגים, אבל ככה ה' מנהיג, מגיב למעשינו. גם הצדק וגם המשפט הם איך שה' מגיב למעשים שלנו, "כפי עובדיהון דבני נשא", לפי איך שאנחנו פועלים.

נוסיף כאן עוד נקודה: כל ההסבר כאן הוא של "צלם אלהים". הביטוי "בצלם אלהים" חוזר פעמיים בחומש בראשית (ושוב לא מופיע בכל התורה ובהמשך הנ"ך) – "בצלם אלהים ברא אֹתו", לגבי אדם הראשון, ו"בצלם אלהים עשה את האדם"[לט], לגבי נח (וזהו הפסוק שמובא בפרקי אבות). לפי ההסבר כאן של רבי אייזיק מתאים לומר שהראשון, בו כתוב "ברא", הוא על שם התהוות המציאות מפרצוף ז"א, סובב כל עלמין, ואילו השני, בו כתוב "עשה", היינו סוד המודעות שמפרצוף המלכות, ממלא כל עלמין. כאשר פעמיים "בצלם אלהים" – פעמיים אברהם (כפי שנכפל שמו בעקדה, "אברהם אברהם"[מ]), הראשון שזכה לשלמות ה"חביב אדם שנברא בצלם" (אחרי ה'נסיונות' שכשלו בדורות שמאדם ומנח[מא]) – עולה מלכות (המשלימה את המודעות על גבי ההתהוות), ודוק.

אבא ואמא – הכרת והרגשת אחד האמת

אם כל המציאות, ההתהוות וההרגשה, הן מזו"נ – מה הם הפרצופים העליונים? ההסבר כאן הוא מלמטה למעלה – מהפרצופים התחתונים לפרצופים העליונים, מזו"נ לאו"א ואז לכתר. הוא יסביר שלמעלה האור והכלי נפרדים יחסית, וככל שיורדים הם מתאחדים. לכן התיקון הוא לרדת בפרצופים, להגיע ליותר חיבור ושיתוף בין האור והכלי.

ובחינת אבא ואמא הוא, דאבא חכמה הוא אור וכלי, ומדריגתו הוא בחינת אחד האמת ואין זולתו כמ"ש בתניא.

אדמו"ר הזקן כותב בתניא, בשם רבו הרב המגיד ממעזריטש, שבחכמה מתגלה "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו"[מב] – זהו האור של החכמה. ידוע אצלנו[מג] ש"אחד האמת" שוה בעל שם טוב (זך פעמים טוב) – סוד נשמת הבעל שם טוב. "אחד האמת" לא שייך להתהוות העולמות עדיין, שהרי העולמות הם מחוץ ל"אחד האמת" – ב"אחד האמת" "אין זולתו". איך אנחנו נהנים מהאור הזה? מה הוא אומר לנו?

פירוש שממנו בא לנשמות הכרה נפלאה באחדות ה' אפס זולתו. ואעפ"כ הן קיימים במציאותם (ולא נעשים אפס).

הגילוי של אבא ואמא הוא כבר מיוחד לנשמות ישראל. הגילויים של ז"א ("ששת ימים") ומלכות היו ראויים לכולם – גם אומות העולם צריכות להכיר שה' הוא מלך ובכלל להכיר שה' בורא אותן. זו מודעות ראויה לכולם, אלא שהשכל היהודי יותר עדין ויותר מסוגל לקלוט אלקות, כמו שאמרנו קודם. כדי לקלוט כמו יהודי הגוי צריך להתגייר – אז הוא גם יזכה לעדינות המדות והשכל, יוכל לקלוט שה' הוא מלך, אבל עיקר החידוש שהוא יוכל לקבל מאבא ואמא. מה הנשמות מקבלות מאבא? הכרה נפלאה, גילוי נפלא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[מד] – שתיכף הוא יקרא לו ציור בנפש, שאף על פי שאני נבראתי יש מאין, ה', הבורא, הוא "אחד האמת" ו"אפס זולתו". יש כאן דבר והיפוכו ביחס למציאות שלי, כאשר החידוש הוא שאף על פי שאני רואה ש"אין עוד מלבדו", שאני לא קיים, אני לא מתאפס, לא מתבטל מהמציאות.

היינו שהאור הזה מצתמצם בכלי שלו, ואין נגלה ממנו רק הכרת והשגת ענין זה, כמו ציור נפלא שמצטייר בנר"נ.

איך יתכן שאיני מתבטל? כי יש כלי. בלעדיו האור היה שוטף את המציאות. אמרנו שכלי הוא אפשרות להשפיע. כאן עוד חידוש – בשביל להשפיע לא צריך לבטל את הזולת. הכלי מגביל את כח האור, שלא ישטוף ויבטל את הזולת לגמרי, וממילא הכלי יכול להשפיע ולהאיר את האור לזולת. פלאי פלאים – איני מתבטל, אבל יש לי השגה בענין המופלא של אחד האמת שאפס זולתו וכו', ציור של אחדות ה'. ציור הוא מודעות – יש לי נר"נ ומצטייר בהם ציור. על ידי הכלי של החכמה מצטייר אצלי בנשמה הענין המופלא של "אחד האמת". עד כאן הוא הסביר את אבא האור והכלי של אבא.

ובחינת אימא ובינה הוא בחינת מקבל לאור זה, שעם הרגשת עצמו יושג מציאות ציור הפלא הזה דאחד האמת.

אמא היא הכלי שמקבל את האור של אבא כדי להשפיע אותו למטה (התפקיד של כלי, כנ"ל). באמא אני לא רק יודע על "אחד האמת", אלא מרגיש את עצמי ויחד עם זה משיג את הפלא של "אחד האמת" שמתגלה באבא. אבא ואמא פועלים יחד, כאשר מכאן משמע קצת שאמא היא התעבות הכלי של אבא – היכולת לקבל את האור של "אחד האמת". מכאן אפשר להבין שיש כאן תופעה בה שרש הכלים גבוה משרש האורות[מה] ושרש אמא גבוה משרש אבא[מו]. כמה ש"אחד האמת" הוא פלא בפני עצמו, האפשרות לקבל אותו בתוך מציאות נפרדת – דבר והיפוכו לגמרי – הוא עוד יותר פלא, נשיאת הפכים גמורה. החיבור הזה של אבא ואמא שייך גם למתן תורה וקבלת התורה – מתן תורה הוא מצד האור של אבא וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות היא האור של אמא.

הכלי של הבינה מאפשר להעביר את הגילוי הלאה, עד למטה:

ועל ידי זה נעשה בבחינת המוחין לז"א, שיגלה בבחי' המלכות ממכ"ע אור מאיר יחודו ית'

אמא מקבלת מאבא את הציור של "אחד האמת" ומרגישה אותו ואז ממנה באים המוחין דז"א, כמו שמבואר בכתבי האריז"ל[מז]. מה הם המוחין של ז"א? ז"א הוא ה-ו שבשם הוי', שהיא גם ו החיבור[מח] שבאה לחבר את ה עילאה ל-ה תתאה, להמשיך מוחין מאמא למלכות. הנקודה הפנימית של שם הוי' היא ה-ו (הדעת הכוללת את הכל) – הרצון של ה' בכל ההשתלשלות הוא שיתגלה למטה האור האמתי של "אחד האמת", ל"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[מט] (כמו שדורשים בזהר על הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ"[נ]), שגם ב"ממלא כל עלמין", שהוא ההכרה של העולמות תאיר אחדות ה'.

בסוגריים כאן הוא מוסיף דבר חשוב מאד:

(דבלא זה אין מכירים רק עילה להם, ולא שהוא הכל, כידוע).

בלי ההארה מאבא לאמא, ממנה לז"א ומז"א למלכות – מה היתה ההכרה של המלכות כממלא כל עלמין? המלכות היתה מכירה – ומחדירה לנבראים את ההכרה – רק בכך שיש עילה, שיש בורא, שמישהו ברא אותי. זהו כלל שרבי אייזיק מביא בהרבה מקומות[נא], ש"אין דבר עושה את עצמו" וממילא יש מי שעשה אותי. אבל ההשגה הזו עדיין לא אומרת שאותו אחד הוא הכל ו"אין עוד מלבדו". דווקא ההשגה הזו היא היחוד האמתי, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נב], ולא רק ההכרה שיש מי שברא אותי ומנהיג אותי. המלכות בפני עצמה היא ההכרה שיש בורא עולם ומנהיגו, אבל החידוש שרוצים הוא שתאיר בעולם גם הארה כל שהיא של "אחד האמת", בלי לבטל את המציאות והמודעות העצמית.

פרצופי הכתר

מכאן עולה רבי אייזיק לדבר על הכתר. אמרנו שככל שעולים האור והכלי נפרדים. באמא הוא לא הבחין בין האור והכלי, באבא הוא דבר על שניהם, ובכתר רואים שיש ממש שתי בחינות נפרדות:

ובחינת הכתר אתמר ביה אור אין סוף מלגאו כתרא עילאה מלבר.

בכתר יש פנימיות ויש חיצוניות – "אור אין סוף מלגאו, כתרא עילאה מלבר"[נג] (ביטוי שמזכיר את הביטוי "משה מלגאו ויעקב מלבר"[נד], אבל על פי פשט שני ממדי הכתר הרבה יותר גבוהים). בעצם, אלה שני הפרצופים של הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין. הפנימיות של הכתר, "מלגאו", היינו אור אין סוף כפשוטו. החיצוניות שלו, "מלבר", נקראת "כתר עליון". הכתר הוא על הראש, הוא שייך לראשית – ראשית ההשתלשלות. לעומת זאת, אור אין סוף אינו ראשית בכלל, לא התחלת ההשתלשלות.

פירוש שהוא לא נתצמצם בבחינת אור מאיר על ידי הכלי שלו. אלא אא"ס כמו שהוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל מלגאו,

גם אבא עילאה הוא אור שמאיר את "אחד האמת", אבל הוא מתגלה דרך הכלי שלו. לעומת זאת, מה שפנימיות הכתר הוא אור אין סוף – בפשטות לא מאיר, לא מתגלה למטה. הכלי קשור להשתלשלות, אבל האור לא – הוא נשאר בטהרתו, רק לעצמו (כמו "שמחה בטהרתה"[נה]). ההשפעה לזולת היא צמצום, וכאן אין צמצום על ידי הכלי. ה' רוצה שתהיה מדרגה פנימית שלא נתפסת כלל – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[נו], אפילו לא המחשבה הקדומה דא"ק[נז].

הכלי כאן הוא מדרגה אחת – חיצוניות הכתר:

וכתרא בחינת כלי מלבר רק לענין שיבוא להאציל עשר ספירות.

הכלי כאן – הרצון של ה', אריך אנפין – הוא לא לגלות או לברוא יש מאין, אלא להאציל את האצילות.

כמו קוצו של יו"ד, שהוא התחלת ההמשכה לעשות אותיות שהן כלים לשכל המלובש בהן.

אות היא יותר מכלי – כלי מכיל, אבל לאו דווקא שמכיל שכל שמושג על ידי מישהו, והאות משיגה שכל. קוצו של י הוא לא רק ההתחלה של ה-י (שהיא "נקודה מצוירת") – כל האותיות מתחילות מהקוץ, שהוא "נקודה בלתי מצוירת" שהיא המקור לכל התפתחות של ציור אות[נח].

רבי אייזיק מסכם את הפסקה הזו:

וכל זה נכלל בכלל בענין צלם אלקים.

זהו קטע יסודי, אלף-בית של חסידות, שצריך ללמוד בגנים שלנו...

ב. ההקבלה לעשרת הדברות

איך נקביל את ה"צלם אלהים" שהוא מסביר כאן לעשרת הדברות? הדרך שלנו להקבלת עשרת הדברות לספירות היא על פי החלוקה שלהם לפרשיות[נט]. החידוש בכך הוא בעיקר בהתחלה ובסוף: בהתחלה, שני הדברות הראשונים, ש"מפי הגבורה שמענום"[ס], הם בפרשיה אחת, בספירת הכתר, והם כנגד עתיק יומין ואריך אנפין. בסוף, הדיבר "לא תחמֹד" מתחלק לשתי פרשיות, ששתיהן פותחות "לא תחמֹד"[סא] ("כפלים לתושיה"[סב]), ולכן הוא מכוון כנגד הספירות יסוד ומלכות (שמתייחדות יחד כמדרגה אחת בסוד ההיכלות, ב"היכל לבנת הספיר"[סג]). השנה אנחנו לומדים אהבת שלום, שמסביר הרבה פעמים[סד] שבכל המדות של הז"א יש רק התקשרות, שמתבטאת בהתכללות, אבל יחוד אמתי יש רק בין יסוד למלכות – כך רואים גם בחלוקה של עשרת הדברות.

לפי ההקבלה הזו נסביר איך ה"צלם אלהים" שמסביר רבי אייזיק משתקף בעשרת הדברות:

כתר – "מפי הגבורה"

כמה ש"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[סה] הוא משפט שאומר משהו – הוא כנגד "אור אין סוף מלגאו", פנימיות הכתר, אור אין סוף פשוט, בטהרתו, "אנכי מי שאנכי"[סו] שלא שייך לזולת בכלל. אף על פי כן, ה' אומר זאת ואנחנו שומעים ורואים – "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[סז], "רואים את הנשמע"[סח], שומעים ורואים את הדיבר הזה. כמו שהוא מסביר כאן, זו מדרגה שלמעלה גם מאבא, מהארת "אחד האמת", אבל בכל אופן אנחנו יודעים על קיומה של המדרגה הזו – יודעים שיש קוש"י, יש משפט בזהר ש"אור אין סוף מלגאו וכתרא עילאה מלבר".

לפי ההקבלה הזו, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הוא כבר "כתרא עילאה מלבר", כח המאציל. דווקא הלאו, שלילת עבודה זרה, הוא כח המאציל את כל פרצופי האצילות. בעצם, שלילת עבודה זרה אומרת ש"אין עוד מלבדו", אבל זהו לא האור של "אין עוד מלבדו" – ההשגה הזו גופא, שמישהו משיג – אלא רק הכח שיש כאן להאציל, כמו הקוץ, "נקודה בלתי מצוירת", בשביל להאציל הלאה. צריכים את שלילת עבודה זרה בשביל כל מה שיבוא אחר כך.

בעצם, אנחנו לא משיגים את מה ששמענו מפי הגבורה. הדבר היחיד בדבור השני הוא שיש לנו תחושה שהוא כן "סבת כל הסבות" ו"עלת כל העלות" – לא עילה שאני יכול להשיג, אבל אני משיג ש"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היינו עלת כל העילות וסבת כל הסיבות.

דווקא את שני אלה, הדברות שכנגד הכתר, צריך לשמוע ישירות מפי הגבורה – אי אפשר לשמוע ממשה רבינו, כי שרשו של משה בחכמה[סט]. משה הוא כבר מדרגת אבא. הלואי שהוא יתן לנו הארת "אחד האמת" – יתן לנו את שרש נשמת הבעל שם טוב, סוד אלף אורות שהוא קבל במתן תורה[ע] (1000 בגימטריא ישראל בעל שם טוב, כנודע[עא]).

גילוי והשגת "אחד האמת" – שם הוי' ושבת

אחר כך "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא"[עב] – "שם הוי'" הוא "הוי' בחכמה"[עג]. צריך מאד לייקר את גילוי שם הוי' ולעמוד מולו ביראה עילאה, ושם הוי' הוא בעצם האור[עד] של "אין עוד מלבדו", של "אחד האמת".

ההקבלה הכי מובנת כאן – או על כל פנים בין המובנות ביותר – היא של שבת לאמא עילאה. רבי אייזיק הסביר שאמא עילאה היא הכח לקבל את האור, הגילוי, של "אחד האמת", ולהאיר אותו בתוך מציאות נפרדת – נשיאת הפכים גמורה. זהו סוד השבת, בה מקבלים את הגילוי של אחדות ה' ש"אפס זולתו", ואף על פי כן אנחנו משתתפים בגילוי של היום הזה, נהנים ממנו, ויש מצוה לענג את השבת, "וקראת לשבת ענג"[עה]. בשבת מתגלה האור הכי גדול, שלמעלה מהתהוות העולמות – לא האור שבורא אותי, ששייך ל"ששת ימים", גילוי של ה' לא בתור בורא עולם. נכון שבדיבור של שבת בעשרת הדברות כתוב "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ"[עו], אבל לא בשביל הגילוי הזה (ששייך ל"ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך"[עז]) אלא בשביל ההמשך – "וינח ביום השביעי על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו" (ששייך ל"ויום השביעי שבת להוי' אלהיך וגו'"). "ששת ימים" הם ההשגה שה' בורא אותי, אבל יום השבת הוא השגה של "אחד האמת" – לקבל זאת בפנימיות. זו השמחה של שבת, עליה נאמר "'וביום שמחתכם'[עח] אלו השבתות"[עט] – שמחה אין סופית, שמחה בטהרתה מגילוי "אחד האמת". לשם כך גם הולכים לרבי בשבת[פ], כי גם הענין של הרבי הוא לגלות לי את "אחד האמת". הגילוי שיש מי שברא אותי, שאני מחודש, צריך להיות עבודה בכח עצמו – אל הרבי הולכים בשביל הגילוי של שבת, ההפנמה של "אחד האמת".

הגבלת המציאות ותיקון המודעות

ההבנה של "ששת ימים" מתחילה מ"כבד את אביך ואת אמך"[פא]. איך אנחנו מחלקים? "כבד את אביך ואת אמך" בחסד, "לא תרצח" בגבורה, "לא תנאף" בתפארת, "לא תגנֹב" בנצח, "לא תענה ברעך עד שקר" בהוד, "לא תחמֹד בית רעך" ביסוד ו"לא תחמֹד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך" במלכות (בהקבלת כתר האותיות של עשרת הדברות ל-תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן[פב] המלים "אשר לרעך" מקבילות למצוות דרבנן שבסוד "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[פג]).

התהוות המציאות שלי כדבר בפני עצמי, בלי מודעות מלאה של עצמי, היינו כל ששת הקצוות – מ"כבד את אביך ואת אמך", דרך כל הלאוים בלוח השמאלי של שני לוחות הברית, עד ה"לא תחמֹד" הראשון. כל המצוות הללו, שמגבילות אותי במציאות – שלא ארצח ח"ו ולא אנאף ח"ו – הן בעצם מה שמוציא אותי החוצה מהקו וחוט, מה שמהווה אותי כמציאות מחוץ לאחדות הוי' כביכול. אבל המודעות המלאה היא בסוף, המלכות, "לא תחמֹד אשת רעך... וכל אשר לרעך". דווקא שם מופיעה תחושת הקיום שלי, הכרת מי שמהווה אותי וגם קבלת עול מלכות שמים.

ב"כבד את אביך ואת אמך" אין עדיין קבלת עול מלכות שמים – יש רק התהוות. אני יצור כזה שגם בטבע שלי מכבד את הורי, וככה אמור להיות לגבי שאר הדברים. אבל ההכרה שאני צריך להיות ממושמע, לקבל קבלת עול מלכות שמים – הממלא כל עלמין שנותן לי להרגיש את העילה שלי, שרוצה למלוך עלי, וגם להתפעל מרצון המלך למלוך עלי וכך לקבל את העול שלו – מופיעה רק ב"לא תחמֹד אשת רעך".

[למה?] קודם כל, כי אני מרגיש לא רק את עצמי, אלא מאד מודע לזולת – מה יש לו שאין לי. אפשר לומר שהיה גם קודם, הרי גם ב"לא תנאף" יש "אשת רעך" – מה ההבדל? "לא תנאף" זה יצר, "יצרו תוקפו"[פד], אבל "לא תחמֹד" שייך להשגה, לשכל. התחושה היא שאדם כבר מבין מה קורה בעולם – יש 'אני' ויש חבר, לי יש כך וכך ולו יש כך וכך, ואני מקנא בו, 'למה יש לו משהו שאין לי וגם הייתי רוצה?!'. כל התהליך הנפשי הזה לא נמצא בלאוים הקודמים. "לא תרצח", "לא תנאף" וכו' נשמע מהכתיבה הקצרה של התורה כמשהו אימפולסיבי. "לא תחמֹד" כבר לא אימפולסיבי, במיוחד לגבי "אשת רעך" עם כל הפירוט שמסתעף ממנה ("לא תחמֹד בית רעך" כתוב עדיין קצר, וגם תחושת הצורך בבית, אחיזה במציאות, היא משהו אינסטינקטיבי שמוטבע אצל האדם[פה]). ההלכה היא שהעבירה היא בעצם ההשתדלות להשיג את החפץ של מישהו אחר[פו]. יש דווקא בדיבר הזה הרבה לומדות[פז] – יותר מבקודמים – מה שמראה לעניננו שזה המלכות, קבלת עול מתוך הרגשה מלאה של מי אני ומי עשה אותי ומי רוצה למלוך עלי.

עד כאן למדנו קטע מרבי אייזיק – הדבר הכי מובן שמצאתי אצל רבי אייזיק בפרשה. כל דבר אצלו לא מובן לגמרי – "מטי ולא מטי"[פח], להבין ולא להבין... גם הקטע הזה הוא ככה, אבל קצת יותר מובן. השאלה מי באמת הבין אותו – האם רבי מרדכי-יואל, התלמיד המובהק שלו, הבין עד הסוף? יפה שבמהדורה החדשה המ"מ עושים רושם שהם מבינים – שולחים בדיוק לאן שהוא רוצה.

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות – לגלות בשלמות את הצלם המתוקן ולהשתמש ב"כלי חמדה" כדי להביא את האור של ה' לכל העולם.