שבת וארץ ישראל

אהבת שלום – פרשת שלח לך

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.[א]

במדרש תנחומא _{(פרק א)} וזה לשונו, ילמדנו רבנו, מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלושה ימים. כך שנו רבותינו, אין מפליגין את הספינה לים הגדול שלושה ימים קודם לשבת, בזמן שהוא הולך למקום רחוק. אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון, מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת וכו'. ואם היה שליח מצוה, מותר לו לפרוש בכל יום שירצה וכו', שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצוה, שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, עד כאן לשונו.

להבין זה. גם להבין שייכות והתייחסות ענין שבת לכאן. יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע דשבת קודש היא בחינת מלכות, בחינת מקבל, דלית לה מגרמה כלום, רק מה שמכינים מששת ימי המעשה על שבת קודש, ואחר כך שבת קודש משפיעה ונותנת חיות לששת ימי המעשה. ובכל ששת ימי המעשה נרגשת קדושת שבת קודש. ועל כן מזכירים שבת בכל יום, על דרך 'היום יום ראשון בשבת', 'יום שני בשבת' כו' _{(מכילתא שמות כ, ח ורמב"ן)}.

וכן ארץ ישראל היא גם כן בחינת מלכות _{(זח"ג פד, א)}, בחינת שבת _{(זח"ב סג, ב)}. ועל כן צריך בכל יום להרגיש גם כן קדושת ארץ ישראל. ולכך תיקנו לומר קודם כל תפלה הריני מכוין את לבי נגד ארץ ישראל, ומשלח תפלתי לשם, ומשם להר הבית, ומהר הבית להיכל, ומהיכל לבית קודש הקדשים.

מלכות במקום ובזמן

המדרש תנחומא בפרשתנו פותח בהלכה של אין מפליגין לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת ואם היה שליח מצוה מותר[ב] (וממשיך בשבח המרגלים ששלח יהושע בן נון, כמו שקוראים בהפטרה, לעומת השלוחים ששלח משה רבינו בפרשה שהיו רשעים).

ומבאר האהבת שלום: שבת וארץ ישראל הם עניין אחד, בחינת מלכות. "שבת מלכתא" היא המלכות "דלית לה מגרמה כלום" – השבת מקבלת מששת ימי המעשה שקדמו לה ומכינים עבורה, ומשפיעה לששת הימים שאחריה. וכך קדושת השבת נרגשת ומוזכרת בכל הימים. וכן "צריך בכל יום להרגיש גם כן קדושת ארץ ישראל", בכוונת הלב בתפלה[ג]. בפרט, בכיוון-כוונת התפלה מוזכרים כאן ארבעה שלבים, זה לפנים מזה: ארץ ישראל, הר הבית, היכל, קדש קדשים – כנגד אותיות שם הוי' מלמטה למעלה: ארץ ישראל כנגד המלכות, ה אחרונה. הר הבית כנגד מדות (ו), "אברהם קראו הר", במדת האהבה והחסד לאברהם, כללות ו"ק, "יומא דאזיל עם כולהו יומין". ההיכל כנגד הבינה (ה ראשונה) – היכל היינו ה פעמים י = כל, חמשים שערי בינה[ד] (בסוד "ספר תורה שבהיכל", יחוד החכמה בהיכל הבינה). קדש הקדשים כנגד חכמה (י), "קדש מלה בגרמיה" (כאשר "אבא יסד ברתא" וזו הארת קדש קדשים בכל ארץ ישראל).

אם כן, ארץ ישראל היא המלכות בממד המקום-עולם, ושבת היא המלכות בממד הזמן-שנה. הקשר המובהק בין המושגים הוא גם בגימטריא: שבת ו-ארץ ישראל שתיהן כפולת שם הוי'. שבת = זך פעמים הוי' (השרש של זך המילויים האפשריים של שם הוי') = הוי' ב'יהלום' (סכום כל המספרים מ-1 עד 26, ושוב מ-26 עד 1). ארץ ישראל = לב-כבוד פעמים הוי'. בשבת ובארץ ישראל מאירים 'מוחין דאבא', חכמה – בסוד "אבא [חכמה] יסד ברתא [מלכות]", "הוי' בחכמה יסד ארץ". יש "לב נתיבות פליאות חכמה", והם לב פעמים הוי' שעולה ארץ ישראל. ועוד, ההפרש בין שבת ל-ארץ ישראל הוא עין (ה פעמים הוי'), ונמצא ש-ארץ ישראל = עין שבת, שבת היא בחינת עינים, ש בת – ש היינו שלשה גווני העין, ו-בת היינו "בת עין".

אהבת השבת והארץ

שלשת הממדים של המציאות הם עולם-שנה-נפש: ארץ ישראל במקום-עולם, שבת בזמן-שנה, ובנפש היא מדת האהבה, שהרי עיקר העבודה בששת ימי המעשה היא יראה ואילו שבת היא אהבה (כמבואר באהבת שלום[ה]), וכן בחוץ לארץ העבודה היא ביראה ובארץ ישראל באהבה ("מקל חובלים" לעומת "מקל נעם"[ו]). ובגימטריא: שבת ו-ארץ ישראל הן כפולת אהבה.

האהבה היא פנימיות החסד (ענף החכמה ממנה יוצאת המלכות, "אבא יסד ברתא" כנ"ל). החסד מאיר ביום הראשון, "יום אחד [= אהבה]", והוא תחילת ההארה וההכנה לשבת הבאה ("מחד בשביך לשבתך", כמבואר באהבת שלום[ז]), היינו הארת החסד במלכות, "חסדי דוד הנאמנים". ב"יום אחד" של מעשה בראשית נברא האור (אור = ג פעמים יום אחד, הערך הממוצע של כל אות ב-אור), והוא הוא אור השבת, כרמז: אור = 207, שבת = 702 (היפוך ספרות, 'השתקפות').

שלשת המושגים, שבת ארץ ישראל אהבה = 1547 (7 פעמים 13 פעמים 17) = אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה = הוי' ועוד זך פעמים הוי' (שבת) ועוד 819 = אחדות פשוטה, פירמידה של אחד-אהבה.

להגיע לשבת וארץ ישראל על ידי היסוד

וכמו שקודם ביאה לקדושת שבת קודש, בחינת מלכות, צריך לבוא לבחינת ערב שבת, שהיא בחינת כל, בחינת יסוד _{(זח"א יז, א)}, כי שבעת ימי הבנין המה נגד שבעת ימי השבוע כנודע, ויום ערב שבת קודש הוא נגד מדת יסוד, בחינת כל, ואחר כך זוכה לקדושת שבת קודש, בחינת מלכות, ונעשה יחוד יסוד ומלכות. כמו כן הוא בקדושת ארץ ישראל, שקודם ביאה לקדושת ארץ ישראל, צריך גם כן לבוא מקודם לבחינת כל, בחינת יסוד, שהיא בחינת ערב שבת.

ועל כן כתיב במרגלים כל נשיא בהם דייקא, פירוש בחינת כל שהיא בחינת יסוד, יתנשא בהם, בכדי שיזכו לבוא לקדושת ארץ ישראל. וזהו גם כן מה שכתוב בשבח ארץ ישראל _{(דברים ח, ט)} לא תחסר כל בה, כי קדושת שבת וקדושת ארץ ישראל הן בחינה אחת, כמבואר אצלנו כמה פעמים _{(עי' פ' בראשית ד"ה ויכל)}. וזהו בכלל.

אבל בפרט, היינו על ידי מצוות ומעשים טובים, יכולים לזכות לבחינת מלכות, בחינת שבת, בחינת ארץ ישראל, אפילו בכל יום.

והנה ידוע שים רומז למלכות _{(זח"ג נח, א)}, על דרך הכתוב _{(ישעיה מג, טז)} הנותן בים דרך, הרומז ליחוד כנודע. וזהו פירוש המדרש, מהו לפרוש לים הגדול, פירוש אם יכולים לזכות לבחינת שבת, בחינת ארץ ישראל, בחינת מלכות הנקראת ים, קודם לשבת שלושה ימים.

כך שנו רבותינו, אין מפליגין את הספינה לים הגדול שלושה ימים קודם לשבת, פירוש אין יכולים לזכות לבחינת מלכות, בשלושה ימים קודם השבת. ואף שהם מתייחסים לשבת הבאה כנודע _{(עי' פסחים קו, א)}, אף על פי כן אין יכולים לזכות לבחינת מלכות בשאר הימים. כי בשאר הימים עדיין לא בא לבחינת ערב שבת, שהיא בחינת כל, בחינת יסוד, ולכך הוא רחוק מבחינת מלכות. כי מקודם שבא לבחינת מלכות, שהיא בחינת שבת, בחינת ארץ ישראל, צריך לבוא מקודם לבחינת ערב שבת כנ"ל. אבל בערב שבת, שהיא בחינת יסוד, בחינת כל, יכולים לזכות לבחינת מלכות, כי כיון שבא מקודם לבחינת ערב שבת, אזי הוא קרוב לבחינת מלכות, ומתחילה להתנוצץ קדושת שבת קודש, שהיא בחינת מלכות, בחינת ארץ ישראל.

זו הנקודה העיקרית: כדי להגיע לבחינת שבת ולבחינת ארץ ישראל, מלכות, צריך לבוא לפני כן לבחינת יסוד, בחינת "כל" ("כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא וארעא", הארץ היא המלכות). אז מתחילה להתנוצץ בחינת מלכות ונעשה יחוד יסוד ומלכות. וזה הרמז במדרש: אין מפליגין לים הגדול שלשה ימים קודם לשבת – אמנם כל שלשת הימים (מיום רביעי) שייכים לשבת ("קמי שבתא"), אבל כדי להגיע ל"ים הגדול", בחינת מלכות, שבת, צריך דווקא את יום השישי, יסוד.

החיבור של 'כל' (יסוד) ו'ים', מלכות, רמוז בערך השוה שלהם: כל = ים = נ. נו"ן היינו "נאמן כפוף נאמן פשוט"[ח] – נאמן כפוף ביסוד (משיח בן יוסף) ונאמן פשוט במלכות (משיח בן דוד). או בדרך זו: נאמן כפוף במלכות, 'חותם שוקע' של השפלות, פנימיות המלכות, ונאמן פשוט ביסוד, 'חותם בולט' של האמת (פנימיות היסוד, ראש-תוך-סוף הא"ב). כל ים אותיות כלים, היינו כלים רחבים דתיקון על ידי יחוד יסוד ומלכות. כלים = שלמות של מאה, יפי, י פעמים י.

התבאר ששבת וכן ארץ ישראל הן בחכמה ובמלכות, "אבא יסד ברתא", והקשר בין החכמה למלכות הוא על ידי היסוד ("יסד"), "יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א [משם מאיר לנוקבא-מלכות, ובונה את פרצופה]".

המעבר מיום שישי ליום השבת הוא במלה "וַיְכֻלּוּ" – "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". יום השישי עצמו הוא כל ובכניסת השבת נעשה ויכלו (תוספת ויו = כב), ואז  ויכלו = עב, חסד. חלק המילוי של ויכלו, וו יוד כף למד וו = עולם, ונמצא שויכלו במילוי הוא עולם חסד, "עולם חסד יבנה". ויכלו = עב = חצי קדם האותיות שבכל פרשת ויכלו.

שליח מצוה

ואם היה שליח מצוה, מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, פירוש על ידי מצוות ומעשים טובים יכולים לזכות לבחינת מלכות, בחינת ארץ ישראל, בכל יום שירצה וד"ל.

ולהבין מה דנקט המדרש תנחומא הנ"ל, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו.

יש לפרש על דרך זה, דהנה יש בני אדם שבהזדמן להם עשיית מצוה ממצוות השי"ת, או איזה עובדא והנהגה טובה, אזי מענה בפיהם לאמור, שמן הנמנע לעשות זאת, מחמת שדבר זה מזיק לנפש באופן אחר, ועל כן הם נמנעים מן המצוה או מעובדא הזאת. ובאמת הוא רק פיתוי היצר הרע, ושקר בפיהם, מחמת שני אופנים, האחד הוא, שבוודאי לא ימלט ולא יבצר מהיות תערובת גופני בתוך המצוה או העובדא הזאת. וגם אף לו יהי כדבריהם, שמושלל מתערובת גופני, על כל פנים ראוי למסור צד הנפש גם כן, וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שמסר נפשו בשביל ישראל _{(עי' שמות לב, לב)}. וזו היא כוונת המדרש, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו וד"ל.

השליחות היא עניין עיקרי כאן, "שלח לך אנשים" (שליחות שנכשלה) "וישלח יהושע בן נון" (שליחות שהצליחה). שליח מצוה היינו כל יהודי שבא לעשות, כשלוחו של הקב"ה, "שלוחו של אדם [האדם העליון] כמותו", והוא צריך להיות "נותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו" אפילו במסירות נפש ממש, וכן לעמוד בפני פיתוי היצר הרע האומר שיש במעשה המצוה איזה-שהוא היזק לנפש. כאשר כוונת השליח היא בשלמות, כולל הכנה למסירות נפש, אזי מובטח לו שיצליח בשליחותו! והנה הלכה היא "חזקה שליח עושה שליחותו"[ט] – זהו הטבע היהודי המרגיש ששליחות לדבר מצוה היא קדש.

ורמזים: שלח = הוי' פעמים אחד. שליחות לדבר מצוה = 1131 = אחד-אהבה פעמים אני הוי' (חצי אלדד פעמים מידד)[י]. והנה שליחות = חן פעמים אחד (חן במספר קטן), לדבר מצוה = כט פעמים אחד. נמצא ש-שליחות = ב פעמים לדבר מצוה, יחס של 'שלם וחצי'. לדבר מצוה = מחשבה טובה (וכן  שמואל), "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" שתהיה "לדבר מצוה".

נתבונן גם בשליח מצוה. שליח מצוה = ג פעמים נצח הוד, הספירות היוצאות החוצה בכח המעשה בפועל, והן סוד פינחס וכלב שלוחי יהושע. שליח מצוה בהכאה פרטית (ש פעמים מ וכו') = 14800 = 4 פעמים 3700, ת פעמים יחידה = 100 פעמים נצח ישראל (הצלחת השליחות בפועל להתגבר לכל המונעים).