אמונה בהודאה והתמימות

מוצאי ה' טבת תשפ"ב – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

היום ה' טבת, שבדור שלנו כבר קבל כינוי מיוחד – "דידן נצח", בגלל הנצחון במשפט על הספרים של הרבי, הספריה. ידוע שהרבי חידש לנו והורה לנו להתעסק בעשרה מבצעים ולהתמסר אליהם. אחד המבצעים של הרבי קשור בפירוש לספרי קדש – "בית מלא ספרים"[ב]. הרבי אף התבטא שיש ענין גדול ומצוה לרכוש ספרי קדש ולשים במקום הכי מכובד ויפה בבית, אף על פי שאדם לא יספיק ללמוד את כל הספרים בפנים. ודאי יש ענין להסתכל בפנים, ללמוד מתוך כל ספר משהו, אבל בכל אופן זה לא עיקר הענין.

עיקר הענין שהספרים הם ההוד וההדר של הבית, וחוץ מזה – עוד יותר עיקר – כאשר אדם שם ספרים, במיוחד כאשר שם במקום גלוי לעין כל, סימן שהוא מודה במה שכתוב בספרים, מודה בספרי הקדש. כלומר, בעצם זה סניף של האמונה שלו בתורת ה' תמימה – שיש לו הרבה ספרים, הוא אוהב את הספרים ומתפעל מהספרים. הרגש הפנימי הוא הוד לשון הודאה – שהוא מודה. מבחינה מסוימת הודאה היא אפילו ההיפך מללמוד את הספר. לימוד הספר הוא תלמוד תורה, הוא שכל והבנה, אבל להודות-להאמין בתוכן של הספר זה גם כשאיני מבין ומשיג דווקא את תוכן הספרים, אבל אני מאמין בספרים האלה. לכן יש גם ענין גדול בספרי קדש שתהיה הסכמה[ג] של רבנים ידועים. כשאני רואה את ההסכמה אני מאמין בספר מכח שאני מאמין בחכמים – זו אמונת חכמים ואמונת צדיקים, הדבר הכי גדול בתורה שלנו. הכל כאן על יסוד האמונה ועל יסוד ההודאה.

מה זה קשור למבצע הזה דווקא? סדרנו בזמנו את עשרת המבצעים של הרבי כנגד הספירות[ד], ואת המבצע של "בית מלא ספרים" שמנו בספירת ההוד – בגלל ההסבר שכעת הסברנו. "איהי בהוד"[ה] – כנסת ישראל עומדת וקיימת בזכות ההוד שלה, במיוחד כשהיא מזדווגת עם קוב"ה שעומד במקום הנצח, "נצח ישראל לא ישקר"[ו], אזי היא, כנסת ישראל, עומדת במקום ההוד, "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". במבצעים של הרבי, בנצח יש את מבצע חינוך. חינוך הוא לימוד וחינוך הוא להתחיל משהו חדש. צריך להתחיל משהו חדש באופן שעוד לפני שאני פותח את הספר – כמו מסיבת חומש בחיידר, עוד לפני שאני פותח ולומד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ז] – הילד צריך להאמין ולהכיר, משהו בעל-מודע שלו, בכתר שלו, עד לרדל"א שלו, שהספר הזה שהוא קבל הוא אכן תורת ה'. אז הלימוד שלו עושה כלי. אז הוא באמת מתחנך. אלה שני המבצעים שכנגד נצח והוד[ח].

למה אומרים את כל זה? כי קשור בצורה פלאית ויפהפיה, על פי השגחה פרטית, עם מה שהרבי כתב עשרות שנים קודם לכן ב"היום יום" על התאריך הזה של ה' טבת. זה מהקטעים הכי יסודיים ויפים – אפשר לומר – שיש בקובץ "היום יום". מתוך מאמר של הרבי הקודם, מהמאמרים באידיש – כבר אומר שהוא מדבר כאן ליהודים פשוטים, שזו שפת האם שלהם. לפי הקבלה, אם היינו בינה, אך "בינה עד הוד אתפשטת"[ט]. זה גופא שתי הבחינות של הודאה מול הבנה. מצד אחד, אלה הראש והסוף של קו שמאל בספירות, אבל יש כאן איזה חידוש שבפנימיות ההיפך אחד מהשני – להודות זה בלי הבנה. מצד אחד יש תענוג שמתגלה בבינה, בהשגה, ועל כך כתוב שעיקר גילוי עתיקא באמא[י]. אבל כשאיני יודע (סוד שער הנון של הבינה, "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע', כלל הנלמד ממשה רבינו שזכה לבינה ועד לשער הנון, סוד שם קסא, מילוי שם אהיה דיודין, אלף הי יוד הי, בגימטריא איני יודע), "בינה עד הוד אתפשטת", זה מגיע לעצם התענוג הבלתי מורגש, ועוד יותר, לאמונה פשוטה, כתר דרדל"א (כתר דעתיק), עם "חביון עוז העצמות"[יא] שבתוכו, זה הלשון. כל זה רקע להבין מה שכתוב בקטע הזה. היות שקשור לרדל"א, קשור ממילא למשיח, כי משיח הוא בחינת רדל"א[יב]. ככה הקטע מתחיל כאן (ציטוט ממאמר הרבי הקודם):

אני קורא באידיש:

ווען משיח וועט קומען, וועט מען זעהן די מעלה פון הודאה און תמימות,

[כאשר משיח יבוא נראה את מעלת ההודאה והתמימות,]

הוא חוזר על כך גם בהתחלת הקטע וגם בסופו – שהודאה היא תמימות. זה בעצם אחד המקורות החשובים שלנו, אם לא המקור החשוב ביותר, שהוד הוא תמימות. מצד אחד, "בטֻחות חכמה"[יג], נצח והוד הן שתי בחינות בטחון – בטחון פעיל ובטחון סביל – אבל עבודת ההודאה, שתיכף גם יקשר לאמונה, שאמונה פשוטה היא רדל"א כנ"ל, היא תמימות, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[יד], "אשרי תמימי דרך ההֹלכים בתורת הוי'"[טו].

הוא כותב שכאשר משיח יבוא – זה גילוי משיחי – נראה את המעלה, מקשר זאת לראיה. על משיח כתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[טז]. לא נשיג את המעלה – כמו "שמע ישראל"[יז], בשמיעה-הבנה – אבל האמונה, שהיא "תענוג פשוט בלתי מורגש"[יח], היא באבא (ראיה היא בחכמה-אבא – "איזהו חכם הרואה את הנולד"). באמא, גם בשרשה ברדל"א גופא, בינה דעתיק, הביטוי הוא "תענוג פשוט הבא במורגש"[יט] – שכן יש הרגשה בתענוג, והוא המתגלה בפנימיות אמא. אבל בהוד, בהודאה, יותר מזה – אמונה פשוטה. החכמה היא מעבר בין כתר לבינה, כמו "אהיה [כתר] אשר [חכמה] אהיה [בינה]"[כ], אבל בחכמה יש גם תענוג פשוט, אבל לא בא במורגש, נעלם^טז.

האמונה גם קשורה לענג עצמי, אבל בעולם הזה – עד משיח, ועוד יותר, עד תחית המתים – היא במצב של היפך הגילוי. לא רק שלא מורגש, נמצא בהעלם, אלא לא נמצא במציאות בכלל. כמו הביטוי "אור חדש"[כא], ש"חדש להיות אור"[כב], לא היה אור בכלל – גם לא בהעלם. האמונה היא תענוג ב"העלם שאינו במציאות", הכתר דרדל"א, אבל החכמה דרדל"א היא תענוג פשוט נעלם, אבל "העלם שישנו במציאות"[כג]. על החכמה כתוב "החכמה מאין תמצא"[כד] וההעלם של החכמה הוא העלם שישנו במציאות. האין שמעליו, ממנו הוא בא, הוא כבר העלם שאינו במציאות. בבינה כבר מתגלה, תענוג פשוט שבא במורגש. אבל ההוד עולה עד לאמונה ממש, העלם פשוט של ענג עצמי שאינו במציאות עדיין כלל וכלל.

כל זה להסביר את הקשר – למה כאשר משיח יבוא נראה זאת, אף שלא נבין זאת. הראיה היא על דרך "טעמו וראו כי טוב הוי'"[כה] – אותו תענוג הנעלם הוא מה שיתגלה כאשר משיח יבוא. בתחית המתים יתגלה גם ה"אור חדש" ממש, שחדש להיות אור לגמרי, עצם האמונה. כאן לא מחלק בין שתי המדרגות האלה.

בכל אופן, הוא מדייק לקרוא לגילוי של משיח ראיה. כמו שידוע[כו] שמשה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד' – אז לא צריך התבוננות וגם לא רב שילמד את התלמיד, כי רואים להדיא. כך נראה את מעלת ההודאה והתמימות, שהיא מעלת היהודי הפשוט, שבאמת ההוד וההדר שלו הם מה שהוא ממלא את הבית שלו, וממלא את התודעה שלו בכלל, עם ספרי קדש.

נמשיך לקרוא:

וואס אלע גלויבען באמונה טהורה אין ג-ט ב"ה און אין זיין תורה ומצות.

[שכולם מאמינים באמונה טהורה בה', בתורה ובמצוות שלו.]

כל יהודי ויהודי – לשון הוד, כמו שבט יהודה, "הפעם אודה את הוי'"[כז] – מאמין באמונה טהורה בה', בתורה ובמצוות. הוא לא אומר "אמונה שלמה", כמו בביטוי הרווח "אני מאמין באמונה שלמה וכו'", אלא "אמונה טהורה" – גם מצד אמא[כח], ש"אמא עד הוד אתפשטת", לכן מתאים לקרוא לה אמונה טהורה.

האמונה היא בה' וגם בתורה ובמצוות שלו – כאילו אלה שתי בחינות, שני דברים, האמונה ה'כפולה' היא על דרך "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[כט]. להאמין בה' עצמו – במציאות ה', באחדות ה', שאפשר וצריך להתפלל לה', עבודת ה' – זו בחינה אחת. להאמין בתורה ומצוותיה זו עוד בחינה – "זכרו תורת משה עבדי"[ל], "ובמשה עבדו". לכל יהודי ויהודי יש את שתי הבחינות. מתאים גם ל"וצדיק באמונתו יחיה"[לא] ("באמונתו" – ב אמונות) – "ועמך כֻלם צדיקים"[לב], וכל צדיק עולה ב"פ אמונה[לג]. גם "אני מאמין" עולה ב"פ אמונה, צדיק, וממילא "אני מאמין באמונה" זה כבר ג"פ אמונה, עולה אשה[לד], שעומדת בהוד, מקום האמונה. מהן שתי האמונות – אמונה בה' ואמונה בתורה ומצוות, שמתגלה דווקא באמונה בספרי קדש, החג של "דידן נצח".

לא אמרנו בפירוש, אבל "דידן נצח" כבר הזיווג – הספרים עצמם הם ההוד וה"דידן נצח" הוא הנצח. ביום הזה יש זיווג שלם של "איהו בנצח ואיהי בהוד"[לה].

הוא מסביר יותר:

תלמוד – פארשטאנד – איז דער גרעסטער פארשטאנד האט א גרעניץ.

[תלמוד – הבנה והשגה – גם ההבנה הכי גדולה היא מוגבלת.]

בשרש, התלמוד משתלשל מכח הגבול שבאין סוף – ההבנה שלנו, התלמוד שלנו, השכל של הנברא, כולל היהודי, השכל של הנפש האלקית בא מכח הגבול שבאין סוף וממילא מוגבל בעצמו.

אבער הודאה – גלויבן – גלויבן איז א געפיהל אהן א גרעניץ.

[אבל הודאה – אמונה – היא הרגש ולהרגש אין גבול.]

"געפיהל" בלשון החסידות היינו הרגש פנימי, שלא נתפס בשכל בכלל, רק תחושה עצמית ופנימית, 'חוש'[לו].

לאמונה אין גבול. כשאני מאמין, בפרט כשאני מאמין בה' – ה' הוא אין סוף וממילא גם האמונה היא אין סוף. גם התורה היא בלי סוף, "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים", כמו שהנשמה היא "חלק בורא שנעשה נברא"[לז], התורה נעשית נאצל (אך לא נעשה נברא) – גם באצילות יש ציור, הכלים דאצילות הם האותיות של האורות[לח]. לכן כתוב שהתורה נתנה "מפי הגבורה"[לט], מפי הצמצום, והמלה הראשונה של מתן תורה היא "אנכי" – ראשי תבות "אנא נפשי כתיבת יהיבת"[מ], צמצמתי את עצמי באותיות התורה ואת זה נתתי לכם.

יש בזה יחוד קוב"ה, אורייתא וישראל. אורייתא, שהיא הממוצע המחבר – מצד אחד הכל אחד, אבל מצד שני בהשתלשלות היא ממוצע בין קוב"ה לישראל. כבר מעבר בין בלי גבול לגבול. הביטוי שבחיצוניות יש גבול – בפנימיות אין גבול, אבל כשנכנס להתבטא בשכל שלנו נעשה מוגבל, כמו שאנחנו מוגבלים, השכל מוגבל, התלמוד שלנו כבר מוגבל, אבל האמונה הפשוטה קשורה לעצם האור האין סוף שהוא כח הבלי גבול. שוב, זה בגלל שהוא לא הבנה והשגה, שמוגבלים, אלא כי יש בו הרגש (געפיל) לא מוגבל. חשוב מאד.

איך מתבטא בלי גבול? ביכולת וגם רצון למסירות נפש, "בכל מאדך"[מא], שהוא בלי גבול גמור. "בכל לבבך ובכל נפשך", שתי האהבות האלה הן עדיין עם גבול. "בכל לבבך" יחסית הוא על דרך הגבול של ישראל ו"בכל נפשך" לפי ערך הגבול של התורה, אבל "בכל מאדך" הוא כבר אמונה פשוטה, שמתבטא בגעפיל, בהרגש של מדת ההוד.

הוא מסיים את הקטע ואומר:

מלך המשיח וועט געבען צו פארשטעהן דעם מעשה גדול פון דער תמימות.

[מלך המשיח יתן להבין את גודל המעשה מהתמימות.]

כאן הוא כותב כאילו דבר והיפוכו. מצד אחד, שהודאה היא לא פארשטאנד, לא הבנה, ומצד שני מסיים את הקטע ואומר שמלך המשיח יתן לנו להבין – בדיוק אותה מילה – כלומר, יתן תלמוד בתוך ה"מעשה גדול". הוא מתכוון למחלוקת בחז"ל[מב] אם "תלמוד גדול", כדעת רבי עקיבא, או "מעשה גדול", כדעת רבי טרפון, או "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כדעת חכמים. כתוב, גם כאן במאמר של הרבי הריי"צ, שכמו שיש דברים שמשתנים בהלכה בביאת משיח – אז נפסוק כרבי טרפון (בגימטריא משה[מג], יש בו משהו שקשור למשה רבינו) ש"מעשה גדול"[מד]. אפילו יותר, בעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ולעתיד לבוא "גדול מעשה שמביא לידי תלמוד". בעולם הזה הגוף ניזון מהנשמה ובעולם הבא הנשמה תיזון מהגוף[מה] – היחס יתהפך. כמובן, זה גם יחס של זכר ונקבה – לעתיד לבוא "אשת חיל עטרת בעלה"[מו] ו"משמח חתן עם הכלה"[מז], השמחה באה ממנה, היא מקור השמחה, גם של התורה וגם של האמונה – "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר".

הוא אומר שכאשר יבוא משיח הבלי-גבול יכנס לתוך הגבול. קשור למה שאמרנו קודם, שהוא אומר שנראה את המעלה – זו כבר המשכה מהכתר לחכמה. עוד יותר, הוא אומר שמלך המשיח יתן לנו להבין את ה"מעשה גדול". "מעשה גדול" הוא הפועל-יוצא של האמונה וההודאה, ונבין את ה"מעשה גדול" של מדת התמימות.

הוא מבטא זאת:

הארציגער ערענסטער עבודה.

[עבודת ה' לבבית תמימה.]

קו שמאל הוא קו של עבודה. על אמא כתוב "ועבד הלוי הוא"[מח]. יש קשר בין עבודה ליראה[מט] – יסוד העבודה הוא יראה. אף על פי ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[נ] – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[נא] היא דווקא יראה. עוד יותר, האדן עליו עומדת העבודה הוא ההוד. כתוב שההוד הוא כמו האדנים שהיו במשכן – הקרשים עמדו בתוך הבסיסים שנקראים אדנים. אדן בגימטריא מודה[נב], המלה הראשונה שיהודי אומר בבקר כשהוא קם – "מודה אני לפניך" (שעולה אמונה-אמונה-אמונה, אשה, כנ"ל). הכל מתחיל מהוד.

כשיבוא משיח קודם כל נראה את מעלת התמימות – זה גילוי האור המקיף מיד כשמגיע משיח – ועוד יותר, הוא יתן לנו להבין, בלי גבול בגבול. כידוע מרבי הלל[נג], שחסיד הוא בלי גבול ומתנגד הוא גבול אבל גדר רבי הוא בלי גבול בגבול. כולם יהיו אז בדרגת רבי. זה ענין עלית העולמות שמבוארת בחסידות, שכל מדרגה תעלה למדרגה שמעליה, ואז הבלי-גבול, האמונה, יתגלה בהבנה, גבול – לא רק נראה זאת אלא משיח ילמד אותנו, מלך המשיח יתן לנו להבין את גודל המעשה.

יש כאן אם כן שלשה מושגים הקשורים להוד – הודאה, מעשה ותמימות[נד] – ששרשם ברדל"א, ובפרט – בפנימיות רדל"א (ששם "חביון עוז העצמות"). כפי שהוסבר, ג רישין שברדל"א הם ענג עצמי, ענג פשוט נעלם וענג פשוט הבא במורגש. רדל"א בכלל הוא שרש האמונה, ושרש האמונה שבהוד הוא בבינה דרדל"א, ענג פשוט הבא במורגש. בתנועה של "אור חוזר", התגלות מדת ההוד והתמימות, מעוררים את הענג העצמי שבכתר דרדל"א, שכן "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[נה], למעלה מנקודת המוצא שלו. כאשר הענג עצמי מתגלה מהעלם הכתר הוא מאיר בחכמה דרדל"א, שזו בחינת הראיה שנזכה לה על ידי מלך המשיח, ראית מעלת ההודאה והתמימות, ומאיר בבחינת "אור חדש" בבינה, בהבנה והשגה – בלי גבול בגבול, בחינת רבי[נו]. הדידן נצח[נז] של קדמות ההוד זה שבכתר דרדל"א היינו חביון עוז העצמות[נח] ממש שברדל"א (בחינת נצח, כמבואר במאמר פורים בבאתי לגני).

המושגים האלה, "מעשה גדול" ו"תלמוד גדול" קשורים גם לפרשת שבוע. היום הזה, ה' טבת, באותה שנה היה יום א' דפרשת ויגש, שם כתוב "ויגש אליו יהודה"[נט] – היחוד בין יהודה ליוסף. כתוב שיוסף הוא התלמוד, ההבנה, הפארשטאנד, אבל יש לו גבול מצד עצמו. יהודה הוא הודאה, "הפעם אודה את הוי'"[ס], ולעתיד לבוא כתוב בנבואת יחזקאל על איחוד עץ יוסף ועץ יהודה ש"דוד עבדי נשיא להם"[סא] ו"רועה אחד יהיה לכולם"[סב]. זה ה"מעשה גדול", הדעה והפסק של רבי טרפון, המשה השני, "משה משה"[סג], משה העתידי של מלך המשיח, "עד כי יבא שילה"[סד] שכתוב בברכת יהודה דווקא, כבר בפרשת ויחי – "יבא שילה" היינו יבא משה, אבל כבר שוה משיח[סה], סוד "ישמח משה [משה-משיח] במתנת חלקו"[סו], אלף אורות[סז], שעולה ישראל בעל שם טוב[סח], "ישמח ישראל", מעלת הפשיטות של מדת ההודאה.

עוד רמז יפה: המלה כאן היא הודאה. אנחנו יוצאים מחנוכה שהוא להודות ולהלל, הודאה. הודאה שוה שם אהיה, השם שמאיר גם בכתר וגם בבינה, "אהיה אשר אהיה", שמתפשט עד הוד. אם מחברים זאת למלה אמונה כבר מקבלים ענג. מכאן בכלל אפשר להבין, וזה עיקר הווארט כאן, עיקר החידוש של הווארט, שהאמונה נמצאת בשני מקומות בספירות העליונות – במקום הכי גבוה, האמונה, רדל"א, וגם בספירת ההוד דווקא. מה פשט ההבדל ביניהם? מה שאמרנו קודם, שאמונה ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, כלל לא מובנת. אבל האמונה כפי שהיא בהוד – זה ה"באמונתו", ב אמונות[סט] – היא המבצע של בית מלא ספרים, להודות בספר, להודות במשה רבינו שכותב את ההסכמה, כל תלמיד חכם בדורו הוא ניצוץ של משה רבינו, ומשם הפסק של רבי טרפון ש"מעשה גדול". הכל קשר בין אמונה ותמימות, שתמימות היא גם אמונה – אבל אמונה כפי שהיא בספירת ההוד.

עד כאן "היום יום" של ה' טבת, שמאד מלא וגדוש געפיל, הרגש פנימי, וגם כל ההשכלה של החסידות עם הספירות ופנימיות הספירות מרוכזת בקטע הזה. שנזכה לדידן נצח, ליחוד ולזיווג של "איהו בנצח" ו"איהי בהוד" – קוב"ה בנצח, התפארת יורדת לנצח, והמלכות עולה להוד. שוב, במבצעים זה המבצע של בית מלא ספרים. אז שכולם יקנו הרבה ספרים מתוך אמונה טהורה בהודאה ותמימות.