משנה א - "העוסק בתורה לשמה" (ג)

ב. המשך ביאור משנת "כל העוסק בתורה לשמה" (ג)

ברכת "העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" לרך הנימול

ב"שבת מברכין" ממנה התברכה הלידה ההורים היו כאן בכפר חב"ד, ודברנו אז על פתיחת פרק "קנין תורה". לאחר "שנו חכמים בלשון המשנה וגו'" הפרק פותח ב"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו'" – התבוננו בכל קטע מהמשנה המופלאה הזאת ולא סיימנו. כנראה באיזה מקום היתה מחשבה שאם יוולד בן זכר נשלים זאת – נמשיך, כנראה שלא נשלים – בסעודת ברית המילה.

קודם כל, דברנו כעת על מדת הגבורה – גם רבי מאיר היה גבור גדול. הילד שלנו, שיזכה לתורה החדשה שיוצאת מפי הגבורה, יזכה בע"ה לעסוק בתורה לשמה. גם אבא שלו משתדל, וסבא שלו ודאי, וגם הדודים שלו – כולם משפחה של עוסקים בתורה לשמה – אז הוא יזכה בכל אותם הדברים שאומר רבי מאיר שמגיעים למי שעוסק בתורה לשמה, כולל (איני יודע אם נגיע לביאור של קטע זה) "מגלין לו רזי תורה", שהיינו ממש "תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח, רזין דרזין דאורייתא.

מעלת הנאמן

בשבת שלפני הלידה הגענו לקטע במשנה זו – "ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן". הארכנו מהו צדיק, ויותר ממנו חסיד, ויותר ממנו ישר, והכי גבוה נאמן. נקשר את הכל להיום – הסברנו שמי שנאמן לעם ישראל, חיל הנאמן לעמו, הוא כמו בעל שנאמן לאשתו וכמו אשה שנאמנת לבעלה, לאישה, הנאמנות האמתית היא עד כדי מסירות נפש, נכונות למסור את הנפש. לכן הנאמן כאן יותר גבוה מהכל – יותר מצדיק, יותר מחסיד, יותר מישר. צריך להגיע לנאמן.

יש הרבה מפרשים על פרקי אבות – אז דברנו במיוחד על פירוש עבודת ישראל של המגיד מקאזניץ – שכל המשנה הזו מדברת על "כל העוסק בתורה לשמה" שזוכה להיות כמשה רבינו, וכל מה שהתקיים במשה מתקיים בו, "זכרו תורת משה עבדי". מכל התארים האלה, צדיק-חסיד-ישר-נאמן, השיא הוא כינוי של משה רבינו דווקא – "בכל ביתי נאמן הוא". כך בכל מה שרבי מאיר אומר – הכל כדי לזכות לאותו כתר תורה, שהוא כתרו של משה רבינו.

"מעלין בקדש"

אחרי שמגיעים לנקודת השיא של "נאמן", מה בא בהמשך? כל קטע כאן צריך להיות "מעלין בקדש". ההמשך נשמע קצת ירידה, משהו פשוט – "ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". התורה לשמה מרחיקה את האדם מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות. צריך לתת לזה איזה פן יותר פנימי, איך אחרי שהוא צדיק-חסיד-ישר-נאמן – רק כעת התורה מרחיקה אותו מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות.

מכלול חטא-זכות בפרקי אבות – זכות הרבים והחטאת הרבים

קודם כל, נשים לב שזוג המושגים כאן הוא חטא מול זכות. לא תמיד ה'מכלול' הזה של מושגים הולך יחד – יש חטא ומצוה, כף זכות וכף חובה – אבל כאן יש חטא מול זכות, צריך להתרחק מן החטא ולהתקרב לידי זכות.

האם ראינו קודם בפרקי אבות דווקא את הצמד של חטא-זכות? כן, בסוף הפרק הקודם – פרק ה, הפרק האחרון של משנת פרקי אבות, לפני פרק "קנין תורה" (שהיא ברייתא) – שכתוב בו, דווקא על משה רבינו (אליו רוצים להתדמות כאן), ש"זכה וזיכה את הרבים", ולעומתו ירבעם בן נבט "חטא והחטיא את הרבים". אצל משה רבינו "זכות הרבים תלוי בו" ואצל ירבעם "חטא הרבים תלוי בו".

אם כן, מצאנו קודם את הזוג של זכות-חטא, והחידוש היה שזכות וחטא אינם רק לאדם עצמו, אלא שהעיקר הוא לזכות את הרבים. גם אצל רבי מאיר אפשר להסביר, שאחרי שכתוב שהוא זוכה להיות צדיק-חסיד-ישר-נאמן, עדיין צריך להתרחק מן החטא ולהתקרב לידי זכות.

"זכות על ידי זכאי"

קודם כשאמרנו שלפעמים זכות הולכת יחד עם חוב, יש מאמר חז"ל ידוע ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי" ו"מגלגלין חוב על ידי חייב". גם שם, כשאומרים ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי" זה "זכה לעצמו וזיכה את הרבים". בחסידות דורשים שזכות לשון הזדככות – שצריך לזכך את הלב שלי, את המדות שלי, שיהיה לב טוב (כללות ה"דרך טובה שידבק בה האדם", כמו שיתבאר). אבל תכלית הזכות היא זכות מתגלגלת – הסימן של מי שזך בפנים הוא שמזכה את הרבים. מזכה את הרבים גם לשון זיכוך – מזכך את הרבים.

זיכוי או החטאת הרבים – אחריות המנהיג

אצלנו החידוש הוא הניגוד בין זכות לחטא, כמו במשנת "זכה וזיכה את הרבים" לעומת "חטא והחטיא את הרבים". ירבעם בן נבט היה מלך ישראל, והחטיא את הרבים בעגלי הזהב. מי שהכי יכול להשפיע על הצבור הוא המלך, המנהיג. גם משה רבינו הוא מלך – "ויהי בישֻרון מלך" – מנהיג של עם ישראל.

בהמשך דברי רבי מאיר כתוב "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין". לפני כן כתוב "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'" ואז "ונותנת לו מלכות" וכו'. סימן שבעל תורה שעוסק בתורה לשמה צריך להגיע למלכות – אחרי שנהנין ממנו עצה ותושיה. כל זה אחרי שמרחיקה אותה מן החטא – גם החטא שלו, וגם, ובעיקר, אם החטא שלו גורם להחטאת הרבים. בהיום-יום כתוב שכל בעל תורה ורב בישראל צריך לראות שגיהנם פעורה תחתיו – או שהוא ממזכי הרבים או ממחטיאי הרבים ח"ו. צריך לדאוג שהתורה תרחיק אותי מהחטא.

חטא – חסרון והחטאה

מהו בכלל חטא? כתוב שחטא הוא לשון חסרון, וגם סטיה מהמטרה האמתית (חטא לשון החטאה, "קולע אל השערה ולא יחטיא"). חסרון הוא חלל ריקן, סימן שזכות היא למלא את כל החללים – שאין מקום ריקן. חטא הוא חור בנפש, מקום ריקן, ומתוך אותו חור האדם מחטיא את המטרה.

נחשוב על מי שהוא רב – כל המשנה כאן מדברת על רבנים, בעלי תורה. אמרנו שכל מה שכתוב כאן במשנה הם סימנים מובהקים ל"העוסק בתורה לשמה", ואם, כדוגמה, לא מגלים לך רזי תורה סימן שאתה לא לומד תורה לשמה. כל מה שכתוב כאן במשנה הוא סימן מובהק האם אתה לומד תורה לשמה או לא לומד תורה לשמה.

שוב, מה פירוש שהתורה מרחיקה אותי מהחטא? גם שאין חורים – "תורת הוי' תמימה" ואז היא "משיבת נפש", תמימה היינו שלמה, ללא חורים – וממילא גם אין החטאות, ומה שאני קולע הוא "קולע אל המטרה ולא יחטיא", ללא סטיות וטעויות. שוב, כשהוא אומר חטא הוא מתכוון גם לחטא שלי וגם ליכולת ההשפעה שלי, שאם אני לומד תורה ויש לי חטא אוטומטית אני עלול להחטיא את הרבים – אלף פעמים, מליון פעמים, יותר גרוע מכך שאחטא בעצמי.

"נהנין ממנו" – מה"נאמן" המרוחק מהחטא – "עצה ותושיה"

אמרנו שכל המשנה היא להתדמות למשה רבינו, וממש קודם כתוב על משה ש"זכה וזיכה את ישראל, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר 'צדקות הוי' עשה ומשפטיו עם ישראל'" – "מגלגלין זכות על ידי זכאי". זה גם הפשט של חז"ל, אם מגלגלים חוב ואיני יודע אם האדם הסבה לדבר הוא צדיק או רשע – אני יכול לדעת לפי התוצאה. אם יצא ממנו חוב – סימן שהוא חייב. אם יצאה ממנו זכות – סימן שהוא זכאי.

כנראה ששני הדברים האלה, ש"מרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות", הם דווקא במי שזכה להיות נאמן – צדיק, חסיד, ישר וגם נאמן. אז התורה מרחיקה אותה לגמרי מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות. מכאן יובן ההמשך, ש"נהנין ממנו עצה ותושיה" – אפשר לסמוך על הרב הזה. עד כאן אי אפשר היה לסמוך עליו, ללכת להתייעץ אצלו, אבל כעת יש לי מישהו שאפשר לסמוך עליו ואז "נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה".

"[אם אין] אני לי [מי לי]" – "אני בינה לי גבורה"

במשנה זו מביא פסוק כאסמכתא רק לזה ש"נהנין ממנו וכו'" – הפסוק "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". לפני שבוע למדנו הרבה על המשנה בפרק א של פרקי אבות, מאמר הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי", ופרשנו הרבה דברים. מכאן יוצא פירוש חדש מאד יפה:

כשצדיק ותנא מדבר יש לו בראש את כל התנ"ך, כל התורה, "תורה תמימה", וכשאומר ביטוי ודאי מכוון למקור שלו בתנ"ך. מאמר הלל הקודם ל"אם אין אני לי מי לי" הלך על כתר תורה – "ודאשתמש בתגא חלף" – ואז אומר "אם אין אני לי מי לי". מה הוא יכול לכוון? אפשר לומר שהכל הולך על התורה – "אם אין אני לי" היינו אם אין לי תורה, בה נאמר "אני בינה לי גבורה". צריך לזכות ל"נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'".

עצת הבינה וגבורת התושיה

מכאן יוצא משהו חדש – אם התורה נותנת לך גבורה, מאיפה זה בא? שהתורה ניתנה מפי הגבורה ובסוף היא נוסכת בך רוח גבורה. כתוב על משיח "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". "עצה וגבורה" היינו ראש וסוף "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה"? עצה וגבורה כוללות הכל.

איך המפרשים מסבירים "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה"? אומרים שיש כאן שני זוגות של מושגים מקבילים:

"לי עצה" כנגד "אני בינה" – כדי לתת עצה צריך בינה. בזמן משה "נבונים לא אשתכחו" (מלבד משה, ש"זכה לבינה"). ה' מחפש "איש כלבבו" – שהוא "דוד מלכא משיחא" – וגם משה רבינו מחפש תלמידים כלבבו. אשרי הרב שמוצא תלמידים כלבבו (שמדבר על "אודנין דשמעין", שייך במיוחד לחדש מנחם אב שהחוש שלו הוא חוש השמיעה). משה רבינו היה נבון, אבל לא מצא נבונים, נעבעך. מיהו נבון? מה משה עשה? הקים שופטים, סנהדרין. משה רצה שהשופטים יהיו גם יועצים. נבון הוא מישהו שאפשר לבוא ולהתייעץ איתו, אפשר להנות ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.

שוב, מסבירים שבינה כנגד עצה ואילו גבורה כנגד תושיה. יש הרבה פירושים מהי תושיה. לפעמים מסבירים לשון התשה – שהתורה מתישה את יצה"ר, תוך כדי שנותנת גבורה ליצר הטוב. רוב המפרשים כאן מסבירים ש"תושיה" היינו התחזקות – שהתורה מחזקת אותך בעצה הטובה שהיא נותנת לך (וכידוע שכל תריג מצות התורה נקראו בספר הזהר תריג עיטין, תריג עצות, "עצה טובה קמשמע לן"). כמו שכתוב ששלשה או ארבעה דברים צריכים חיזוק, והראשון שבהם הוא תורה – כל אחד צריך להתחזק בלימוד התורה, שיקיים "והגית בו יומם ולילה" (צווי ליהושע, בו נאמר "חזק ואמץ").

התורה צריכה לתת לכל אחד תושיה – התחזקות מצד העצה הטובה שלה. יש פתח תקוה, אבל צריך לקום ולעשות (כמו שגם שמענו קודם מיהודה). לא מזמן הוא למד מאמר שלנו בשם "בידי מי מפתח הגאולה" – מכך קבל את ההשראה לדבריו, שהכל תלוי בנו. צריך עצה כזו שנותנת תושיה, שזה תלוי בך, תקום ותעשה. מה התושיה לפי זה? כנגד הגבורה (כמו שהבינה כנגד העצה). ככה התורה אומרת – "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" ו"אם אין אני לי מי לי".

ארבע רוחות המשיח

אם נחזור לפסוק של המשיח, כתוב "ונחה עליו רוח הוי' וגו'". יש כאן ארבע רוחות, סוד ארבע רוחות העולם של מלך המשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'", ואז כתוב "והריחו ביראת הוי'" (שהוא "מורח ודאין" – גם סימן של מלך המשיח). איך מסבירים לפי הסוד את ארבע הרוחות הללו של מלך המשיח?

"רוח הוי'" היא כללית, לכן אין ברוח זו צמד אלא דבר אחד – "הוי'" (ובכל זאת ידוע ומבואר אצלנו שיש שני תרגומים ל"רוח הוי'", או "רוח נבואה מן קדם הוי'" או "רוח גבורה מן קדם הוי'", ודוק), ואחר כך צמדים אצל הרוחות הפרטיות. מסבירים ש"רוח הוי'" הוא הכתר של מלך המשיח, ומשם הוא זוכה ל"והריחו [ביראת הוי']" – "והריחו" בא מ"רוח הוי'" שלו. מסיים ב"רוח דעת ויראת הוי'" ומשם בא "[והריחו] ביראת הוי'". חוש הריח שלו בא בעצם מ"רוח הוי'" – חוש הכתר, למעלה מטעם ודעת. "יראת הוי'" היא האחרונה ברשימה כאן. בחוש הריח של משיח יש חבור של "נעוץ סופן בתחלתן".

אז "רוח הוי'" הוא כתר. אחר כך "רוח חכמה ובינה" – אף שנשמע שהוא כנגד שתי הספירות חכמה ובינה – כולה בחכמה הכוללת אבא ואמא עילאין, "חכמה ובינה" (וכידוע שאמא עילאה נקראת בינה בניגוד לתבונה, כמו שיתבאר), כאשר "ובינה" היינו התכללות אמא עילאה באבא עילאה (עליה נאמר "הבן בחכמה"). אחר כך כתוב "רוח עצה וגבורה", ומפורש שה"עצה וגבורה" כאן הוא בכללות יחוד ישסו"ת – ישראל סבא ותבונה – ובכללות היינו בינה.

שוב, רמז מובהק לפסוק במשלי – "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". בגדול זה בינה, אבל בתוכה יש גבורה. ממש בסוף פרק ה' כתוב "בן ארבעים לבינה" ו"בן חמישים לעצה" בזה אחר זה. תכלית היות האדם נבון היא היכולת לתת עצה טובה (בחינת ישראל סבא, התכללות חכמה בבינה, "חכם בבינה") – העצה שלך לקלוע אל השערה (השֹערה כאן היא שׁער הנון, "בן חמשים") ולא להחטיא. שוב, העצה והגבורה הם בכללות בבינה, יחוד ישסו"ת.

אחר כך "רוח דעת ויראת הוי'" היינו תרין עיטרין של הדעת. כאן כתובה בפירוש "דעת". נמצא שארבע הרוחות של משיח הן סוד ארבע הספירות הראשונות – כחב"ד. הדעת של "דעת ויראת הוי'" היא ה החסדים שבדעת ו"יראת הוי'" היא ה הגבורות, שרש המלכות שבנינה מן הגבורות (של הדעת), שרש ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל".

מ"מרחקתו מן החטא" ל"מלכות וממשלה וחיקור דין"

כל זה אמרנו רק כדי להסביר את "מרחקתו מהחטא ומקרבתו לידי זכות" ואחר כך, מכח זה, "נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'". באריז"ל אומרים ש"לי גבורה" יותר פנימי מהבינה. איך זה? הוא אומר שהגבורה כאן היא זרוע שמאל דאריך, שמתלבשת בתוך פרצוף אמא. "לי גבורה" במובן של בתוכי – בתוכי יש את הגבורה דאריך. כך מסביר האריז"ל.

אחר כך ממשיך, "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין". אחר כך "ומגלין לו רזי תורה" (את זה נשאיר להמשיך – לא לבר מצוה, הרבה לפני זה בע"ה).