אור לי' תמוז[א]

ווארט לחיים-מאיר סגל ואסנת אדרעי

"רב ברכות" באיכות ובכמות

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר בספר משלי[ב] "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה". חיים מאיר אסנת = רב ברכות. כמובן, בכל מספר יש מבחר גדול של רמזים, ואנחנו בוחרים את הרמז הכי יפה לבני זוג שהולכים להקים בית נאמן בישראל. לא יכול להיות רמז יותר יפה מאשר "רב ברכות". "רב ברכות" זה הרבה ברכות, אבל ידוע בחסידות שריבוי הוא גם באיכות ולא רק בכמות. אם זה "רב ברכות" זה לפחות שלש – "ברכות" לשון רבים ומיעוט רבים שנים, ו"רב ברכות" זה כבר שלש – זה כולל את כל שלשת סוגי הברכות, בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי (ה"רויחי" נכלל ב"רב"). [ובדרך רמז: בבטוי "רב ברכות" יש ז אותיות המתחלקות בחלוקת זהב – ז ל-ה ו-ב. יש כאן רמז ל"שבע ברכות". אפשר לכתוב "רב ברכות" כרבוע קסם – ר ב מלמעלה ו-ב רכות מלמטה. ועוד, תבת ברכות מתחילה עם אותיות בר, רב הפוך, ודוק.]

כלי למימוש הברכות שבכח – "איש אמונות"

בסוף המשניות, "הכל הולך אחר החיתום", כתוב "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לע]מו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". הברכה היא אור, ובשביל לקבל אותה צריך כלי – השלום, שלום בין בני הזוג. הכח של "חשבון גימטריא" (לשון רש"י) הוא פוטנציאל, זה נמצא בעולמות העליונים, ב"היכל הגימטריאות". היות שהזוג הזה שוה "רב ברכות" זה נמצא אצלם, אבל כדי להמשיך את זה למטה, לממש את זה, צריך את הכלי (כמו שכתוב בנוגע לכל ברכה). הכלי בכלל הוא שלום, אבל כאן בפסוק מפורש מה הכלי – שצריך להיות "איש אמונות", שהוא דוקא הזוכה ל"רב ברכות". אמונה לשון מנא (כלי בארמית) כידוע, והיינו מה שהאמונה היא שרש הכלים הגבוה משרש האורות, שלכן היא דוקא הכלי ל"רב ברכות".

פרושי "איש אמונות" – "נושא ונותן באמונה", "נותן מעשרותיו באמונה"

הפשט של "איש אמונות" זה הנושא ונותן באמונה (כמובן גם מהמשך הפסוק, שהיפוכו הוא "ואץ להעשיר לא ינקה"), אבל רש"י כותב שזה "הנותן מעשרותיו באמונה, שאין עד בדבר, אלא הקב"ה רואה ומרבה לו ברכה". על אברהם אבינו כתוב "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". זו הפעם הראשונה בתורה שמופיעה מלה משרש אמונה, וכן "והאמן" אותיות אמונה. מפסוק זה רואים שאמונה קשורה לצדקה. עוד רמז: רב ברכות = צדקה במילוי (צדיק דלת קוף הא). יכול להיות מי שנותן צדקה, אבל לא נותן מעשרות. כוונת רש"י שרק הקב"ה רואה אם נותן מעשר, כי יתכן אחד שנחשב נדיב ורואים שנותן צדקה, אבל לא יודעים אם באמת נותן כל המעשרות – חשבון הבנק שלו בדרך כלל לא לפרסום (אפילו שהיום, עם האינטרנט, קשה להסתיר – אבל בכל אופן מנסים להסתיר).

זה פשט חדש ב"מתן בסתר יכפה אף" – אם נותן צדקה לפי הסתר שלך, שרק הקב"ה יודע, אז אתה מרבה ברכה (וכופה את ה"אף" המפסיק בין היצירה, הרצון להיטיב, לבין העשיה בפועל שלך – "יצרתיו אף עשיתיו", כמבואר בתניא בסוד הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", וד"ל). זה רמוז גם ב-צדקה במילוי – השרש הוא החלק הגלוי והמילוי הוא החלק הנסתר. כתוב בכלל ש"אין הברכה סמויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ולפי זה הפירוש יהיה שהאדם נותן את החלק הסמוי מן העין של האחרים – הוא יודע כמה יש לו, ואם נותן את זה, שרק הקב"ה יודע, אז הברכה שרויה אצלו בכל מכל כל – "רב ברכות".

כל זה הפשט, עם שני ממדים: או שהכוונה שהאדם נושא ונותן באמונה (השאלה הראשונה שאדם נשאל אחרי מאה ועשרים), או הפשט של רש"י ש"איש אמונות" הוא הנותן מעשרות. מענין שרש"י לא כותב את הפשט הראשון, המתבקש לכאורה, כלל, בניגוד לרלב"ג ולמצודות שמפרשים כך.

"איש אמונות" – "איהו אמת איהי אמונה"

ומה היא פנימיות הפשט? כל פעם שיש "איש" בסמיכות זה נדרש – בחז"ל ובפרט בקבלה – על דרך "איש נעמי", "'איש האלהים' – בעלה דמטרוניתא". לפי זה "איש אמונות" הוא הזיווג הכי נעלה, שהבעל הוא ה"איש" (שלעתיד לבוא "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי") והאשה מכונה כאן "אמונות". זה בהתאם למה שכתוב בזהר "איהו אמת איהי אמונה".

האמונה כאן מפורשת, "איש אמונות", אבל גם האמת מופיעה כאן ברמז. בירושלמי כתוב ש-אמת זה ראש-תוך-סוף האותיות, ושואלים שהרי האות מ היא האות ה-13 בין 22 אותיות הא-ב – ואין בכלל אמצע (בהיות המספר 22 מספר זוגי), וה-מ היא בטח לא האמצע (האות כ או האות ל הן יותר קרובות לאמצע)– ויש על זה הרבה הסברים. אבל כאן המלה אמת מופיעה בדיוק כראש-תוך-סוף הבטוי "איש אמונות" (יש בבטוי ט אותיות – אמת במספר קטן, וכנודע הרמז ש-ט הוא מספר האמת, שכל כפולותיו עד אין סוף מצטמצמות במספר קטן לעצמו – ט – כמדת האמת הבלתי משתנה לעולם).

והנה, כל הבטוי "איש אמונות" = 814 = 22 פעמים 37, סוד כללות כב (22) אותיות הא-ב (שהראש-תוך-סוף שלהן הוא אמת, וכידוע הרמז מר"א אבולעפיא שחשבון כל כב אותיות הא-ב מ-א עד ת = 1495 = הכל אמת, כאשר ה-א של אמת נחשבת לאלף) היוצאות מהבל להב הלב (37). ובקבלה, 814 = שם שדי במילוי: שין דלת יוד. והוא שם היסוד (סוד "עשרים ושתים אותיות יסוד"), שפנימיותה אמת (סוד חותם אמת) כידוע.

אמונה בה' ובמשה עבדו

בבטוי "איש אמונות" כתוב "אמונות" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים" – יש שתי אמונות, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" (האמונה ב"משה עבדו" כוללת את האמונה ב"תורת משה עבדי" – משה הוא כנגד ספירת הנצח והתורה היא נצחית, ואם מאמינים במשה שבדור, הרבי שבדור, מאמינים בהוראותיו שזה התורה החדשה שבדור). ידוע אצלנו[ג] הרמז ב"צדיק באמונתו יחיה" ש"באמונתו" אותיות ב אמונות, שהן כנגד שני המקיפים של הנפש, החיה והיחידה (סוד ה-ל וה-ם של הצלם, כאשר הצדיק שחי באמונתו הוא סוד ה-צ של הצלם). המשה שבדור הוא צדיק הדור, הרבי שבדור, והרמז ב"רב ברכות" שהן נמשכות למי שקשור לרבי של הדור (כמו ש"רב יועץ" היינו רבי יועץ, הפלא יועץ של הדור).

תלת אמונות מתקשראן דא בדא

במלה אשה יש ג אותיות ואשה עולה ג"פ אמונה (היינו שהערך הממוצע של כל אות של אשה הוא אמונה), זאת אומרת שיש לה בעצם ג אמונות. כמו שיש כאן ג ברכות, "רב ברכות", כך ה"אמונות" שרומז לאשה כנ"ל (אשת ה"איש אמונות") צריכה לכלול ג אמונות. ואם כן, מהי האמונה השלישית של האשה, העולה על כולנה? זה מה שהבעש"ט אומר שכשם שצריך להאמין בה' כך צריך להאמין בכל יהודי – להאמין שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו (כמו שכתוב בתניא) וניצוץ של משיח (ככתוב בספר מאור עינים בשם הבעל שם טוב), שלכל יהודי יש פוטנציאל להיות צדיק כמו שנאמר "ועמך כֻלם צדיקים" (ודוקא אז, כאשר פוטנציאל זה יתממש – "לעולם יירשו ארץ").

אם כן, יש אמונה בה', אמונה במשה, ואמונה בכל אשר בשם ישראל יכונה. וכידוע, שכל מה שנמצא בגלוי אצל משה נמצא בסתר אצל כל יהודי. כאשר יימצאו עשרה עקשנים וכו' שיעשו כל אשר ביכולתם לגלות את ניצוץ המשיח שבהם יבוא המשיח הכללי. אבל הבעל שם טוב לא אומר שכשם שיש מצוה להאמין בצדיק כך יש מצוה להאמין בכל יהודי שיכול להיות צדיק, אלא כשם שיש מצוה להאמין בה' כך צריך להאמין בכל יהודי. רואים שיש משהו שהאמונה בכל יהודי נגזרת דוקא מהאמונה בה'. בדומה לכך הרבי מסביר את מאמר הזהר "תלת קשרין מתקשראן וכו'", שיש מה שיהודי מקבל מהתורה, ויש מה שהוא קשור ישירות לה' (הקשר המתגלה כאשר יהודי עושה תשובה בבחינת "והרוח תשוב אל האלהים", עבודה שהיא למעלה מלימוד התורה). באמת האמונה בכל יהודי היא האמונה בקב"ה שבכל יהודי ממש, מה שלכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש".

לפי זה, האמונה בכל יהודי יכולה להיות הממוצע המחבר בין האמונה בה' לאמונה במשה – שמאמינים בכל יהודי, ומזה באים להאמין שיש אחד שמממש את היהדות שלו, הוא היהודי המושלם שבדור, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", "מרדכי בדורו כמשה בדורו". זה החידוש של האשה על הצדיק שיש לו שתי אמונות (כאשר האמונה השלישית מוסתרת בין שתי האמונות הגלויות), שאצלה יש כל שלש האמונות בגלוי. צריך להיות "איש אמונות", ואם הבעל והאשה הם "איש אמונות" אז יש "רב ברכות".

"ואץ להעשיר לא ינקה" לפי שלשת הפירושים

המשך הפסוק הוא "ואץ להעשיר לא ינקה". אם זה כמו כל פסוק שמשוה דבר והפוכו, אז יש משהו ב"אץ להעשיר" שהפוך מ"איש אמונות". אם הפירוש של "איש אמונות" היינו "נושא ונותן באמונה", אז ודאי שלא עושה דברים בשביל להעשיר שפוגעים במשא ומתן באמונה. אם הפירוש של "איש אמונות" הוא שנותן מעשרות מכל מה שיש לו, גם בסתר, אז גם הוא אינו "אץ להעשיר" – לא נותן צדקה מתוך מחשבה שזה עלול לפגוע בשלו (דבר שודאי יגביל ויצמצם את כמות הצדקה שהוא נותן, ובודאי שלא יתן כראוי לו). אבל גם לפי הפירוש השלישי, צריך לפרש ש"אץ להעשיר" קאי על מי שרוצה להשיג ולהפגין (לעצמו ולאחרים) מיד עשירות בדעת ("אין עשיר אלא בדעת"), אבל הוא לא מתנה את זה באמונה, הוא אינו "איש אמונות". זה כמו אחד שמתוך רצון להעשיר ברוחניות ירצה ללכת ישר לאוניברסיטה ללמוד ולהתעשר בידע או למקום שלומדים מיסטיקות או שיטות רוחניות אחרות שלא על פי תורה. באמונה יש הגבלה, ומי שהולך ללמוד בלי הגבלה – מיסטיקות, מדע – הוא "לא ינקה" (לא יצא מזה נקי וטהור).

יש משהו במושג "רב ברכות" שאומר שהברכות הן נקיות, הפוך מ"לא ינקה" – ברכות הנמשכות מתיקון "ונקה" ב-יג מדות הרחמים (בסוד אמא יונקת מהמזל ה-יג, "ונקה", אמא היינו השגות בכלל, ובקדושה כל ההשגות הן ממקור נקי וטהור בתכלית). כשמחלקים "ברכות" ל"ב-רכות" (כמו הפירוש החסידי ל"לברכה" – לב-רכה) אז רכות = נקיות (ברכות = זהירות, כענין "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו").

שני פסוקי "ואץ" בתנ"ך

המלה אולי הכי מיוחדת בפסוק הזה היא "ואץ", מלה שמופיעה פעמיים בתנ"ך – שתיהן במשלי (פי"ט ופכ"ח). הראשון, המוכר יותר (בשני חלקיו), זה "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא". על הפסוק הזה רש"י כותב "'גם בלא דעת נפש לא טוב' – אין טוב לאדם שהוא בלא תורה". בפסוק שלנו אמרנו שהאיש הוא אמת והאשה היא אמונה, וזה קשור למה שהאיש הוא עמוד התורה והאשה היא עמוד התפלה. זה קשור גם לזה שכתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" ו"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – האשה היא בחינת אמונה. אבל האמת היא תורה – "אין אמת אלא תורה" ו"משה [איש האלהים, בעלה דמטרוניתא] אמת ותורתו אמת". ורש"י ממשיך "'ואץ ברגלים חוטא' – החוטא רופס ודש העוונות בעקביו ואומר קל הוא זה, אעבור עליו".

רש"י לא מקשר בין שני החלקים, אבל אפשר לומר בפשטות שהא בהא תליא – מי שאין לו תורה, שאין לו דעת, הוא ה"אץ ברגלים" שלא מבין בחומרת העוונות. עד כאן הפשט ברש"י, אך אח"כ הוא ממשיך "ורבותינו פרשו 'גם בלא דעת' בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה, 'ואץ ברגלים חוטא' זה הבועל ושונה". רש"י לא מביא את המשך הגמרא, שגם ה"בועל ושונה" השלילי זה כאשר הוא עושה זאת שלא לרצונה. "דבר אחר, 'ואץ ברגלים חוטא' זה המהלך על גבי עשבים בשבת".

האבן עזרא מפרש כאן "כשירוץ לגזול הוא חוטא", שלפי פירושו זה ממש מתקשר ל"ואץ להעשיר". בכל אופן, אלו שני פסוקי "ואץ" בתנ"ך, אז יש ודאי קשר ביניהם. הרמז ש"ואץ" = יחוד מה ו-בן = מהיטבאל = אמון (שהוא גם סוד "אלדד ומידד מתנבאים במחנה").

יחוד אמת ואמונה בכח הדעת

המוסר השכל מחיבור הפסוקים, שאם רוצים שהזיווג יהיה בבחינת "איש אמונות" צריך להיות זיווג של דעת. הדעת כאן מחתנת את האמת והאמונה (ובסוד רב אדא – ר"ת אמת דעת אמונה – בר אהבה, "איש אמונות רב ברכות", וד"ל, שכאשר שאלו אותו במה הארכת ימים פתח "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי..."). מה זה הדעת? שכל היחס, גם בינו לבינה, יהיה מדעת מלאה – "והאדם ידע את חוה אשתו" (כל זיווג הוא בסוד "קנין", דרגת עולם האצילות ששם עיקר יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה כידוע, "עולם הקנין" – גם מלשון תיקון ולשון "קן צפור" – ובכל קנין צ"ל דעת מקנה ודעת קונה, וד"ל). אז נתקן ה"ואץ" ונעשה היחוד האמיתי של מה ו-בן. "ואץ" הפוך זה "צאו" – יש בתנ"ך יג "צאו" (ג בתורה ועוד י בנ"ך – בתורה לא כל כך חיוביים, ואחר כך ממשיך ונעשה יותר חיובי).

אמת שלום אהבה – "שמע ישראל", "ברוך שם" ו"ואהבת"

יש עוד רמז יפה במספר 830 (שמות החתן והכלה), על פי הפסוק בזכריה על ימות המשיח – "והאמת והשלום אהבו"[ד] – אמת שלום אהבה (שייך גם לרב אדא בר אהבה הנ"ל, שהאריך ימים הרבה, באמת ובשלום). כתוב ש"על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'", אבל כאן זה אמת-שלום-אהבה (אהבה במקום דין, במקום המשפט).

כאן הרמז ש"אמת" היא יחודא עילאה ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), שבזיווג – "והאדם ידע", "גם בלא דעת נפש לא טוב" – זה דעת עליון. "שלום" – אם כי יש "שלום בפמליא של מעלה ושלום פמליא של מטה" – יחסית ל"אמת הוא דעת תחתון, יחודא תתאה, כי ה"שלום" הוא תמיד בין שנים (כמבואר בשיחות הרבי).

הרמז ששלום קשור ליחודא תתאה הוא שכתוב "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" – "שלום בך" ר"ת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מתי יש "שלום בך"? כשיש יחודא תתאה, שם הוי' משולב בתוך שם אדנ-י, שבתוך המציאות יש שילוב של השראת שם הוי' ב"ה. שבתוך המקום והזמן, שזה גם אלקי (שם אדנ-י), יש את ההשראה – לא כעיקר אלא כטפל – של שם הוי', הלמעלה מהזמן בתוך הזמן. זה נקרא "שלום" – "ונתתי שלום בארץ", "שלום בך". אהבה זה הפסוק הבא – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = "איש אמונות רב ברכות"!

אצל בני זוג יש יחודא עילאה, בחינת זיווג של שבת, ויש יחודא תתאה, בחינת זיווג של חול. זה גם נקרא זווג נשיקין וזווג גופני. יש יחוד ויש עבודה, ועל עבודה כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". היחס בין בני הזוג צריך להיות תמיד יחס של אהבה (רב אדא בר אהבה), והיא צריכה לעלות בשלבים של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (שרבי אייזיק מסביר דוקא דרך משל של איש ואשה בזיווגם). כל זה היה לקשר את "גם בלא דעת נפש לא טוב" עם ה"איש אמונות" והגימטריא של החתן והכלה – "רב ברכות".

ועוד פרפרת לסיום: "איש אמונות רב ברכות" במילוי = 3580 = 10 פעמים משיח, להחיות עם משיח בכל עשרת כחות הנפש, להאמין במשיח ולהתברך במשיח, שיבוא ויגאלנו תכף ומיד ממש!