1

שבת קדש פרשת בראשית, כ"ז תשרי ע"ט – בית הרב

השלמות מהילולת ר' לוי יצחק מבארדיטשוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה:]

נגנו ניגון הנענועים לרה"ק רלוי"צ מבארדיטשוב.

בשיעור בקבר דוד המלך שהיה ביום ההילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, למדנו את התורה הראשונה בספר שלו – קדושת לוי. הוא אומר שם שיש שתי הסתכלויות על בריאת העולם, יש ואין: יש הסתכלות בבחינת "יוצר אור ובורא חושך" – שה' מהווה את העולם כל רגע ואז אני בבחינת אין, ויש הסתכלות בבחינת "בראשית ברא אלהים", "אשר יצר את האדם" – שהעולם נברא בעבר, וממילא האדם הוא יש. הווארט שלו הוא שאם אני מסתכל בראיה של חכמה, שלזה הוא קורא "יש", אני חי בתודעה של עבר.

אמרנו שכאן הוא כותב בפשטות שהחכמה היא "יש", אבל רואים בהרבה מקומות בחסידות שהחכמה היא "אין". בשביל להסביר את זה נלמד היום את הזהר, שהוא המקור לכך שהחכמה נקראת "יש". במהדורה החדשה של הקדושת לוי יש מראי מקומות, ושם הם מפנים לזהר פרשת פינחס ברעיא מהימנא[ב], שהוזכר בשיעור בעל פה.

נלמד כעת את הזהר בפנים. אני קורא עם פירוש "מתוק מדבש", שמלקט מתוך פירושים קדומים. הוא מביא בעיקר מפירוש הרמ"ק על הזהר. למתחילים מאד מתאים ללמוד עם הפירוש שלו[ג]:

לימוד התורה והשראת השכינה

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (הנה מלת וישכ"ב היא אותיות ויש כ"ב שפירושו), אִם יֵשׁ כ"ב אוֹתִיּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, (אם האדם עוסק בתורה שיש בה כ"ב אותיות, אז) אִיהִי שְׁכִיבַת עִמֵּיהּ [הזהר מפרק את המלה "וישכב" ל-יש כב, ומפרש שמי שלומד תורה השכינה שוכבת איתו, "וישכב" מלשון זווג. למה כב? כי זה בגימטריא חטה (= זווג). "שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[ד], חטה. לכן כדאי שהבחורים יאכלו פת שחרית בשביל ללמוד טוב.] (מיד השכינה שוכבת עמו כלומר ששורה עליו [כמו שכתוב על איש ואשה שכאשר הם זוכים – נמצאים יחד (= כב) – "שכינה בניהם"[ה].].

ושואל) מַאן י"שׁ. (מה הכוונה של י"ש מוישכ"ב, ומשיב) חָכְמָה מֵאַיִן (היא סוד החכמה שהיא יש מאין. [כאן רואים שהחכמה היא יש, כי החכמה היא הראשונה שיוצאת מהאין, "ראשית חכמה"[ו], היא הדבר הראשון שיוצא מהתנור של האין. (כלומר שחכמה נתקנת ע"י א"א הנקרא אין [פה הוא אומר פשט שהאין הוא אריך, אבל אנחנו בשיעור אמרנו משהו יותר עמוק...] ורצה לומר ע"י שאדם עוסק בכ"ב אותיות התורה, מקבל הארה מן החכמה הנקראת יש

גילוי אור החכמה דרך הבינה

[עכשיו הוא יקשה מבין השיטין שהרי הלומד הוא זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא) ואיך הוא יקבל מחכמה – הרי יש עוד פרצוף באמצע, פרצוף אמא?] והוקשה לו איך יקבל העוסק בתורה הארה מן החכמה, אם עדיין לא קיבל הארה מן הבינה שהיא למטה מן החכמה, ומשיב שבוודאי הוא מקבל הארה תחילה מן הבינה, אלא). דִּבְאֲתָר דִּשְׁכִינְתָא עִלָּאָה תַּמָּן, חָכְמָה תַּמָּן (שבמקום שהשכינה העליונה שהיא הבינה היא שם, גם החכמה היא שם, [הוא אומר מלה חשובה: "אתר", מקום. המושג "מקום" שייך בפרט לספירת הבינה, כמו שרואים בפסוק "ואי זה מקום בינה"[ז]. מי שיש לו בינה יודע אם הוא נמצא במקום טוב או לא ובמקום הבינה, חוש ההבחנה (סוד "אזן מלין תבחן"), מתיחדת החכמה. הדבר נכון גם לצד השני – מי שיש לו חכמה ממילא יש לו בינה, כלומר שמתוך נקודת החכמה (נקודה ללא ממדים, ללא מקום) הוא מבין דבר מתוך דבר (כלומר שמסביב לנקודה נוצר מקום, מרחב של הבנה). החכמה והבינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ח]. בדרך כלל הענין מוסבר מלמעלה למטה שמפרצוף אבא יורדים לפרצוף אמא וכו' כמו בפסוק "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" אבל כאן הוא מסביר את זה מלמטה למעלה שמהבינה מגיע לחכמה.] ממילא אם מקבל הארה מן הבינה וודאי שמקבל הארה גם מן החכמה, כי אי אפשר לקבל מן החכמה הנעלמת אלא על ידי הבינה, שבה אפשר להשיג בבחינתה ששמה שכינה [שכינה תמיד היא נוקבא, אות ה, מקבל, ואם היא שכינה עילאה הכוונה לבינה. בשם שכינה יש ה אותיות והערך הממוצע של ה האותיות הוא 77 = מגדל. באמא עילאה היינו "מגדל הפורח באויר" ובשכינה תתאה היינו "מגדל עז שם ה' [בו ירוץ צדיק ונשגב]"], המורה שהיא שוכנת בתחתונים.).

התכללות ה"רצוא" וה"שוב" בחכמה ובינה

לבינה יש נטייה לרדת למטה כי היא הבנה, שמתיישבת בשכל [כתוב[ט] שהספירות בינה וחכמה הן "רצוא ושוב", יוצא שבינה היא דוקא ההיפך מהתיישבות.] נכון. יש כאן התכללות מושגים. קודם כל צריך לדעת שספירת הבינה מתחלקת לשני פרצופים – בינה ותבונה. בינה היא תפיסה במח ותבונה היא קליטה בלב. יש כאן התכללות, כי יש חצוניות ופנימיות. בחיצוניות הבינה היא השגה, וזה נקרא "שוב", כי זה מתיישב על הלב. אבל מה שההשגה פועלת בפנימיות זה "רצוא" כי זה מרים אותך (היינו סוד "מגדל הפורח באויר" כנ"ל). וביחס לעבודת ההתבוננות, ההתבוננות באור אין סוף הממלא כל עלמין (מה ש"איהו תפיס בכולהו עלמין") פועלת "שוב" בנפש, אבל ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין, אור שמופלא מהעולמות (מה ד"לית מאן דתפיס ביה"), פועלת "רצוא" בנפש.

לגבי החכמה היחס הוא הפוך: חצוניות החכמה היא "רצוא", כמו אצל נדב ואביהוא וחברי רבי עקיבא כשנכנסו לפרדס, אבל פנימיות החכמה היא "שוב", מדרגת רבי עקיבא (שנכנס בשלום ויצא בשלום), שהשיג את פנימיות נקודת רצון השי"ת המתלבשת בפנימיות הברק המבריק על השכל – להיות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא.

"להנחיל אהבי יש" – "ועשה חסד לאלפים לאהבי"

וּבְגִינָהּ אִתְּמַר (ובשבילה נאמר), לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ [זה הפסוק שעליו דרשו חז"ל ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", שזה כבר בבינה, שזה העולם שלעתיד לבוא. יש פה שני צרופים: יש הוא צירוף החכמה, פנים (לפי סדר האלף-בית י לפני ש), ו-שי הוא צירוף הבינה, אחור.]. (פירוש שע"י שהאדם יאהוב את זו"ן [ז"א הוא תורה שבכתב ונוקבא היא תורה שבעל פה.] במה שלומד תורה שהיא מושרשת בהם, [הוא אומר שמי שלומד תורה נקרא שהוא אוהב את זו"ן, לכן מי שאוהב ללמוד תורה ה' קורא לו "אוהבי", הלוואי שכולנו נזכה. אנחנו יושבים פה ולומדים את סודות התורה, וה' קורא לנו "אוהבי".] ינחול ויקבל הארה גם מן החכמה הנקראת יש.) [החכמה היא שרש התורה (כמו שנאמר "נובלות חכמה שלמעלה תורה" ר"ת נחשת, מתכת התפארת, סוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"), וזו"ן הם עצמות התורה.]

גלוי החכמה על ידי מעשי חסד

וְהַיְינוּ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאוֹהֲבָי [איפה זה כתוב? במתן תורה, בדיבור השני ששמענו מפי הגבורה.] (פירוש הקב"ה משפיע חסדים לאוהבי ה') מִסִּטְרָא דְּאַהֲבַת חֶסֶד (מצד שרש החסד [הוא אומר פה חידוש שלא היינו חושבים עליו לבד. לא חייבים ללמוד ככה, אבל ככה הוא מפרש – שמה שכתוב "עשה חסד" מדובר על שרש החסד בחכמה. החכמה נמצאת מעל החסד, ולכן מוסבר[י] ש"אלהי אברהם" כנגד חכמה, "אלהי יצחק" כנגד בינה ו"אלהי יעקב" כנגד דעת, בהיות אברהם יצחק יעקב עצמם כנגד חג"ת, ענפי החב"ד. זו כוונה חשובה לכוון בשמונה עשרה.] שהוא החכמה שעליו, ומפרש כי) וְיֵשׁ דְּאִיהִי חָכְמָה לִימִינָא (יש שהיא החכמה היא בקו ימין למעלה מן החסד.), דְּהָכִי אוּקְמוּהָ הָרוֹצֶּה לְהַחְכִּים (דהיינו להשיג החכמה יעשה עבודה של חסד שבצד דרום למטה) יַדְרִים. וּבְגִין דָּא (ובשביל זה כתוב) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ (פ' להנחיל לאוהבי זו"ן הארה מן החכמה הנקראת יש.).

המתוק מדבש אומר פה ווארט חסידי על "הרוצה להחכים ידרים"[יא]. הפשט הוא[יב] שבשעת התפלה – שמכוונת כנגד ירושלים, כנגד בית המקדש – מי שעומד עם הפנים למזרח ורוצה להחכים יפנה את מבטו קצת ימינה כי במקדש המנורה, שהיא סמל לחכמה, היתה בדרום. אבל כאן הוא מפרש לא לפי הפשט – שמי שרוצה להחכים צריך לעשות מעשים של חסד.

איזה ווארט בחסידות זה מזכיר? מה שאמר אדה"ז שכאשר אדם נותן צדקה, המעשה מזכך את מוחו "אלף פעמים ככה"[יג]. אלף מלשון "אאלפך חכמה"[יד]. בקבלה דרום הוא חסד. על אברהם כתוב[טו]: "הלוך ונסוע הנגבה", כל הזמן הולך לצד דרום, עושה עוד חסד[טז]. לכן אם אנחנו רוצים להחכים אנחנו צריכים להדרים כמה שיותר, הלוך ונסוע, לעשות חסדים, לעשות חסדים בבאר שבע, המקום של אברהם אבינו.

בכל אופן, קודם הוסבר שע"י התורה זוכים לחכמה וכעת הוא אומר שעל ידי מעשי חסד זוכים לחכמה. ובאמת, צריך את שניהם – "האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו"[יז]. מה צריך להיות? תורה וגמילות חסדים (וכידוע שתורה = גמילות חסדים).

עד כאן למדנו מתוק מדבש, זה פשט. יש המשך ששוה שכל אחד ילמד. בדרך כלל, בשביל להבין יותר לעומק צריך ללמוד עם מקדש מלך ורמ"ז, שהם המפרשים שאדמו"ר הזקן מביא בלקוטי תורה, אבל על הקטע הזה בזהר אין את הפירושים האלה.

שוב, יש לנו פה סוגיא. אנחנו מכירים בדרך כלל בחסידות שהחכמה היא אין, ופה רואים שהחכמה היא יש. כשיש תופעה כזאת ורוצים להבין טוב צריך לפתוח ספרי ערכי כינויים. מהו ספר ערכי הכינויים הכי חשוב? מאורי אור של רבי מאיר פאפירש. יש על הספר פירוש "יאיר נתיב" של רבי נתן בוזגלו, שניהם מקובלים מאיטליה.

ערכי הכנויים – יש ואין

נתחיל עם ערך 'ישיש' – מלה שהוזכרה בהתוועדות. כפי שהוסבר, אחד הביאורים שמובאים בחסידות לכך שכתר עולה ישיש הוא ששתי בחינות ה-יש הן שני הפרצופים המרכיבים את הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין.

המאורי אור כותב באות י, לד:

ישיש נק' עתיקא וכן ישיש בגימ' כתר. ישישים נק' או"א כי חכמה יש מאין ובינה שי. ­

יש כמה לשונות דומים ששייכים לכתר ולחכמה ולבינה, כמו "קדש [כתר] הקדשים [חכמה ובינה]", "שיר [כתר] השירים [חכמה ובינה]", ועל דרך זה "ישיש" הוא הכתר ו"ישישים" הם חכמה ובינה (ישישים עולה י פעמים בינה וי"ל שה-י היא בחינת חכמה ומה שהיא מכפילה את הבינה היינו סוד יחוד חו"ב שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" כנ"ל).

ומפרש היאיר נתיב:

סוד ישיש לפי מ"ש המחבר נ"ל שזה הוא הפ' בזהר פ' תרומה ד' קל"ז ע"א ישיש מסתרא מאור קדמאה דלא אשתכח בדינא כלל כי בחכמה יש ג"כ בחי' דין כידוע. וסוד ישישים שנק' או"א נ"ל שזהו רמז יקר ושבח כי חושבנם שוה כל א' גימ' ש"י. ויקר הוא חכמה ושבח הוא בינה כנ"ל ערך "יקר" [ישיש הוא זקן שכבר התעלה מעל כל הדינים, אין בו דינים כלל, כולו רק רחמים. היום יש זקנים שהם מלאים דינים – הם לא ראוים לתואר ישיש. בחכמה יש כבר דין כי היא התחלה של מודעות, כמו שאמרנו שהיא יש. ברגע שיש לאדם מודעות עצמית הוא רואה את הרע שבחבר (והלואי שיראה גם את הרע שבעצמו). אם הוא אין, אם הוא גארנישט, הוא לא מודע לעצמו כלל, הוא מלא רחמים וחסד לכולם. הוא מפנה אותנו לערך 'יקר': מתי אנחנו אומרים "יקר" ו"שבח"? ("שבח יקר וגדולה"[יח]) נכון. רואים שבתפלה הסדר הפוך, עולים מהבינה, שבח, לחכמה, יקר.].

נסתכל בערך 'יקר' (שם אות כה):

יקר בחכמה גימ' שי כמנין י"פ א"ל שהוא באבא בסוד לב נתיבות בהסרת נתיב הראשון.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד יקר עי' בזהר פ' בראשית ד' ט"ו וז"ל: וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקרא ולתושבחתיה ופ' האריז"ל על יקר חכמה ועל שבח בינה.

נעבור לאות לג, שם הוא מסביר את הערך 'ירק', אותיות 'יקר':

ירק מצד הבינה. קו ירוק דאסתר עלמא גמטריא ש"י עלמין סוד ייא"י דס"ג גימטריא א"ל י"ס בהם. י"פ גימטריא ש"י [מתאים למה שאמרנו קודם על יש בחכמה ו-שי בבינה, פנים ואחור. גם כאן, יקר – לפי סדר האותיות בחכמה ו-ירק בבינה.].

יאיר נתיב: סוד ירק ע' בל"ת פ' בלק בדרוש הפ' "עתה ילחכו הקהל וכו' ותבין עי"ז מאמר הזהר פ' בלק דף קפ"ז ע"א וז"ל ת"ח ההוא שטן עילאה נחית כמה דאוקמוה דאגלום בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין בישין וכו' לכיך לון וכו' את ירק השדה וכו' ע"ש וסוד ירוק עיין בר"מ פ' פינחס ד' רט"ו וז"ל: דתלת אתוון אילין אשתמודעין בקשת דאינון חוור סומק ירוק וכו' ע"ש וסוד ירוק שהוא בינה עיין בהקדמת ת"ז ד' ט' ע"ב וכל ירוק מסטרא דאמא עילאה וו' ע"ש ובתיקון ע' ד' קכ"ג ע"ב וז"ל ירוק מסת' דעמודא דאמצעיתא [עמודא דאמצעיתא היינו תפארת. נמצא שיש שני ירוקים, בבינה, סוד תהו, אורות דס"ג, "קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו", ובתפארת, סוד "כונן שמים בתבונה" אותיות בן תהו.]

הערך הבא אחרי 'ישיש' הוא 'יש':

יש, עלמין מצד בינה שרשו ייא"י [אלה אותיות המילוי העיקריות של שם סג: יוד הי ואו הי. ייאי עולה אל[יט], שהוא שם בפני עצמו.] גימ' א"ל י"פ א"ל הרי ש"י עלמין [בפרצוף השערים של אלב"ם, אל הוא השער הראשון, בכתר, וכשמכפילים אותו בעשר מגיעים ליסוד, יש. רק יש הוא כפולה של אל מתוך כל יא זוגות האלב"ם.] גם ל"ב נתיבות נותן לה חכמה ונתיב א' לא ידעו עיט [תהא שנת עיט.] נשאר ש"י גם הם מחכמה הנק' א"ל [סוד "השמים מספרים כבוד אל".] י"ס שלו הרי יש.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד יש ע' בכוונות ר"ה מ"ש בעניין קנ"ה חכמה קנ"ה בינה ב"פ קנ"ה גימטריא י"ש ועיין בכונות עמידה של חול [היש, הפרצוף התחתון של הכתר-ישיש, אריך אנפין, מתחלק לקנה-קנה (יש כאן סדרה של חלוקה לחצאים: כתר מתחלק ליש-יש ויש מתחלק לקנה-קנה, ודוק). כל קנה הוא צנור להמשיך אור, חיות ושפע מהכתר לחכמה ובינה. ב הקנים הם הם שני המזלות של הדיקנא דא"א (הזקן, זה קנה), "נצר חסד" ו"ונקה" (נקה אותיות קנה) עליהם נאמר שאור אבא יונק ממזל העליון, נצר חסד, ואור אמא יונקת המזל התחתון, ונקה.].

עד כאן ראינו את הערכים שקשורים למושג 'יש'. כעת נעבור ל'אין' (אות א, סד):

אין [הערכים בספר מסודרים לפי אלף-בית, אבל רק באות הראשונה של המלה. בתוך כל אות לא מסודר. כאן הוא מביא את הערך 'אין' מיד אחרי ערך 'איש', מתאים לרמז שאמרנו בהתוועדות שאיש נוטריקון אין יש.] נקרא א"א ועיקר שם זה לרדל"א [פה רואים מאד יפה, כמו שאמרנו שרק רדל"א הוא באמת אין ושני הפרצופים האחרים בכתר הם יש, סוד ישיש כנ"ל.] כי שם חביון עוז העצמות שהוא אין לרוב העלמו וגם האוירא נקרא אין [אוירא הוא הרוח בין הגלגלתא למוחא סתימאה דאריך.] ע"ש שהוא אוירא דלא אתפס והוא אין. גם מ"ל דא"ק נק' אני מתלבשת ברדל"א נק' אין.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד אין ע' בת"ז תיקון ע' ד' קכ"ו ע"א ונ"ל אי"ן א' כתר עילאה. י' חכמה. ן' בינה וכו' ע"ש ע' בפ' האד"ז מהר' ר' מנחם דילאונזאי מ"ש בזה.

נסיים כאן. נדגיש שוב שהספר ערכים הכי חשוב הוא הספר הזה. אפשר לסמוך עליו לגמרי, כי הוא לא מוסיף פה שום דבר מעצמו, רק מה שהאריז"ל אמר על פי ציטוטים מהזהר. אחרי שלומדים בספר הזה אפשר להסתכל בעוד ספרי ערכי כינויים. יש לרמ"ק שער שנקרא "ערכי הכינויים"[כ] ויש עוד ספרים כמו ערכי הכינויים של בעל סדר הדורות, קהלת יעקב, אמת ליעקב, ועוד. שנזכה ליש ואין של קדושה. הקב"ה עושה את העולם יש מאין ואנחנו צריכים לחבר בין היש לאין ברצוא ושוב תמיד כפי שמסביר רבי לוי יצחק בקדושת לוי. צריכים להחזיר את היש לאין אבל שעדיין ישאר מעט יש (יש שמרגיש את ה"מעט" שלו, שייך לשנה זו – תהא שנת מעט"). הרבה אין (א סאך גארנישט) = 273 = 13 פעמים 21, מעט יש (א ביסל עפעס) = 429 = 13 פעמים 33, יחד – הרבה אין מעט יש = שבת). גוט שאבעס!