בע"ה

שיעור בבי"כ אהבת אחים

כד סיון ס"ג -  בית כנסת אהבת אחים שיכון בבלי ת"א.

ערב טוב, היום אנו בפרשת קרח, והנושא: ידוע שיש יהודי חשוב, פקח, עם כל המעלות, והוא בוחר לו לחלוק על מנהיג הדור – משה רבינו – עם טענות מאד מתקבלות, "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הוא מצליח לגייס הרבה תמיכה ציבורית ומשה רבינו נופל על פניו, קשה מאד להתמודד עם תופעה זו. רש"י כותב שזה כבר סרחון רביעי, אחרי העגל והמרגלים והמתאוננים, ורפו ידיו – לפייס את ה' בפעם הרביעית זה קשה לו מאד. הפסוק אומר "ותנסו את הוי' זה עשר פעמים", אך כאן חז"ל מונים כאן ארבע פעמים, ואם כן הם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. מחלוקת קרח כנגד המלכות – מחלוקת על המלך, האם מה שהוא עושה זה על פי ה' או על פי עצמו. קרח טוען, מילא שלקחת את המלוכה אבל הפרוטקציה שאתה נותן לאחיך להיות כה"ג זה יותר מיד.

ברור שהקושי להתמודד עם הבעיות הפנימיות, שבתוך הממסד, קשה במדה מסוימת יותר ממלחמה בבעיות חוץ, אויבים וכו'. כשהבעיה צומחת מבפנים כ"כ קשה עד שמשה מרים ידים, לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה.

ידוע שהדור שמשיח יבוא הוא הוא הדור שקרח יחזור בתשובה, והסימן שנותנים לכך באריז"ל ובקבלה: "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. בכל דור יש "אתפשטותא דמשה" ויש קרח – יהודי מיוחס וחשוב עם כל המעלות שחולק על משה (ואפשר ללמד עליו זכות, יש לו כוונות פנימיות בפסיכולוגיה הפנימית שלו, לא עושה בכוונה להכעיס). כל הגאולה תלויה באותו קרח, שיהפוך את הראש שלו ויבין אחת ולתמיד ש"משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". צריך להגיע דור שבו קרח יודה בכך בפה מלא בעולם, ולא אחרי שיורד לשאול, שיבין שכל מה שמשה עצמו לא מפי עצמו אלא מפי הגבורה, אפילו שהמינויים שלו יכולים לעורר תמיהה אצל מישהו זה רצון ובחירת ה'.

כשמשה נופל על פניו וקם, אומר לקרח "בקר ויודע הוי'" – עכשיו אנחנו יותר מדי חמים במחלוקת מכדי להכריע, בא נחכה לבוקר שנרגע. בבוקר – גם מלשון בקורת – "ויודע הוי' את אשר לו ואת הקדוש". רש"י מסביר ש"את אשר לו" על הלויים ו"הקדוש" על הכהנים (ובפרט הכהן הגדול הוא הקדוש). קודם כל "בקר ויודע הוי' את אשר לו" – קודם כל יודיע לנו על בחירת הלויים. קרח היה צריך להסתפק, ולשמוח עד הגג, בכך שה' בחר לו להיות לוי – מי שה' מזכה אותו שיכול להקדיש את חייו לעבוד את ה' ולשרתו במקדש. אבל יש לקרח תאוה יותר מדי, לא מספיק לו להיות לוי ורוצה גם להיות כהן. ב"אשר לו" ברור מאד ש"לו" ו"לוי" זה לשון נופל על לשון. בתחלת הפרשה קרח מתיחס רק על לוי (ולא עד יעקב אבינו, שבקש רחמים שלא יזכר על מחלוקת קרח), ורמוז בכך שתיקונו של קרח באמת זה להיות לוי. "לוי", כפי שרמוז בהמשך, זה "אשר לו". יש משהו ב"אשר לו" אפילו יותר מ"קדוש" – קדוש זה נבדל, אך לומר שיש אדם שה' אומר עליו שהוא "לי", שהוא שלי, זה יותר מזה. "לוי" זה הרכבה של "לו" ו"לי". חז"ל אומרים "כל מקום שנאמר 'לי' איננו זז לעולם". שה' אומר על מישהו שהוא "לי" זה מעלה נפלאה ביותר, קרח צריך לשמוח על זה מאד.

אחרי כל המאורע התורה מתחילה להתעסק בתיקון, כמו כל דבר לא רצוי שצריך מיד לתקנו. המשך הפרשה זה התיקון, והתיקון זה בכך שפרשת קרח מגיעה לשיא ב"שביעי" בפסוק שתופס הרבה מקום בזהר ובדרושי החסידות – "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד". מפסוק זה הרמב"ם ושאר מוני המצות לומדים מצות עשה מדאורייתא שעל הלוי לעבוד את עבודת המקדש. עבודת המקדש אליה צריך הלוי להקדיש את חייו כוללת שלשה דברים: שומרים לשמירת המקדש, שוערים האחראים על שערי המקדש ומבקרים מי טהור ומי יכול להכנס, ומשוררים (שכתוב כמה פעמים בהלכה שזה שיא עבודת הלויים) שמלוים את הכהנים בשעת עבודתם (ליווי היא עבודת הלוי). יש דעה בראשונים, שלא נפסקה להלכה, ששירת הלויים מעכבת את הקרבן – מדגיש את חשיבות שירת הלויים.

ידוע ששירה זה לשון השראה, ובעבודת המקדש כל עם ישראל נוכח – כהנים בעבודתם, לויים בשירה ובזמרם וישראל במעמדם. מי שמשרה את ההשראה האלקית – מי שעושה את האוירה – זה לא הכהנים ולא הישראלים אלא הלויים. מכיון שהלויים אחראים על האוירה, הקדושה וההשראה האלקית על עבודת הכהנים (וכך בנפש כל ישראל) – שיעבדו בהתלהבות – זה הלויים, ומכיון שהסיבה למעלה מהמסובב לע"ל יתעלו הלויים להיות כהנים. מי שמסוגל לכך, אין לו שום ענין לבקש כהונה – לא רק שצריך להסתפק במה שיש לו אלא שצריך להכיר שבמדה מסוימת מה שיש לו יותר גבוה מהכהונה.

שבט לוי כולל גם כהנים וגם לויים, אך לאחר שהכהנים יוצאים למעלתם התואר לויים מיוחד ללויים ולא לכהנים – כל אחד קובע ברכה לעצמו. לפי הסוד כהן בימין, לוי בשמאל וישראל באמצע. אנו עם סגולה, כמו נקודת הסגול המורכבת משלש נקודות – ימין, שמאל ואמצע- כך עם ישראל מורכב משלשת הקוים. לכל אחד יש מעלה, ואפשר לומר עליו שהוא הכי הכי חשוב. הכהן זה "הכל הולך אחר הפתיחה" – כמו אברהם אבינו, איש החסד. חסד זה ימין, יסוד המים – "זכור אב נמשך אחריך כמים", שאוהב ה' בצורה טבעית כזרימת המים, והמים יורדים ומשפיעים מלמעלה למטה. השמאל הוא כטבע האש, שנגבה למעלה – גם כן אוהב את ה' מאד, לא רק "פחד יצחק" אלא גם אהבה, עם רגש יותר חזק, "רשפיה רשפי אש" – יש יותר רגש בשמאל מבימין, לא אהבה טבעית אלא אהבה בוערת כאש. האמצע זה יסוד הרוח, יעקב אבינו, שיש בו התכללות של שני הצדדים – הוא כולל וממזג יחד במזיגה נכונה את הימין ואת השמאל. לכל אחד המעלה שלו. זה שיכול לשאת הפכים – האמצע – זו מעלה עצומה. זה שפותח את הלב, פותח את שערי המקדש, זה החסד – האהבה הטבעית, פתיחת האהבה המסותרת בכל יהודי, האהבה שירושה לנו מאברהם אבינו. אך יש גם מעלה ביצחק יותר מכולם – לעתיד לבוא דווקא ליצחק יאמר "כי אתה אבינו". כתוב בחסידות שזה אותו ענין שלע"ל הלויים יתעלו מעל הכהנים.

על פי הסוד כל פרשה זו דנה בכך, שקרח רוצה לקפוץ קדימה – להגיע לתכל'ס, לעתיד הרחוק, כמו הרבה אנשים גדולים – ורוצה שכבר עכשיו תתגלה מעלת השמאל על הימין. הוא רוצה קודם כל שהשמאל לא יהיה כפוף לימין – כפי שמודגש במנהגים רבים של "לאכללא שמאלא בימינא". קרח הרגיש שהוא השמאל, ולא ניחא ליה להיות כפוף לימין. בקבלה חלוקת נשמות מימין ושמאל זה הבל וקין – זה שקין, הבכור, הוא השמאל זה גם סימן שיש בגבורה משהו יותר עצמי וחזק וגבור. רק שקין קלקל, אך לעתיד לבא קין יתעלה למעלה מהבל. כתוב בקבלה שמשה הוא משרש הבל – משה ר"ת משה שת הבל (חוזר להבל דרך שת, כפי שמסביר האריז"ל) – וקין הוא השרש של קרח, קרח הוא הרוח של קין. קרח זוכר שהרג הבל בגלגול ראשון (במודע או שלא במודע) אך יודע שהוא הבכור, ומרגיש ורואה שמגיעה לו מעלה על הבל – ראה ולא ידע מה ראה, כפי שנסביר. הכל כי יש לו חוש שלעתיד לבוא הוא יתעלה על הימין, לכן גם בעוה"ז רוצה לא להיות כפוף לימין ואף להתנשא מעליו. טענתו הדמוקרטית ביותר של קרח (מקור הדמוקרטיה) – "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" – היא טענה מובהקת של השמאל. מול טענה זו משה מרים ידים.

המשך הפרשה נותן מצוות כדי לתקן את חטא קרח. כאשר החטא יתוקן נזכה בקרוב ממש לכך שקרח יתפוס עצמו ויודה בחיי חיותו בעוה"ז ש"משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים" ואז יתעלה בסוד "צדיק כתמר יפרח" וזה יהיה סימן הגאולה. מ"ועבד הלוי הוא" לומדים את מצות הלויים לעבוד במקדש. לשון הספרי היא "בין רצו בין לא רצו" – שלא נחשוב שמצות הלוי היא רשות, שאם רוצה לשיר יכול ואם לא לא, אלא שזה חובה ("כבד את הוי' מהונך" – מגרונך – לא מצות רשות אלא חובה ממש). ממה לומד זאת הספרי? מהוספת המלה "הוא" שלכאורה איננה דרושה בפסוק. לשון הספרי: "'ועבד הלוי הוא' – בעל כרחו". זה פלא. ישנן כמה עבודות – לשמור, לשער (הכהנים הם בעלי המפתחות הפותחים את השערים, אך הלויים הם השוערים במשך כל היום) ולשיר – ואין ללוי כל ברירה, יש לו חובה לעבוד את עבודת המקדש.

זה חידוש גדול מאד איך חז"ל פרשו את המלה "הוא" – תיכף נסביר איך נדרש בקבלה וחסידות, אך צריך להתחיל עם הפשט – שזה בא להפוך מצוה מ-תריג לחובה גמורה. איך מבטאים את הרגש של "בין רצו בין לא רצו"? בחסידות קוראים לזה "אתכפיא" – אם אתה רוצה, מה טוב, ואם אתה לא רוצה, תרצה. תכריח את עצמך, תכופף את עצמך. אם דורשים ממישהו משהו סימן שזה מתאים בדיוק לשרש נשמתו, שיש לו את הכח לזה וזה הסגולה המיוחדת שלו. בשום מצוה אחרת אין כזו מלה וביטוי – משהו מיוחד בעבודת הלוים במקדש (שהיא תיקון קרח). אם נבין מה זה בעבודה, נוכל להמתיק בדורנו את הנטיה של יהודים – דווקא גדולים וחשובים – לחלוק על משה רבינו (הסרחון הרביעי שכנגד המלכות). בשביל לתקן זאת צריך כל עם ישראל לקיים את הענין של "ועבד הלוי הוא". יש ללוי כח בעצם תולדות לעשות אתכפיא – להכריח עצמו לעבוד – זה כח המיוחד לגבורה, "איזהו גבור הכובש את יצרו". מדת הגבורה זה הכח לבטל את רצונך מפני רצונו – את היצר לעשות כרצונך מפני רצון ה'. זה זכות מיוחדת של לוי לעבוד את עבודת הקדש, אך הוא חייב בכך.

יש הרבה סודות במלה "הוא". אחד הסודות, שנשמע ממש הפוך, זה מה שכולנו זוכרים ממגילת אסתר – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". שם המלה "הוא" הולכת ם העבודה השניה, ההפוכה מ"אתכפיא", עם עבודת ה"אתהפכא" – לקחת יצר, חושך, ולהפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. בלשון הבעש"ט זה המתקה, בעוד אתכפיא זה כולל בלשון הבעש"ט גם הכנעה (שאדם צריך להכניע עצמו) וגם הבדלה (שאדם צריך להבדל מטבעו הראשון, מנטיתו הראשונית). אתהפכא זה לקחת משהו שכרגע "לא יהודי" ולגייר אותו.

מה זה "הוא" בלשון הקבלה? אמא, בינה. כך בזהר ובכל ספרי הקבלה. שרש הלוי בגבורה, אך בקו שמאל לפני שמגיעים למדת הגבורה בלב יש את ספירת הבינה במח. בבינה, היות ששייכת לג"ר, אז הכל רחמים יחסית למדות הלב. שלש הספירות הראשונות שלמעלה מימי בראשית – בימי בראשית מדות של חסד ודין כמו שאנו מכירים, הנהגות שונות של ה' את המציאות, אך למעלה מהם שלש מדות ראשונות – ושם יחסית הכל טוב. לכן, פנימיות הבינה זה רחמים, ואף כתוב שכאשר מעלים לשם את דיני העולם הכל מתמתק – זה נקרא "להמתיק את הדינים בשרשם". זה להפוך את הדינים, ולא לכפות אותם. מחיצוניות הבינה מתחילים להתעורר דינים – "מינה דינין מתערין" – אך בפנימיות הכל מתהפך. הפסוק במשלי אומר "אני בינה לי גבורה" – זה הקשר בין מקור קו שמאל, הבינה, למדת הגבורה בלב. שוב, לפי הנגלה "הוא" זה כח הגבורה בנפש – שהלוי חונן מה' ביכולת לכפות את יצרו, שהוא הגיבור של התורה – אך השרש, וזה מה שאנו רוצים מהלוי שיגיע אליו (זה השרש הנסתר שלו, וכן "הוא" לשון נסתר הרומז ל"הנסתרֹת" להוי' אלהינו" שג"ר בכל ובפרט ה עילאה, ע"ד "והנגלֹת" שאחר כך). בזה אנו מתחילים להכנס לענין.

אפשר לומר שהלוי צריך להתחיל לעבוד את ה' באתכפיא – בזמן של קטנות, "חנוך לנער על פי דרכו" – ואחר כך עולה ומתגדל לעבודת "ונהפוך הוא". כאשר מגיעים ל"הוא" שענינו אתכפיא אז "אשר [לשון אושר ושמחה] ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה, בלשון החסידות, סדר של "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" (לשון נפוץ בספרי חסידות, ובפרט במאמר המפורסם "באתי לגני", שאף על פי שבתניא כותב שעיקר עבודת הבינוני זה "אתכפיא" ולא מגיע ל"אתהפכא", אך במאמר זה – שהוא נחלת כולנו – שצריך להתחיל ב"אתכפיא" אך מדות מודעות ל"אתהפכא" ואז זה "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"). בנגלה זה עבודת האתכפיא והקבלה מחדשת שאתהפכא.

אפשר לומר גם ווארט הפוך: היות ש"הוא" כולל גם אתכפיא וגם אתהפכא, אפשר לומר שיש אחד שהוא גם למעלה מעבודת ה"אתהפכא" (וכך מוסבר בחסידות). אתהפכא זה "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – יש שונאים, וצריך לרדת למציאות ולהלתכלך בה ("שידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה"), אך מסוגל לאחוז במר ובחושך שבמציאות הלא כל כך יפה ולהפכה. להפוך חשך ל"העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", ויותר קשה מכך – "טעמין מרירו למיתקו". אך יש צדיק אחר, כמו שמסופר על רשב"י, שהגלות לא פגעה בו בכלל – כל כך חי עם משיח, עם גאולה, שאפילו הדבר הזה של להפוך רע לטוב זה לא בראש שלו כלל, הכל טוב ואין בכלל רע. הכל אצלו הכי טוב. ככל שהוא בראש כזה, גם כן משרה זאת על כולם – לא שהוא מתעלם בדווקא מהמציאות או בורח ממנה, שזה דבר לא טוב, אלא אדרבה, אם יש אחד כזה בדור שחי משיח ואצלו הכל טוב אורו מחלחל למציאות ומשרה עליה השראתו. מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, וכל שכן הרבה מן האור שהופך את החשך לאור – אז הופך הכל לטוב ממילא, בלי התעסקות.

אז אפשר לפרש ש"בין רצו בין לא רצו" ו"ונהפוך הוא" (המתקת הדינים בשרשם) זה היינו הך – יש אחד שרוצה שהאתכפיא תביא אותו לידי אתהפכא, אך יש אחד שלא רוצה זאת בכלל, לא שלא רוצה לעבוד את ה' אלא שלא רוצה את כל ההתעסקות, רוצה רק את ה'. זה אחד שרוצה כל הזמן ללמוד רק חסידות – אומרים לו שצריך ללמוד גם נגלה וגם חסידות (כמו שיסד הרבי הרש"ב, שרוב הזמן נגלה) ולחבר אותם, אך הוא מצד נשמתו רוצה ללמוד רק חסידות. לא רוצה לעסוק ברע, לא באתכפיא ולא באתהפכא, ואם באמת יצליח להיות קשור לה' לגמרי האתהפכא תקרה ממילא, בלי שום מחשבה, כי הרבה אור דוחה והופך את החשך ממילא. לאותו אחד אומרים ש"בין רצו בין לא רצו" אתה מוכרח ב"אתכפיא" לעסוק ב"אתהפכא" – בין אם תרצה ובין אם לא. זה הווארט הראשון שרוצים להעמיק בו הערב.

בקבלה כתוב שהלוי כאן, לעומת הכהן – שרש הלוי בבינה והכהן בחכמה – זה שעל הלוי כתוב "ועבד הלוי הוא" ועל הכהן "אתה כהן לעולם". לוי קשור ל"הוא", לנסתר, וכהן ל"אתה", לנוכח. מה יותר גבוה? יש פנים לכאן ולכאן. יש שרש ל"הוא" למעלה מהחכמה – "עתיקא קדישא", ה' עצמו ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ולכן אפשר לומר רק "הוא" כי זה נסתר גמור. "אתה" זה התגלות לנוכח – חוץ מהפניה לכהן עצמו, לומדים מכך שכהן קשור לגילוי. לומדים מכך בפשטות שכהן הוא צדיק ביחס ללוי, שענינו בעל תשובה. איך קרח, שפקח היה, טעה ברואה? ראה שושלת של גדולה – של לויים משוררים ברוח הקדש – יוצאת ממנו, ואמר כל הגדולה הזו יוצאת ממני ואני אשתוק? אז חשב שאף על פי שרק אחד יוצא חי וכולם אובדים זה וודאי אני (אם היה מתבונן מה יצא מצאצאי משה רבינו זה היה מחזק אותו עוד יותר). שגה בכך שלא ראה שבניו עשו תשובה – משה ראה זאת והוא לא ראה.

כמה שקרח הכיר את עצמו ואת תכונות נפשו – את גדולתו המיוחדת, שלפעמים באה לידי ביטוי בעצמו ולפעמים לאחר כמה דורוה (וידוע ש"יפה כח הבן מכח האב", מה שיוצא מפנימיות האב שמתגלה רק אצל צאצאיו המוציאים זאת מן הכח אל הפועל) – לא השיג את סוד התשובה. רואים מכאן מהו עומק סוד התשובה. קרח מכיר את עצמו – "דע את עצמך" (פתגם לא יהודי שנטבע על ידי אבות הדמוקרטיה, הדמוקרטיה של קרח) – ואף את מי שעתיד לצאת ממנו, אך נעלמת ממנו הזכות שתאפשר לבניו להוציא את כחו לפועל. על הדוכן ישראל-יעקב נזכר על קרח, במחלוקת קרח לא מתייחס אל יעקב אך בשיר "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל", שם קרח מגיע לשרש של כלל ישראל. קרח הוא פקח עם רוח הקדש, רק לא רואה סוד זה שבניו עשו תשובה, ומשה רבינו ראה זאת. מה נלמד מכאן? שבאמת תיקון קרח הוא תשובה.

אם נשליך ונכליל את זה יותר, כל סוד הלוי – ששרשו בבינה – הוא תשובה, ידוע בקבלה, בכל ספר הזהר, שבינה היינו עבודת התשובה ב"רצוא" כלפי מעלה. הצדיק עוסק כל הזמן בגילוי אורות, ודווקא אורות פנימיים, כי אין לו מה לתקן. בעל תשובה עוסק ב"רצוא" ועליה כלפי מעלה. הלוי הוא בעל תשובה שמאד מיוחס, שה' בוחר בו ומרים אותו מתוך כלל ישראל, לשרת בקדש כל ימי חייו. שרש עבודתו – "לבבו יבין ושב ורפא לו", הפסוק ממנו לומדים שבינה היא תשובה. לעומתו, הכהן – "אתה כהן לעולם" – הוא מקור של גילוי אורות, אור הממלא כל עלמין. כך כתוב: בעל תשובה, היות שעיקרו רצוא אל הנעלם, אל ה"הוא", לכן הוא ממשיך מקיפים. מקיפים במשמעות החיובית ביותר זה להשרות השראה עילאית, השראה אלקית, על כולם. בלי הלויים אין לכהנים השראה לעבודת ה'. עיקר המקיפים זה "מקיפים דאמא" (כמו הסכך – גילוי אור מקיף לאחר כל עבודת התשובה של עשי"ת), וענינו של הלוי זה מקיפים. ענינו של הכהן זה אורות פנימיים. גם כאן, לכל אחד מעלה לגבי השני, מעלה ל"הוא" ומעלה ל"אתה".

כתוב שהלוי העובד עד דרגת ה"הוא" – עד הנסתר והנעלם – עולה מהבינה עד הכתר (ה"הוא" של עתיקא), עד העל מודע לגמרי שלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ובעבודתו ממשיך מהכתר לבינה ליסוד בעולם האצילות. כך ההסבר בחסידות. אחר כך צריך לבוא הכהן, אחרי הלוי, הווא גומר להמשיך מן היסוד למלכות. כל ענין עבודת ה' שנראה שיש השגחה פרטית בעולם – שיש ה' מעל הטבע ומנהיג את הטבע – וכדי להמשיך את אור ההשגחה יש צינורות, עשר ספירות. יש סודות של אין ספור אפשרויות של דינמיקה פנימית בה נמשך השפע. לגבי הכהן והלוי כתוב שהלוי, המלוה את הכהן ("הפעם ילוה אישי עלי"), הוא הפותח – הוא צריך להמשיך גילוי אור אין סוף מהכתר העליון דרך הבינה עד היסוד, אך לא יכול להמשיך יותר מזה. הבעל תשובה נותן השראה לצדיק, אך בסוף לא יכול לגמור את העבודה וצריך לבוא הצדיק – שמקומו היסוד, ושמה מקבל מן המוכן כביכול את מה שהמשיך לשם הבעל תשובה – והוא זה שמסוגל למסור את האור למלכות, למציאות. ברגע שנפעל הזיווג בין היסוד למלכות באופן אוטומטי נולד הגילוי בעולמות התחתונים בי"ע.

איך מסבירים זאת באותיות אחרות (כל אחד תופס באותיות שמכיר הכי טוב)? כתוב שבעלי תשובה הם בעיקר אורות. אין לבעל תשובה כל כך להכין ולייצר כלים. הצדיק הוא שמושלם בקיום תריג מצוות התורה – "עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי" (כפי שאמר יעקב, בעל עולם התיקון – תיקון בקבלה זה היכולת לעשות כלים). בעל תשובה, שקונה עולמו בשעה אחת – כפי שיצאה בת קול לגבי רבי אלעזר בן דורדייא, ששב בתשובה בסוף ימיו ומת לפני שהספיק לעשות איזו שהיא מצוה, "רבי אלעזר בן דורדייא מזומן לחיי העולם הבא" (איך הוא "רבי"? הרי לא למד תורה! כתוב שהוא הרבי של כל בעלי התשובה), וכאשר יצאה בת קול זה בכה רבי (בכי של צדיק זה כאשר יש גילוי עצום ש"לית כל מוחא סביל דא") ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשנים רבות" – ענינו של הצדיק, שבעולם התיקון, זה לבנות כלים לאורך זמן, אך בעל תשובה זה "בשעתא חדא וברגעא חדא" כי זה אור, ולאור לא לוקח זמן. מזה מובן שאם רוצים לתקן את העולם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", אז "לא סגי הא בלא הא".

בעל תשובה קשור לאור של "אורות דתהו" – אור עצום שלמעלה מכלים, כמו האור של תשובת ראב"ד מקרב לב – ובשביל להביא את המשיח צריך "אורות דתהו בכלים דתיקון", להכניס חויה של תשובה אמיתית (שבעל תשובה חווה, וצדיק לא יודע מה זה בכלל, "במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד" ולא יכולים בכלל לתאר מה זו חוית ומקום בעלי התשובה – רק יכול לשמוע את בת הקול ולפרוץ בבכי משום שאינו משיג מה זה, "לית כל מוחא סביל דא", ולהסיק שזה דבר נפלא שאין אצלו) בכלים (שאותם עושים הצדיקים). לפי זה, מה זה התיקון של קרח? להיות הבעל-תשובה האמיתי – מה שנתקיים אצל צאצאיו, ולכן זכה לכזו שושלת של בעלי רוח הקדש הנותנים השראה לכל עם ישראל בעבודת ה', מאז ולתמיד. איך זה מתואר? שבעל תשובה עולה ופוגש את האין סוף במקומו שלו – בכתר שלו, בעל מודע לגמרי. הוא עלה לשם דרך הבינה, ואחר כך מוריד את האור הזה עד לבינה, ואחר כך מסוגל להוריד זאת דרך כל ספירות הבנין של הלב עד היסוד – זה ששב על פגם הברית, זה עיקר התשובה בסוף, ואז מסוגל להמשיך את האורות עד היסוד. אחר כך צריך לבוא צדיק, ששרשו באור אבא (כמו ששרש בע"ת הוא בבינה, שממשיך מקיפים דתהו) אך הוא מתגלה רק ביסוד (במדרגה ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א), כצדיק שלא פגם בברית אף פעם, ולוקח משם את האורות דתהו וממשיך אותם למלכות. עושה זיווג הממשיך את האור להתגלות במציאות שלנו.

זה עולה יפה מאד עם הכתוב ברעיא מהימנא ששרש משיח בן יוסף הוא בספירת הבינה ואילו משיח בן דוד שרשו בספירת החכמה. משיח בן יוסף בחינת לוי ומשיח בן דוד בחינת כהן. משיח בן יוסף קודם בזמן למשיח בן דוד. בחיים, בעולם הזה, יוסף הוא הצדיק (שעמד בנסיון ואל נפל) ודוד הוא בעל תשובה (על פי פשט נפל ועשה תשובה, וחז"ל אומרים שלא ראוי היה לאותו חטא אלא כדי להורות תשובה ליחיד – הוא האב-טיפוס של תשובה). כשיבוא צאצאיהם, שני המשיחים – שלפי הרבה פירושים זה שתי בחינות, שתי תקופות, במשיח האחד – היוצרות מתהפכים. משיח בן יוסף בא מבינה אז ענינו תשובה. זה "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – להחזיר צדיקים כמותו בתשובה. מי שלומד ר"צ הכהן יודע שזה שיוסף לא חטא יפה מאד, אך יש מה להשלים. בלשון חב"ד, הרבי הרש"ב אמר שמי שאין לו שום שייכות לפגם הברית גם אין שום סיכוי שיבין חסידות – שיהיה לו חוש וטוב טעם ברזין דאורייתא שבאים לתקן את החטא. יוסף היה צדיק ומשיח בן יוסף משלים אותו כבעל תשובה. דוד היה בעל תשובה, ומשיח בן דוד הוא צדיק גמור ששרשו בחכמה. זה "חותם המתהפך" של "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו": בעולם הזה יוסף ב-ו ודוד ב-ה, אך במשיחים זה הפוך – משיח בן דוד ב-י ומשיח בן יוסף ב-ה עילאה (שרש יראה תתאה ביראה עילאה ושרש רחימו תתאה ברחימו עילאה). בסוף יוצא שכולם שלמים ומושלמים.

על לוי כתוב בסוף התורה, כשמשה מברך את שבט הלוי (שבטו שלו) בברכה מאד מיוחדת – ברכה שכולה מדברת אל ה' (בשונה מכל הברכות הקודמות, גם של יעקב לבניו וגם של משה לשבטים, תופעה מוזרה ביותר) – "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך... כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך... ברך הוי' חילו". משה מדבר כאן אל ה', ויש בדבריו עשר פעמים ך סופית – המרמזת לעליה לכתר עליון – ג"פ בתחלת הפסוק, ב"תמיך ואוריך לאיש חסידך" ("תמיך ואריך" = תשובה; "חסידך" = בעל. אין רמז יותר יפהפה שעיקר תכלית התיקון של לוי זה "בעל תשובה"), ואח"כ עוד ו"פ כפניה לה' ופעם עשירית ב"ברך הוי' חילו". מ"ברך הוי' חילו" לומד הרמב"ם ששבט לוי הם חילי ה' (צבאות ה', שהרבי דבר עליהם כל כך).

בסוף ספר זרעים (השביעי) של הרמב"ם – לפני ספר עבודה (השמיני) המוקדש לעבודת הלויים במקדש – בסוף הלכות שמיטה ויובל, בפרק העוסק בכך שללויים אין חלק בביזה ונחלה בארץ, מביא מוסר השכל (שקובעו כהלכה גמורה) ש"כל איש ואיש מכל באי עולם [משמע שאפילו לא-יהודים, ולא ראיתי אף אחד שמתייחס לכך, ועצ"ע]" אשר נדבה רוחו אותו למסור חייו לעבודת ה' מיד מתקדש קדש קדשים כמו שבט הלוי וה' מספק לו כל צרכיו כמו שספק לכהנים וללויים. הרבי מדייק בשיחה על זה שאם אומר שמתקדש "קדש קדשים" סימן שיכול להיות אפילו כהן גדול, כי ה"קדוש" זה כהן (כפירוש בפרשתנו) ו"קדש קדשים" זה כהן גדול. כל באי עולם, רק תלוי ברצון ובמסירות, יכול להצטרף לשבט הלוי ולהיות לוי וכהן ואפילו כהן גדול.

שוב, הלוי הוא זה ששואף למעלה. מבין הלשונות של מסירה כלפי מעלה כתוב "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". רש"י כותב שכך ביטוי רומז למשה שהיה – "כי שמרו אמרתך" על כך שהלויים לא חטאו בעגל (שמרו את אמרת ה' "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני") ו"ובריתך ינצורו" זה שהלויים כן מלו בארבעים שנות ההליכה במדבר (כל שאר ישראל לא מלו בגלל הסכנה שבדבר). הלויים היו "מולים ומלים" – מסרו את הנפש, על אף הסכנה שבדבר בדרך. לפי זה "ובריתך ינצורו" זה ברית מילה ממש, לא ברית במובן מופשט. בחסידות מדייקים שבדרך כלל הביטוי זה "שמירת הברית" וכאן ה"שמירה" זה על ה"אימרה" ("כי שמרו אמרתך", על עבודה זרה) ועל ה"ברית" יש "ינצורו". מה ההבדל בין שמירה לנצירה? כתוב ששמירת הברית זה כמו יוסף הצדיק, ששומר את הברית ולא נכשל, צדיק גמור. נצירה זה כמו "נוצר תאנה יאכל פריה" – לא רק מי שמגדר את התאנה, אלא מי שמטפח את התאנה ומקיים "לעבדה ולשמרה" כתפקיד אדה"ר בג"ע מקדם. גם בברית יש שלבים שונים של גדילת הברית, וצריך לטפח שיגדל נכון. לכן "כי שמרו אמרתך" בלשון עבר ואילו "ובריתך ינצורו" בלשון עתיד – זה תהליך ממושך, כל הזמן דואגים להגדיל את הברית.

כתוב בקבלה, ונאמר בקיצור, שבכלל יש שלשה שלבים בעלית הברית – שלש הבחינות הרמוזות ב"את קיימא קדישא". גם בעבודת הלויים שלש בחינות – שמירה, שוערים (עבודה פנימית של ויסות נכון לענין הברית, למי לפתוח מתי) ומשוררים (תכלית שמירת הברית זה השירה – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – ה"כמער איש ולויות" של הכרובים זה תכלית המעלה של "הפעם ילוה אישי עלי"). "כי שמרו אמרתך [עבודה זרה] ובריתך ינצורו [זנות]" כמו "ולא תתורו אחרי לבבכם [זו מינות] ואחרי עיניכם [זו זנות]". שמירת הברית זה יוסף שומר הברית בתכלית. נצירת הברית, חוץ מטפוח הברית, זה שגם יכול לתקן את הברית (כל אחד ואחד לפי ענינו). שרש "נוצר" בקבלה זה המזל השמיני – עליו כתוב "אין מזל לישראל" – "נוצר חסד לאלפים", שרש התיקון. כמו שאמרנו שמי שאין לו נגיעה בפגם הברית גם אין לו טעם ברזין דאורייתא, שכולם עוברים דרך הצנור של "נוצר חסד לאלפים". הלוי, השבט הכללי בכל שבטי י-ה (שכולם הולכים מסביב והוא באמצע), כך בשירתו הוא התיקון הכללי של הפגם של כולם.

אחרי שהרמב"ם כותב שלש מדרגות לויים, שהתכלית זה עבודת השיר, פונה (בפ"ד) לכהנים ומסביר שיש להם שמונה מעלות זו למעלה מזו. מה שיוצר לרמב"ם, מכל יחוס עם ישראל, שיש עשר מעלות מיוחסות (לא כמו עשרה יוחסין בסוף קידושין, הכולל גם לא מיוחסים). מבנה מובהק וחשוב של הרמב"ם ביוחסי עם ישראל. מחלוקת בערכין אם עיקר שירה בפה או בכלי, ולפי חז"ל השירה מיוחדת ללויים ואסור לאחר להצטרף. פוסקים ש"עיקר שירה בפה" – וזה רק לויים יכולים לעשות – אבל לנגן בכלים (ליווי לליווי) מותר גם לישראלים, אך רק לישראלים המשיאים לכהונה. זה הישראלים המיוחסים הנכללים בעשר מדרגות היוחסין בעם ישראל. עשר מדרגות – שמונה של כהנים, אחד של לויים ואחד של ישראלים מיוחסים. לפי זה, הלויים כאן הם היסוד וישראל הם המלכות. מעל היסוד – הכהנים. כל ענין הלוי כאן זה תיקון היסוד – ממשיך מהכתר לבינה ליסוד, כנ"ל – וכך נאה לו וכך יאה, כפי שכתוב "הפעם ילוה אישי אלי". ישראל המיוחס הוא המלכות – מלכות ישראל. שמונה מעלות הכהנים מתחלק לג"ר – כהן גדול, סגן (ממונה לכבוד הכהן הגדול, כמו שכל מלך זקוק למשנה למלך), קטיכול (המשנה צריך לפחות שני שלישים שלכבוד הסגן, הם לסגן כמו שהוא לכהן הגדול). אחרי אלו שהם לכבוד הכהן הגדול, יש עוד חמש מדרגות – אמרכלים (לפחות שבעה, שהם הממונים לפתוח את שערי המקדש וצריכים לתת את הפקודה לפתוח את העזרה לעבודת היום), גזברים (לא פחות משלשה, עוסקים ואחראים בכל מה שקשור לפסח), ראש משמר (ל-כד המשמרות המתחלפות), ראש בית אב (לבתי אב שבכל משמר – המשמר לשבוע ובתי אב לכל שבוע), כהן הדיוט.

ברור שכהן גדול הוא הכתר. הסגן הוא החכמה והקטיכול הוא הבינה. אחר כך מתחילים תפקידים מעשיים ספיציפיים: האמרכלים הם אלו שפותחים את היום – זה מדת האהבה בנפש. גזבר – בהרבה מאד מקומות הוא כנגד הגבורות, בעוד מערכות שונות בקבלה, מי שמחזיק את הכסף צריך להיות הגבור המשגיח שהכל מתנהג בדיוק לפי דין ויושר. ראש המשמר – תפארת. ראש בית אב בסוד "ברא כרעא דאבוה" שבנצח – סוד היחס בין אב לבניו השייך לנצח. כהן הדיוט – הוד (כל הכהנים, כמו אהרן הכהן עצמו, שייכים באושפיזין להוד). אחר כך לוי – הוא הברית, כח עם ישראל לתקן את הברית – ואחר כך ישראל.

נחזור ונסיים עם עוד ענין. הוספנו עוד ממד למה שהרבי אמר לקרב את הגאולה באופן של "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הענין הכי חשוב – ואמרנו שזה אורות בעל התשובה שהלוי ממשיך עד ליסוד, ואז צריך שהכהן ימשיך זאת למלכות. נספר סיפור להסביר זאת. לפני כן, אנו יודעים שהאריז"ל אמר על עצמו שהוא משיח בן יוסף ותלמידו המובהק מוהרח"ו הוא משיח בן דוד. רואים שזה לפי סדר, ולפי מה שלמדנו הווארט באמירה זו הוא שמי שמגלה את האורות בגדול – בפצצה – זה בעל תשובה. האריז"ל, מי שיוצא ממנו פצצה אחת – כל כתבי האריז"ל בשנה וחצי, שלא מספיק לעכל זאת במאות ואלפי שנים – ואחר כך היה מישהו שתפקידו היה לבנות כלים בשביל זה, לכן קרא לעצמו משיח בן יוסף ולתלמידו משיח בן דוד. זו דוגמה.

יש סיפור על אחד מגדולי הצדיקים, מתלמידי תלמידי הבעש"ט, רבי משה מקוברין – היה ידוע בדורו שהוא איש אמת, טיפוס מאד מאד יחודי, היה גם משורר עצום שכל שבת בסעודה שלישית היה מנגן ניגון חדש שחבר אז (נגוני קוברין עברו לסלונים, הכי קרובים לאופי של נגוני חב"ד, כל שבוע שרתה עליו השראה לחבר ניגון עמוק מאד). בשושלת מהבעש"ט זה הבעש"ט-המגיד-ר"א מקרלין-ר"ש מקרלין-ר' מרדכי מלכוביטש-ר' ברוך מלכוביטש-ר' משה מקוברין. המיוחד בחסידות זו – עד היום (סלונים) – זה שהרביים לא צאצאים אלא עושים בחירות (היה עושה נחת רוח לקרח). האמת שגם בחב"ד היו צריכים זאת בדור האחרון, ביחס לרבי, והיו בחירות אצל זקני החסידים (רק שני מועמדים בחו"ל, והיה בעצם עוד מועמד בארץ), אך היה דיעבד ובסלונים זה לכתחילה עד דור זה.

רבי אברהם מסלונים (הראשון בסלונים, אחרי ר"מ מקוברין) ידוע בספרו "יסוד העבודה" (אין כזה ספר מסודר בכל החסידות הכללית, אולי אפילו מנסה להיות דומה לספר התניא). הוא היה תלמיד וחסיד של ר"מ מקוברין, אך לא היו רחוקים בגיל. היה לר"א מסלונים נכד, שאחר כך המשיך כרבי מסלונים (בעל ה"דברי שמואל") – בערך מקביל למהר"ש – ופעם אחת הסבא, ר"א מסלונים, הביא את נכדו בן הארבע לר"מ מקוברין רבו שיברך את הנכד. נכנסו לרבי והוא פנה לילד הקטן, ושאל "שמואל, מי זה המשיח?", הילד ענה ספונטנית "הרבי [אתה] הוא המשיח". ר"מ מקוברין ענה לו, שיהודי כמו הסבא שלך, שהוא צדיק גמור ושומר הברית בתכלית, הוא ראוי להיות משיח. כעבור כמה זמן ר"מ מקוברין הסתלק ובעל יסוד העבודה המשיך אותו (תיכף נספר עוד סיפור שלו כדי להשלים את הנושא).

מה זה קשור לכל דברינו הערב? מי שמכיר את האופי של ר"מ מקוברין (צריך לכך הרבה סיפורים), הוא היה צדיק עצום של אמת מוחלטת (כל צדיקי דורו אמרו שמדת האמת אצלו), בצורה של "אורות דתהו" עצומים שלא כל כך מלובשים בכלים. התלמיד שלו, יסוד העבודה, אין הרבה רביים (במיוחד לא בחב"ד, אלא בצדיקי פולין, שבדרך כלל אין שם כל כך הרבה כלים של השכלה ועבודה מסודרת מאד) שמסודרים כמותו – הוא איש של כלים. הילד עונה בתחושת בטן שהרבי הוא המשיח – ה"אורות דתהו" – כמו לומר ספונטנית שהאריז"ל הוא המשיח. בתשובת הרבי תקע אצלו יסוד חינוכי לכל החיים שלו – תדע לך שמשיח זה הסבא שלך, צדיק גמור שהוא שומר הברית, שהוא בעל עולם התיקון עם ריבוי מופלג של כלים. הבעל תשובה זה "ועבד הלוי הוא" והצדיק הגמור זה "אתה כהן לעולם".

יש כמה מאמרים ושיחות של הרבי, שאומר שכמה שתשובה זה גדול – עד ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" ומשיח עצמו בא להחזיר את הצדיקים בתשובה – בסופו של דבר "לא יעזור" והבעל תשובה יהיה מוכרח להיות צדיק. כלומר, שתכל'ס בסוף אין ברירה וסוף כולם להיות צדיק – "סופו להיות צדיק" כמו "סוף אדם...". לאור שיעור היום, על תיקון קרח, אפשר להבין זאת. וכן מובן, אם משה ראה שכל מעלת קרח מכך שצאציו עושים תשובה, למה הפסוק שלו זה "צדיק כתמר יפרח"? "יפרח" שייך לתיקון רפח ניצוצות על ידי בעל תשובה, ועוד יותר מכך "תמר" סוד מי שעבר תמורה גמורה בחייו, אך בסוף הוא "צדיק [כתמר יפרח]". למה בסוף גם הבעל-תשובה צריך לחזור להיות צדיק? כדי להלביש את האורות דתהו בכלים דתיקון.

עוד סיפור של בעל יסוד העבודה:

סלונים, מי שמכיר, מאד קרוב לקרלין (גם גאוגרפית וגם בשרש – סלונים יצא מלכוביטש תלמיד קרלין וקרלין מבנו של ר"א הגדול מקרלין). בדור של ר"מ מקוברין ושל בעל יסוד העבודה הרבי מקרלין היה ה"בית אהרן" מקרלין – נכד של ר"א הגדול – וכאשר הוא נסתלק אחד מגדולי חסידיו רצה לעבור לסלונים (ר"מ מקוברין כבר לא היה חי, והרבי היה בעל יסוד העבודה). כשהגיע לרבי, והוא היה חסיד מפורסם מגדולי קרלין, בעל יסוד העבודה דחה אותו בשתי ידים. אמר שאני לא יכול לקבל אותך כי אינך שייך לכאן – שרש נשמתך לא שייך לכאן. נימק זאת, שחז"ל אומרים שעל כל עשב ועשב יש מזל שמכה בו ואומר לו גדל – מי זה העשבים? החסידים, היהודים, והמזל זה גם שרש הנשמה וגם הרבי (הנשמה הכללית, שרש כל הנשמות) – אין יהודי בעולם שאין לו רבי (או שמכירו ופונה לו פנים או שפונה לו עורף ח"ו) שמכה בו אומר לו גדל (גדילה זה "ובריתך ינצורו" כנ"ל), ויש עשבים שגדלים מן החמה ויש עשבים שגדלים מן הלבנה, והעשבים שגדלים מהלבנה אם יבואו לחמה (אע"פ שהיא יותר מהלבנה) לא רק שלא יועיל להם אלא ינזקו מכך, וכן להפך. כך רמז לו (באופן של "ויגבה לבו בדרכי הוי'"), שאפילו אם אתה באת אלי מאור הלבנה לאור החמה זה לא טוב לך – כל עשב צריך את המזל שלך.

כששומעים כזה סיפור מיד חושבים על ווארט של רבי נחמן שנשמע הפוך – שכמה שאדם חולה יותר זקוק לרופא הכי גדול, וככל שאדם קטן צריך רבי הכי גדול. כלומר, הרבי הכי גדול הוא מתאים לכולם – איך זה יסתדר? רבי נחמן עצמו הוא דוגמה קלאסית לרבי גדול שכולו "אורות דתהו" – משיח בן יוסף. מי המשיח בן דוד שלו? הוא אמר שאם לא היה לו את רבי נתן לא היה נשאר ממנו עלה אחד. למה קרח חושב ש"כל העדה כולם קדושים"? למעליותא – מי שהוא אורות דתהו אצלו הכל שוה. מנקודת מבט של אורות דתהו פשיטא שכולם צריכים אותו רבי – כמו שאתה יותר חולה צריך רבי יותר גדול. אין כזה דבר שמזל יותר גדול יכול להזיק למי ששרשו במזל יותר קטן, בסוד אחר של אור. מי יכול לומר כזה דבר, שלכל אחד מזל שלו? רק צדיק מעיקרא, זה ראש של "כלים דתיקון". כמו הסיפור של "הרבי של הרבי" מחסיד רבי זושא שהלך לרב המגיד כששמע שיש לרבי רבי, ואז הכל נפל והתמוטט ובא בוכה לרבי זושא ואמר לו שכל זמן שהסתפקת בי ולא בדקת אחרי רביים ה' גם כן לא דקדק אחריך ונתן לך שפע ברכה. כשאתה מתחיל לדקדק, גם הקב"ה מתחיל לדקדק ואז קבלת את דינך.

בהחלט "אלו ואלו דברי אלקים חיים" – אפילו רבי זושא בעצמו, אין אחד כמוהו שיש לו חוש ב"רבי של הרבי" אך בבטול גמור, לא בבחינת קרח. התפיסה הזו שיש רבי של הרבי, שאליו כולם צריכים להגיע והוא המשיח העיקרי של הדור (אם כי בתחלה הוא בבחינת משיח בן יוסף, משיח מתפוצץ בפצצה אחת), משיח שטוב לכולם כשיש לך בטול מוחלט. אותו אחד כמו האריז"ל, כמו רבי נחמן, כמו רבי משה מקוברין. יש תפיסה אחרת, של סדר והדרגה – כמו הווארט של יסוד העבודה. תכל'ס, הסיכום של הכל, ש"אלו ואלו" – הסדר שצריך קודם כל את הלוי הזה להמשיך מהאין סוף דרך הכתר ודרך הבינה עד ליסוד, ואחר צריך לבוא הצדיק שיורד מהחכמה, מיסוד ז"א, ולקחת את זה עם ריבוי כלים ומשם להאיר בעולמות לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. צריך שניהם יחד. הקב"ה יעזור לנו שנזכה להיות בעלי תשובה ובלית ברירה גם להיות צדיקים בסוף.

התחלנו ווארט ונסיים: גם האתהפכא שעושים צריך להיות באתכפיא. בלקו"ת אדה"ז מסביר עה"פ "ועבד הלוי הוא" שלעבוד את ה"הוא" זה להמשיך מעלמא דאתכסיא גילוי של אהבה ויראה בלב, וזו עבודת הלויים בשירם. רק אחר כך בא הכהן שעבודתו "בחשאי וברעותא דלבא", ששרשו מאבא, וגומר את העבודה בנפש שהאדם יגיע לביטול אמיתי. אהוי"ר זה עדיין יש, מצד מוחין דאמא, וצריך להגיע לבטול שמצד מוחין דאבא. זה אחד החידושים שם, שלא צריך בתחלה בטול מוחלט – זה לא רצוי – כי אז הלב, הגוף, נשאר לא מתוקן. צריך קודם לעורר לב בשר וגוף עם רגש מורגש, גם שיש בזה ממד של ישות, ורק אחר כך להמשיך מאור החכמה. כמו שקודם מניחים תפלין של רש"י ששרשם מוחין דאמא, כדי להתבונן ולהוליד רגש בלב, ורק אחר כך תפלין דר"ת להמשיך מוחין דאבא כדי להאיר בטול מוחלט.

משמע שם במאמר שהלוי צריך מאד להתכוון להוליד אהבה בלב – אחרת הוא לא עובד את ה"הוא". כל חסיד חב"ד יודע איך שאדמו"ר הזקן פרש את הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – שאסור, זה פולחן עצמי, שאדם מתכוון להוליד רגש ולהרגיש עצמו חוה חויה אלקית (כמו להבדיל מי שנוסע להדו בשביל לחפש חויות). מי שמחפש חויות בעבודתו זה פולחן עצמי, עבודה זרה ממש, הוא הכסיל הגדול של ספר משלי. זה יסוד היסודות של חסידות חב"ד בעבודת ה' – שההתבוננות כדי לחפש את ה' באמת של ההתבוננות, ובכך לשכוח את עצמך ולצאת מעצמך לגמרי מתוך שקיעה בהתבוננות. כל קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי מוקדש לכך, שכשאדם מחפש תבונה גם מוליד רגש בלב אך זה ספונטאני (וכותב שיש חסידי חב"ד שטועים בכך שכאשר מתחילים להרגיש שמשהו קורה בלב מנסים להשקיט זאת – זו טעות כי בלי רגש הגוף נותר לא מתוקן, אך אסור להתכוון לכך ובכך להכניס אש זרה). צריך לתת לחויה לבוא, אך לא לכוון. כך פרש הבעש"ט על מצות "ואהבת את הוי' אלהיך" שהמצוה עליך זה להתבונן בדברים המעוררים את האהבה, ו"מה שיהיה יהיה". אם לא התעוררה אהבה בפועל, בלב, היא נמצאת בעיבור במח התבונה. כאן החבל הוא מאד דק – איך זה שאדם מתבונן בדברים המעוררים את האהבה, בגלל שיש כזו מצוה בתורה, ולא נכשל במחשבה לעורר את האהבה. יש כאן סתירה מיניה וביה – אם אני לוחץ על כפתור במח כדי לעורר את האהבה זה פולחן עצמי, אך אם אני אתבונן בלי לשים דגש על "דברים המעוררים את האהבה" לכאורה לא קיימתי את המצוה. זה חבל מאד מאד דק בנפש, להתבונן בדברים המעוררים את האהבה מבלי להתכוון לעורר אהבה. הפרדוקס הזה זה העבודה הנסתרת של הלוי – זה נקרא לעשות אתהפכא באתכפיא. זה אחד שהיה רוצה רק ללמוד חסידות, רק להתבונן באלקות נטו מבלי אפילו לחשוב שאני עכשיו חושב על דברים שעשויים לעורר אהבה (ו"מה שיהיה יהיה", לכאורה כפירושו המקורי של אדה"ז ל"לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"). בדורות האחרונים יש חסידים הכי גדולים, שמאמצים דרך זו לכתחילה ולא מתביישים לומר כך – רק לומדים מאמרי חסידות ומתבוננים בהם, ובכלל לא לחשוב על לעורר את האהבה. מתעלמים מהווארט על המצוה להתבונן בדברים המעוררים את האהבה, כי מכאן ועד להיות הכסיל המחפש את החויה זה חבל דק. מי מסוגל ללכת על חבל זה? הלוי, בו נאמר "ועבד הלוי הוא". מתבונן עד ששוכח מעצמו, הוא רק בתוך ה"הוא", ואז "'הוא' בעל כרחו" יודע שחייב להוליד אהבה מורגשת בלב ורק כך יתקן לבו וגופו, ורק אחר כך אפשר שהחכמה תבוא ותפעל אצלו בטול. מאד מומלץ שכל אחד ילמד השבת מאמר זה בלקו"ת, מאמר קצר מאד.

נסיים בגימטריא הרומזת לכך שכל ישראל ראוי להיות לוי. לוי בעמ"י הוא גבורה, אך בין אחיו הוא תפארת – שלישי לבטן (כמו משה רבינו) – סוד "תפארת ישראל". זה שבפרט הוא גבורה ובכלל הוא תפארת זה בעצמו אומר שלכל ישראל חלק במחנה לויה – על כל יהודי נאמר "הפעם ילוה אישי אלי", יכולת לפעול יחוד קוב"ה ושכינתיה. אותיות לוי במשולש (ל = 435, ו =21, י = 55) עולה ישראל. ישראל הולך עם תפארת – "תפארת ישראל" – וגם במספרים ישראל זה 541 ותפארת 1081, ישראל זה הנקודה האמצעית של תפארת. משולש של לוי בשלמות – משולש של 46 – עולה תפארת. תופעה יחודית בלשון הקדש שסכום משולשי האותיות היא הנקודה האמצעית של משולש המלה כולה, עם תוכן עוד יותר מופלא. לפי זה, התפארת של עם ישראל זה שכולנו נהיה לויים, ויתקיים אצל כולנו "ועבד הלוי הוא" – שכולנו נהיה בעלי תשובה, ואחר כך גם צדיקים. שיהיה לנו המשך חדש סיון שמח, המשך מתן תורה, ושיהיה לנו משיח.

השלמות לשיעור – כ"ד סיון במשרד:

רמזי "ועבד הלוי הוא":

ועבד הלוי הוא = קמה (שם העמדת המלך; ראשי תיבות "קול מעורר הכוונה" – שייך לשירת הלויים שהיא עיקר עבודתם). ספר החינוך במצוה שצד – מצות "ועבד הלוי הוא" בסוף פרשת קרח – כותב כדרכו איך יצויר בטול מצוה זו, אם בא היום שלו לשיר והוא שותק. אסור ללויים לשתוק (הפוך מהכהנים ש"בחשאי וברעותא דלבא"), מתאר כמה השתיקה שלו מונעת את כבוד ה', כמו חילול ה'. מכאן אפשר להכליל יותר גדול שכל פעם שיש מצוה על מישהו לדבר והוא שותק יש בזה חילול ה' (קמה זה התקוממות, להתקומם בגבורה כשצריך). כל השאלה מה זה "הוא", ואפשר לדרוש על דרך "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" – כל לוי צריך לחשוב שזה "הוא". קמה = ה"פ כט (ב פעמים וחצי חן – לוי הוא = חן, ועבד ה... – אותיות עבודה – עולה חן וחצי, אני הוי').

לוי הוא בהכאה פרטית – לפ"ה ופ"ו יפ"א – עולה 196, 14 בריבוע (נוסף על ה-חן מנחם, וביחד דוד בריבוע כללי).

ועבד הלוי הוא סדרה מלמטה למעלה – 82, 51, 12. אם עושים סדרה ריבועית זה יעלה וירד – סדרה מוגבלת במספרים החיוביים שלה – 12 מספרים בכל החלק החיובי. יש הלכה שעל הדוכן צריך לא לפחות מ-יב לויים (זה גם המינימום של הכלים – ט כנורות ושני נבלים וצלצל אחד). הסדרה מתחלה מ"הוא" = 12, וזה הסימן של מספרי הסדרה, וממש רומז ל"ועבד הלוי הוא" שצריך יב לויים (ממש רמז שיכול להופיע בגמרא!). יש רק צלצל אחד כי הקול שלו כל כך חזק שאם היה יותר מאחד לא היו שומעים את הכנורות (צלצל = כ"פ הוא). ה"הוא" זה הצלצל, "ועבד הלוי" זה שני הנבלים, ושאר תשעת המספרים הנוספים בסדרה זה ט הכנורות. המספרים: 12, 51, 82, 105, 120, 127, 126, 117, 100, 75, 42, 1. 75 = כהן. 42 ועוד 1 = גדול. שלשת המספרים האחרונים זה כהן גדול. שלשת הראשונים – ועבד הלוי הוא. שיחה של הרבי על ג הפרקים ג-ד-ה בכלי המקדש – כהן, לוי וכה"ג – שהיו ביום אחד ברמב"ם. אז הרבי דבר על זה, ורמז שגם איש וגם אשה ("זרע לוי"), יכול להגיע עד מעלת כהן גדול ("קדש קדשים"), יוצא במובהק מסדרה זו שכה"ג משקף "ועבד הלוי הוא".105, 120, 127 = ארך אפים (עד שיא הסדרה). 126, 117, 100 = גשם = ז בחזקת ג. כל תשעת הכנורות – המספרים הנעלמים שהסדרה מגלה – עולים "ויאמר אלהים יהי אור" = "ויאמר אלהים נעשה אדם".

"ועבד הלוי הוא את עבֹדת אהל מועד" = 1178 = הוי' תורה ישראל (תלת קשרין). מכאן צריך ללמוד בפשטות שעבודת ה"הוא" – הלוי, לשון ליווי וחיבור – לגלות קשר ה'-תורה-ישראל ("הוא" – ה זה ישראל, ו זה התורה, המקשרת ישראל ל-א, אלופו של עולם).

בביטוי "ועבד הלוי הוא" יש אותיות הוי' בדילוג של 3-4-3 בעיגול למפרע: "ועבד הלוי הוא".

הכוונה שהוא מעורר (קול מעורר הכוונה) זה ש"ישראל ואורייתא וקוב"ה כולה חד". גם בזה שתי רמות – "תלת קשרין מתקשראן דא בדא" ו"כולא חד". אמרנו שיש "הוא" בבינה – תלת קשרין – ו"הוא" בכתר, כולא חד.

הלוי מתחיל לעבוד בגיל 25 ולומד עד גיל 30 – בעיקר לומד חכמת השירה, זו אקדמיה למוזיקה. בן שלשים לכח – עיקר הכח שלו זה בקול, הכח לשיר. בגיל חמשים חוזר זה רק בזמן המדבר, שהיו נושאים את הכלים ותש כחו, אך לדורות ממשיך לשיר עד זקנה ופוסל אותו רק קלקול הקול. ההלכה היא שעיקר ענינו של הלוי זה קול, והפך הקול זה קלקול. צריך קול חזק, "קול ישראל", תיקון התקשורת. קול מתקלקל – שכבר לא מסוגל לדבר במקרופון, שהכל שלו כבר לא עובר (כמו אבא אבן, בגין וכדו' – שהקול התקלקל וכבר לא נשמע).

קרח הוא האב-טיפוס של מי שצריך לחזור בתשובה (משה הוא צדיק). רואים שקרח ידע לשדר, שהיה לו 'קול', שלקח את ראשי הסנהדראות ומשה פחד שיקח את כל הקופה בקולו. לכן ראוי לעשות מה-ק של קרח קול. קרח יצהר = תריג. קרח = 308. יצהר = 305. יש בחז"ל הרבה חילוף ח-ה, שקוראים מלה עם ה כאילו היה כתוב ח ולהפך. אם נחליף ה ו-ח קרח יכול להיות קרה ויצהר יכול להיות יצחר (הסה"כ נשאר אותו דבר, רק מתחלף בין 305 ל-308). למה להחליף לקרה? כי הכי יפה לעשות מקרח נוטריקון "קול רנה" (ה-ח ב"ימין ה' עושה חיל" – הלויים הם החיל של ה', וצריך לאכללא שמאלא בימינא. כל מי שחונן בקול שייך ל"ימין הוי'", עושה-מתקנת חיל שמהשמאל שיתכלל בימין, כל שני פסוקים אלו זה נוטריקון גדול של קרח). ה"רנה" של קרח, עלתה בגלגול הראשון מ"קול רשעים רנה". לע"ל צ"ל "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

לגבי עשר המדרגות בעם ישראל (להכניס לצ'רטס). חידוש שהרווחנו את מקום המלכות לישראל עצמם (ולא שיש גר ברגל הרביעית; אם לא ק מי שמשיא לכהונה אז כולל "כל מי שבשם ישראל יכונה", "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ואז המשיאים לכהונה זה פנימיות המלכות – "כלת משה"). לפני זה פרצוף נוסף: עוד לפני חלוקת הכהנים לשמונה, יש חלוקה פשוטה של כהן וכהן גדול. כהן גדול – "הגדול מאחיו", ערך אחר. הסדר של כל"י – כהן לוי ישראל – ומעל הכל"י יש כה"ג ואפשר לומר שהוא האור שבתוך הכלי. לפי רבי אייזיק פנימיות הכלי זה החלל עצמו, ולא חלק מהכלי עצמו, ואפשר לומר שזה הכה"ג. כה"ג וכהן – תרדלמ"ל. לוי – ו. ישראל – ה תתאה. כהן גדול כהן לוי ישראל = ל פעמים הוי' (משולש של 39 = 780).

הפסוק שאמרה לאה: "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" – בין כל המשפטים שהאמהות אמרו להתאים את שם בניהם רק פסוק זה הוא כפולה של שם הוי' ב"ה (= 2340 = צ פעמים הוי', הוי' פעמים מלך = מה פעמים בן = ג"פ 780, עוד רמז שהכל  נכלל בלוי), עוד רמז שלוי בתפארת שם שם הוי' ב"ה. רק בלידת לוי ובלידת זבולון לאה אומרת כמה בנים יש לה עד עכשיו – "כי ילדתי לו שלשה בנים" ו"[הפעם יזבלני אישי] כי ילדתי לו ששה בנים". כל שלשה בנים עושה סיכום. לא רק "בן שלישי" אלא שלוי עצמו הוא "שלשה בנים" (וזבולון בפני עצמו "ששה בנים" – עוד חזון למועד להסביר זאת). שלשה – יותר מששה (ששה ועוד ל). "שלשה בנים" = "בכל לבבך [אהבה בסיסית, ישראל] ובכל נפשך [לוי מוסר נפש] ובכל מאדך [הכהנים היוצאים מלוי; 'מאד-מאד' זה כהן וכה"ג, בכל ממונך זה נתינת כסף לה', הכהנים מתפשטים עד ההוד בו 'הוי מודה לו מאד מאד']" (שמקביל גם לאבות, שלשה בנים זה השתקפות של שלשה אבות). אפשר לומר ששלשת הבנים זה כה"ג כהן לוי, ואפשר לומר שזה כהן לוי ישראל, והיות שלוי מקשר ישראל והתורה וה' שייך גם ליחוד השלשה. אחד הפירושים בחסידות למלה "הוא", רמוז בזהר ואולי כתוב בשל"ה, ש"ועבד הלוי הוא" זה ה"אפילו הוא נוטל את נפשך", שהלוי כל הזמן מוכן למסירות נפש בפועל ממש.

לשמונה כהנים שתי חלוקות – או כה"ג למעלה ו-ז למטה, סוד "אז", או שמתחלק (כמו שהסברנו) לכה"ג וסגן וקתיקול. חלוקה ל-ג ו-ה – חיתוך זהב של ח – יש הרבה פעמים. כהן גדול סגן קתיקול אמרכל גזבר ראש משמר ראש בית אב כהן הדיוט = 3486 = משולש פג.

בהוספות לאוה"ת (לא כרך ראשון) שני מאמרים על "ועבד הלוי הוא" (לא מתייחסים למאמר העיקרי – לקו"ת). אחד הדברים שכותב שמה ש"הוא" רומז ל"וישכב עמה בלילה הוא" – ששמה הקב"ה סייע להוליד את יששכר, בן חמישי-משיחי. מה הקשר בין יששכר ללוי? (הצ"צ שם לא מסביר) יששכר לוי = יב פעמים חכמה = שר שלום. הפשט – יששכר זה שכר, שבא מאמא (יש שכר – יש זה אמא, "להנחיל אוהבי יש" – מעלמא דאתכסיא, לכן לא מבטאים בעוה"ז ה-ש השני). שכר עוה"ב זה "עבודת מתנה" – אהבת הכהנים בלי גבול. אמרנו שכל מה שיש לכהנים (שחלק משבט לוי) הם מקבלים בהשראת הלויים. גם מה שה' נותן עבודת מתנה, שזה שכר עוה"ב בעוה"ז, הלוי ממשיך את זה – צריך לעבוד את ה"הוא" ולהמשיך ממנו את שכר עוה"ב בעוה"ז, אהבה בתענוגים, ועושה זאת על ידי השירה שלו (קודם על הכהנים אך בהחלט יכול להגיע ל"ועמך כלם צדיקים").

עוד דרשה ש"הוא" זה אותו אחד של "הוא משה ואהרן... הוא אהרן ומשה". יוצאים מזה כמה דברים: ברור שמחבר כהנים (עד כהן גדול, אהרן) ללויים (משה). משה משיח בן יוסף (שמי תהו) ואהרן משיח בן דוד. לכן הרבה פעמים הלכו לשאול את אהרן, כי הוא כלים דתיקון. הסה"כ של משה ואהרן השקולים זה שמואל, השקול כנגד שניהם, והוא באמת לוי. כל אחד יכול להיות לוי – כל אחד יכול להיות כמשה ואהרן. משה הוא מי שמדבר קשות אל פרעה – כמה שהוא כבד פה, וקשה לו, אך יודע שאסור לשתוק. אהרן הוא בעיקר המוציא את ישראל, ומשה צועק על פרעה. זה שהלוי משרה על הכהונה הכי מודגש אצל שמואל ועלי.

"אפילו הוא נוטל את נפשך" – צריך להגיע לבינה, "הוא", והוא "נוטל את נפשך" ומעלה את המ"נ של עבודתך עד מו"ס, בסוד "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (שתיקה ברצוא מבינה לכתר) ואחר כך זה נמשך בחזרה לעשות יחוד שלים של י-ה, ואז יש ד נהרות שיוצאים מבינה עד ליסוד (הנהר הרביעי). גם מסביר שאהרן היה מניף את הלויים עד שרשם, ואז נתקדשו והשרו עליו את השראתם.

אומרים שה"הוא" זה גם כן "הוי' הוא האלהים" – מיחד את הוי' ואלקים. השל"ה כותב ש"הוא" רומז לפני הצמצום ל"הוא ושמו אחד" (= שמואל) – ר"ת הוא.

עוד ווארט חשוב שאומר: הצדיק הוא אור פנימי שבכל זאת שרשו יותר גבוה מהאורות דתהו של בעל תשובה, אך בעל התשובה מתחיל את התהליך בהמשכה מא"ס וכו' עד היסוד. מה ענינו? מסביר שזה כמו המאד של הקטן שמעורר את המאד העצמי יותר ממדרגה גבוהה של צדיק שלא "מאד" שלו. המאד של מישהו קטן מעורר את המאד העצמי, יותר ממשהו גדול של אדם גדול שאיננו מאד. כל אחד שמגיע ל"מאד" זה הבעל תשובה שלו, ולא משנה שבשביל אדם אחר חויה זו היא לא מאד. אחר כך, מי שבשבילו זה מיושב ולא "מאד", צריך להמשיך את זה עליו והלאה. לפי זה "הנה ישכיל עבדי וירום ונשא וגבה מאד" ה"מאד" – היחידה כאן – זה שרש התשובה, ולפני זה הכל מדרגות של צדיק, יחסית.

הכי מענין זה המאמר השני באוה"ת (נושא עצמאי): מביא מהזהר שהלויים השלימו את מעשה בראשית – זה ענין הלוי (כמו הרוח הצפונית שהיתה פרוצה ב-ב רבתי דבראשית וצריך להשלימה, ורק המשיח ישלים אותה, ועל זה כתוב "לםרבה המשרה", משלים רוח הצפונית על ידי "ואת הצפוני ארחיק מעליכם"; הלוי הוא שרש השמאל, וכישלים את השמאל נאמר ליצחק "כי אתה אבינו" וכו' – לו יש הכח להשלים מה שה' לא עשה). בזהר כתוב שבין השמשות של מע"ב ה' ברא את השדים ולא הספיק לברוא להם גופים, וזה פגם במעשה בראשית, ולכן צריכים הלויים לבוא ולהשלים. על זה הצ"צ תמה, וכותב שטוב שאין להם גופים ("אמלאה החרבה" – כמה שהשדים הרוסים זה יותר טוב לקדושה). בין היתר שואל למה יצחק אבינו לא עשה זאת? כי לפני מתן תורה א"א לעשות זאת בתיקון. אח"כ מסביר שזה אותו ענין של סגירת רוח הצפון. על הקושיא למה טוב לתת כלים לשדים? אומר שבמעשה בראשית לא טוב כי היה נותן לשדים מציאות והיו מחריבים את העולם, אך אחר כך אם אין גוף לסוף קו שמאל אז גם בשרש השמאל (שהכל טוב) לא יכול להאיר, איך שנמשך בסוף כך זה בשרש. אם אין גוף לשד בקול העצמה האמיתית של שרש קו שמאל לא יכולה להתגלות גם באצילות, ובלי גילוי שרש קו שמאל העולם לא מושלם (זה גילוי ביאת המשיח). ה' לא יכל כביכול לעשות זאת, כי אז לא היה נכלל בימין (כמו קרח, שאם היה לו יותר כח היה מסית כל עם ישראל נגד הראש). צריך שהלויים יתנו גופים לשדים עם הבטול של "לאכללא שמאלא בימינא", ואז הכל מושלם.

כל מה שהשדים עושים צרות כי אין להם את הגופים שמגיעים להם. הדימוי שבא לכך שקודם כל רואים שבמשך הדורות השדים מתלבשים בגופים. בדורות הראשונים לא היו גופים לשדים, ולכן עד הבעש"ט ספורים על שדים שמסתובבים. כל מגרש שדים גרם בלא מודע שבסוף השדים יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה ויוולדו כבני אדם (הרבי מקאמרנא אמר שלא ידע אם הוא שד עד גיל ארבעים). ברור שהרבי ה'מפוצץ' שאומר חדושי תורה הוא בחינת שד – "אורות דתהו בכלים דתיקון", איזה גילוי של "עצמות ומהות בתוך גוף" (שהרי גם ה' לא עשה זאת, זה חידוש של הלויים). "שדין יהודאין" זה חלק מהתיקון. היות שהשדים התלבשו בגוף, ולאט לאט סוגרים את הרוח הצפונית, אז עכשיו צריך להחזירם בתשובה (כמו איזביצ'א שאי אפשר לתקן מוגלה בלי שיוצאת – אי אפשר להחזיר בתשובה שד בלי גוף; משה רוצה להחזיר שדים – מקבל ערב רב, שיותר ויותר נכנסים לישראל ומקבלים גוף בו שוכנת נפש אלקית לצד הנפש הבהמית – משה הוא לוי, משרש "שמי תהו", והוא רוצה להחזירם). מצטייר שכמו שהלוי משרה השראה על הכהנים אחראי גם להחזיר את כולם בתשובה, כולל ערב רב ושדים. לכן יתכן רק אחרי מתן תורה. זה הלימוד זכות על כל השמאלנים שעוד לא חזרו בתשובה, כל השדים יהודאים, שעדיין מוציאים את ההתמרמרות על כל השנים שלא היו להם גופים (מתבטא בטענה שהיום לא צריכים גוף, לא צריכים את ארץ ישראל – הם המקור של הוירטואליות).

הענין של אתכפיא של אתהפכא – אתכפיא של שוב לגבי הרצוא הטבעי של הלוי – מקשר גם לכך שגם בעמידה, ששיא הרצוא, יש "ברוך אתה" של שוב.

אומר גם שניגון הלוי מגיע למקום שלמעלה מטו"ד – התפעלות עצם הנפש שלא תלויה בהשגה. כל סדר עבודת היום זה עבודת הלויים, החל מפסוקי דזמרא. מתבטא בקדימת נעשה לנשמע – שירה שמעוררת ללכת על משהו גם אם לא מובן ולמעלה מטו"ד.

בשלש מדרגות הברית בלקולוי"צ – שכולם מולים, שמירת הברית על פי הלכה, ושמירת-נצירת הברית עפ"י קבלה (לא כ"כ כותב "בכל דרכיך דעהו" אלא שגם במותר נזהר ומסתייג). כאן הקבלה למשורר-שוער-שומר. לא מקביל, כי שם שמירת הברית זה האמצע, והכי נמוך זה לא עבודה אלא מציאות. כשמדייקים, אפשר לומר שגם בשליש התחתון צריך לא להכחיש – לא להיות מושך בערלתו. אפשר לומר ששמירת המקדש לשמור שלא תהיה משיכה בערלה. השוער הוא שומר ההלכה – מי מותר ומי אסור. המשורר – קדש עצמך במותר לך. אפשר גם להעלות הכל באחד (מתאים לשיחת הרבי): זה שהוא מזרע לוי – מולים ומלים – זה עוד לפני שמקבל על עצמו עבודה (הרמב"ם כותב בהלכות כלי המקדש פ"ג, והפשט לא מובן, שלוי שלא מקבל כל הלכות לויה הוא לא לוי, משמע שזה בחירה). שמירת המקדש – שמירת הברית. לפי"ז השוערים זה מי שמקדש עצמו במותר לו – יותר מדייק בשמירה גם לפי קבלה וכו' (מחמיר על עצמו; בגוף יש השראת שערי בינה, וכל אחד צריך לשער את עצמו מתי וכמה להתייחד חוץ מהלכה יבשה – ידע איניש בנפשיה מה צריך לעשות כדי שלא יבוא לחטא, כל אחד מכיר טבע הגוף של עצמו). משורר זה רק אהבה בתענוגים – ה"בכל דרכיך דעהו" ממש. שם מסביר ששלשה שלישי יסוד והעליון נכלל בתפארת, אז האהבה בתענוגים זה עלית היסוד עד לכתר (מה שהיסוד עולה עד לדעת – שמירת הברית, עולה עד הדעת להמשיך את הטפה – ותיקון הברית, ה"ינצורו", עולה עד "נוצר חסד" בכתר), זה כבר בלי שיעורים אלא רק מודעות טבעית אלקית (רק דאגה שלא יתקלקל הקול – ויש גם תנועת מרירות בתוך הנגינה, עדיין כלולה בכך הדאגה של שמירת הברית אך הכל עכשיו תענוג מובהק).

זה שכל באי עולם יכולים להיות וכו' זה בספר השביעי (זרעים) הכולל שבע הלכות, שהשביעית בהן הלכות שמיטה (שנת שביעית). בתוך ההלכה השביעית יש יג פרקים וזו ההלכה ה-יג בפרק יג (האחרונה). יג שב-יג שב-ז שב-ז (שב-ז שב-ז). המפרשים מתייחסים רק לדבר אחד בהלכה זו – האם מותר למי שמקדיש חייו להיות לוי ליטול מן הצדקה? הרמב"ם כותב שאסור לת"ח לטול מן הצדקה, אז מסבירים שה' יספיק לו בלי שיצטרך לבריות ח"ו (אך אף על פי כן בכלל לא ברור שהוא שולל תמיכה, צריך להשוות ללשון בהלכות ת"ת אך נדמה שכאן לא כמו המפרשים). בהלכות ת"ת לגבי ת"ח הרמב"ם אוסר בפירוש, רק שהכסף משנה אומר שמבטלים גזרה זו כי התורה תשתכח.

דבר ראשון ברמב"ם שהלוי צריך להיות פנוי. ההבדל בין כהן ללוי זה בין קדוש לטהור – פנוי זה "טהירו" (לכן גם מעבירים תער על כל בשרם, לפנות אותם). לפי זה ששרש הלוי, הגבורה, זה פנוי – תיקונו זה "צמצום לא כפשוטו" (לכן כולם שוים בעיניו). צמצום כפשוטו זה רשע לפני שעולה על דעתו שהוא יכול לחזור בתשובה (כמו שקרח לא ראה את אפשרות התשובה ו"משה היה רואה" – היכולת לחזור בתשובה זה מגלה שהצמצום לא כפשוטו).