שררה לאשה

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ה):

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש[א].

כדי להבין הלכה זו, יש להביא את ההלכה הקודמת (ה"ד) בעניין מינוי גר:

אין מעמידין מלך מקהל גרים... עד שתהא אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.

[הרמב"ם לא מזכיר בהלכה זו מינוי של גוי גמור למלכות ושררה, ונראה שהוא מפרש "איש נכרי" היינו שהוא נכרי-זר לעניין זה[ב], שאינו "מקרב אחיך", וכן נראה מדבריו בספר המצוות[ג] (וכנראה למד זאת ממה שבחז"ל הובא הפסוק בהקשר למינוי גר[ד] ולא עסקו במינוי גוי ממש)[ה]. ורק בדיני קריאה לשלום, להלן פ"ו ה"א, כתב שאין משלימים אלא אם כן מקבלים מס ועבדות ובכלל העבדות "שלא יתמנו על ישראל לשום דבר בעולם". בפשטות, כיון שגוי אינו בכלל הציבור אין לו כל שותפות במלכות, מה שאין כן גר צדק שהוא בכלל ישראל אלא שיש הגבלות מסוימות על מינויו[ו]].

מקור ההלכה

המקור להלכה שאין למנות אשה במלכות הוא בפסוק "שום תשים עליך מלך"[ז], ודרשו בספרי "מלך ולא מלכה"[ח]. הלכה זו הובאה ע"י הרבה ראשונים ללא חולק, ובפשטות נראה שזהו דין דאורייתא[ט] (מלבד זאת, הרמב"ם כותב בהמשך הפרק (ה"ז) "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים הכשרים עד עולם"[י]).

ויש להבין את הלימוד "מלך ולא מלכה", שהרי "כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה"[יא] ונשים בכלל (אלא אם כן נאמרה לשון מיוחדת או לימוד מיוחד)! יש שכתבו שהלימוד הוא מיתור המלה מלך, אך זה דוחק ובפשטות אין כאן יתור[יב]. ונראה שהלימוד הוא מכח המשך הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", שעליו דרשו בספרי "איש נכרי, מכאן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסה על הציבור"[יג], והלימוד הוא "איש ולא אשה" (כמו שדורשים בהרבה מקומות), וממילא חוזר ומלמד על תחילת הפסוק לדרוש "מלך ולא מלכה", ודוק.

ויתכן גם שהלימוד נסמך על הלשון "תשים עליך מלך", ודרשו "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך"[יד], ולא מתאים לשים אשה 'עליך' ולנהוג בה בכבוד ואימה[טו], ואף יש בזה זלזול כשהנשים מעל הגברים[טז], "ונשים משלו בו"[יז] (כמבואר בזוהר שכאשר הגברים חייבים נשים שולטות ולכן אמרו שם על דבורה הנביאה "ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא"[יח]). ממילא יתכן שאין כאן פסול מוחלט דאורייתא אלא הלכה שקבעו חכמים (כהנהגה ראויה של "דת יהודית"), בדומה לדיני קדימה ("איש קודם לאשה"[יט]). אפשר גם לומר שהלימוד נסמך על המשך הפסוקים: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי", ואצל הגוים מקובל למנות גם מלכה, ולזה נאמר "שום תשים עליך מלך אשר יבחר [ולא ככל הגוים[כ]]... מקרב אחיך [ולא אחיותיך] תשים עליך מלך".

והנה לגבי גר צדק יש ראשונים שכתבו "כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל"[כא]. לפי זה, אין כוונת הלימוד לאיסור גמור אלא מעין דיני קדימה, וממילא יש לומר שכן הוא לגבי אשה. בכלל, נראה שהלימוד לפסול גר והלימוד לפסול אשה קשורים זה בזה – "קהל גרים לא אקרי קהל"[כב] וכן יש אומרים שנשים לא נקראות קהל[כג] (אלא בכלל קהל הגברים), "נשים עם בפני עצמן"[כד], ולכן אינם שותפים בהנהגת הציבור [עוד ראוי להביא כי יש אומרים שמלך בן מלך יכול להיות מקהל גרים (אמו גיורת)[כה], כלומר שהאיסור הוא רק בעצם פעולת המינוי החדשה ולא בקיום המלכות, וכן יש אומרים שבת מלך יכולה למלוך[כו]].

טעמי ההלכה

בטעם ההלכה "מלך ולא מלכה" ניתנו כמה הסברים, ובעיקר:

א. "נשים דעתן קלה"[כז] ולכן אין סומכים על דעתן בהנהגת הציבור[כח]. בפרט, בהנהגת המלכות צריך לדעת לנהוג גם במדת הדין הקשה במקומה, והרי "נשים רחמניות הן"[כט]. ועוד[ל], תפקיד המלך הוא משפט ומלחמה[לא], והרי אשה פסולה לדון ו"אין דרכה של אשה לעשות מלחמה"[לב].

ב. תפקיד האשה הוא בבית-משפחה ולא בהנהגת הציבור[לג], "כל כבודה בת מלך פנימה"[לד], "איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש"[לה]. בכלל, דווקא הגברים נמנים בקהל-ציבור באופן מחויב, כמו במפקד בני ישראל, בנתינת מחצית השקל, וכיו"ב[לו].

ג. מטעמי צניעות וקדושה, כי שותפות בהנהגה ציבורית כרוכה בתערובת גברים ונשים וחשש לפריצת גדרי הצניעות[לז]. ועוד, בעל שררה יוצא ובא בקהל וכולם מביטים בו, במיוחד "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[לח], ואסור להביט ביופיה של אשה[לט].

ד. אין זה כבוד הציבור שאשה תעמוד בראשו[מ], וכמו שהתבאר שאפשר להסביר כך את עצם הלימוד "מלך ולא מלכה".

כל משימות שבישראל

הרמב"ם הוסיף "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש", וכן כתב הריטב"א[מא]. פירוט ה'משימות' נלמד מההלכה הקודמת לגבי גר, שם מנה הרמב"ם הרבה שררות-משימות (אך יש לדון מהו גדר שררה, כדלקמן). מקור ההלכה הוא ככל הנראה בדרשת חז"ל שהובאה לעיל "איש נכרי, מכאן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסה על הציבור", או שהדבר נלמד מהשוואה להלכה הקודמת שבה דרשו (מאותו פסוק) "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך"[מב].

אמנם יש שהוכיחו שראשונים אחרים חולקים על הרמב"ם בנקודה זו, ואינם אוסרים בשאר שררות אלא במלכות (או בשררה הגבוהה ביותר, כעין מלכות)[מג].

שאלה בפני עצמה היא מינוי אשה לדון. לדברי הרמב"ם שאין למנות אשה לכל שררה, וכן דיין נחשב לשררה כדברי הרמב"ם לגבי גר, אם כן אין למנות אשה לדון. אלא שכתבו הפוסקים ששררה היא דווקא בדבר של כפיה, ולכן הכשירו גר לדון כשבעלי הדין קבלוהו[מד], ולפי זה אם קבלו אשה לדון אין זה שררה. בכל זאת, לרוב הדעות אשה פסולה לדון, כמו שנפסק בשולחן ערוך[מה] (לא מצד השררה שבדבר אלא כשם שפסולה להעיד), אך יש ראשונים שהכשירו אשה לדון[מו] ואפשר שכוונתם רק באופן זמני ולא במינוי קבוע שנחשב שררה.

דבורה הנביאה

במשך הדורות מצאנו מקרים יחידים של נשים מולכות-מנהיגות: דבורה הנביאה ואסתר המלכה בתנ"ך (וכן עתליה המרשעת, שודאי קשה ללמוד ממנה), ושלומציון המלכה בימי בית שני המוזכרת לשבח בדברי חז"ל[מז] (ולא מצינו בקורת על כך שהיתה אשה מולכת[מח]).

הראשונים[מט] דנו על דבורה הנביאה, שנאמר בה "והיא שֹפטה את ישראל בעת ההיא... ויעלו אליה בני ישראל למשפט"[נ], הן מצד פסול אשה לדון והן מצד הנהגת הציבור, שהרי מעמד השופט אז היה כעין מלך (ולכל הפחות זו שררה כשאר שררות).

מצד הפסול לדון, כתבו הראשונים כמה הסברים: א. דבורה לא היתה דנה אלא מלמדת את הדינים[נא], או שהמשפט היינו הנהגת הציבור, "על פיה ובעצתה היו נוהגים זה עם זה כדין מלכה"[נב]. ב. דבורה היתה דנה כיון שקבלוה עליהם, כשם שאפשר לקבל קרוב או פסול לדון[נג]. ולשון ספר החינוך "קבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם ידון על פיה [די בקבלה כללית של ראשי העם[נד]], דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל תנאי שבממון קיים". ג. זה היה "על פי הדיבור" (כעין הוראת שעה[נה]).

ומצד דין שררה, ביארו הראשונים ש"לא מינו אותה [מינוי קבוע ומחייב] אלא היו נוהגין בה כדין מלכה והיו נוהגים על פיה"[נו], או ש"על פי הדיבור היה"[נז]. ועוד יש לומר שכיון שלא היה כמותה בגברים לא נאסר, כמו שהובא לעיל בענין מינוי גר, או כהוראת שעה[נח].

ולכאורה נראה מדברי הראשונים שתועיל קבלת אשה לשררה (כמו בבחירות בימינו, לפחות כאשר כולם הסכימו לקבלה). אך הדבר לא פשוט[נט]. אדרבה, מהראשונים נראה ש"קבלוה עליהם" נאמר רק כהסבר לגבי פסול דיינות ולא לגבי פסול מלכות-שררה[ס]. והחילוק הוא כפול: א. קבלה לדון היא 'קבלה מקומית' בכל דיון בפני עצמו, וזה לא שייך בבחירה לשררה. ב. העמדת המלך היא מכח קבלת הציבור ועל זה גופא נאמר "שום תשים [קבלת הציבור] עליך מלך, ולא מלכה"[סא], ואם כן גם לשאר שררות לא תועיל קבלה. אך ניתן לדחות ולומר: א. מדברי החינוך מוכח שמועילה 'קבלה כללית' (כמובא לעיל). ב. העמדת המלך היא מכח בית הדין[סב] ואפשר שאם העמדתו נעשית רק ע"י הציבור הדבר מועיל. ועוד, בעל כנסת הגדולה[סג] כתב בעניין מינוי גר שאמנם למלכות לא מועילה קבלה, "דלשון הכתוב 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' מוכח דלא מהני אפילו בקבלה, מדתלה הדבר בממנה ובנותן", אבל לשאר שררות קבלה מועילה. ולפי זה נראה שהוא הדין בקבלת אשה. אלא שדברי כנה"ג אינם מוסכמים וי"א שגם על בקבלת הציבור אין מועיל לעשות שררה[סד].

הדיון בימינו

ברוב הדורות, הנושא כמעט לא נידון הלכה למעשה, והמנהג הרווח (הן בישראל והן באומות העולם) היה שנשים ככלל לא שותפות בתחום הציבורי. בדורות האחרונים, כאשר ניתנה לנשים הזכות לבחור ולהבחר, בארץ ובחו"ל, התעורר הדיון בכל עז[סה]. כאשר החל הפולמוס, התנגדו רוב הפוסקים[סו] לשנות את המצב ולשתף נשים בבחירות, הן כבוחרות והן כנבחרות, ורק לאחר שהדבר נקבע ממילא (ע"י מוסדות השלטון, בניגוד לדעת רוב הרבנים) הוסכם שגם הנשים תשתתפנה כדי שלא לוותר על קולות הנשים בבחירות ולהפסיד את מלוא ההשפעה במוסדות הנבחרים. אולם הדיון על נשים כנבחרות קיים עד היום (כך למשל מקובל ברוב המפלגות הדתיות שאין ממנים נשים לכנסת או לעיריה וכדו').

בנוגע להלכה שאנו עוסקים בה ברמב"ם, הפוסקים דנו האם היא מחייבת במציאות הקיימת, ונתנו כמה טעמים להקל (מלבד צירוף הדעה שדברי הרמב"ם בשאר שררות אינם מוסכמים), ובין השאר יש לדון בדבר לפי 'התקדים' של דבורה הנביאה.

טעם אחד כבר הוזכר, מפני שהבחירה נחשבת כ"קבלת הציבור" ואפשר שהיא מועילה. "שלא נאמרה הלכה זו אלא במינוי הנעשה ע"י סנהדרין אבל בשאלתנו אין כאן מינוי אלא קבלה, שעל ידי הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו והסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים שהם יהיו באי כוחו לפקח על כל ענייניהם הציבוריים"[סז].

ועוד דנו להתיר במקרים שונים לפי השאלה מהי גדר שררה[סח]. ויש שרצו לומר שבצורת השלטון בימינו אין גדר של שררה כלל, כי שררה היא 'מינוי אישי' לכל ימי חייו (וממשיך בירושה) מה שאין כן נבחרי ציבור כיום שאינם אלא שליחי הציבור לתקופה מסוימת[סט]. אך באמת קשה לומר כך, ובפשטות כל תפקיד במערכת שלטונית היכולה לכפות את האזרחים הוא בגדר שררה[ע].

כמו כן, יש להעיר שעיקר ההתנגדות של הפוסקים מתחילה היתה מצד פריצת גדר ושינוי ממנהג ישראל (ולכן התנגדו גם לכך שנשים יהיה מכלל הבוחרים), ומכיון שהדבר נעשה מתוך לחץ חיצוני של עוזבי הדת, ולא כולם החשיבו זאת כאיסור גמור[עא]. כלומר, יש חילוק בין דבר האסור בעצם לדבר האסור מצד גדרי צניעות, ועל כן יש להתחשב בשינוי המנהג הרווח (ועל כן לאחר שהתקבלה המציאות שנשים בוחרות, למשל, כבר אין בזה פריצת גדר הצניעות).

עת לעשות לה'

אחרי כל זה, נראה שעיקר הטעם לקביעת ההלכה בנושא כיום מיוסד על העקרון של "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[עב]. כך הדבר לגבי 'ארבע המהפכות' בלימוד התורה (כמבואר באריכות בספר 'המהפכה הרביעית'): המהפכה הראשונה, כתיבת התורה שבעל פה, נעשתה "משום עת לעשות לה'"; וכן המהפכה השניה, נטילת שכר לצורך לימוד תורה; המהפכה השלישית, תלמוד תורה לנשים בדורותינו; ועד המהפכה הרביעית של לימוד תורה לאומות העולם. הנידון שלנו נוגע כמובן למהפכה השלישית – כשם שבנות ישראל צריכות ללמוד תורה, כך הן יכולות וצריכות להשתתף במערכה הציבורית, במדה הנכונה ותוך שמירה על קדושה וצניעות.

המהפכה מתחילה מפני כורח המציאות, כדבר של בדיעבד, תוצאה מ'ירידת הדורות', אך לבסוף מתברר שבאמת יש כאן עליה פנימית, לכתחילה, שהגיע זמנה בהשגחה של "קורא הדורות מראש". וכן מתברר שמה שנתפס תחילה בתור מקרים היוצאים מן הכלל, הוראת שעה וכדו', הופך להיות הכלל.

ובנידון שלנו: בדורנו הכרח הוא להשפיע בתוך מערכות השלטון-הממסד[עג] (מתוך נאמנות גמורה לתורה, וכדי להגיע ל'תיקון המדינה'), ולשם כך יש לשתף את הנשים בתחום הציבורי. במציאות שבה נשים בוחרות ונבחרות בכל מקום, אם לא יהיה כך בקרב יראי ה' יחלש מאד כוחם להשפיע ולפעול להרמת קרן "דת האמת". זוהי מעין 'הוראת שעה', למען ה', תורתו ועמו – "עת לעשות לה'" – ולכן יש 'להפר' כביכול את ההלכה הפשוטה כפי שהיה מקובל – "הפרו תורתך".

אנו בעיצומה של מלחמת הקדושה בסטרא-אחרא, ובמלחמה צריך לגייס את כל המשאבים, "יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה"[עד] (המלחמה היא לדאבוננו גם בפנים, מול אחים תועים, "מהרו בניך מהרסיך ומחרביך ממך יצאו"[עה], אחים שיש לקרבם ב"תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", ויהי רצון שכולנו נשוב בתשובה שלמה מאהבה, "מהרו בניך" לשוב מאהבה[עו] המולידה זריזות, זריזותיה דאברהם). ועוד, במלחמה, המלך מבזבז את כל אוצרות הממלכה כדי לנצח[עז], וכן יש 'לבזבז' כביכול את האוצר היקר מכל של צניעות האשה ("אוצר של יראת שמים", "אשה יראת ה' היא תתהלל"), "כל כבודה בת מלך פנימה", ולומר לה שעליה לפעול גם מחוץ לביתה פנימה (ובלי להזניח כלל וכלל את תפקידה העיקרי של עקרת הבית) למען עם ישראל (הזקוק לה), תוך כדי שמירה מעולה על צניעותה כבת ישראל (ובדרך צחות: במקום שאין אנשים השתדלי להיות איש).

באמת, יש כאן תהליך פנימי של עליה, "מעלין בקודש" לכתחילה, והוא המהלך הפנימי, מראשית ימות עולם ועד הגאולה השלמה, של "עליית האשה" (המלכות-הנוקבא), עד שהאיש והאשה "שוים בקומתם" ועד "אשת חיל עטרת בעלה". מבואר[עח] כי בעולם הזה שומעים בחופה "קול חתן" אבל "מהרה ישמע... קול חתן וקול כלה"[עט], כיון שגם האשה תשפיע ו'תשמיע את קולה' (כולל 'קול הבוחר' למוסדות השלטון).

טעם עיקרי לאסור מינוי אשה לשררה הוא "נשים דעתן קלה", אך ברוך ה' טעם זה אינו שייך כיום בעידן עליית האשה (אלא יש לדאוג שבין גברים ובין נשים הממונים לתפקיד ציבורי יהיו בעלי דעת חזקה). הולכת ומתקיים היעוד "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה"[פ] – גם האשה תהיה עם שלמות הדעת המתוקנת כמו האיש. ונסיים ברמז: "שום תשים" = "אשה משכלת"[פא], סימנא מילתא שניתן לשים אשה משכלת (לשאר משימות, הנלמדות מ"שום תשים").